Commentary page

Sotah 9a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Sotah 9a

Sotah 9a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 421 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

פניה מוריקות הכי תני לקמן. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות:

הראתה לו באצבעותיה רמזה לו לבא אצלה:

מאכל בהמה שעורים:

במקידה של חרש פחותה ומגונה שבכוסות:

שם בה פנים פנאי ליפרע ממנה ושמתי אני את פני (ויקרא כ׳:ה׳) ונתתי (את) פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן:

תכסה שנאה במשאון (שנאמר במשאון) המכסה דבר השנוי למקום במשאון בחשך כמו שואה (איוב ל) שעושה מעשיו בחושך:

כי כל סאון שבא ללמדנו שאף עבירות קטנות נפרעות הימנו:

למה לי מאחת לאחת נפקא:

17 more comments on this page.

Rashi on Sotah 9a · Sefaria

Tosafot

מנימין גר המצרי וכו' מקשים מפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דאמר בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש ואמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג והלא כתיב לא יבא עמוני ומואבי אמר לו ר"י וכי עמון ומואב במקומם הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל העולם כולו א"כ אפילו מנימין היה מותר לבא בקהל ועוד מקשינן אההיא דתפלת השחר דאמר פ"ק דמגילה (דף יב:) זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא אדורדיא שנאמר שאנן מואב מנעוריו וגו' מיהו הכא בשמעתין לא קשיא מידי כמו שפרש"י דמנימין היה טועה וסבור שלא נתבלבלו כדקתני סיפא בתוספתא דפ' בתרא דקדושין אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית הלכה כבר עלה סנחריב ובלבל את האומות לא מצרים במקומם ולא עמונים ומואבים במקומם אלא עמון נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מן אלו מותר בכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא את אלו והכא הכי פירושא עד כאן ל"פ אלא אם נתבלבלו אי לאו אבל כולי עלמא מודו דישנן בעולם אבל ההיא דמגילה תיקשה ופר"ת דסנחריב אע"פ שבלבל את כל העולם כולו ארץ מצרים לא בלבל כדכתיב (מלכים ב כד) בפרעה נכה ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת אלמא סנחריב לא בלבל והכי תנא בסדר עולם מיום שעלה מלך בבל על ארץ מצרים עוד לא זקפה ראש אבל עמון (ומואב) בלבל דכל הנהו לא אשכחן בהדיא שלא בלבלן כדכתיב (ישעיהו לו) מי בכל אלהי הארצות וגו' ובמצרים אשכחן בהדיא שלא בלבלן אלא שטפן כדאמרי' בסדר עולם כשהלך לתרהקה מלך כוש ועל אותה שעה אמר בתוספתא אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית וכו' וגמרא שלנו לא חש להזכיר לפי שלא היה כיבוש גמור אלא כשטיפת שבנא וסיעתו וגם מואב שטף כדאמרינן בסדר עולם שלש שנים ונקלה כבוד מואב (ישעיהו טז) שסנחריב שטפן אבל כיבוש ובלבול לא הוה ובמואב אשכחן בהדיא דלא בלבל כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וכי אמר ירמיה להאי קרא הוה שאנן מכלל דלא בלבל ובמגילה גרסינן זיל גבי מואב דיתיב אדוכתיה ול"ג עמון דעמון לא יתבי אדוכתייהו [ובברכות (דף כח.) אמרינן] וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין ל"ג ומואב וחורבן נבוכדנצר לא חשיב בלבול דכי היה מחריב נבוכדנצר היה מניח דלת הארץ במקומם אבל סנחריב היה מעביר לארץ ומבלבלן והכי אמרינן בפ' בתרא (לקמן סוטה מו:) גבי לוז היא לוז שלא בלבלה סנחריב ולא החריבה נבוכדנצר ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור שם ובכ"מ תולה בלבול בסנחריב וחורבן בנבוכדנצר ולפום רהיטא גרס עמון בהדי מואב וליתא כדפרישית ותו לא מידי ע"כ פירושו וקשה לפירושו מן התוספתא דקתני לא מצרים במקומם הם יושבין ויש לנו לשבש כמו כן לפירושו הא דקתני לא מואבים במקומם ואי ל"ג מואבים בתוספתא ועמון במגילה לא קשיא מידי:

לא הכיתי לאומה ושניתי ה"ה דאהא הוה מצי למיפרך הא דרבא והא דמנימין ותימה מאי הוה מצי לתרץ דלא הוי מצי לתרץ למלך של אומה מדקאמר ואתם בני יעקב דמשמע אכל בני יעקב קאמר ובאומה שלימה מיירי:

Tosafot on Sotah 9a · Sefaria

Meiri

כבר ידעת מדברי רבותינו ע"ה ומקצת דברי הנבואות שהצדיק משתלם בעולם הזה מכל עבירות שבידו כדי שיהא שכרו שמור לו בהעדפה לעולם הבא וההפך לשכנגדו שאינו נפרע ממנו עד שתמלא סאתו ויענש עונש נצחי ואף בכלל האומה נאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם ופירשו במסכת ע"ז שפוקד להם מיד ואינו ממתין להם עד שתתמלא סאתם ושאר האומות הדבוקות בעבודות האלילים ממתין להם עד כלותם ר"ל שיהא זכרם חולף כמו שמצינו במדי ופרס ויון ומצרים וכמה מן האומות ודרך הערה אמרו חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים וכן אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם כלומר לא הכיתי לאומה אחרת ושניתי בה ואתם לא כליתם ופשוטו של מקרא הוא מענין שנוי כלומר לא קבלתי שום השתנות כך אתם לא תקבלו שינוי בדרך כליון:

כבר התבאר באחרון של קדושין שמצרי ואדומי שנתגיירו פסולים מלבא בקהל שני דורות והוכשרו בשלישי ופירשו שם שהולד הולך בהם אחר הפגום ר"ל שאם מצרי שני נשא מצרית ראשונה הולד שני והוא שאמר מנימן המצרי אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ומ"מ בבריתא פירשו שלא הוצרך לכך שכבר עלה סנחריב ובלבל את האומות ואין שם מצרי ואדומי או עמוני ומואבי בעולם וכלם כשאר האומות שכל שנתגיירו מותרים לבא בקהל מיד:

Meiri on Sotah 9a · Sefaria

Shita Mekubetzet

ואחת שעתידה לשתות עם חברותיה ובמדרש יש שלעתיד משקה הקדוש ברוך הוא את האומות כוס התרעלה. וכשיגיע למצרים אומרת כבר שתיתי פעם בעולם הזה. אומר לה הקדוש ברוך הוא שתה שאין שתייה זו כאחרת אלא לא ת"ק עוד. אין הלשון מובן. ובשוחר טוב גרסינן ואומר לו מה שתית כמין הגורה אחת היתה שנאמר ויגר מזה אבל עכשיו אך שמריה ימצו ישתו וגו' שתית אותה ולא מצית. ועיין שם במפרש. והיינו דכתיב אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ (תהלים עה ט). תוספות חיצוניות.

מנימין גר המצרי וכו' תימה והא אפילו הוא היה כשר לבוא בקהל דסנחריב וכו' כדאיתא במסכת ידים (פ"ד) שהרי התירו גר עמוני לבוא בקהל מהאי טעמא. וי"ל דלא נתבלבלו מצרים אלא חזרו למקומן כי סנחריב הביאם בשלשלאות עמו לפני ירושלם וכשראו הנס לחזקיהו קבלו עליהם גירות ועמד חזקיה ופטר כל אותן האכלוסין ושבו למקומן. עיין מה שכתב הר"ש ומשם באר"ה. צעיר אי"ן. ועוד יש לומר דאמרו בתוספתא דמסכת ידים כשהתירו את יהודה גר העמוני אמר לו רבן גמליאל אפילו מצרי כיוצא בו. אמר לו ר' יהושע למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וישבו על אדמתם. אבל בעמון כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמת וכיון שלא נתן להם קצבה שמא לא חזרו כמו בגלות ישראל. ורש"י הביא התוס' כבעמוד. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בתוספותיו וזה לשונו: יש לומר דההיא דמנימין דהכא היה אחר ארבעים שנה לגלות (וחזרו) שחזרו למקומן והכי נמי קאמר (הרי מנימין) בתוספתא ביום שהתירו גר עמוני :

דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה פירש הקונטרס לעיל מניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ. ומצורת ציון היא עיר דוד (הוי) :

משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד ולית ליה להאי תנא כמאן דאמר ארון גלה לבבל ביומא דף כג אלא סבירא ליה כמאן דאמר יאשיהו גנזו. תוס' הרא"ש ז"ל.

Shita Mekubetzet on Sotah 9a · Sefaria

Ben Yehoyada

הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִילְצוּל קשא הוה ליה למנקט זה אחר אומרו פָּרְסָה לוֹ סוּדָרִין נָאִין עַל רֹאשָׁהּ? ונראה לי בס"ד דהצלצול הוא מלבוש מיוחד לזונות שהוא לבוש פריצות ואין בו צניעות שהוא דק מאד שהבשר נראה מתוכו וחוגרת בו בחצי גופה מן מתניה ועד רגליה ולכן לא תחגור בזה בפרהסייא בהיותה על פתח דאם כן מכירין בה בני אדם עוברים ושבים שהיא זונה גמורה אך על פתח ביתה תעמוד מקושטת בסודרין ובקשוט פנים וכחול עינים וקליעת שער כי דברים אלו אינם מיוחדים לזונות. ואחר שהזכיר דברים אלו שהיא עומדת בהם בפתח הבית אמר הראתה לו באצבעה כי כשיעבור הנואף על פתח הבית רומזת לו באצבע שיכנס לבית דאין האיש בביתו ואין זר בבית ואחר שיכנס לבית אז תחגור בצלצול לפניו כדי להבעיר בו אש התאוה ביותר ולכן זכר חלוקה דצלצול אחר האצבעות.

הִיא הֶאֱכִילָתוֹ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם יש להבין אכילת המעדנים ודאי תהיה קודם ביאה ואמאי נקיט חלוקות אלו אחר חלוקות של הביאה שאמר פָּשְׁטָה לוֹ אֶת יְרֵיכָהּ וְקִיבְּלַתּוֹ עַל כְּרֵיסָהּ? ויש לומר דודאי דהנואף מזנה עמה בגניבה ובסתר לא תוכל להאכילו ולהשקותו בעת שהוא מזנה עמה אך היא תאכילהו ותשקהו כשיבא לביתה בעת שבני אדם מצויין שאי אפשר לזנות עמה. והוא נכנס בדרך וזיית"א והיא תאכילהו ותשקהו למצוא חן בעיניו ולכן נקיט חלוקות אלו בפני עצמו לבסוף ולא ערבינהו בהדי הפרטים דנקיט בענין הביאה. אי נמי אכילה ושתיה עושה לו לפרקים כאשר תמצא עת ראוי לכך אך כל אותם מילי הם מצויים אתה תמיד.

"חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" חִצַּי כָּלִין, וְהֵן, אֵינָן כָּלִין נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותנו ז"ל (ילקוט שמעוני נ"ך תרל״ה) על פסוק וִיהִי הֳ' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים ט, י) משל למלך שכעס על בנו ונשבע על אבן גדולה או על קורה אחת גדולה לזרקה עליו ואחר שנשבע אמר אם אזרוק עליו אבן זו או קורה זו כמו שהיא ימות ואם לא אזרוק כבר נשבעתי! מה עשה? שבר את האבן ואת הקורה לחלקים קטנים וזרקן בזה את זה נמצא קיים שבועתו ובנו נשאר בחיים, לכך נאמר 'מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה' שישבר עת הצרה לעתות הרבה כדי לשים ריוח בין עת לעת שיהיו יכולים לסבול. וכן כאן אמר חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים לב, כג) כי המכה והגזרה רעה הגדולה מכונית בשם חץ ואם יזרקנה עליהם בבת אחת לא יתקיימו בעולם על כן משבר החץ שהוא המכה הגדולה לחלקים קטנים ויביאם עליהם בזה את זה דנמצא הגזרה נתקיימה והם לא אבדו מן העולם וזהו שנאמר חִצַּי כָּלִין רוצה לומר אעשה מן החץ האחד הגדול חיצים הרבה ואז חיצי כלים שאפשר לזרקם כולם עליהם וְהֵן אֵינָן כָּלִין בזריקה זו.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ, כב) "בִּמְלֹאות [שִׂפְקוֹ] סִפְּקוֹ יֵצֶר לוֹ". פירש רש"י ז"ל 'ספקו כל רצונו' וקשא היכא משמע שתתמלא סאת עונות שלו? ונראה לי בס"ד אחרי אות קו־ף באלפא ביתא יש אותיות 'רשת' וידוע כי סאת העונות מכונית בשם רשת במקראות תהלים ומשלי כי הם רשת של יצר הרע שצד בם את האדם ואותיות סִפְּקוֹ הם סוֹף ק', שאם תניח אות הוא־ו בין סמ־ך ופ־ה תהיה נקראת סוף ק' והכונה סאת העונות שהיא הרשת הרמוזה בסוף אות ק' כשתתמלא אז יצר לו. ואמר לשון יֵצֶר כי זו הצרה באה לו על ידי היצר הרע שהוא השטן אשר אחר שמחטיאו מקטרג ומביא עליו צרה.

דָּוִד דִּכְתִיב "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ" (איכה ב, ט) פירוש שערים של ההיכל דקיימא לן לרבנן דאלו השערים דוד המלך ע"ה הזמינם. ואמרתי בס"ד טעם שהזמין הוא את שערי ההיכל כי ראה ברוח הקודש שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס בהם אחר פטירתו כשבא שלמה המלך ע"ה להכניס הארון שדבקו זה בזה ואמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה עד שאמר זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ (דברי הימים ב' ו, מב) נענה שנפתחו השערים וידעו הכל שהוא נקי מאותו עון (סנהדרין קז:) ולכן הוו חביבין עליו אותם השערים והזמינם הוא בעצמו. וכתב הרב עיון יעקב ז"ל אף על גב דמשה קדים נקיט לדוד ברישא משום דשל דוד מפורש בכתוב מה שאין כן של משה רבינו ע"ה גמרא עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד הצלת מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה היתה בידי אדם ולא היתה בדרך נס בידי שמים. ועוד דהיתה קודם החרבן מעת שנבנה מקדש ראשון דלא הוה עדיין שעת זעם אך הצלת מעשה ידיו של דוד המלך ע"ה אית בה רבותא טפי דהיתה בידי שמים בדרך נס וגם דהיתה בעידן רתחא בשעת החרבן ממש דהכל נחרב ונשרף והשערים ניצולו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ בשל דוד המלך ע"ה איכא רבותא טפי דשלטו ידי אויב בכל דברים הנבחרים קדשי קדשים והיכל ומזבח והשערים שהם תשמיש לאלו ניצולו מה שאין כן משכן נגנז כולו, עד כאן דבריו נר"ו.

מִשֶּׁנִּבְנָה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד, קְרָשָׁיו קְרָסָיו וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו וכו'. קשא למאי אצטריך לפרש פרטים אלו? וסגי למימר נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד כּוּלוּ! ונראה לי בס"ד דידוע במשכן נעשה תיקון לחמשה אותיות שם אֱלֹקִים שנפגמו בעגל דהיינו לאותיות 'אלה' שנפגמו בעשיית העגל ולאותיות 'מי' שנפגמו במה שהיו מנשקין אותו ואלו החמשה דברים ' קְ רָסִים קְ רָשִׁים בָּ רִיחִים עַ מּוּדִים אֲ דָנִים' הם כנגד חמשה אותיות שם אלקים שנפגמו בעגל ונתקנו בעשיית המשכן. ולכן תמצא ראשי תיבות חמשה דברים הנזכר הוא מספר רגע [273] כמנין שלשה שמות אלקים דקטנות עם שלשה כוללים שעולים חר"ן ועם ט"ו אותיותיהם הם מספר 'רגע' כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל כי הפגם היה משולש מצד המעשה ומצד הכבוד ומצד המחשבה ובשלשה אלה הגבירו עליהם מדת הדין ונעשה בהם גערה! ורגע הוא גער דהגערה היא מן הדין בסוד וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ (איוב כו, יא) וכנזכר בספר מ"א, ועל ידי מעשה המשכן בחמשה דברים הנזכר שהם ראשי תיבות 'רעג' גבר החסד הנקרא מַעְיַן גַּנִּים (שיר השירים ד, טו) המשקה לחמשה גנים והיינו מַעְיַן גַּנִּים [273] עולה מספר 'רעג' וכמפורש כל זה בדרשותי על התורה בס"ד. איך שיהיה הנה בחמשה דברים אלו נרמז תיקון הפגם שנעשה בחמשה אותיות שם אלקים ובזה מובן הטעם שנגנז אוהל מועד ונשאר קיים לרמוז כי אותו התיקון שנעשה בו לחמשה אותיות שם אלקים נשאר קיים ולא חזר לקלקולו אחר שחטאו ישראל אחר כך בעבודה זרה ומאחר דהתיקון נרמז בחמשה דברים אלו לכך פירש אותם כאן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד קְרָסָיו קְרָשָׁיו וכו' לרמוז טעם שנגנז הוא להורות על תיקון הנעשה בחמשה דברים אלו נשאר קיים לעולם גם אחר שחטאו אחר כך בעבודה זרה בעגלי ירבעם ושאר מלכי ישראל וגם במקצת מלכי יאודה.

שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ, וּמַה שֶׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה כיון שהוא היפך ועיקם ראיית עינו שנתן עיניו במה שאינו שלו דנמצא אינו רואה ראיה ישרה אלא הפוכה לאחור על כן עִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל (תהלים יח, כז) שיתהפכו ויתעקמו אותיות עין להיות צירוף עני שישאר עני מכל אשר יש לו בידו שנוטלין אותו ממנו.

Ben Yehoyada on Sotah 9a · Sefaria

Original text

Segment 1

פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת. הִיא כָּחֲלָה לוֹ עֵינֶיהָ — לְפִיכָךְ עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת. הִיא קָלְעָה לוֹ אֶת שְׂעָרָהּ — לְפִיכָךְ כֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. הִיא הֶרְאֲתָה לוֹ בְּאֶצְבַּע — לְפִיכָךְ צִיפּוֹרְנֶיהָ נוֹשְׁרוֹת. הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִילְצוֹל — לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשֵׁר לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. הִיא פָּשְׁטָה לוֹ אֶת יְרֵיכָהּ — לְפִיכָךְ יְרֵיכָהּ נוֹפֶלֶת.

her face becomes sallow after drinking the bitter water; she painted her eyes for her paramour, therefore her eyes bulge after she drinks; she braided her hair for her paramour, therefore a priest unbraids her hair and makes it disheveled; she indicated to her paramour with a finger that he should come to her, therefore her fingernails fall off; she girded herself for her paramour with a ribbon as a belt, therefore a priest brings an Egyptian rope and ties it for her above her breasts; she extended her thigh for her paramour, therefore her thigh falls away after drinking.

Segment 2

הִיא קִיבְּלַתּוּ עַל כְּרֵיסָהּ — לְפִיכָךְ בִּטְנָהּ צָבָה. הִיא הֶאֱכִילַתּוּ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם — לְפִיכָךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה. הִיא הִשְׁקַתְהוּ יַיִן מְשׁוּבָּח בְּכוֹסוֹת מְשׁוּבָּחִים — לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַשְׁקֶה מַיִם הַמָּרִים בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶשׂ.

She received her paramour upon her stomach, therefore her stomach swells; she fed him delicacies of the world, therefore her offering is animal food, as it is from oats; she gave him fine wine to drink in fine cups, therefore a priest gives her bitter water in an earthenware mekeida , a simple clay vessel, to drink.

Segment 3

הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר — ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״ שָׂם בָּהּ פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְגוֹ׳״.

She acted in secret; therefore, God, referred to in the verse “Who dwell in secret, with the Most High” (Psalms 91:1), turns His face to her, as it is stated: “The eye of the adulterer waits for the twilight, saying: No eye shall see me; and the Hidden Face will turn” (Job 24:15). The adulterer acts in the twilight of the night to act in secrecy, and therefore God, Who is concealed, arranges that the matter is revealed in public.

Segment 4

דָּבָר אַחֵר: הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר — הַמָּקוֹם פִּירְסְמָה בַּגָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל (וְגוֹ׳)״.

Alternatively, she acted in secret, and therefore the Omnipresent revealed it in the open, as it is stated: “Though his hatred be concealed with deceit, his wickedness shall be revealed before the congregation” (Proverbs 26:26), i.e., concealed acts of sin are ultimately revealed in public.

Segment 5

וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן״, ״כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ״ לְמָה לִי? לְכַמִּדָּה.

§ The Gemara questions the need for two verses to indicate that small transgressions are addressed through one significant punishment. And since Rabbi Yehuda HaNasi derives that small transgressions are combined and punished together from: “Behold, this have I found, says Koheleth, adding one thing to another, to find out the account” (Ecclesiastes 7:27), why do I need the verse: “For every boot stamped with fierceness” (Isaiah 9:4)? The Gemara answers: This verse serves to teach that even small transgressions are punished by the measure, i.e., with a punishment appropriate to the transgression.

Segment 6

וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ״, ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״ לְמָה לִי?

The Gemara asks: And since he derives it from “for every boot stamped with fierceness,” why do I need “in full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8)?

Segment 7

לְכִדְרַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא. דְּאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאוּמָּה עַד שְׁעַת שִׁילּוּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ וְגוֹ׳״.

The Gemara answers: This verse serves to teach the statement as taught by Rav Ḥinnana bar Pappa, for Rav Ḥinnana bar Pappa says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a nation deserving of punishment until its time to be banished, i.e., until the time of its final eradication from the world, as it is stated: “In full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8).

Segment 8

אִינִי? וְהָאָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ(ה) כּוֹסוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּמִצְרַיִם, לָמָּה? אַחַת שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאַחַת שֶׁשָּׁתָת בִּימֵי פַּרְעֹה נְכֹה, וְאַחַת שֶׁעֲתִידָה לִשְׁתּוֹת עִם חַבְרוֹתֶיהָ!

Is that so? But didn’t Rava say: Why are there specifically three cups of misfortune that are stated with regard to Egypt in the dream of its chief butler (see Genesis 40:11–13)? They are an allusion to three cups of misfortune that would later befall Egypt: One that it drank in the days of Moses during the ten plagues and the Exodus; one that it drank in the days of Pharaoh Neco, the king of Egypt who was defeated by Nebuchadnezzar; and one that it will drink in the future with its companions, i.e., the other nations, when they are punished during the days of the Messiah. This indicates that nations can be punished several times, not only when they are eradicated.

Segment 9

וְכִי תֵּימָא הָנָךְ אֲזַדוּ וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ — וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִנְיָמִין גֵּר הַמִּצְרִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר מִנְיָמִין גֵּר הַמִּצְרִי: אֲנִי מִצְרִי רִאשׁוֹן, וְנָשָׂאתִי מִצְרִית רִאשׁוֹנָה, אַשִּׂיא לִבְנֵי מִצְרִית שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בֶּן בְּנִי מוּתָּר לָבֹא בַּקָּהָל!

And if you would say that those ancient Egyptians, have gone, and these later Egyptians are different ones, but isn’t it taught in a baraita in the Tosefta ( Kiddushin 4:3): Rabbi Yehuda said: Minyamin, an Egyptian convert, was a friend of mine from among the students of Rabbi Akiva, and Minyamin the Egyptian convert said: After I converted I was a first- generation Egyptian convert, and so I married another first- generation Egyptian convert. I will marry off my son, who is a second- generation Egyptian convert, to another second- generation Egyptian convert, in order that my son’s son will be permitted to enter into the congregation. The Torah prohibits Egyptian converts before the third generation to enter into the congregation (see Deuteronomy 23:8–9). By Minyamin’s observance of this prohibition even during the time of Rabbi Akiva, it indicates that Egypt during the tannaitic period was still viewed as biblical Egypt.

Segment 10

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הַמֶּלֶךְ עַד שְׁעַת שִׁילּוּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה וְגוֹ׳״.

Rather, if anything was stated with regard to the delay of punishment, it was stated like this: Rav Ḥinnana bar Pappa says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a sinful king until his time to be banished, as it is stated: “In full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8).

Segment 11

אַמֵּימָר מַתְנֵי לְהָא דְּרַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא אַהָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״? ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״ — לֹא הִכֵּיתִי לְאוּמָּהּ וְשָׁנִיתִי לָהּ. ״וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״ — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם״. חִצַּי כָּלִין, וְהֵן אֵינָן כָּלִין.

Ameimar teaches that statement of Rav Ḥinnana bar Pappa with regard to this: What is the meaning of that which is written: “For I the Lord change not; and you, sons of Jacob, are not consumed” (Malachi 3:6)? “For I the Lord change [ shaniti ] not” is interpreted to mean: I did not strike a nation and repeat [ shaniti ] striking it, as a stricken nation never recovers from the initial strike. “And you, sons of Jacob, are not consumed,” is interpreted to mean: Despite the fact that I strike you many times for your sins, I do not let you perish. This is the same as that which is written: “I will heap evils upon them; I will consume My arrows upon them” (Deuteronomy 32:23), which is interpreted to mean: My arrows are consumed and used up, and they, the Jewish people, are not consumed but will continue to endure despite the many calamities that will befall them.

Segment 12

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ וְגוֹ׳״.

Rav Hamnuna says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a person until his se’a , the measure that is suitable for him, is filled, as it is stated: “In the fullness of his sufficiency he shall be in straits; the hand of every one that is in misery shall come upon him” (Job 20:22). In other words, when the sufficient measure of sin has been reached, then the trouble will overtake him.

Segment 13

דָּרֵשׁ רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה״? אַל תִּקְרֵי ״נָאוָה תְהִלָּה״, אֶלָּא ״נָוֶה תְהִלָּה״, זֶה מֹשֶׁה וְדָוִד, שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ שׂוֹנְאֵיהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם.

Having mentioned Rav Ḥinnana bar Pappa, the Gemara quotes another of his interpretations. Rav Ḥinnana bar Pappa interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Rejoice in the Lord, you righteous, praise is comely for the upright [ nava tehilla ]” (Psalms 33:1)? Do not read the conclusion of the verse as: Praise is comely [ nava ]; rather, read it as: A house [ naveh ] of praise. This is referring to Moses and David, whose enemies did not rule over their achievements, as they each built a naveh , a house for the Lord, and this house remained in existence.

Segment 14

דָּוִד — דִּכְתִיב: ״טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ״. מֹשֶׁה — דְּאָמַר מָר: מִשֶּׁנִּבְנָה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד, קְרָשָׁיו קְרָסָיו וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. הֵיכָא? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: תַּחַת מְחִילּוֹת שֶׁל הֵיכָל.

With regard to David, the citadel that housed his home and city, was not destroyed, as it is written: “Her gates are sunk into the ground” (Lamentations 2:9), as the gates of Jerusalem built by David were not destroyed by enemies, but sunk into the ground and were buried there. This is also so with regard to Moses, as the Master said: When the first Temple was built, the Tent of Meeting was sequestered, including its boards, its clasps, and its bars, and its pillars, and its sockets. The Gemara asks: Where is it sequestered? Rav Ḥisda says that Avimi says: Beneath the tunnels of the Sanctuary.

Segment 15

תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, מַה שֶּׁבִּיקְּשָׁה — לֹא נִיתַּן לָהּ, וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ — נְטָלוּהוּ מִמֶּנָּה. שֶׁכׇּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ — מַה שֶּׁמְבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ — נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ.

§ The Sages taught in a baraita in the Tosefta (4:16–19): The sota placed her eyes, fixed her gaze, on one who is unfit for her, i.e., another man, so this is her punishment: That which she desired, i.e., to be with her paramour, is not given to her, as she becomes forbidden to him forever. And that which she had, i.e., her husband, was taken away from her, as she is now forbidden to him as well. This teaches that anyone who places his eyes on that which is not his is not given what he desires, and that which he had is taken from him.

Sotah 9a

Sotah 9a

Rashi

Tosafot

Meiri

Shita Mekubetzet

Ben Yehoyada

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text