Talmud Builders

    Commentary page

    Sotah 7b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sotah 7b

    Sotah 7b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 371 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    וקטליאות תכשיט הוא כמין חצי עיגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין:

    חבל המצרי עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו:

    וקושר למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ:

    שלבה גס בה כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים:

    וכל הנשים מותרות לראותה לקמן פריך והא תנא רישא כל הרוצה לראות בה רואה ואפילו אנשים:

    ונוסרו כל הנשים מקרא הוא ביחזקאל:

    גמ' מנא הני מילי דבעיא ב"ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' אבל ב"ד הגדול דהיינו שבעים ואחד מנלן דלא נתכשרו בה אחד משני בתי דינין שהיו שם של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה כדאמר בסנהדרין (דף פו:):

    מה להלן בזקן ממרא:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Sotah 7b · Sefaria

    Tosafot

    ואחר כך מביא חבל המצרי בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא:

    מה להלן בשבעים ואחד תימה אמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא בפ"ק דסנהדרין (דף ב.) בהדי הני דהוו בב"ד של שבעים ואחד וי"ל משום דגמר של סוטה וזקן ממרא לא היה בבית דין של שבעים ואחד:

    מה להלן בבית דין של שבעים ואחד קשיא כיון דילפינן מזקן ממרא אית לך למימר גבי סוטה שהמקום גורם כמו גבי זקן ממרא ולכך היו מעלין אותה ללשכת הגזית א"כ פסקו המים המרים מיום שגלתה סנהדרין וישבה לה בחנות כדאמר בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) לפי שלא רצו לדון דיני נפשות לפי שהמקום גורם ובפרק בתרא דמכילתין (לקמן סוטה דף מז.) אמרינן דרבן יוחנן בן זכאי הפסיקן וקודם גלות סנהדרין אומר בפרק היו בודקין (סנהדרין מא.) דרבן יוחנן בן זכאי תלמיד יושב לפני רבו היה ולא מקרי רבן ונראה דאיום לא היה מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אעפ"כ היתה שותה הילכך היתה נוהגת אפי' לאחר גלות:

    לא עבר זר בתוכם פירש ר"י בשם רבי שמואל היינו בחלוקת יחזקאל שראובן ויהודה שכנים:

    שמעת מינה כותבין שובר תימה והא הכא לא אפשר בלא שובר אם היא אומרת אבדה כתובתי במה יכוף אותה להחזיר כתובתה בשלמא לוה בעלמא מעכב הפרעון עד שיחזיר מלוה את השטר אבל כאן אין פרעון שהרי כאן אבדה כתובתה והיכא דלא אפשר דברי הכל כותבין וי"ל שהיה יכול לעכב את הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה אבל תמיה לפום מאי דמסיק במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר למה לי למיכתב שובר יקרע הגט ויכתוב עליו גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף יח.) וי"ל דהכא מיירי מן הסכנה ואילך דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פט:) דגובה בעדי גירושין אפילו בלא גט:

    אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן מקשים הא במקום שכותבין אין כותבין שובר ובגט פשוט (ב"ב ד' קעא:) אמר ה"נ מסתברא דכותבין שובר דאי אין כותבין יאכל הלה וחדי א"ל אביי אלא מאי כותבין אבד שוברו יאכל הלה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה אלמא דקיבל אותה סברא דכותבין ונראה דרבא ס"ל כותבין אבל הכא דחייה בעלמא הוא דליכא למשמע מהכא דכותבין שובר:

    Tosafot on Sotah 7b · Sefaria

    Meiri

    זה שביארנו במשנה שאין משקין את הסוטה אלא בב"ד הגדול לא ממה שכתוב בה לפני ה' כדכתיב והעמיד אותה הכהן לפני ה' שכל שבירושלם לפני ה' קרינן ביה והרי בירושלם היו שני בתי דינין של עשרים ושלשה חוץ מבית דין הגדול אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה אלא כך למדוה תורה תורה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד כמו שביארנו במקומו אף כאן בשבעים ואחד:

    אע"פ שקודם שנמחקה מגלה מאיימין אותה שלא תשתה כדי שלא ימחה שם הקדוש על המים כמו שביארנו מ"מ לאחר שנמחקה אם ראינוה רועדת משתדלין עמה שתשתה ואומרין לה בתי אם טהורה את עמדי על בורייך ר"ל על אותה טענה שאת טוענת בבריא שטהורה את ואל תפחידך שתיית המים לומר טמאה אני בחנם ולהפסיד כתובתך ולהוציא לעז על בניך ועל עצמך שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי שאם יש שם מכה מחלחל ויורד ואם אין שם מכה אינו מחלחל כלום:

    אע"פ שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא אין הכונה אלא על תכלית השכר הנצחי ומ"מ כל שאין עון מעכב אף הוא נגמל בעולם הזה כמו שביארנו בחבור התשובה והוא שאמרו כאן בראובן ויהודה שהודו ולא בשו מה היה בסופן נחלו העולם הבא ומה היה שכרן בעולם הזה להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם והוא שיהודה נטל מלכות וראובן נטל חלקו בעבר הירדן:

    בהרבה מקומות ביארנו שנדוי על תנאי ר"ל שנתנדה אם יעשה כך או אם לא יעשה אע"פ שנתקיים התנאי שעליו נתנדה מ"מ נדוי הוא וצריך הפרה ואפילו נדה הוא את עצמו והוא שאמרו כאן דרך הערה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מגולגלין בארון והענין הוא שיוצאי מצרים העלו כל עצמות השבטים עמהם והוא שאמר יוסף והעליתם את עצמותי מזה אתכם כלומר עם העצמות שלכם וכולם היה שלדן קיימת חוץ מיהודה על שנדה את עצמו בעירבונו של בנימין כדכתיב וחטאתי לאבי כל הימים ודרשו בו אפי' לעולם הבא ושאר הדברים שבהגדה זו פירשנו בקצת חיבורינו:

    אעפ"י שבכל עבירות שבין אדם למקום אמרו שעזות הוא לו לפרסם חטאו וכן שהכתוב אומר על זה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ולא נאמר מכסה פשעיו לא יצליח אלא בעבירות שבין אדם לחברו מ"מ כל שהדבר צריך לכך לאי זו סבה ראוי לחוטא שיודה ויפרסם וזו היא שהשתדלנו בסוטה שתודה כדי שלא ימחה שם הנכתב בקדושה על המים וכן להוציא תעלומתה לאור עם בעלה אם להיתר אם לאיסור וכן יהודה כשנשתבח בהודאתו במעשה תמר הענין כדי שלא יביאה לבית השריפה ואף ראובן נשתבח בהודאתו כדי שלא יחשדו שאר האחים אצל אביהם וכן כל כיוצא בזה:

    כבר ביארנו בפרק הכותב שהלכה כותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוצא השטר ותובע חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה הימנו ואינו פוטר עצמו בשום טענה אלא שאומר לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשומרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר וכן בכתובה אם אבדה ואין הלכה כדברי האומר אין כותבין שובר ומ"מ אף לדברי האומר אין כותבין או במקום שאין כותבין הואיל ואי אפשר אלא בכך כותבין:

    ולענין ביאור מיהא מה שאמרו כאן שמעת מינה כותבין שובר יש שואלין ומאי אוכחתיה מהא דילמא בעלמא אין כותבין ואינו פורעו עד שיחזיר הלה שטרו אבל זו אינה באה ליפרע ואין זה כלום שמאחר שהפסידה כתובתה כופין אותה להחזירה אלמלא שכותבין שובר ושמא תאמר והא אף בעלמא לא אמרו כותבין אלא כשהשטר אבד הימנו אבל זו הרי לא אבדה כתבתה והיאך מספיק לה בשובר אף זו כמי שאין השטר בידה הוא שבודאי לא הכריחוה להביא כתובתה בירושלם על הספק ושמע מינה שאף האומר יש לי שטר אבל אינו בידי ובמקום פלוני הוא שכותבין שובר:

    Meiri on Sotah 7b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מה להלן בשבעים ואחד הקשה הרב ר' אלחנן אמאי לא חשיב לה בפרק קמא דסנהדרין בהדי הנך דברים שצריכין שבעים ואחד. וי"ל דתנא ושייר דהכי נמי לא תנא זקן ממרא. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

    שמע מינה כותבין שובר תימה מאי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאפילו אי בעלמא אין כותבין שובר ללוה עד שיחזיר לו המלוה את השטר שלא יצטרך הלוה לשמור שוברו מן העכברים הכא על כרחיה לכתוב שובר שהרי אי אפשר שתוציא כתובתה כיון דאמרה טמאה אני. ואם אבדה כתובתה כיון דאמרה טמאה על כרחו צריך לכתוב שובר. ויש לומר דהכי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאי אמרת דבעלמא אין כותבין שובר הוה להו למגזר דהכא אטו דעלמא ולא הוה להו למתני שוברת כתובתה דמשמע דבלשון שובר אלא הוה להו למיתני לשון מחילה שמוחלת כתובתה ואומרת שזינתה והפסידה כתובתה :

    אמר אביי תני מקרעת כלומר שוברת דקתני לא שיכתבו שובר אלא ששוברים כתובתה. ומיהו צריך הוא לשטר מחילה שגבתה כתובתה ממנו דהא אביי סבר כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום :

    במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דלא שייך למגזר אטו שובר דעלמא דידעי אינשי דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

    חציף עלי מאן דמפרש חטאיה והתם בפרק בתרא דיומא רמי כתוב אחד אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתוב אחר אומר מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ומשני כאן בחטא מפורסם טוב להודות כאן בחטא שאינו מפורסם אין לו לומר לרבים דנראה דאינו בוש בדבר. תוספי הרא"ש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Sotah 7b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ורמינהו כדרך שמאיימין עליה עיין לקמן דף יד ע"ב תד"ה אי משום:

    Gilyon HaShas on Sotah 7b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ (איוב טו, יח). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה להזכיר ראובן קודם כי הוא הבכור? עיין שם. ונראה לי בס"ד הודאת יהודה עדיפה דכתיבה בתורה להדיה דכתיב וַיֹּאמֶר יְהוּדָה צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) מה שאין כן ראובן הודאתו היא על פי הקבלה. ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה עדיפה שהיתה בפרהסייא בבית דין של שם בן נח במקום המשפט בפומבי. ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה על ביאה ממש כמו ענין זה שמבקשים מן הסוטה להודות בו אך ראובן לא שכב עם בלהה ממש חס ושלום! כי אם חלל יצועי אביו שהיה הולך ובא לפני אוהל אביו שנתכוון לבטלו מן פריה ורביה באותה לילה והודה שהוא היה ההולך ובא ונתכוון בעבור לבטלו מן פריה ורביה. ועוד הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכירו לה הודאה דעכן? ותירץ הודאת עכן לא היתה בענין זנות אלא בדבר אחר. ועוד תירץ דחוששים להזכיר הודאת עכן פן תמנע מלהודות שתחוש שמא אחר שתודה יענישו אותה כאשר עשו לעכן אחר הודאתו עיין שם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דהודאת עכן לא היה בה רבותא כל כך כי הוא הודה אחר שכבר יצא עליו הגורל והוה ליה כאלו העידו בו עדים עד כאן דבריו נר"ו.

    מִיָּד "שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה" עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא פירוש יאודה ודאי היה מתפלל תמיד על עצמו תפלה זו דיעול אבריה לשפא ובא משה רבינו ע"ה ואמר שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה (דברים לג, ז) שהתפלל שישמע קולו במה שהוא מתפלל דיעול אבריה לשפא ואז 'עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא'.

    לֹא הֲוָה קָא מְעַיְּילִין לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא פירוש דידוע כי הנפש דגדלות היא יושבת בגן עדן התחתון ומתלבשת בגוף רוחני כדמות גוף שהיה בעולם הזה ממש ורק הוא רוחני שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא ניזון מריח גן עדן וידוע כי לאלו הנפשות השוכנים בגן עדן התחתון יש להם זמנים ידועים בימות השנה שעולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון וזהו הנקרא 'מתיבתא דרקיעא' וכמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא פה:) על אותו חכם שביקש מן אליהו זכור לטוב להראות לו נפשות הצדיקים כשעולים מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון ואמר לו דבכולהו מצי לאסתכולי לבר מן גוהרקא דרבי חייא ובניו לא יוכל להסתכל! ונתן לו סימן דגוהרקא דרבי חייא ובניו מנפשיה סליק ומנפשיה נחית והשאר עולים ויורדים על ידי מלאכים הממונים על כך עיין שם. ואצל יאודה היה לו עונש זה שלא היתה נפשו עולה מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון כשאר צדיקים בזמנים הידועים לכך והתפלל עליו בדבר זה.

    Ben Yehoyada on Sotah 7b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sotah, daf 7, Amud Bet, about 371 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “וְקַטְלֵיאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת — מַעֲבִירִין מִמֶּנָּה, כְּדֵי…”

    2. Segment 223 words

      Opens “וְכׇל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ…”

    3. Segment 340 words

      Opens “גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר…”

    4. Segment 452 words

      Opens “וּמְאַיְּימִין עָלֶיהָ וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עָלֶיהָ…”

    5. Segment 512 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה.…”

    6. Segment 621 words

      Opens “וְאוֹמֵר לְפָנֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר לְפָנֶיהָ…”

    7. Segment 743 words

      Opens “יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ…”

    8. Segment 814 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא בִּיהוּדָה אַשְׁכְּחַן דְּאוֹדִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה…”

    9. Segment 916 words

      Opens “דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ…”

    11. Segment 1141 words

      Opens “מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״, עָל אֵיבְרֵיהּ…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה דְּאוֹדִי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּישָּׂרֵף…”

    13. Segment 139 words

      Opens “אִם אָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ וְכוּ׳. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי, תְּנִי: ״מְקָרַעַת״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא:…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “וְאִם אָמְרָה ״טְהוֹרָה אֲנִי״ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעֲרֵי…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sotah 7b · Segment 9 — “דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sotah 7b · Segment 14 — “אָמַר אַבָּיֵי, תְּנִי: ״מְקָרַעַת״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״שׁוֹבֶרֶת״…

    Original text

    וְקַטְלֵיאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת — מַעֲבִירִין מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּולָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ,

    or chokers [ katliyot ], or nose rings, or finger rings, they removed them from her in order to render her unattractive. And afterward the priest would bring an Egyptian rope fashioned from palm fibers, and he would tie it above her breasts.

    וְכׇל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכׇל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״.

    And anyone who desires to watch her may come to watch, except for her slaves and maidservants, who are not permitted to watch because her heart is emboldened by them, as seeing one’s slaves reinforces one’s feeling of pride, and their presence may cause her to maintain her innocence. And all of the women are permitted to watch her, as it is stated: “Thus will I cause lewdness to cease out of the land, that all women may be taught not to do after your lewdness” (Ezekiel 23:48).

    גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אָתְיָא ״תּוֹרָה״ ״תּוֹרָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״, מָה לְהַלָּן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד — אַף כָּאן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד.

    GEMARA: The Gemara asks concerning the halakha that the sota is brought before the Sanhedrin: From where are these matters derived? Rabbi Ḥiyya bar Gamda says that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: This is derived by means of a verbal analogy between the words “ tora ” and “ tora .” It is written here, with regard to a sota : “And the priest shall execute upon her all this law [ tora ]” (Numbers 5:30), and it is written there, with regard to a rebellious Elder, who must go to the place chosen by God and follow the ruling of the Sanhedrin: “According to the law [ tora ] that they shall teach you” (Deuteronomy 17:11). Just as there the verse is referring to what occurs in the presence of the Sanhedrin of seventy-one judges, so too here, with regard to a sota , the verse is referring to what occurs in the presence of the Sanhedrin of seventy-one judges.

    וּמְאַיְּימִין עָלֶיהָ וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה כָּךְ מְאַיְּימִין עָלֶיהָ שֶׁתִּשְׁתֶּה. אוֹמְרִים לָהּ: בִּתִּי, אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר שֶׁטְּהוֹרָה אַתְּ עִמְדִי עַל בּוּרְיִיךְ, וּשְׁתִי. לְפִי שֶׁאֵין מַיִם הַמָּרִים דּוֹמִין אֶלָּא לְסַם יָבֵשׁ שֶׁמּוּנָּח עַל בָּשָׂר חַי. אִם יֵשׁ שָׁם מַכָּה — מְחַלְחֵל וְיוֹרֵד, אֵין שָׁם מַכָּה — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם.

    § The mishna teaches: And they threaten her in order that she admit her sin, to obviate the need to erase God’s name. And the Gemara raises a contradiction from that which was taught in a baraita in the Tosefta (1:6): In the same manner that they threaten her so that she will not drink, so too, they threaten her so that she will drink, as they say to her: My daughter, if the matter is clear to you that you are pure, arise for the sake of your clear position and drink. If you are innocent you have nothing to fear, because the bitter water is similar only to a dry poison placed on the flesh. If there is a wound there, the poison will penetrate and enter the blood stream, but if there is no wound there, it does not have any effect. This teaches that the woman is warned not to drink if she is guilty, but if she is not guilty she is encouraged to drink. There is no mention of the latter in the mishna.

    לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה. כָּאן — לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה.

    The Gemara answers: This is not difficult. Here the mishna is referring to before the scroll was erased, and at that point the woman is warned only not to drink if she is guilty, so that the name of God will not be erased. There the baraita is referring to after the scroll was erased. Then she is warned that if she is innocent she should drink because if she now refuses to drink, it will turn out that the scroll was erased for no purpose.

    וְאוֹמֵר לְפָנֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁל הַגָּדָה, וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵירְעוּ בִּכְתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן: ״אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם״.

    § The mishna teaches: And the judge says in her presence matters that are not worthy of being heard by her and all her father’s family in order to encourage her to admit her sin. The Gemara cites a baraita that details what was said. The Sages taught in a baraita : The judge says in her presence words of homiletical interpretation and mentions incidents that happened to previous generations that are recorded in the early prophetic writings. For example, they expound the following verse: “That wise men told and did not hide from their fathers” (Job 15:18); this teaches that even during the time of the forefathers, there were people who admitted their sins despite the shame they incurred.

    יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ — נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ — נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּמָה שְׂכָרָן? מָה שְׂכָרָן?! כִּדְקָא אָמְרִינַן! אֶלָּא: מָה שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם״.

    For example, Judah admitted that he sinned with Tamar and was not embarrassed to do so, and what was his end? He inherited the life of the World-to-Come. Reuben admitted that he lay with his father’s concubine Bilhah and was not embarrassed, and what was his end? He too inherited the life of the World-to-Come. The Gemara asks: And what is their reward? The Gemara interjects: What is their reward? Their reward was clearly as we say, that they inherited the life of the World-to-Come. The Gemara clarifies: Rather, the second question was: What is their reward in this world? The Gemara answers by citing the next verse in the book of Job: “To them alone the land was given, and no stranger passed among them” (Job 15:19). Judah was given the kingship, and Reuben inherited a portion of land in the Transjordan before the other tribes.

    בִּשְׁלָמָא בִּיהוּדָה אַשְׁכְּחַן דְּאוֹדִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״, אֶלָּא רְאוּבֵן מְנָלַן דְּאוֹדִי?

    The Gemara questions the source for Reuben’s admission. Granted, with regard to Judah we have found a source that he admitted his sin with Tamar, as it is written: “And Judah acknowledged them and said: She is more righteous than I” (Genesis 38:26). Judah admitted that he was the one who had impregnated Tamar. But from where do we derive that Reuben admitted his sin?

    דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״, ״וְזֹאת לִיהוּדָה״?

    The Gemara answers: It is as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: What is the meaning of that which is written concerning Reuben and Judah in Moses’ blessing of the tribes at the end of his life: “Let Reuben live and not die in that his men become few” (Deuteronomy 33:6), and immediately afterward, in the following verse, it is stated: “And this for Judah, and he said: Hear, Lord, the voice of Judah, and bring him in unto his people; his hands shall contend for him, and You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7). What is the connection between the blessing of Reuben and that of Judah, juxtaposed with the conjunction “and”?

    כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגוּלְגָּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁהוֹדָה — יְהוּדָה: ״וְזֹאת לִיהוּדָה״?!

    Rabbi Yoḥanan says: All those years that the Jewish people were in the desert, the bones of Judah, which the Jewish people took with them from Egypt along with the bones of his brothers, were rolling around in the coffin, until Moses arose and asked for compassion on Judah’s behalf. Moses said before God: Master of the Universe, who served as the impetus for Reuben that he admit his sin, through which he merited a blessing and was not excluded from the count of the twelve sons of Jacob (see Genesis 35:22)? It was Judah, as Reuben saw him confess his sin, and thereby did the same. Moses continues in the next verse: “And this for Judah,” as if to say: Is this Judah’s reward for serving as an example of confessing to one’s sins, that his bones roll around?

    מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״, עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. וְלָא הֲוָה קָא מְעַיְּילִין לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״. וְלָא הֲוָה קָא יָדַע מִשְׁקַל וּמִטְרַח בִּשְׁמַעְתָּא בַּהֲדֵי רַבָּנַן, ״יָדָיו רָב לוֹ״. לָא הֲוָה קָא סָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִילְכְתָא, ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״.

    Immediately after Moses prayed, the verse states: “Hear, Lord, the voice of Judah” (Deuteronomy 33:7). His bones then entered their sockets [ shafa ], and his skeleton was reassembled. But the angels still did not elevate him into the heavenly study hall. Moses then prayed: “And bring him in unto his people” (Deuteronomy 33:7), i.e., those in the heavenly study hall. This prayer was accepted, but he still did not know how to deliberate in Torah matters with the heavenly sages. Moses then prayed: “His hands shall contend for him” (Deuteronomy 33:7), meaning that he should have the ability to contend with them in study. But still he was unable to draw conclusions from his discussion in accordance with the halakha . Moses then prayed: “And You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7).

    בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה דְּאוֹדִי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּישָּׂרֵף תָּמָר. אֶלָּא רְאוּבֵן, לְמָה לֵיהּ דְּאוֹדִי? וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֲצִיף עֲלַי דִּמְפָרֵיט חֶטְאֵיהּ? כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחַשְׁדוּ אֲחוֹהִי.

    The Gemara discusses the propriety of admitting one’s sins in public. Granted, with regard to Judah, it was proper that he admitted his sin in public, as he did so in order that Tamar not be burned innocently. But why did Reuben admit his sin in public? But didn’t Rav Sheshet say: I consider one who specifies his sins in public to be brazen, as one who does so indicates that he is not embarrassed by his actions? The Gemara answers: The reason he admitted his sin in public was in order that his brothers should not be suspected of having committed the deed.

    אִם אָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ וְכוּ׳. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.

    § The mishna teaches: If after the judge’s warning she says: I am defiled, she writes a receipt for her marriage contract. The Gemara comments: You can learn from this mishna that one writes a receipt to serve as proof that a debt has been paid rather than tearing the promissory note. This matter is the subject of a dispute between the tanna’im in tractate Bava Batra (170b).

    אָמַר אַבָּיֵי, תְּנִי: ״מְקָרַעַת״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״שׁוֹבֶרֶת״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

    Abaye said: Teach in the mishna differently. Rather than understanding that she writes a receipt, explain it to mean: She tears her marriage contract. Rava said to him: But the mishna teaches explicitly that she writes a receipt. Rather, to explain the mishna, Rava said: We are dealing with a place in which they do not write a marriage contract, as they rely on the rabbinical ordinance that all wives are entitled to the sum of a standard marriage contract upon divorce or being widowed, even if no marriage contract has been written. Because there is no marriage contract to tear, a receipt is written so that the man can prove that he no longer has a monetary obligation. However, generally, it is possible that the document would be torn, and no proof can be adduced from this mishna.

    וְאִם אָמְרָה ״טְהוֹרָה אֲנִי״ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעֲרֵי מִזְרָח. מַעֲלִין אוֹתָהּ?!

    § The mishna teaches: But if after the warning she maintains her innocence and says: I am pure, they would bring her up to the Eastern Gate. The Gemara asks: Would they bring her up?