Nedarim 54b

תריץ מי לא מודה ר"ע דצריך אימלוכי שליח בבעל הבית ואע"ג דס"ל דמיניה הוא במילתא דצריך לאימלוכי הכי איבעיא ליה למימר שליח לבעל הבית רוצה אתה שאתן להם כבד וכיון דלא מימליך לא עשה שליחותו ופשע ושליח מעל אע"ג דסבר דמין בשר הוי:

לשמעתא האי תירוצא דקא מתרץ אביי:

בכל מיני בשר בין בהמה ובין חיה:

אסור בראש וכו' דכל הני מיני בשר נינהו ואפילו כבד:

רבן שמעון אומר מותר בראש וכו' דקסבר לאו מינא דבשר הם אבל בקרביים הכל מודו דמין בשר הוו הואיל ואית בהו שומן טפי מכל הנך מראש והכבד והלב והיינו דפליג עליה דר"ע דקא סבר כבד לאו מין בשר ור"ע סבר מיניה הוא:

וכן היה רבי שמעון אומר שמעתא אחריתי קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש הוא ואמרינן למאי הלכתא קרביים לאו בשר הוו הא אמרינן לעיל גבי נדרים אסור בכל מיני בשר ולא הוציא קרביים וקא מתרץ דהאי אוכליהן לאו בר נש לענין זביני שהקונה קרביים בדמי בשר שיכול לקנות הבשר וקונה קרביים לאו בר נש הוא דבטלה דעתו אצל בני אדם:

דעביד שליח דמימליך עליה דכי לא משכח בישרא מימליך עליה דבעל הבית ואמר לא משכחנא בישרא אלא בשר עוף ולהכי אסור דמיניה הוא:

דגים גמי כו' וליתסרי ואמאי מותר בבשר דגים:

אסור בראש וברגלים דסבר רבי עקיבא דכל מאי דמימליך הוי מיניה:

מותר בראש דסבר כתנא קמא דרבי עקיבא דמימליך לא תוי מינו:

לענין זביני [לאו איניש הוא] דשביק בשר וזבין קרביים:

שהקיז דם דקשיא לו הילכך מותר בדגים וחגבים:

עופות נמי אין דרכם למיכל ואמאי אסור בעופות:

שאני עופות דאפשר ע"י שליקה והא דאמר שמואל פרח לבו היינו ע"י צלי אבל דגים בין שלוק בין צלי קשה להקזה:

סוף אוכלא סוף החולי:

ומאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דממליך עליה שליחא, דגים נמי מימליך נמי שליחא דאי לא משכח בשרא כו'. משמע מדאקשינן דגים ולא אקשינן דגים וחגבים, דלכולי עלמא חגבים לא מימלך עלייהו שליחא, ולעולם אינן בכלל בשר בכל מקום, ונראה שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק ט' הלכה ו'] ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות וקרבים ומותר בחגבים, אף על פי שיש במקצת דבריו בפסק זה דברים שלא נראו לי, שהוא ז"ל כתב שבכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובקרבים, וגבי דגים כתב [שם] כל דבר שדרך השליח להמלך הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם, כיצד מקום שדרכן לשלוח שליח לקנות לו בשר סתם ואומר לא מצאתי אלא דגים, אם נשבע במקום זה, או נדר מן הבשר אסור בבשר דגים, עד כאן. ואין נראה כן מן הגמרא שהרי משוה עופות לדגים לגמרי, ולרבי עקיבא בין עופות בין דגים אסורין, ולרבן שמעון בן גמליאל בין דגים בין עופות מותרין, והא דתניא אסור בראש וברגלים ובעופות, ומותר בבשר דגים, הא אקשינן עלה מאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דמימליך עליה דגים נמי מימליך עליה ואוקימנא במקיז דם, ואי נמי בדכאיבין ליה עיניה, דאלמא עופות וקרבים ודגים חד דינא אית להו, ובכל מקום דמימליך עלייהו שליח הוי בכלל, ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא הוי בכלל, ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל, מדלא תריצנא לדברי תנא קמא במקום סתם. ואם תאמר אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר, וכפי הפירוש הראשון שכתבנו למעלה ניחא, אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה, אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך, ולמה לוקה שליח, אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. ויש לומר דמכל מקום כין שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם, וזה לא נמלך, גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות, אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו. כן נראה לי.

והא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מיעין. ואפשר דלכולי עלמא בשאר בני מיעין מותר בהן. ואם תאמר הא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. יש לומר שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה וצריך עיון. ובפירושין ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור, שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב, ומאי דקאמר רבן שמעון בן גמליאל קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. ואין זה מחוור כלל. ולא מתיישב בהלכה.

אמר אביי כגון שהקיז דלא אכיל דגים ונראה לי להאי לישנא דדוקא, כגון שנדר מן הבשר לאותו יום של הקזה בלבד, אבל אילו נדר לשמונה ימים אף על פי שיום הנדר היה מקיז דם אסור אפילו בדגים, דהא אכיל דגים למחר וליומא אחרי. ומינייהו נמי נדר. אבל לאידך לישנא דאוקימנא דכאיבן ליה עיניה, לא שנא נדר ליום ולא שנא נדר לחדש, הא לא ידע אימת מתסי, והני לישנא לא פליגן אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי, ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים, ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי, מהו בבשר מליח מי שרי ליה כדגים, דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל, וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח, או דלמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים, דלאו בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדר, אלא מדין המלכה, וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו, שאינו מכניסתו בכלל נדרו, אבל בשר מליח דבשר ממש הוא, אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו, או דלמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו, אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול, ואולי יש להכריע לחומרא, מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח, דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא בשהקיז דוקא, ואילו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה נמי לאפוקי כדגים.

ומאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות פי' דהא מימליך עלייהו שליחא ומותר בבשר דגים וחגבים ואע"ג דהני נמי מימליך עלייהו שליחא אוקימנא בגמ' כגון שהקיז דם בשעה שנדר דדגים לא מעלי ליה ההיא שעתא וכיון דלא חזו ליה אינם בכלל לשונו ולאו מנייהו נדר אי נמי דכייבן ליה עיניה בתחלת אוכלא דלא מעלי ליה אבל בסוף אוכלא דמעלו כדאמר שמואל נונא סמא דעינא וסימנך נו"ן סמ"ך עי"ן הא ודאי בכלל לשונו הוי ואסור בהם כיון דמימליך עלייהו שליח וסתמא כר"ע:

רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר אבל מותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות דכיון דמימליך עלייהו שליח לאו מיניה הוא:

ואצ"ל דגים אע"פ שלא הקיז דם או כייבן ליה עיניה או חגבים אפילו ר"ע מודה בהו ומשום חגבים הוא דנקט לישנא דאין צריך לומר דאילו לרשב"ג דגים שוים הם עם השאר דבכלהו ממליך שליחא וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו אינש:

כתב רבינו ז"ל והלכתא כר"ע דסתם לן תנא כוותיה דתנן פרק כל הבשר הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא בעוף אסור וה"ה לקרביים ובני מעיים דחד טעמא אית להו פי' ואתיא כרבי עקיבא וכי קתני מותר בבשר דגים וחגבים בשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה כאידך מתני' והכי קאמר לית ליה היתרא בהכי דזימנין דמשתרי בדגים נמי ואע"פ דלא קיימא לן דיהא סדר המשנה בתרי מסכתי פי' כי היכי דנימא דההיא סתמא דאחריתא והוי מחלוקת הכא ואח"כ סתם התם והלכה כסתם תו דילמא הא דהכא דאחריתא וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם פי' וסתם מתניתא דהכא לאו ראיה היא לרשב"ג כיון דאיכא סתם אחריתא כר' עקיבא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ועוד דכיון דלא אתברר הי מינייהו דאחריתא הדרינן לכללא ונקטינן הלכה כר' עקיבא מחבירו והכא יחיד הוא דפליג עליה במתניתא וסתמא לאו כמר מכרעי ולאו כמר מכרעי פי' דהא איכא סתמא ככל חד מינייהו כדאמרינן סתם מתני' דהכא כר' שמעון בן גמליאל וסתם מתני' דהתם כר' עקיבא: הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים. שמותר בהם לעולם דבדידהו לאו מימליך שליחא אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא: והא דקתני ומותר בבשר דגים אוקימנא בשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה בתחלת אוכלא [כו'] ושמעינן מיניה. פי' דמדשרינן ליה בבשר דגים כשהקיז דם או דכייבן עיניה בשעת נדרו דלא חזו ליה. דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דעידן נדריה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא מידי דחזי ליה אבל מידי דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדריה עד דמפרש לה בהדיא או דמשתמע מנדריה להדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו ע"כ:

ולענין הנודר מן הירק לפום סוגיח דשמעתא אם נדר מן הירק סתם אינו אסור אלא בירק שנאכל כמות שהוא חי ואם אמר ירקי קדרה או ירק הנאכל בקדרה אינו אסור אלא בירק שנאכל כמות שהוא חי וראוי ג"כ לקדרה לאפוקי צנון ושומר ודכוותייהו וחי אמר ירק המתבשל בקדרה אסור בכל הראוי לקדרה אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון דלועין ועדיין (ד) (אסור) בצנון ושומר וכיוצא בהם ואסור בדלועין כר' עקיבא ויש אומרים דכי אמר ירק המתבשל בקדרה עלי כל ירק משמע ואפי' צנון ושומר ולא נהירא לי:

ממה שכתבנו למדת שהנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובכל מיני הקרבים והמעין ולא אמרו קרבים לאו בשר ואכליהון לאו בר נש אלא דרך צחות לומר שאין מחזקים כלל אי נמי לענין הדין שאם התנה להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון אבל לענין איסורין לא וכן אסור בבשר עופות אבל מותר הוא בבשר דגים שאינן בכלל בשר כלל ואף בחגבים מותר זו היא שיטתנו ומסתם שמועתינו שאמרה אסור בעופות ומותר בבשר דגים וחגבים ואע"פ שהקשו מאי שנא עופות דממליך עליה שליחא דגים נמי ממליך עליה שליחא עד שהעמידוה בנודר בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם שבודאי אין כונתו על הדגים אלא מבשר הראוי לו ושדרכו לאכול הא כל שנדר מן הבשר בזמן הראוי אף לדגים כונתו אף לדגים סוגיא בעלמא היא שאין דין המלכת שליח נאמר אלא במה שהוא נמלך בו מתורת הדבר שנשתלח עליו כלומר בשר שאלת ימין בשר יש אבל כל שהוא נמלך כדי להאכילו כלומר איני יכול להאכילך בשר כמו ששאלת אבל אם תרצה לאכול דג או חגב אמור ואם מביא אינו בכלל זה ויש מפרשים שהסוגיא דוקא וכל שדרך המקום לימלך מבשר לדגים אף הדגים בכלל נדרו הא בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם אין הדגים בכלל הא עופות מיהא בכלל ואע"פ שהעופות אף הם קשים להקזה וכמו שאמרו האי דמסוכר ר"ל שהקיז דם ואכל צפרא פרח לביה כצפרא כלומר שאינו מתחזק וכן שנינו בבריתא אין מקיזין לא על הדגים ולא על העופות ולא על בשר מליח וכן שנינו הקיז דם לא יאכל חלב ולא גבנה ולא בצים ולא שחלים ולא עופות ולא בשר מליח מכל מקום עופות על ידי שליקה ראוים הם ולא נמנעו מהמקיזים אלא בצלי אבל דגים על כל פנים קשים הם להקזה הא כל שאין דרך המקום לימלך מבשר לדגים מותר בהם על כל פנים ונמצא כלל הדברים לדעת זה שהנודר מן הבשר אסור במיני הקרבים ובעופות בכל מקום ובכל זמן ובבשר מליח שאע"פ שאינו ראוי ללקחה בשום פנים מכל מקום בשר גמור הוא אבל בדגים וחגבים אם אין דרך המקום לימלך מבשר להם מותר ואם דרך המקום לימלך מבשר להם אסור בחגבים על כל פנים ובדגים אסור כל שנדר בזמן שהוא ראוי להם אבל אם נדר בזמן שאינו ראוי להם אינן בכלל ואי זהו זמן שאינו ראוי להם כגון שהקיז דם או שיש לו כאב מתמיד בעינים שלא אמרו נונא סמא דעינא אלא בסוף החולי אלא שיש לפרש לדעת זה שהקיז דם ונדר ליומו שאלו נדר לזמן מרובה כגון שמנה ימים או יותר שכבר עברה חולשת ההקזה הרי זה כנודר שלא בזמן הקזה והדגים בכלל אבל כל שעיניו כואבות אין זמן ידוע לרפואתו ואין הדגים בכלל אפילו נדר לזמן מרובה ובזמן הזה מיהא אין דגים בכלל בשר כלל ואין המלכה לשליח מזה לזה כלל מתורת קיום שליחות ראשון ומותר בדגים על כל פנים ואף בזמן או במקום שדרך השליח לימלך מבשר לדגים כתבו גדולי המחברים שאם היו הדברים מראים בעת שנדר שלא נתכון אלא לבשר מותר בדגים:

ברש"י הוי הס"ד:

בד"ה אסור כו' הני מיני כצ"ל:

ר"ן נפשיה הס"ד סתמא הס"ד בד"ה ומסתברא כו' עליה כדגים כצ"ל כדגים אבל כצ"ל:

מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי דנהי נמי דמיניה הוא מאחר שדרך הוא לימלך על דבר כזה (מ"מ) משום הכי לא חשבינן ליה כעושה שליחותו לענין שיתחייב מעילה בעל הבית אלא אם כן צוה לו בפירוש שיתן לו מאותו דבר עצמו כי נהי נמי שיש במשמעות בשר כבד או בכלל כבד בשר להרבה בני אדם יכול בעל הבית לומר לשליח לא היה דעתי לומר לך אלא מבשר ממש או מכבד ממש ואם לא היית מוצא הדבר עצמו שהייתי אומר לך היה לך לימלך בי. הרי"ץ ז"ל. ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא בנדרים ואינו מחמיר אבל לענין מעילה כולהו מודו דשליח מביא קרבן ולא בעל הבית דמדאורייתא לאו מיניה הוא. שיטה. אבל הרי"ץ ז"ל כתב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא במתניתין ואמר דילועין לאו בכלל ירק הן ואתיא מתניתין דמעילה נמי אליביה רשב"ג היא דמאחר דאשכחן ליה דקאמר דכבד ובשר תרי מינין נינהו מפני שצריך השליח לימלך ביה הוא הדין נמי ירק ודלועין מטעם זה. עד כאן.

בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות יש להסתפק אמאי לא נקיט בני מעים עם אלו הנזכרים לאיסור אם נאמר שבני מעים ודאי מותרים אפילו אליבא דרבי עקיבא וליכא מאן דפליג אם כן ה"ל לאשמועינן בהדיה אם המותרים בין לרבי עקיבא בין לרבן שמעון בן גמליאל. הרי"ץ ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: בראש וברגלים ובקנה ובעופות. תימה לימא סתם ואסור בקרבים ובני מעים. וי"ל דבשאר בני מעים כגון הדקין והכרס לכולי עלמא מותר ואינו אסור אלא בקנה שיש בכללו הכבד והריאה ופרט הלב לפי שהוא יותר בשר מאלו ובאלו אסור לרבי עקיבא אבל לרבנן בכולן מותר אבל בכרס ובדקין אפילו לרבי עקיבא מותר. ויש אומרים בהפך דבשאר קרבים לכולי עלמא אסור לפי שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. עד כאן. וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מעים ואיפש' דלכולי עלמא בשאר בני מעין מותר בהן. וא"ת והא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. וי"ל שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה. וצ"ע. ובפירושים ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור שיש להם שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דקאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר ואין זה מחוור כלל ולא מתיישב כהלכה. עד כאן. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: והנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים וקנה ולב ועופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וקרבים כי באמת יותר חשוב בשר ודומה לבשר לב וכבד מבני מעים וכן היה רשב"ג אומר דבר הדומה לזה קרבים לאו בשר לענין נדרים כמו שאמר למעלה. אי נמי לענין זבינא מכר לו ליטרא בשר אינו יכול לערב לו מקרבים בכלל אותה ליטרא. עד כאן.

ואוכליהן לאו בר איניש הדיוט הוא ויש ספרים שכתוב בהן אוכליהון לענין זבוני לאו בר איניש. ועוף בר איניש הוא כלומר הרבה בני אדם חשובין אוכלין אותן הרבה מהן בביתם אבל מאן דזבין להו בשוקא ונותן מעותיו כדי לקנותם לאו בר איניש הוא כלומר שוטה הוא. ומצאתי זה הפירוש שבוש הוא ואינו מן הספר ומאן דהוא פירשו כן לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן וזה הכריחו לפרש כן וכתבו בגיליון והסופר עשה מבפנים. הרא"ם ז"ל.

ומאי שנא בשר עוף לת"ק דאסור דמימליך עליה שליחא דגים נמי מימליך שליחא דבדלא משכח בשר וכו'. משמע מדאקשינן וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ובכל מקום דממליך עליהו שליח הוי בכלל ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא היו בכלל ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל מדלא תריצנא לדת"ק במקום סתם. וא"ת אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר. וכפי הפירוש הא' שכתבתי למעלה ניחא אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך ולמה לוקה שליח אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. וי"ל דמכל מקום כיון שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם וזה לא נמלך גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. כתב הרי"ץ ז"ל והר"ם פסק כרבי עקיבא פ"ט מהל' נדרים וכלל קרבים באיסור בכלל שאר מיני בשר אליבא דרבי עקיבא. ונפלאתי על דבריו מאד כי לפי שקול הדעת נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דמוקמינן לה אליבא דרשב"ג כדקיימא לן בכל מקום דהלכה כסתם משנה ואיך פסק כרבי עקיבא. ועוד פלא גדול עליו דבהדיא משמע בגמרא דטעמיה דרבי עקיבא משום דכל מילתא דממליך שליח מיניה הוא ולפירוש זה דוקא במקום שדרך השליח לימלך הא בכל מקום לא. והוא כתוב בפירוש וז"ל: ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבים מותר בחגבים. ולמה כתב טעם דממליך דוקא בדגים ולא בשאר והא קאמר בגמרא מאי שנא עופות דממליך שליחא עליה דגים נמי ממליך שליח עליה. ועוד למה הביא דין דדגים סתם ולא חלק בהם בין היכא דהקיז ובין היכא דלא הקיז או כגון דכייבן ליה עיניה בשעת הנדר או לא כייבן ליה כמו שחלק בגמרא. ועוד פלא גדול דפסק שם כסתם מתניתין דקאמר מותר כדלעיל ופסק כרבי עקיבא בענין ראש וכבד ורגלים וקנה והנה הוא מזכה שטרא לבי תרי ותרי מילי דסתרן אהדדי (נתקו בו) נינהו טעם ת"ק דמתניתין דכל מילתא דממליך עליה שליח לאו מיניה הוא כדמשמע הכא בשמעתין דקאמר במאי קא מפלגי וכו' וטעם ת"ק דברייתא דפליג על רשב"ג סבירא ליה כל מילתא דממליך עליה שליח מיניה הוא כדקאמר הכא מאי שנא בשר עוף לת"ק דאסר דעביד שליחא דממליך וכו' ובלי ספק אותו תנא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דרשב"ג. ולא יכולתי ליישב דבריו כלל. והפסק הנכון בעיני דהלכה כת"ק דרבי עקיבא כסתמא דמתניתין וכרשב"ג דברייתא והכל חד תנא הוא.

פרח ליביה כצפורים כשהלב נוקף תדיר דומה לפורח. אי נמי כמו פרחה ליבה ומתה כלומר שלבו נעשה חלש ומתעלף. ולא בשר מליח כל שהוא (דשלמים) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: כשלמים ועיין בסוף הדיבור הזה לא מיקרי מליח. ולא בצלים. ויש ספרים שכתוב בצים. ולא במגולגלין מיירי דאינהו טובים שמחממין ומלחלחין האצטומכא שנתקררה מחמת ההקזה ומחמים הראש אבל מבצלתא לא אינם טובים דמחמת ההקזה נחלשה האצטומכא ואין בה כח כל כך לטחון אותם ויהיה האדם מיצר מלצאת על ידיהן אבל בצלים לעולם רעים אף בשעה שהאצטומכא חזקה שמעלין עשן אל המוח (וי"ל שכן אחר הכאב שהוא חלשה) אמר המגיה אולי צריך לומר: וכל שכן אחר הכאב שהיא חלשה קרב העליון קרוי אצטומכא אותו שמקבל המאכל. והוא הדין דמצי לאקשויי אי הכי בשר מליח ליכול ואמאי אסר ליה בכל מיני בשר ויכול היה לתרץ בבשרא שהיא כשלמים מיירי. הרא"ם ז"ל.

פרח ליביה כצפורא שאינו סועד לבו ממש כבשר כבש כפי המנהג עתה אין מקיזין ובעופות הפורחים והקטנים איירינן דאלו בעופות הגדולים הפורחים או כאותן הגדילין בבית כגון תרנגולין ותרנגולות לא מיירי כלל כי אלו ודאי בריאים אפילו יותר מבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין דם לא על הדגים כלומר לא על סמך לאכול דגים ולא על סמך לאכול עופות הקטנים הפורחים. הרי"ץ ז"ל.

אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים ונראה לי להאי לישנא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. והני לישני לא פליגין אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים. ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי (מיהו) מהו בבשר מליח מי שריא ליה בדגים דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח או דילמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים דלא בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדרו אלא מדין המלכה וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו שאינו מכניסתו בכלל נדרו אבל בשר מליח דבשר ממש הוא אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו או דילמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול. ואולי יש להכריע לחומרא מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא כשהקיז דוקא ואלו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה למימר נמי לאפוקי כדגים. הרשב"א ז"ל.

אי הכי אכיל דגים כלומר כיון דאמרת דכייבין ליה עיניה אם כן הדגים טובים לו אם כן מזה נדר לפי מה שאמרת שמן המאכל הראוי לו נדר. ההוא בסוף אוכלא כשהתחיל להתרפאות והתחילה להכניע (המריחה) אמר המגיה אולי צריך לומר: המרה. מהשמטה האדומה המעלה עשן המאכל המעופש בבטן לעינים ולמוח שתולדה חמה ויבשה והדגים לחים וקרים ומסייעים להשפילם ולכן טובים. הרא"ם ז"ל.