Sotah 4b

בדחטי או בדשערי של חטין חלק ונשמט יותר משל שעורים:

רכיכא נשמט יותר מאקושא:

רכיכא שנילושה העיסה רכה:

כל אחד ואחד מן התנאים הללו:

בעצמו שיער כמה שהיה שוהה בביאתו:

והאיכא בן עזאי דלא נסיב כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים בפרק הבא על יבמתו:

כי בעד אשה זונה וגו' השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה:

במילתיה דרבא גרסי' בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה וה"ה נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למיכתב בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למיכתב עד:

נעקר מן העולם תימה לר"י לפי' רש"י דפי' דעובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי אריא נטילת ידים אפי' כל דברי חכמים נמי ועוד קשיא דאמר הכא דעונשו מיתה ובפ' במה אשה יוצאה (שבת דף סב:) אמרינן דעונשו עניות כדאמר שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות המזלזל בנטילת ידים ובפ' עושין פסין (עירובין דף כא:) מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים וכו' עד מה אעשה שחבירי חייבו עליה מיתה ונראה דזלזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה ע"י עניות דקשה ממיתה ע"י נחש ונעקר מן העולם דאמר [בסוכה] (דף מה:) וסנהדרין (דף סג.) כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם ובפרק קונם יין (נדרים דף סב.) כל המשמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם לאו בחדא מחיתא נינהו דעניות אלא מיתה חטופה או משונה. מ"ר:

היא תצודנו לדינה של גיהנם ואמר נמי בפ"ק דחגיגה (דף ט:) כל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם וק"ק מפ' הזהב (ב"מ דף נט.) דאמר הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב וי"ל דהתם מיירי כשעשה תשובה והכי משמע בפ' ג' דיבמות (דף כב:) היכא דלא הוליד ממזר דבר תשובה הוא ותשובה עם יסורין דוקא דאמר בפרק חלק (סנהדרין דף קז.) אמר דוד כל הכי נטרוד ההוא גברא א"ל קבל עליך יסורים וחנק נמי כיסורין דכל המומתים מתוודין והאי דאמר נטרד מן העולם פי' מן העולם עם אותו עון דכך הוא חמור אשת איש האוסרה על בעלה כמו על אחותו פנויה והוליד ממנה ממזר ריב"א. א"נ היכא דלא באו עליו יסורים נטרד מן העולם:

כבר ביארנו בסדר מועד הדברים שנטילת ידים צריכה בהם ושאחת מהם נטילה לסעודה והוא שאמרו כאן כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה כלומר שהוא ממלא תאותו במה שאינו ראוי לו ואע"פ שפשוטו של מקרא שהלהוט אחר בולמוס של עריות נכסיו יורדין לתמיון עד שבסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא יש ממנה רמז לענין זה גם כן ומה שפרט בה אכילת לחם ולא תפשה באכילה סתם אינו אלא למעט אכילת פירות וכן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כלומר שהוא עובר על דברי חכמים וכתוב ופורץ גדר ישכנו נחש וכשם שצריך ליטול את ידיו כך צריך לנגבם קודם אכילה ושלא לאכל בטומאת זוהמת לחות המים שבידיו דרך רמז אמרו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא כלומר לח מים:

כשם שאדם חייב ליטול ידיו קודם סעודה כך הענין לאחר סעודה והם הנקראות מים אחרונים וכל שאכל דבר המזוהם הן מצוה מצד הברכה וצריך בהן שתהא נטילתו קודם ברכה למברך ועליה רמזו במסכת חולין והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אבל כל שלא אכל דבר המזוהם אינן חובה מצד הברכה אלא מצד שמירת הנזק ומפני שסתם אכילה יש בה מלח והרבה פעמים מתערבים בה קורטי מלח סדומית שמסמאה את העינים וכל שהוא כן דיה לטבילה שבאה אף לאחר הברכה אלא שצריך שיהו נוטלין כל בני הבית כמברך עצמו:

וכבר ביררנו בסדר מועד הרבה חלוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים ואחד מהם הוא שנזכר כאן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה והענין הוא שנטילה ראשונה צריכה שפיכת מים שתי פעמים וביארו הטעם במסכת ידים ראשונים לטהר את הידים שניים לטהר את המים שעל הידים כלומר שטעם נטילה שקודם סעודה הוא לטהר את הידים מאותו לכלוך שבידיו מפני שהידים עסקניות ונוגעות בדבר טמא וצריך שיטבילם לטהרם מאותו לכלוך ובשפיכה ראשונה נעתק הזיהום מן היד אלא שמקצתו מעורב עדין בטפיחת המים שעל ידיו וצריך שפיכה שנייה להסיר הזיהום מאותם המים והוא מזקיק בכאן שתהא נטילה שקודם סעודה בהגבהת הידים ר"ל שיגביה אצבעותיו למעלה שמא בשפיכה ראשונה יצאו המים חוץ לפרק במקרה ובשפיכה שניה לא ירגיש לשפוך המים אלא עד הפרק שהוא מקום שיעור הנטילה ואם ישפילם יחזרו המים שכבר יצאו חוץ לפרק בשפיכה ראשונה על הידים שכבר טהרו ויטמאום ואע"פ שאמרו במסכת ידים הידים מיטמאות ומטהרות עד לפרק אבל חוץ לפרק אין מטמאות וא"כ מה לנו בכך וכן בבריתא אמרו נטל את הראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק ההיא בשלא יצאו מתוך הפרק לאחר הפרק אלא שבשפיכתו נשפכו לאחר הפרק אבל חששא זו היא שמא בשפיכה ראשונה הגביה את ידיו שכך הוא הדרך להגביה את ידיו בשפיכה ראשונה כדי למרק יפה ולשפשף את ידיו ולהשפילן בשניה דרך שטיפה והדחה ודרך השפלתו המים חוזרים ליד הטהורה ומתוך כך הוא מצריך להגביהן אף בשפיכה שניה שמא יצאו מים מתוך הפרק לחוץ לפרק ויחזרו אחר כן מלאחר הפרק לתוך הפרק ויטמאו את הידים ומ"מ כל שהוא מדקדק להיות שפיכה שניה עוברת על הראשונה או בלמעלה הימנה אין צריך לדקדק בכך ומה שאמרו בבריתא נטל את הראשונה ואת השניה חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה כשלא הגיעה שפיכה שניה עד הראשונה וכן אם דקדק בעצמו להשפילן אף בשפיכה ראשונה עד שלא יעברו חוץ לפרק דיו אלא שדברו חכמים בהווה שכך דרכן של בני אדם להגביה בראשונה לצורך שפשוף ולהשפילן בשניה דרך שטיפה והדחה בעלמא ומ"מ מים אחרונים שאינן באות מחמת טומאה אלא מחמת העברת זיהום המאכל או דבקות לחות המלח אינן דרך שפשוף אלא דרך הדחה וצריך שישפיל את ידיו בענין כל שהוא דרך הדחה:

יש שואלין מאחר שמים הראשונים טמאים עד שיטהרום השניים היאך נטילת ידים עולה בשפשוף הידים שבתוך הכלי בלא שפיכת מים על הידים וא"ת שאינה עולה הרי בהלכות גדולות כתבוה כן בהדיא והביאוה ממה שאמרו בזבחים כ"א א' כהן מהו שיקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא אפילו בתוכו ועד כאן לא איבעיא להו אלא משום דכתיב ממנו הא לאו הכי רחיצה מיהא מיקרי יש אומרין שכך הוא הענין ממנו אמר רחמנא משום דבתוכו לאו רחיצה היא וכו' וקצת גאונים כתבו שכל שהן בכלי ויש שם רביעית שלם הרי הם כמעיין וכמקוה ואין מקבלין טומאה ומטהרין אבל כששופך על הידים ראשונים שנופלים מטמאין מן הידים וכן הסכימו בה גדולי קדמונינו שבנרבונה:

הגאוה מדה שנואה ומשקצת וצריך להרחיק ממנה הרבה וענינה חלוק להרבה מדרגות וכבר ביארנו ענינם בארכה בילדותינו בחבור התשובה והראשונה מהם נקראת גאוה והיא מדה שבעליה מתגאים על שאר בני אדם שלא לשם שמים אלא דרך גאוה וקנאה ונצוח וכפירת כל מעלה שבזולתם ועל זו נאמר כאן שהוא כאלו עובד ע"ז שהרי קנאתו ורוע טבעו מביאו לחלוק על האמת בכל דבר כדי להשפיל שכנגדו וכן מה שאמרו עליו שהוא כאלו כופר בעיקר וכאלו בא על העריות ועל זו הזהירה תורה השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך וכתיב ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כלומר שהגאוה היא הגורמת לכך ועליה אמרו גם כן כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם ר"ל שפרסם אחדותו וייחס לו ית' בריאת העולם והשיב לדעת זו הרבה מהכופרים כמו שעשה אברהם אעפ"כ לא ינקה מדינה של גהינם וכן אפילו עשה כמה מצות וכן אמרו עליו שאין עפרו ננער ר"ל שאינו בכלל תחיית המתים ואף בעולם הזה עונשו בצדו שהבריות מרננות עליו ומשתדלות בהכנעתו והוא שאמרו לסוף מתמעט ולא סוף דבר שמתמעט אלא שמכלין אותו מכל וכל עד שהוא כאלו אינו ועל זו אמרו גם כן רוח קימעא שוברתו כלומר שמעלין לו באחת מה שלא יעלו לאחר בשתים:

ומתוך כך ראוי להזהר שלא להתערב בבעל מדה זו פן יספה אתו וימק בעונו אלא תהא כל חבורתו עם השפלים וילמד מדת קונו שנאמר עליו ית' את דכא ושפל רוח אשכן כלומר אני שוכן עם השפלים ר"ל שאני משרה שכינתי עליהם ודרך הערה אמרו הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות שבעולם והשרה שכינתו בסנה וכן אמרו מי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל קרבנות שבעולם שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה:

ומ"מ יש מין אחר בענין זה שנקרא שררה והוא ראוי למלכים ולמנהיגים להטיל אימתן על אותן המסורין להנהגתם לשום שמים ולהעמדת האמת בדעות ובמדות ובעניני הישוב וכבר ביארנו ענינם יפה בילדותנו בחבור התשובה אלא שבסוגיא זו לא דברו על מדה זו כלל:

בפרש"י בד"ה שמא כו' נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו' עד נטל את הראשונים חוץ לפרק כו' עכ"ל כל זה אינו בפי' ישן ועיין בזה בפי' הר"ש במסכת ידים וק"ל:

גמרא האי יד ליד לא ינקה יד מבעי ליה ובפירש"י ה"ג האי יד ליד ידי מבעי ליה כו' עכ"ל וכצ"ל מפי' ישן וק"ל:

ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו זה לשון גיליון. פירוש אם היה נשוי כך היה מתעכב וזהו הסוד שנתגלה לו. דאין לפרש כמה שיעור סתירה נתגלה לו דאם כן נמצאת מכחיש שיעור התנאים האחרים. הרא"ש ו"ל בפירושיו. (ודרך רמז יש לומר כי עזאי עולה בגימטריא סוד בינה. צעיר אי"ן): א"ה אין החשבון מכוון :

כי בעד אשה זונה וגו' זה לשון גיליון. ויש אומרים דמשום הכי קמדמה לאשה זונה משום דכשהוא אוכל בלא נטילה כמו נאכלין באפיקורן בחולין דף ק"ז ע"ב עיין שם בפירוש רש"י. צעיר אי"ן דהוה אוכל בהפקרות וזונה זו מופקרת היא. הרא"ש ז"ל בתוספותיו :

אמר רב מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. פירש בקונטריס שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטלם אלא עד הפרק וכשחזרו הראשונים טמאו את הידים שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים. והשניים לא טהרו את היוצאים כי לא נטל שניים כי אם עד הפרק. ולא הוה ליה לפרש כן דאפילו נטל גם את השניים חוץ לפרק כמו הראשונים נמי לא טהרו את הראשונים שיצאו חוץ לפרק וכדתנן פרק שני דידים הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק. כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה. פירוש הידים גזרו עליהם טומאה עד הפרק אבל חוץ לפרק הם כמו שאר הגוף. ולכך אם נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה כי המים הראשונים יטמאו את השניים משנגעו ביד. אבל אם נטל הראשונים והשניים חוץ לפרק וחורו ליד טמאה כי המים הראשונים כשנגעו ביד עד הפרק נטמאו כי השניים לא טיהרו את הראשונים אלא עד הפרק אבל שחוץ לפרק נשארו בטומאתן כדתנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק : וכשחזר טמאה. מה שכתב אבל אם נטל וכו' נראה בכפול. ויותר נראה להגיה כן אבל אם נטל הראשונים עד הפרק וכו' ליד טהרה כי המים הראשונים וכו' נטמאו ואז השניים טהרו את הראשונים עד הפרק. אבל וכו'. וכוונתו לפרש רישא דמתניתין. ועיין מה שכתב הר"ש שם והרא"ש פרק כל הבשר. צעיר אי"ן : שנאמר ככה יאכלו בני ישראל וגו'. פירש הקונטרס אלמא לדבר מאוס קרי טמאה מפני שצווהו ליחזקאל לעשותו במאוס ולאפותו בצפעי הבקר ובגללי האדם (של) שנאמר (יחוקאל ד יב) בגללי צואת הארם תעגינה לעיניהם וכתיב שם יג ככה יאכלו וגו' :

גמ' ואיבעית אימא מרבי' שמיע ליה לקמן דף י ע"א:

כָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה כי ענין נטילת ידים הוא לכוין לעקור את הידים ממקום הקליפה להעלותם למקום הקודש וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות. ולכן כיון דלא נטל ידיו לעקור הידים ממקום הקליפה מדה כנגד מדה הוא נעקר מן העולם בר מינן. ועוד נראה לי בס"ד כי ידוע דנטילת ידים הוא צורך ותיקון העשיה שהוא סוד שם אדנ־י כי ה'אכילה' [66] היא בעשיה והיא שם אדנ־י עם הכולל [66] ואוכלת מן אור שם 'א־ל הוי־ה' [57] שביצירה שהוא מספר 'אוכל' [57] ואז צריכה העשיה לעלות א־ל היצירה לקבל משם שפע א־ל הוי־ה שהוא מספר אוכל ולכן עושין נטילת ידים כי אין שום עליה אלא באמצעות הידים שלוקחים הדבר ההוא ומעלים אותו למעלה ולכן תחלה צריך שתערה עליהם מים שהוא סוד מימי החסד לגרש הקליפות וכנזכר בשער טעמי המצות פרשת עקב כל זה באורך עיין שם. נמצא לפי זה נטילת ידים קודם אכילה היא לצורך ותיקון השייך לבחינת שם אדנ־י שהוא מספר אכילה וידוע כי המים שהם מסוד החסד נרמזים בשם מו ־ ם שהוא שם השנים ושבעים מע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' שהוא שם האחרון שבהם. והנה אותיות מו־ם ואותיות מים שוים הם שאם תאריך יו־ד של מים תהיה וא־ו ואז הוי מים אותיות מו־ם דשם ע"ב הנזכר. וכן אם תקצר אות וא־ו של מו־ם תהיה אותיות מים ואל תקרי מו־ם אלא מים. ועל כן הנזהר בנטילת ידים מאירים בו ב' שמות אלו שהם שם אדנ־י ושם מו־ם של ע"ב שמות הנזכר שהוא סוד מים. ושני שמות אלו נרמזים בתוך ובקרב אותיות עוֹלָם שאם תמלאם כזה ע י ־ ן ו א ־ ו ל מ ־ ד מ־ ם ותקח אותיות המלוי כמו שהם תמצא בהם אותיות שם אדנ־י ואותיות שם מו־ם ולזה הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָ'עוֹלָם' רוצה לומר מהארת שני שמות הקודש הרמוזים בתוך אותיות עולם.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְבַסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כו) "וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד". יש להבין מה שייכות יש לזה עם זה? ונראה לי בס"ד דגסות הרוח מתייחסת לעין וללב דכתיב הֳ' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהלים קלא, א) וידוע דעין ולב הם איברים המולכים בגופו של אדם דהעין היא מלך וגדול באיברים הגלויים כי היא אבר גלוי וכל טובת ועמידת הגוף תלויה בעין דהא סומא חשוב כמת (נדרים סד:) נמצא האיברים חשובין בטלים בלעדי העין, והלב מלך וגדול באיברים הפנימיים כי הוא אבר פנימי. והנה שני איברים אלו עין ולב אם יהיו מקודשים יתקדשו כל האיברים כי מן העין תצא ראיה החושית שכל עמידה וקיום של הגוף תלוי בראיה דהא סומא חשוב כמת, והלב יצא ממנו ראיה השכלית כי הלב מהרהר ומחשב ורואה ראיה שכלית וכל קיום והעמדה של הגוף תלויה בראיה השכלית כי בלעדם יהיו כל מעשיו במכשול וברוע. ואם שני אברים אלו יתמלאו גאוה וגסות הרוח אז תסתלק הקדושה מהם לגמרי שאין רוח קדושה שורה במקום רוח גאוה וכיון שנעשו ערומים מרוח קדושה שנסתלק מהם אז יתעסקו בסרסרות שיהיו סרסורים של עבירה כי כן מנהגו של עולם כל אדם שיורד מנכסיו עוסק בסרסרות, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בירושלמי ברכות פרק א' מובא בילקוט שמעוני סוף פרשת שלח) 'עינא וליבא תרי סרסירי דעבירה אינון' שיהיו שני איברים אלו סרסורים של זנות. וכיון שעשו אלו סרסרות של זנות נגמר על ידם עסק העבירה כי כל מקח וממכר שיש לו סרסור מוכרח שיגמר וכל שכן אם יעסקו בו שני סרסורים ודאי יגמרו אותו! ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ יען כי כיון שיש בו גסות הרוח שמשכנה בעין ובלב ממילא נסתלק רוח קדושה מן עין ולבו מאחר ששרתה שם גסות הרוח וכיון שנסתלקה מהם רוח קדושה שירדו מנכסיהם אז מוכרח שיהיו סרסורים של עבירה של זנות וכיון שהם שנים תעלה בידם עסק הסרסרות הזה ואז בודאי נכשל האדם באשת איש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה דאיסור ערוה פוגם בשם י־ה דאיש ואשה שזכו שם יה ביניהם (סוטה יז.) ובעל גאוה פוגם בשם י־ה כי לכן תיקון שלו להתענות ט"ו יום כמנין שם י־ה וכנזכר בשער רוח הקודש ולכן כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ בר מינן.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ. עוּלָּא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה! (ישעיה ב, כב). נראה לי בס"ד דקאי על דברי רבי שמעון בן יוחי דאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, דאיירי בבעל תורה דלהכי נקיט כָּל כלומר אפילו שהוא בעל תורה! ועל זה אמר עולא ' כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה ' דעניין אחד יש להם כי זה שהוא בעל תורה ומתגאה אומר שהוא מתנהג בגאוה לכבוד התורה וזה הבונה במה בשעת איסור הבמות אומר אף על פי שנאסרו הבמות הנה אני בונה במה לכבוד השם יתברך להקריב לו קרבן עליה ונמצא אלו דעת אחת יש להם בהיתר זה ובאמת תרווייהו עבדי איסורא.

שֶׁנֶּאֱמַר "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב, כב). נראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב הָאָדָם בה־א הידיעה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סא.) על פסוק אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא) היינו 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם', וכתבו התוספות שהעובדי כוכבים קרויים ה אדם בה־א. ופרשנו הטעם כי אדם [45] גימטריא מ"ה שהוא שם ענוה הנקראת 'מה' כמו שנאמר וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז) והענוה היא מצויה אצל ישראל כמו שאמרו רבותנו ז"ל (חולין דף פט.) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם שכל זמן שאני נותן גדולה לכם אתם ממעטין עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) נתתי גדולה למשה וכו' ולכן ישראל נקראים בשם 'אדם' שהוא מספר מ"ה. אבל העובדי כוכבים אין להם מדת מה ונקראים הָאָדָם [50] בתוספת ה־א שהוא מספר טמא [50] והוא מספר הרמוז בראשו של נ חש שהוא נו"ן גימטריא 'טמא' שהביא טומאה לעולם ולכן הנחש התחתון ארס שלו הוא בראשו דוקא. ולכן הגאה שהוא כעובד עבודה זרה שמטמאה במשא כנדה וכאלו בא על עריות שמטמאין את הנפש הנה הוא נקרא בשם הָאָדָם שהוא מספר 'טמא' והוא מספר נו"ן שבראש הנחש שהביא טומאה לעולם. וזהו שנאמר חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם זה הגאה שנקרא האדם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ חלק תיבת נְשָׁמָה לשתים וקרי בה 'נוּן שָׂמָה בְּאַפּוֹ' שהוא מקום חיות שם אות נו"ן הנחש שהוא מספר טמא שהביא טומאה לעולם ועל ידי כך בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא? שגופו נחשב לבמה בשעת איסור הבמות שקרבן אשר מקריב עליה חשוב כמו קרבן טומאה! ומה שפירש רש"י ז"ל שמחזיק עצמו כבעל נפש, נראה לי כונתו שחושב עצמו כמו אנשים הגדולים שהגוף שלהם נחשב בערכו כמו נפש דשאר בני עלמא כן הוא גופו מחזיק אותו בעיניו כמו נפש דשאר בני אדם ולזה אמר הכתוב 'אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ' והיינו בְּאַפּוֹ [89] עולה מספר גּוּף [89] כלומר הגוף שלו חושב אותו בערך נשמה של אחרים.