Nedarim 49b

מצלינן אקצירי רופא חולי עמו ישראל:

מריעי על פליטת סופריהן:

מתניתין דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא:

דלא כבבלאי דמלפתי פיתן בדייסא דהויא עבה:

נקדני דייקנים במאכל:

[היכין מעלי] באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא:

דחיטי יכול לאכלה בלחם של חטים ודייסא דשערי יכול לאכלה בלחם של שעורים:

או דילמא דייסא של חטים יפה לאכול בשל שעורים ושל שעורים בשל חטים ואית דגרסי נקרני מלשון כי קרן עור פניו (שמות ל״ד:כ״ט) מלאים חכמה ומאירה פניהם שנא' חכמת אדם תאיר פניו:

כמאן מצלינן האידנא על החולים כר' יוסי דאמר אדם נדון בכל יום דאילו למאן דאמר דנדון בראש השנה הוי תפלת שוא:

מתני' דלא כבבלאי דאכלי דייסא בנהמא וא"כ גם תבשיל עבה אסור לדידהו:

איכא דמשאיל להני נקרני פירוש מי ימצא שישאל להני נקיי הדעת כמו נקיר שמיה (פסחים קיא:) וכן לנקר חצירו (ביצה ח:) ויש מפרשין נקדני כמו (ברכות נ -) הנקדנין תופסים אותו ע"כ וכל המדקד' בדברי' נקרא נקדן:

בחסיסי קמח של קליות וכן פר"י (פרק כל שעה ד' לט) ור"ח פירש קמח של עדשים ופירושו נראה יותר דלפרש"י היה לו לקרותו קימחא דאבישונא ועוד אמר פ' כל שעה ממחו ליה קדרה בחסיסי ואי קימחא דאבשונא הא אמר לעיל מיניה בההוא פירקא דאסור:

לפלוט כלומר אם יצטרך לרוק ירוק ואל יניח בשביל כבוד רבו:

בלוספיין מין תאנים רעים:

כל שכן דנסמוך עליהם למחר שלא יתעכלו מהר וכל זמן שהמאכל בתוך הבני מעיים הלב נסעד:

וחוגרני צדעי פירוש חוגר וקושר היה צדעיו לפי שהיה חש בראשו על היין ששתה בפסח:

אע"פ שאמרו שבראש השנה בני אדם נידונים על גופם בחייהם ובמותם בעוני ובצער בהפסד ובריוח אל יתיאש אדם מן התפלה ומן התשובה בכל יום שאף גזר דינו של אדם נקרע בתשובה וברוב תפלה ואין הפרגוד ננעל בפניהם לעולם וכל שכן שקצת גדוליהם אמרו אדם נידון בכל יום והכל אמת למבינים ואע"פ שאמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דאי לרבנן הואיל ואדם נידון בראש השנה לא מצלינן דמאי דהוה הוה פרשוה בתפלת אחרים עליהם ואף זו לדעתי בתפלה כללית לכלם אבל תפלת עצמו או אף תפלת אחרים על איזה פרט לדעתי אף לרבנן כן אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ופירוש קצירי חולים המוטלים על ערשותיהם ומריעי רבנן שהם חלושים ותשושי כח שאכילתם ושינתם מעוטה ועמלם מרובה:

רש"י ראשי מפני הד"א מכסי בי' הס"ד ואחר כך מ"ה שעטני מעיל שהיה כו' כצ"ל:

ברא"ש בד"ה כמאן כו' נידון בר"ה כצ"ל:

פיסקא בבלאי טפשאי שאוכלין לחם בלחם וי"מ שהן פוטרין ברכת הדיסא שהיא ברכת בורא מיני מזונות בברכת הזן ודבר שאיני בא ללפת עם הפת אין הפת פוטרתו והם אכלי נהמא בנהמא כמנהג שטותם שבטלה דעתם אצל כל אדם. הרא"ם ז"ל.

אמר רב חסדא מילתא באפי נפשיה היא נקרני דהוצל חכמים מפולפלים כדאמרינן הנקרנים תופסין אותו על כך והם המדקדקים ומפשפשים אחר בירור הדבר כמו התרנגולין המנקרין באשפה לחפש מה יאכלו. או נוכל לומר כי הוא לשון קירון עור פנים כדאמרינן לקמן חכמת אדם תאיר פניו. ויש אומרים נקיי הדעת של הוצל. ויתכן לפרש כי הם האומנים הבקיאים באותו אומנות כמו דשושי רצופי דמועד קטן. הרי"ץ ז"ל.

אי מזמני לך למיכל דייסא דתהא מסרב שיעור פרסא מפני שקשין לגוף ולבשרא דתורא עד תלתא פרסי לפי שקשה לגוף יותר.

שבור מלכא מלך היה בימי שמואל הנקרא כן או אולי לשמואל קרי ליה שבור מלכא כדחזינן בעלמא בכמה דוכתי. עד מתי אתה מאכילני רוקך יש היה מכניס כף דהוצא לתוך פיו וחוזר ומכניסו לקערה. צאתך שבתוך צפרני ידיך. ואיפשר כי האצבעות לא הוה מכניס לתוך פיו על כן לא היה שם רוק. הרי"ץ ז"ל.

כל שכן שנסמוך עליהם למחר שכל זמן שהאוכל אינה נטחן בתוך מעי הקבה הלב נסעד ברחבה ומלבלב. ודברי בדיחות היה שלפי חכמת הרפואות ומנהג העולם כי כל מאכל השוהה בבני מעים יותר מעת לעת אינו יפה לגוף. הרא"ם ז"ל.

אלא חכמת אדם תאיר פניו לפי שהתורה מחמם טבעו והחמימות נראה בפנים יותר. ביהודאי תרויהו אסירן לי בשבועה שהיהודים נשבעים שתי אלו שאמרת אסורות לי. הרי"ץ ז"ל.

שקל גולפא חבית שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום ולא היה נכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת. לישנא אחרינא לישב עליה בבית המדרש. שטה.

בריך שעטני מעיל שהיה חשוב עליו כמעיל לפי שקראו אותו מעיל לא היה משקר בברכתו כאלו הוא מעיל שאותן שנעשו ממשי אותן פולפרין נקראו מעיל על שם עילויו משאר הבגדים וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול היטב לקרותו מעיל.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, חַד אָכִיל דַּיְסָא בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ, וְחַד אָכִיל בְּהוּצָא. קשה למה לא פירש בעל המאמר מי האוכל באצבעתיה ומי האוכל בהוצא? כי עתה דסתם, הוצרך להאריך ולומר אָמַר לֵיהּ דְּאָכִיל בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ לִדְאָכִיל בְּהוּצָא וכו' ואם היה מפרש הוה נקיט בקצרה אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי. ודוחק לומר בעל המאמר לא ידע מי האוכל באצבעתיה ומי האוכל בהוצא! ונראה לי בס"ד כיון שכל אחד גינה מעשה חבירו דנמצא מעשה כל אחד היא מגונה לפי דעת חבירו לכך לא רצה בעל המאמר להזכיר שמותם בפירוש על המעשה מפני הכבוד וכמו שאמרו בבתרא (בבא בתרא קסד:) ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי: אין זמן בזה, אמר לו רבי שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו הוא מובלע פלייה וחזייה? הדר חזא ביה רבי בבישות! אמר לו: לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתבי, אמר לו: כלך מלשון הרע כזה! עיין שם.

עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי רֻקְּךָ פירוש הוצא הוא קליפה של עץ כשקולפין העץ בכלי נגרות הנקרא ריהטני וזו היא קלה מאד ואי אפשר לקנחה בכל פעם כי תשבר בקנוח מחמת קלותה מה שאין כן כף של עץ שהוא עב יקנחו בכל פעם ואותו שאוכל באצבעתיה לא היה צריך לקנח כי הם היו אוכלים דייסא שהוא דבר גוש ונוטל האוכל באצבעו ומניח לתוך פיו ואין מכניס אצבעותיו בפיו כדי שלא יתלכלכו ברוקו ולכך אין צריך לקנח אצבעו וכמו שכתב בשיטה מקובצת בשם הרי"ץ ז"ל. ומה שאמר עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי צֵאָתְךָ קשה, אם כן יקפיד בכך על כל העוסקים במאכל ותבשיל? ויש לומר כיון דאין האוכל רואה בעיניו העסק בעת שאוכל אין מקפיד בזה ורק עתה כשהוא אוכל הוא רואה בעיניו עסק האצבעות הוא מקפיד.

אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּׂדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין הא דפירש שיצאו לשדה ולא אמר 'הֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין' בסתם? משום דרבי יהודה היה עני ואפילו תרדין אין לו יכולת לקנות מן השוק ורק אתרמי שיצאו בני ביתו לשדה מקום שזורעין התרדין ושם נמכרים בזול הרבה וקנו משם בדבר מועט. ועוד נראה לי בס"ד רמז נסתר רמז לפי דרכו יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ אלו איבריו וחושיו לַשָּׂדֶה לעשות תיקון ובירור השייך לשדה היא המלכות שנקראת חקל תפוחין קדישין. וְהֵבִיאוּ לָנוּ ' תְּרָדִין ' חלק התיבה לשתים וקרי בה ת"ר דין רמז לפ"ר דינים וש"ך דינים שהם ת"ר [320+280=600] שעשו בהם תיקון ומיתוק. וַאֲכַלְנוּם בְּלֹא מֶלַח דלא אסתייעא מלתא להמשיך להם הארת ג' ספירות ראשונות שהם חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם שלשה הויו־ת שעולה מספרם מלח [26×3=78] ועם כל זה צהבו פנינו מן הארת התיקון והמיתוק הזה שעשינו בת"ר הנזכר, ואילו היינו ממשכים להם הארת שלשה ראשונות חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם שלשת הויו־ת שעולה מספרם 'מלח' היו מאירים פנינו מהם ביותר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שרמז לו רמז נסתר בדברים אלו על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף לח) כל מי שנשמתו מן הבחינה השנית של קין מעלתו גדולה שיוכל לזכות על ידי מעשיו ליקח נפש דאצילות אך לא רוח ונשמה דאצילות וכל הצדיקים שבאים מזו הבחינה השנית של קין הם נקראים בשם מלאך ורבי יהודה ברבי אלעאי ז"ל היה מן בחינה השנית הזאת של קין ולכך רמזו עליו בתלמוד שבכל ערב שבת היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומקבל שבת והיה דומה למלאך ה' צבאות! עיין שם. ובזה מובן הטעם בס"ד מה שהיה לרבי יהודה דבר זה של צהיבת הפנים יותר משאר חכמים שהיה להם חכמה כמוהו ויותר ממנו והיינו מפני כי להיותו מזאת הבחינה השנית של קין זכה לנפש האצילות כי מחמת כן נקרא מלאך וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל ולכן נעשה בו הפרש זה טפי מחביריו באור פניו כי משם נמשך אור הפנים והיופי העצום למאד ולכן אמר לאותה מטרוניא על צהיבת פניו משום ד'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת ח, א) והוא כי כתב רבינו ז"ל שם שזו הבחינה השנית של קין היא ממה שהוריש אדם הראשון לקין ולא ממה שיש לקין מפאת עצמו עיין שם, לכך אמר על צהיבת פניו חָכְמַת 'אָדָם' תָּאִיר פָּנָיו, אדם דייקא. ובזה מובן רמז הדברים שהשיב לרבי טרפון עֲבָדֶיךָ יָצְאוּ לַשָּׂדֶה רמז לו על זכייתו והשגתו שמצד היותו מבחינה השנית אז זכה לנפש דאצילות שהיא מלכות דאצילות הנקראת חקל תפוחין קדישין. וְהֵבִיאוּ לָנוּ ' תְּרָדִין ' [664] מספר 'אוֹר שֵׁם מַלְאָךְ יְיָ' [664] שעל ידי כך זכינו לשם של מלאך ה' וכמו שאמרו רז"ל עליו שדומה למלאך ה' צבאות. וַאֲכַלְנוּם בְּלֹא מֶלַח כי מי שהוא מבחיה זו אינו זוכה אלא לנפש דאצילות ולא לרוח ונשמה דאצילות וידוע כי רוח ונשמה נקראים בשם ידידים [78] שהוא מספר 'מלח' ואילו היינו זוכים לרוח ונשמה גם כן היו פנינו מאירים יותר.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית־הַכִּסֵּא אִית לִי מִבֵּיתִי וְעַד בֵּי מִדְרָשָׁא נראה לי בס"ד דידוע בזמניהם היו עושין בתי כנסיות ובתי מדרשות בשדה חוץ לעיר ויש מהלך הרבה מן מבואות היהודים אשר בעיר עד בית המדרש אשר מחוץ לעיר ובמשך מהלך זה שיש מן מבואות היהודים עד בית המדרש היה מתוקן כמה בתי כסאות רחוקים זה מזה ועשויים בשביל צרכי רבים כדי שעוברים ושבים בכל עת שיהיה להם התעוררות לעשיית צרכם ימצאו בית הכסא מזומן להכנס בו. ואפשר שתקנו מספר עשרים וארבעה כנגד זיני דמסאבותא של הקליפה שהוא כמנין וְאֵיבָה [664] (בראשית ג, טו) כנודע כי הפסולת של האדם היא מזון הקליפה כנודע. או אפשר עשרים וארבעה בתי כסאות לאו דוקא אלא נקיט בלשון הפלגה וגוזמה לומר שהיו הרבה וכל שעה שארגיש התעוררות בנקבים במשך הילוכי שם לכל אחד ואחד מן בתי כסאות אשר יזדמן לפני בעת שארגיש בהתעוררות הנקבים אני נכנס שם לעשות צרכי באופן שבאותו הרגע שיהיה לי הרגשה והתעוררות אפנה תכף בתוך בית הכסא המזדמן שם ולכן פניו צהובין מכח הזדככות הדם שלו כי שיהוי עשיית צרכיו של אדם עושה לו בפניו מראה הדרוקן קצת כנזכר בגמרא ואם כן להפך הזריזות בדבר זה עושה צהיבות פנים מצד צלילות הדם וזכותו. והא דלא השיב לאותו מין תשובה של חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א)? שלא רצה להתפאר בזה לפני המין ואולי לא יאמין בכך כי הוא פלסוף ואינו מאמין בדברים שאינם טבעיים אבל לאותה מטרוניתא שהיא אשה ואין לה דעת פלסופים השיב כן כי תאמין בזה. והא דלא השיב לה תשובה של בית הכסא? משום דהיא אשה לאו אורח ארעא לדבר האיש עם האשה בענין כניסתו לבית הכסא ועשיית צרכיו. והא דלא השיב לרבי טרפון תשובה זו של 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו'? לא רצה לומר זה לרבי טרפון דנמצא עושה עצמו גדול ממנו בחכמה דהא גם רבי טרפון הוא בעל חכמה ולא אשתכח ביה דבר זה של צהיבת הפנים.

גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות ובשער הפסוקים פרשת בהר) שיש בירורים משבירת הכלים שהם סוד 'שבעה מלכים' שצריך להיות בירורם ותיקונם וליבונם על ידי טורח ועסק האדם במלאכות שבעולם הזה וכל תיקון ובירור ניצוצי קדושה שיהיה מחמת המלאכה הוא בעולם העשיה ולכן 'מלאכה' [96] עולה מספר 'אל אדנ־י' [31+65=96] שהוא שם המאיר בעולם העשיה ולכן בימות החול הותרו כל מיני המלאכות לעשותם יען כי הם מוכרחות לעשותם כדי לברר על ידם ניצוצי קדושה של בחינת המלכים הנזכר עיין שם. והנה רבי יהודה היתה תורתו אמנותו ואינו עושה שום מלאכה בידו ולכך היה מתכוין לטרוח ולעסוק בידו במשא הקנקן להוליכו מביתו לבית המדרש כדי לישב עליו כי היה בקנקן שטח רחב שיוכל לישב עליו תמורת הכסא כדי לעשות בזה בירור הראוי להיות מצד טורח ועסק מלאכה הגופניית ולכן קרא את עסק המשא הזה של הקנקן בשם 'מלאכה' ואמר גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ כי אף על פי שהעושה אותה הוא טורח ועושה עסק בידים הנה הוא מתכבד ממנה מחמת בירור ניצוצי קדושה שהוא מברר על ידה. וראה נא עומק חכמתו של רבי יהודה אשר יחד לעצמו עסק ומלאכה הגופניית במשא וטלטול הקנקן לרמוז כי הוא כונתו בעסק בשביל בירור ניצוצי קדושה של שבירת הכלים שהם סוד המלכים ולכן העסק שלו היה במשא הקנקן שהוא כלי. ולכן גם רשב"י עליו השלום שהיתה תורתו אומנתו ולא היה עושה מלאכה בידיו, יחד לעצמו עסק מלאכה למשקל צנא על כתפיה שהיה כלי כדי לעשות בזה בירור ותיקון ניצוצי קדושה של שבירת הכלים המתברר ונעשה על ידי מלאכה גופניית וגם הוא היה אומר במשא הצנא על כתפו גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה על דרך שפרשנו גבי רבי יהודה דאף על פי דרשב"י היה עשיר והיה אפשר שיביא לו המשרת שלו את הצנא עם כל זה הוה שקיל על כתפיה בשביל כונה הנזכר לעשות תיקון במלאכה. ואפשר כי היו מניחים הגולפא והצנא על כתפם לעשות בזה כונה של מלוי שם שדי [ש י ־ ן ד ל ־ ת י ו ־ ד =500] שהוא ת"ק הרמוז בכתף כנודע כי כתף [500] גימטריא ת"ק. ודע כי הצינא ההוא היה כלי והוא סל שטוח דאין לו שפה ולבזבז גבוה אלא נמוך וזהו כלי שקורין אותו בלשון ערבי טב"ק שהוא נח לישב עליו כמו מחצלת שהוא כרוך ועשוי מן לולבין של דקל או גמי וכיוצא והיה לו בו תועלת אחרת בדרך הלוכו מביתו ל בית המדרש להגין לפעמים מן החמה ומן הגשמים.