Nedarim 55b

חילקא חטה שנחלקת לשנים:

טרגיס לשלשה:

טיסני לארבעה ולהכי שרי שכבר נשתנה החטה:

אסור בכולן דכולן גידולי שנה נינהו:

מותר בכמהין ופטריות שגדלין נמי על העצים:

אסור בכולן דכמהין ופטריות גידולי קרקע נינהו:

זומית שלמור"א בלע"ז:

אומר שהכל נ"ב מדקא חשיב בכלל שאין גידולו מן הארץ כמהין ופטריות אלמא דלאו גידולי קרקע נינהו:

חילקא חטין כתושין חלוקין לשנים:

טרגיס חד לתלתא:

טיסני חד לארבעה:

אסור בכולן דכמיהין ופטריות בכלל גדולי קרקע הן:

[מירבא רבו מארעא] כמהין ופטריות ודאי מארעא רבו ושפיר מיקרו גידולי קרקע אבל היניקה שלהם אינה אלא מאויר קרקע ולא מברכין בורא פרי האדמה:

שק יריעה וחמילה אינן בגדים הם:

מותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוון זה אלא לבגד ארוג:

הכל לפי הנודר פירוש לפי ענין שהיה בשעת הנדר:

תניא כיצד אמר רבי יהודה הכל לפי הנודר כו' וקיימא לן כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרקין דלקמן, דתנן היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל עמו, אמר קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו לשתות עמו צונן, שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה, וכל הני סתמי כרבי יהודה דהכא, וכדגרסינן עלה התם בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ח']: אמר רבי יוסא דרבי יהודה הוא דאמר הכל לפי הנודר, והלכך הוה ליה מחלוקת בפרקין, וסתמא בפרקא דלקמיה, והוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם, דבחדא מסכתא יש סדר למשנה, וקיימא לן כסתם, ואפשר נמי דתנא קמא לא פליג הכא עליה דרבי יהודה, אלא תנא קמא אתא לאשמועינן דהנודר סתם שאין צמר ופשתים עולה עלי, דמותר להתכסות ולצאת טעין בגיזי צמר ובאניצי פשתן, שלא נתכוין זה אלא שלא ילבש בגד צמר ובגד פשתים, ורבי יהודה אשמועינן דהני מילי בסתם נודרין שאין שם שום הוכחה על איזה דבר נדר, אבל אם יש שם שום הוכחה אזלינן בתר אומדנא דמוכח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וגם זה נכון בעיני, אלא שאין כן דרך הירושלמי שכתבנו למעלה.

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות. דהני לא מיקרו פירות סתם ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולן:

הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ פי' בכל פירות היונקים מן הארץ ואפי' פירות האילן ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולן דאע"ג דלא ינקי מארעא מירבא רבו מארעא אלא דינקי מאוירא והיינו דקרי להו התם בפ' כיצד מברכין [דף מ:] דבר שאין גידולו מן הארץ ומברכין עליהם שהכל כיון דלא ינקי מארעא אפילו הכי גידולי קרקע נינהו כיון דרבו מארעא ולא קשיא אהדדי:

תוספתא [מכילתין פ"ד] הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ואמרינן עלה בירושלמי [הלכה א] אתיא כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם פי' דקרו תירוש לכל דבר מתוק בהשאלת לשון ברם למאן דאמר בנדרים לא הלכו אחר לשון ב"א התורה קראה אותו תירוש זה היין ע"כ הילכך אנן דמשתעינן בלשון אומות כי אמרינן תירוש בלשון הקדש דעתין אלשון תורה ואינו אסור אלא ביין בלחוד וכן כל כיוצא בזה:

הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר הרי הן ע"פ הרי הן עלי אסור בהן בין חיין בין מבושלים הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינים בלבד ותנן נמי וכו'. ואמרי' עלה בירושלמי [הלכה ב] מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת אלא של חטים ושל שעורים בלבד א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין פת מכל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינים בלבד ע"כ:

ומיהו היכא דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים בלבד שגמר בלבו ולא בשל שעורים ושאר מינים כיון שלא היו פיו ולבו שוין דהוה ליה כטעותא דלעולם בעינן שיכוין לבו לומר הדברים שיוציא בפיו וכל שפיו ולבו שוין לכך אלא שהתנה בלבו ענין אחר הוו דברים שבלב ואינם דברים וכבר פרישנא לה בפרק קמא והיינו דגרסינן בפרק שבועות שתים בתרא [דף כו:] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים (ב) והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם וה"פ הוציא פת סתם מנין דלא מיתסר אלא בפת חטים בלבד ובהכי מיהא מיתסר אע"פ שגמר בלבו חטים והוציא פת סתם דמשמע אף של שעורים ולא אמרינן שאין פיו ולבו שוים ויהא מותר בכולן ת"ל לכל אשר יבטא האדם דכיון דאמר לישנא דמשמע כל פת כיון שיש בכללו חטים כמו שגמר בלבו מיתסר בפת חטים מיהת שפיו ולבו שוים וכדפרישית התם:

נקטינן דבמקום שאוכלין פת מכל דבר ואפילו מאורז וחטים לא משמע פת אלא מחמשת המינים ובמקום שאין אוכלין אלא מחמשת המינים לא משמע אלא מחטים או שעורים ואם גמר בלבו לאחד מן המינים והוציא פת סתם מיתסר בההוא דגמר בלביה בלחוד:

גרסינן בפ' בכל מערבין [דף ל.] הנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא מיקרי מזון הא כל מידי מיקרי מזון והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד ואילו מיקרי מזון אמאי לא יצא בברכת מיני מזונות ופרקינן אמר רב הונא באומר כל הזן עלי פי' דבכי האי גונא מיתסר בכל דבר חוץ ממים ומלח אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד:

מתני' הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה פי' שאין בכלל כסות אלא מה שדרך לעשות ממנו מלבוש ואלו הם בגדים קשים שאין עושים מהם מלבוש:

הנודר מן הדגן מותר באורז ובדוחן ובחילקא והוא חטין הכתושין וחלוקין אחת לשתים ובטרגיס והוא אחד לשלשה ובטיסני והוא אחד לארבעה ופירוש הדברים באותם שנעשו קודם הנדר חילקא טרגיס וטיסני אבל כל שהן חטין בשעת הנדר ואחר כך עושה אותן חלקא טרגיס וטיסני לא נפקע איסורן בכך ויש חולקין בזו אלא אם כן באומר פירות אלו אלא שכך היא שיטתנו וגדולי הדור נסכמין בה:

נדר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובבצים ובגוזלות אף של אותה שנה ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכלן נדר מפירות הארץ אסור בכל פרי הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות ואע"פ שברכתם בשהכל נהיה בדברו ואם גידולי קרקע הם היה לנו לברך בורא פרי האדמה כך אמרו חכמים מרבא רבו מארעא כלומר שצומחים הם מן הארץ אלא שהם אין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר ומתוך כך ברכתם בשהכל וזה שאמרו עליהן לענין ברכה על שאין גדולו מן הארץ פירושו על דבר שאינו יונק מן הארץ:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה רוחו קשה אמר קונם צמר ופשתן עולי עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו אמר הר"ם פי' שק הוא עשוי משער ויריעה בגד עבה שעיר בלתי תפור וחמילה הוא יקחהו אדם והוא בתכלית השעירות ויכסה בו האדם להגין מהמטר וכן היריעה הנזכרת בכאן ור' יהודה לא יקראהו על כונת המלה ואמנם יקחוהו על ענין אשר יפול עליו ויהיה הנדר בעבורו והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הנודר מן הכסות ר"ל כסות עליון ופירשו בגמרא שסתמו נאמר על מלבוש של עור הקרוי בלשון תלמוד סקירטיא או על של פשתן גס הקרוי כיתנא דצלעא כלומר שאינו ראוי לידבק בבשר מותר להתכסות בשק והוא אריג של נוצה של עזים וביריעה והוא בגד קשה שאינו תפור ובחמילה והוא כעין יריעה ויש מפרשים בה כסוי המשואות שהסוחרים מביאים וקורין אותן שרפיליירה ויש מפרשים בגד קשה שנותנין בראש כמין כובע מפני הגשמים שאין אלו בכלל כסות:

אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר וכן אם אמר קונם פשתן עולה עלי מותר באניצי פשתן שאין הכונה אלא בבגד צמר או בבגד פשתן ופירשו בגמרא בלשון ברייתא שהנודר מן הכסות אסור בפונדייא ר"ל אבנט ובפסקיא והוא כעין חגור של צמר שחוגרין בו את התנוקות ונקרא פאיישא ובאנפליא והם בתי הרגלים ובמכנסים וכובע:

ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר פי' ר' יהודה אינו חולק על שלפניו אלא דבר אחר הוא בא ללמדנו כלומר שאין משגיחין בדבור לבד אלא אף הענין שהנדר בא עליו כיצד טען בגדים של צמר או של פשתן עליו שלא כדרך לבישה והזיע מרוב המשא והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר או פשתן עולה עלי מותר לכסות ר"ל ללבוש אבל לא להפשיל לאחוריו דרך משוי שבודאי לא נתכון אלא על הטעינה ופירשו בגמרא כלשון ברייתא דדכותה היה לבוש בגדי צמר והיה מיצר עליהם מרוב חמימות ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשיל לאחוריו וכן בפשתן ובזו האחרונה מיהא לא סוף דבר במיצר אלא אף בנודר סתם כונתו על הלבישה אלא דאיידי דנקט בברייתא קמייתא במיצר מרוב המשא נקט בתרייתא במיצר מרוב החום והלכה כר' יהודה וכמו שסתמו במשנה בפרק קונם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכון אלא לשם אישות וכן היה חבירו מסרב בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו צונן שלא נתכון זה אלא לאכילה ושתיה:

משנה הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל הבית הנודר מן העליה מותר בבית הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים דרגש בכלל המטה הנודר מן הדרגש מותר במטה הנודר מן העיר מותר להכנס לתחומה ואסור להכנס לעבורה אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים אמר הר"ם פי' דרגש עריס קטן יושם לפני המטה הגדולה וכבר ביארנו בחמישי מעירובין שהבתים ודומיהן מהמקומות המיושבין אשר הם חוץ המדינה כאשר היו קרוב מהמדינה ע' אמה הנה הם יוחסו אל המדינה ונמדוד אותן כלן מרבעות ואז ימדד מצלע המרובע אלפים אמה לכל רוח והוא תחום שבת אשר יקרא תחום העיר ואלו התוספות אשר הוסיפו למדינה כאשר נרבעם מלקיחת הבתים אשר הם חוץ ממנה תקרא עבור העיר והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה וכבר ביארנוהו זה וצירנוהו במקומו הוא נעילת השער ויקיפו בו הדלתות ואין הלכה כרבי מאיר בכל מה שאמר:

אמר המאירי הנודר מן הבית מותר בעליה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל בית ואין בית בכלל עליה והלכך הנודר מן הבית אסור בעליה והנודר בעליה מותר בבית והלכה כחכמים הנודר מן המטה מותר בדרגש ודרגש זה מפרשים בו מטה קטנה העשויה לפני מטה גדולה לעלות ממנה על הגדולה והיתה של עור והוא שפירשוה בגמרא ערסא דצלא ר"ל של עור וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה ואין מטה בכלל דרגש והלכך הנודר מן המטה אסור בדרגש והנודר מן הדרגש מותר במטה והלכה כחכמים:

ברש"י מארעא הס"ד:

ברא"ש לכסות ואח"כ צ"ל רשום גמרא שרו ואחר כך מה"ד אבל ומה שנרשם גמרא נמחק:

ר"ן בד"ה תניא כו' דמתניתין סבירא כצ"ל:

ומותר באורז ובחילקא וכו' והא דתנן במתניתין ומותר בפירות האילן וירק לאו למעוטי הני אלא דעדיפא מינה קתני. שיטה. והך בריתא דאורז לא דגן היא חולקת על ההוא דאמר בפסחים אורז מן דגן הוא. הרא"ם ז"ל. והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון כמהין ופטריות ואת אמרת דמארעא רבו תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ואי קשיא מההיא דמייתי בעירובין גבי מעשר דאתמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אלמא דאף בהמות גידולי קרקע מיקרו וכל שכן כמהין ופטריות. תירץ דאין להשוות לשון התלמיד לפרשו הכל בענין אחד דהתם על (עינויי) ענייני דקראי קאי אבל הכא מקשי מלישנא דעלמא אלישנא דעלמא. (ועיין בשמות המחברים אות ב' ובספר יריאים סי' ק"ב בר"ה הסותר וכו' ותניא. מהשמטה) ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא בהשוכר את הפועלים ובסוכה פרק קמא דקאמר דומיא דחג אף על גב ששוו לשונותם לא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא לדיבוריה בהאי לישנא כיון דאי אפקי נמי בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. הרא"ם ז"ל.

וכן בשיטה וז"ל והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו'. והא לא קשיא דאמרינן בעירובין פרק בכל מערבין ונתת הכסף בבקר ובצאן וביין ושכר וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' אלמא בהמות מיקרו גידולי קרקע דילמא שאין לשון התלמוד רגיל לפרשו הכל בענין אחד אבל הכא אלישנא בעלמא מקשינן דהא דאסרינן ליה בגדיים וטלאים כשאר גידולי קרקע דמיקרו גידולי קרקע והא דלא מברכין עליהו בורא פרי האדמה דלא מיקרו גידולי קרקע אבל אם התלמוד פירשה כעין הפרט שלו בלשון גידולי קרקע אין להפקיד אם לא השוה לשונם. ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא פרק הפועלים גבי דישה ובסוכה פרק ראשון בחג הסוכות דומיא דחג אף על פי ששוו הלשונות ולא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא בהאי לישנא כיון דאי נמי אפקיה בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. עד כאן.

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה כלומר עד תשרי בין של אילן בין של פירות הארץ. ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות כלומר בכל בעלי חיים. הרנב"י ז"ל. ועל הזומית פירש גאון שהוא מרק הנקרש. הריטב"א ז"ל. מתני' מותר להתכסות שלא נדר אלא על דבר המצערו ובזה שיש הוכחה אזלינן בתר מחשבתו ולא אחר לשונו ואם אמר זכור אני שכך היה מחשבתי או שאמר שכחתי כוונתי יש לנו לילך אחר ההוכחה. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וז"ל: מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו פירוש דרך הנושאים להפשיל לאחוריהם כיון שמתוך צער נדר בענין המצערו נדר ואזלינן בתר מחשבתו ולא בתר לשונו דכיון שברור לנו שכך חשב ודרך בני אדם להוציא מחשבתן כדרך וכלשון שהוציאו זה הולכין אחר מחשבתו כדפר' לעיל בפרק אלו מותרין. וליכא למימר נישייליה דבהכי עסקינן דאמר נתכוונתי למה שעולם רגילין להתכוון לפי הענין שהיה מתכוין אי נמי באומר שכחתי כוונתי. עד כאן. והא דאמרינן מותר להתכסות אפילו להתכסות קאמר וכל שכן לטעון על כתפו כגון מוכרי כסות תדע דגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דהא דכתיב בכלאים לא יעלה עליך דרך מלבוש קאמר או להתכסות בו וגבי נדרים נמי אפילו נדר בהדיא קונם בגד צמר או בגד פשתים עולה עלי מותר לטעון אבל ללבוש אסור. רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר פירוש דזימנין דגיזי צמר ואניצי פשתן אסור לטעון ומותר להתכסות כדמפרש ואזיל. טען והזיע כלומר שהיה טעון צמר או פשתן ועל ידי שהוא טעון מהם הזיע. והיה ריחו קשה פירוש הזיע נקט משום משוי הפשתן שמשאו כבד אבל אין ריחו קשה וריחו קשה נקט משום הצמר שריחו קשה אבל אינו מזיע שאין משאו כבד. ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר להתכסות כלומר ללבוש בגדי צמר או בגד פשתים. ואסור להפשיל לאחוריו כלומר ואסור לטעון מהם בין בגד בין גזין ואניצין שכוונת נדרו היתה לטעון ולא ללבוש. הרנב"י ז"ל. גמרא פינדיא ופסקיא כולן מיני מלבושין הם ואף על פי שיש מהם של עור הוי בכלל כסות מתני' תנא ושייר. הכי תנינן לה בתוספתא דשבת יוצאין פירוש בשבת בסגוס וביריעה אף על פי שלא נעשית למלבוש. מיהו נראה לי שיהא תורת כלי עליו שמשתמשין בו אבל אין תורת תכשיט עליו כלל לא. ובחמילא ובסקורטיא ובקטבליא מפני הגשמים אורחא דמילתא נקט והוא הדין בלא גשמים מותר אבל לא בקופה ובמחצלת אפילו של גמי וכל שכן של קנים. הרועים יוצאין בשקים. ברייתא (אחד) אחרת היא ולמעלה מברייתא זו תניא לה בתוספתא ובתוספת' לא תניא באידך ברייתא יוצאין בשק עבה. וכן נראה לי דהיינו שקין דהכא כיון דמיתניא גבי הדדי תרי זימני שק למה לי למתניה. ולא רועים בלבד אמרו שאינן עם בפני עצמן וכיון דלדידהו הוי תכשיט לכולי עלמא שרי. שיטה. והני ברייתות לא שייכי הכא אלא משום דאיירי הכא במלבושים משונים דחשיבי מלבושים לגבי נודר הכי נמי דכמו כן אשכחנא גבי שבת דחשיב להו מלבושים. כיצד אמר רבי יהודה וכו' בא להשמיענו שכשם שאסר להפשיל והתיר ללבוש כשנדר בצרת משא כך להפך כשנדר בצרת מלבוש. היה טעון פשתן והזיע מה שהזיע היינו הוכחתו שלא אסר אלא בטעינה שדרך נושאין להזיע משום משאו וריחו ואם כן היכא דלא הזיע יעמוד לנו דינו בספק. ובתוספתא ליתא הך סיפא. הרא"ם ז"ל. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והוצר לאו דוקא כלומר לאו דוקא שהיה לבוש אותו אלא הכי נמי לנודר סתם כלומר שלא היה לבוש לא צמר ולא פשתן ונדר מן הצמר שאין במשמע אלא ללבוש. ומתניתין נמי דייקא דהא לא פליג רבי יהודה ארישא פירוש דתנן אמר קונם צמר עולה עלי וכו' ולא קתני היה לבוש צמר וכו' דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. וקא פסק חד מרבוותא כרבי יהודה ומסתברא כוותיה דאף על גב דתני לה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי עליה קרבן בכלום. ותנן נמי כי האי גוונא בפרקין דלעיל רבי יהודה אומר קונם גריס וחטה שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים ותנן נמי אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה ולאו פלוגתא היא. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באירך פירקין שלא נתכוון זה אלא לשם אישות שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. פירוש דתנן התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס מותר ליכנס לביתו שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. והא ודאי בדרבי יהודה שייכן. והכי נמי אשכחן דאיתמר עלה בירושלמי פירוש על הנך דאידך פירקין א"ר יסא דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הכל לפי הנודר. עד כאן.