Nedarim 34a

מקום שנוטלין עליה שכר חזרת אבידה שכר:

תפול הנאה להקדש דכיון דמודר ממנו הנאה לא מצי האי למיתב ליה שכר:

בשלמא למ"ד אפי' בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מהדר ליה אבידתו היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה [להקדש] כיון דמחזיר לא מצי למישקל מיניה השכר לפי שזה בעל אבידה הדירו מנכסיו אינו יכול להשתייר השכר בידו דמקום שנוטלים עליה שכר הוא לא מצי בעל אבידה למימר הואיל ואינו יכול ליטול השכר יהא שלי לפיכך תפול הנאה להקדש ואי נכסי מחזיר אסורי' על בעל אבידה והאי מחזיר אדם עשיר הוא ואינו רוצה לקבל שכרו דזילותא הוא לקבל השכר מכל מקום האי בעל אבידה לא מצי תפיס לשכרו משום דמודר הוא מנכסי מחזיר ושכרו איתיה גביה דמקום שנוטלין עליה שכר הוא לפיכך תפול הנאה להקדש:

אלא למ"ד כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר והתם איכא למימר תפול הנאה להקדש אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר הואיל ולא מהדר ליה לא יהיב ליה אגרא אם כן מאי תפול הנאה להקדש איכא למימר הכא הואיל ולאו בר אגרא הוא:

תריץ אחדא קתני אחד לחוד מיירי תפול הנאה להקדש בשנכסי נחזיר אסורין על בעל אבידה דבעל אבידה לא מצי תפיס אגריה דמחזיר דלא מצי למיתהני מיניה ומחזיר נמי לא בעי ליטול שכר דעשיר הוא להכי תפול הנאה להקדש:

לא שכיחא וליכא הנאה כלל:

משום דקא מהני ליה דאע"ג דמידעם דנפשיה מהדר ליה אפ"ה מהני ליה דדמי כמאן דמהני ליה מנכסיו:

מהדר ליה משום דמידעם דנפשיה מהדר ליה ולא מהני ליה כלום:

בשלמא למאן דאמר בשנכסי כו' פירוש ששניהם מודרי' זה מזה לכך תפול הנאה להקדש אלא מ"ד וכו' אמאי תפול הנאה להקדש יתן שכרו למחזיר שהרי אינו מודר מבעל אבדה:

ה"ג אחדא פי' לגבי חדא מינייהו קתני תפול (עלי) הנאה להקדש לגבי בעל אבידה שאם המחזיר אינו רוצה לקבל השכר א"כ נהנה מן המחזיר והוא מודר הנאה ממנו אשמעי' במתני' שצריך שיתן הבעל אבידה שכר ויפול הנאה להקדש וא"ת איכפל תנא לאשמועינן שאם היכא שאין המחזיר רוצה לקבל וי"ל דאורחא דמילתא הוא שאינו חושש לקבל שכר הואיל דמצוה הוא אע"פ שאינו מחוייב לעשות כיון שהוא בטל ממלאכתו:

היכי מתרץ מקום קשיא וא"ת ולישני כדלעיל דחדא קתני ורישא מיירי שאין בעל אבידה רוצה לעכב השכר לעצמו ואז צריך שתפול הנאה להקדש שאין המחזיר רשאי לאוכלו שמודר הנאה ממנו יש לומר דלא דמי בשלמא לעיל רגילות הוא שאין המחזיר רוצה ליטול שכר על השבת אבידה משום - מצוה דגנאי הוא אבל הכא לאו אורחא דמלתא שהרי אין גנאי מלעכבו לעצמו:

הכי גרסינן בשלמא למאן דאמר כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, אבל דבעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר, היינו דקסבר מקום שנוטלין עליה שכר כו', אלא למאן דאמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש. כן הוא בספרים שלנו וכן הוא בפירושי הרב רבי ברוך ברבי שמואל הספרדי, והכי פירושו בשלמא למאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה שמהדר ומשום דמדעם דנפשיה קא מהדר, היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, דאי אפשר שלא בשכר משום דמהנה ליה, דנהי דחזרה מותרת דבמצוה קא עסיק, אבל במניח לו דמי שכירותו אין כאן מצוה ומהנהו ואסור, וליתן ליה למחזיר נמי לא משום דמחזיר גברא יקירא הוא ולא בעי למשקל, והכי קתני במקום שנוטלין עליה שכר לא יחזיר בחנם, ואי לא בעי למשקל תפול הנאה להקדש, ולא דמי לפורע חובו דשרי למאן דאמר מבריח ארי מנכסיו הוא, דהכא כיון דמחזיר סתם יכול ליפרע מבעל אבדה כי מהדר ליה בחנם הוה ליה כנותן מתנה. וזה ראיה למה שכתבתי למעלה, דלרבנן אפילו בדיהיב למלוה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אסור, אלא למאן דאמר דאפילו בנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר, אבל נכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה ורצה מחזיר להחזיר בחנם, אמאי תפול הנאה להקדש הא שרי ליה לבעל אבדה לעכב השכר, וליכא למימר דבגברא יקירא קא מיירי, דלקבל אבדתו שלא בנתינת שכר ליכא גברא יקירא דלא מקבל, ולא איירי מתניתן אלא במחזיר בחנם דלא בעי למשקל דמי, ומתניתן לאו בששניהם מודרים הנאה זה מזה דמודר הנאה מחברו קתני, דמשמע דחד מינייהו מודר מחברו איזה שיהיה, או שבעל אבדה מודר מן המחזיר או כשמחזיר מודר מבעל אבדה. ומשני

אחדא קתני כלומר, ודאי מתניתין דקתני מחזיר לו אבדתו, בין בשנכנס בעל אבדה אסורין על מחזיר ונכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה, בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ונכסי בעל אבדה מותרין על מחזיר מיירי, ומיהו הא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרווייהו קאי, אלא אחדא דהיינו כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, והיינו נמי הא דאמרינן לאידך לישנא, בשלמא למאן דאמר אף כשנכסי מחזיר אסורין מהדר היינו דמתרץ לה מקום וכו' כלומר יכול לתרץ מקום שנוטלים עליה שכר דמוקי לה בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה כדתריצנא ללישנא קמא, כן נראה פירושא דהאי שמעתא לפי גירסת הספרים ובפירושין גירסא אחרת וכן בתוספות ז"ל ומפרשים אותה בלשון אחר, וזה נראה עיקר דלפי גירסתם ופירושם יש כמה גמגומין.

לא שנו אלא נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח. כלומר לא שכיח דאתי עני בההוא שעתא ממש ויפטור עצמו מחמת כך, אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר משום דקא מהני ליה, ולא סבירא ליה השתא טעמא דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה, ולדבריו מתניתן לצדדין קתני, מחזיר ליה אבדתו בשנכסי בעל אבדה (אסור) [אסורים – לפי השי"מ] על מחזיר, אבל בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר, אבל תורם לו את תרומתו ומעשר מעשרותיו, וזה קשה דרישא נמי מיירי בשנכסי שוקל ופורע אסורין על מי ששקל ושפרע עליו, והאיך אפשר דרישא וסיפא כשהמדיר עושה כן למודר, ומציעתא כשהמודר עושה כן למדיר, ומיהו ליכא לאקשויי עלה מאי שנא מפורע את חובו ושוקל את שקלו דשרי, דהתם הוי מבריח ארי מנכסיו ואינו מהנה אותו ממש, אבל הכא כיון (שאלו) [שאילו – לפי השי"מ] לא החזיר לו את אבדתו לא היתה חוזרות לו עכשיו, אנו רואין (כאלו) [כאילו – לפי השי"מ] נתן לו ממש אותה אבדה. [לה, א] ותורם את תרומותיו ומעשר מעשרותיו נמי, משום דהוה ליה כפורע חובו ומבריח ארי מנכסיו הוא, דומיא דשוקל את שקלו, [שם] ומקריב עליו קיני זבין וזבות משום דשלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחתיה קא עביד, ואף על גב דמכשירו לאכול בקדשים גרמא היא ולא מהנה אותו ממש, דכהן בשליחות דנפשיה קא מתעסק, [לקמן (נדרים לו, ב)] (ולמדו) [ומלמדו – לפי השי"מ] במקום שאין נוטלין שכר על הלמוד, משום דלא חשבינן ליה כמהנה דנמצא מלמד למצוה, [ראש השנה כא, א] ומצות לאו ליהנות ניתנו, והוה ליה [שם] כמודר הנאה מחבירו שתוקע לו תקיעה של מצוה, והיינו דמלמדו דוקא מדרש הלכות ואגדות, אבל אומנות לא דנמצא מהנהו. כן נראה לי. וגרסינן בירושלמי לקמן [כאן פרק רביעי הלכה ה'] גבי מתניתין דלא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר, על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמד עליו זכות, ומיהו אנן קיימא לן כמאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה קא מהדר דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה, דמאן דאמר דלא מהדרי ליה הא סלקא ליה מתניתין בקושיא. וכללא דהני מילי (המודר) [המדיר – לפי השי"מ] את חברו יכול לגרום לו הנאה, והיא שלא תבא ההנאה ממש מזה לזה, והיינו פורע את חובו ושוקל לו את שקלו, וכן [לקמן (נדרים מג, א)] היה לו בית לבנות וגדר לגדור שדהו לקצור, הולך אצל פועלים ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני איני יודע מה לעשות, הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה, ובלבד שלא יאמר להם שיעשו עמו והוא פורע, וכן לא יאמר הלוהו ואני פורע, ולא יאמר כל השומע קולי יזון וכדאיתא בכתובות [ע, ב] פרק המדיר, אבל יכול הוא לומר כל הזן אינו מפסיד, שמראה עצמו כנהנה במי שמהנהו ומראה עצמו שיש בדעתו לפרוע, ולא מתחייב ממש ושאינו עושה שליח. ואם יש מצוה בדבר כגון, מלמדו משנה הלכות ואגדות, ואי נמי מבקרו בחליו אף על פי שמגיע הנאה (למלוה) [לחולה – לפי השי"מ] חשבינן ליה כמתעסק [בהנאתו של זה אלא כמתעסק – לפי השי"מ] בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא. ועוד דלא חשבינן ליה כמהנה, דכיון שיש מצוה בדבר הרבה אנשים יש שיחזירו, ואם לא יחזיר זה יבא אחר ויחזיר, ואם לא ילמדנו זה יבא אחר וילמד, ואפילו בשזה אומר [לו – לפי השי"מ] להחזיר או ללמדו לא אסרינן משום דשליחותיה קא עביד, משום דלא חשבינן ליה במקום מצוה בשליחותיה אלא במה שצריך דעת כתרומה אבל במה שאין צריך דעת לאו בשליחותיה קא עביד, אלא מדעתא דנפשיה קא עביד, אבל היכא שצריך דעת, אף על פי שיש מצוה בדבר ובמצוה קא עסיק אפילו הכי אסור, משום דשליחותיה קא עביד ולשליחותיה לאו מצוה היא ונמצא מהנהו. ושלא במקום מצוה כל שליחות אסור, דהא מהנהו כשעושה או כשהולך בשליחותו. ומיהו קשיא לי היו מהלכין במדבר ואין לו מה יאכל, דתנן נותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע, למה לי כולי האי ליתן ליה מיד ליד, דמאי שנא ממבקרו בחליו דהא מהנהו ממש ואפילו הכי במקום מצוה שרי, והכא נמי מצוה קא עביד דמוטל עליו לפרנסו דההיא אפילו בעני, ועוד דההיא שעתא דאין לו מה יאכל עני הוא, ויש לומר דטעמא דכל הני דאמרינן דבמקום מצוה שרי ושלא במקום מצוה אסור, לאו משום מצוה הוא דנדרים חלין הם [לעיל (נדרים יג, ב)] אפילו על דבר מצוה, ואפילו [ירושלמי שבועות פרק שלישי הלכה ד'] שבועה (וכה"ג אסור) [בכי האי גוונא שרי – לפי השי"מ] דהא כולל מצוה ורשות הוא ובכולל חיילא שבועה עליה, אלא טעמא דמלתא משום דמסתמא במקום מצוה דנפשיה שלא אדריה, וכאותה שאמרו בשנכסי חולה אסור על המבקר ואפילו הכי נכנס לבקרו משום דמחיותיה לא אדריה, כדאיתא לקמן [נדרים לט, א], ואם תאמר אם כן מאן דאמר הכא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה, כי מהני ליה מאי הוי מכל מקום במקום מצוה לא אדריה, יש לומר דהתם הוא משום דאחר גמר מצותו יהנה זה מחמת החזרה דהיינו אבדתו שהיא מוחזרת אצלו, מה שאין כן במבקר שאין הנאתו נמשכת אחר גמר מצותו, ומאן דשרי אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה משום דבשעת חזרתו במצוה קא עסיק, ואפילו לאחר גמר מצותו לא חשבינן ליה כמהנה, משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומדנפשיה הוא (דמהנ') [דמתהני – לפי השי"מ], אבל נותן צדקה לעני לאחר גמר מצותו דהיינו לאחר נתינתו מתהנה מיניה המודר, והיינו נמי דלכולי עלמא במקום שנוטלין עליה שכר אסור ותפול הנאה להקדש, ואף על גב דהאי משום מצוה קא מהדר ליה, מכל מקום כיון דאי בעי שקיל מיניה אגריה הרי זה כאילו שכרו של מחזיר נתון לו מן המחזיר לאחר גמר מצותו. ונראה לי דעל כרחך אית לן למימר דהוי טעמא דכל הני משום דבמקום מצוה דנפשיה לא אדריה, דאי לא אף על גב דאיכא מצוה בחזרה מאי הוה, מכל מקום המודר נהנה ואינו עוסק במצוה, ומפני מה הותר מי שנאסר במקום מצוה דאוסר אלא לאו כדאמרן, והיינו נמי דכל הנאה נמי שבאה למודר ממילא על ידי עסק המדיר, אף על פי שמתעסק באותו עסק להנאת עצמו ולא להנאת המודר [לקמן (נדרים מא, ב)], כגון שרוחץ עמו באמבטי קטנה שאסור וכן כל כיוצא בזה, ומכל מקום אפילו [בבא מציעא ל, א] זקן ואינה לפי כבודו שיכול להתעלם מותר הוא להחזיר, דאף על גב שפטרו הכתוב אם לא רצה להחזיר מכל מקום אם מחל על כבודו והחזיר מצוה קא עביד ונוטל עליה שכר. כן נראה לי. אלא דההוא דאין לו מה יאכל אכתי לא מחוורא לי שפיר, דאי לא יהיב ליה אלא דאזמניה על ככרו מצותו והנאת המודר באין כאחד.

ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש פירוש ומקום שאין לו להחזיר אבידה כזו אלא בשכר כגון שהיה זה מתבטל ממלאכתו שיש לו ליטול שכרו כפועל בטל כדתנן בפ' אלו מציאו' [דף לא:] אי לא יהיב ליה האי שכרו אשתכח דמתהני מיניה משום הכי מיבעי ליה למיתן ליה אגרא ואי לאבעי מחזיר לקבוליה יהיב ליה האי שכר להקדש:

ולישנא בתרא חד אמר לא שנו דמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר דלפרוטה דרב יוסף אע"פ שהלכה כן לא חיישינן משום דלא שכיחא אבל אם נכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה לא מהדר משום דמהני ליה בחזרתו ואע"ג דרישא ר"ל שוקל ופורע וסיפא ר"ל תורם ומעשר פירושן שהמדיר עושה אותם למודר מתניתין לצדדין תנינן לה ורישא וסיפא במדיר ומציעתא במודר וחד אמר אף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר דדידיה קא מהדר ליה והקשה ממה שאמרו במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מהדר היינו דתפול הנאה להקדש ר"ל אם אין זה רוצה לקבלה והא דתפול הנאה להקדש קיימא אהא אלא למאן דאמר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר הוא דמהדר ובהא לחודא מיירי מתניתין אמאי תפול הנאה להקדש והרי בעל אבדה מיהא יכול לעכבה ונשארה בקשיא:

ומתוך כך דקדקו רבים שהלשון הראשון עיקר ומשנתנו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר אסור להחזיר דלחומרא נקיטו ועוד משום פרוטה דרב יוסף ומכל מקום לישנא בתרא עיקר ודאשתאר בקשיא קשיא והלכה כדברי האחר שאף בנכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מחזיר ובמשנתנו שכלה בשהמדיר עושה כן למודר היא שנויה וכל שכן כשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואם כן אף בשניהם מודרים זה לזה מחזירין זה לזה ובמקום שנוטלין שכר השכר להקדש:

ברש"י אסורין על מחזיר כו' הד"א בעל אבידה מהדר כו' הד"א הנאה כלל הס"ד אבידה מהדר כו' הד"א והמחזיר אי אדם עשיר ואינו רוצה כו' מהדר והכא ליכא כו' קתני דהתם דכיון כו' אבל הכא ליכא כו' כצ"ל:

ברא"ש בעל אבידה אבל דבעל אבידה כו' בכל ענין בין כשנכסי בעל כו' האבידה ובין כשנכסי מחזיר כו' מחזיר הס"ד לא קאי אדנכסי מחזיר מותרין לבעל אבידה אלא בדנכסי בעל אבידה מותרין למחזיר והמחזיר אינו כו' כל ממונו כו' יכול לעכב כו' מה יעשה בו הס"ד ואחר כך מ"ה משום דקמהני ליה כו' מהדר ליה הס"ד כצ"ל:

בר"ן אי מחזיר גברא יקרנא הוא כדפי' אבל בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר ל"ל כו' לא שייך יוקרנא כו' התלמוד מזבינא דרמי כו' אתיא לדידיה מתניתין כו' כותיה נקטינן כו' כצ"ל:

תנן מקום שנוטל עליה שכר תפול הנאה להקדש (וקתני) דקא סלקא דעתין דבין נכסי בעל אבדה אסורה על מחזיר ובין נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה דתפול הנאה להקדש והיכי משכחת לה דבין הכי והכי תפול הנאה להקדש. בשלמא למאן דאמר אפילו בשנכסי בעל אבדה אסורין על (בעל אבדה בין נכסי בעל אבדה על) מחזיר תפול הנאה להקדש דהיכא דנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר מותר לו להחזיר משכחת לה דתפול הנאה להקדש הואיל דהמחזיר אסור לקבל לפי שאסור לו נכסי בעל אבדה ובעל אבדה רוצה ליתן השכר בעל כרחו של מחזיר לפי שאבדה עשיר וגנאי הוא לו שלא (למחזיר) אמר המגיה אולי צריך לומר: ליתן שכרו (הוא) ומקום שנוטלין שכר הוא אי נמי אנן כפינן ליה לשלם שכרו למחזיר (והוא) והואיל ומחזיר אין יכול לקבלו לפי שהוא אסור בנכסי בעל אבדה הילכך תפול הנאה להקדש. ואי נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה כגון המחזיר הוי עשיר אז אינו לפי כבודו לקבל ממנו השכר ולהשהותו אצלו אי איפשר שהרי נכסי מחזיר אסורין לו הלכך תפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מצי מהדר אבדתו אבל כשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מצי מיהדר דכיון דלא מיהדר ליכא הכא תורת שכירות כלל ומאי תפול הנאה להקדש איכא.

תנן מקום וכו' בשלמא למאן דאמר וכו' היינו דמתרץ מקום כלומר היינו דמשכחת לה תפול הנאה להקדש דהיכא דמיתסר' נכסי מחזיר על בעל אבדה ולא בעי למישקל מחזיר מיניה כלום לפי שאינו כבודו ובעל אבדה נמי אסור להחזיק בשכרו דתפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר וכו'. קשיא. ובהאי לישנא לא מהדרינן למשכח דתפול הנאה להקדש בתרתי בין בנכסי מחזיר אסורין בין בנכסי בעל אבדה אסורין כי ההוא קמא. ואי קשיא לומר לוקמה כגון דכופין בעל אבדה למיתב הנאה להקדש כדאמרן לעיל הא לא דמיא דאלו התם כיון דמשכחינן בה חד גיסא דקא נפלה להקדש כגון היכא דנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מוקי לה לאידך על ידי כפייה ולא דווקא אבל הכא דלית בה אלא חד גיסא לא אמרינן דהאי קא קרי לה תפול הנאה להקדש הואיל ואין בעל אבדה אסור בו והלא אינו יכול לתופשו לפי שהוא אינו אסור בו. פירוש. וזה על דרך שיטת רש"י ז"ל. והרא"ם ז"ל כתב כדרך שטת הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ה"ג הספרים וכן נמצא בספר ר"ת בשלמא למאן דאמר אף בנכסי המחזיר אסורין על בעל אבדה חייב מתניתין היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש שהמחזיר אסור לקבל השכר שהרי הוא אסור בנכסי בעל אבדה וגם בעל אבדה אסור לעכבם שהרי גם הוא אסור בנכסי מחזיר הילכך יותן השכר לגזבר של הקדש ורישא דמחזיר לו אבדתו במקום שאין נוטלין עליה שכר ומשום פרוטה דרב יוסף ליכא למיחש דלא שכיחא. אלא למאן דאמר דלא איירי מתניתין אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה וברישא דמותר משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבדה מותרין על המחזיר אם כן במקום שמקבלין שכר אמאי תפול להקדש יקבלנה מחזיר שהרי מותר לו ליהנות ממנו. ומשני אחדא קתני כלומר לא הוצרך לתנא לומר תפול להקדש אלא משום אחד מהם דהוא בעל אבדה ולעולם אימא לך דבנכסי בעל אבדה מותרין למחזיר ויכול היה ליטול השכר אם היה רוצה אמנם אינו רוצה לקבל שכר מן המצוה ועל בעל אבדה קאמר דלא יעכבם שלא יהנה מן המחזיר שהרי הוא אסור בנכסיו הילכך יתנם לגזבר של הקדש. וכולה מתניתין במחזיר בחנם איירי גם רישא גם סיפא ורישא לא מקרי הנאה דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומחזירה לשם מצוה החזיר. תנן תפול הנאה להקדש. בשלמא אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה הרי מהני ליה מחזיר לבעל אבדה אף על פי שאינו רוצה ליטול משום מצותן או משום שאינו נהנה ממנו מכל מקום מהנה לו וצריך לבעל אבדה ליתנם להקדש שאם יעכבם היה נהנה מן המחזיר אבל מחזיר לעולם מותר כיון שאינו רוצה ליטול שכירות ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא. אלא למאן דאמר בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר איירי רישא דמותר להחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא חייש אבל אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר דקא מהני ליה שמחזיר לו אבדתו. ולית(ן) ליה לההוא טעמא דמידעם דנפשיה קא מהדר ליה אם כן ליכא איסור שכר אלא (בקבלה) בקבלת מחזיר דאילו בעל אבדה יכול לעכבן שאין נכסי מחזיר אסורין עליו אם כן לא יקבלם מחזיר הוה ליה למיתני וישארו לבעל אבדה שהוא מותר בהן אם כן למה יפלו להקדש. וליכא למימר דהכי קאמר אם קבלם מחזיר תפול הנאה להקדש דהא אוקימנא לה במחזיר בחנם ועוד כיון דאסור לא יקבלם ודאי לא קתני ומשום פרוטה דרב יוסף אפילו היא שכיחא ליכא למימר דעליה קאי ותפול הנאתה מן המחזיר להקדש חדא דמקום שנוטלין לא שייך למיתני בה דבכל מקום שייכא ועוד דלשון נטילת שכר אינו משמע בה כלל. עד כאן.

הכי גרסינן בשלמא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל דבעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר היינו דקסבר מקום שנוטלים עליה שכר וכו'. אלא למאן דאמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר נמי מהדר אמאי תפול הנאה להקדש. וכן היא בספרים שלנו וכן היא בפירושי הרב ר' ברוך בר שמואל הספרדי ז"ל. והכי פירושו בשלמא למאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר ומשום דמדעם דנפשיה קא מהדר היינו דקתני מקום שנוטלים עלה שכר תפול הנאה להקדש דאי איפשר שלא בשכר משום דמהנה ליה דנהי דחזרה מותרת דבמצוה קא עסיק אבל במניח לו דמי שכירותו אין כאן מצוה ומהנהו ואסור וליתן ליה למחזיר נמי לא משום דמחזיר גברא יקרנא הוא ולא בעי למשקל. והכי קתני במקום שנוטלין עליה שכר לא יחזיר בחנם אלא אי לא בעי למשקל תפול הנאה להקדש ולא דמי לפורע חובו דשרי למאן דאמר מבריח ארי מנכסיו הוא דהכא כיון דמחזיר סתם יכול ליפרע מבעל אבדה כי מהדר ליה בחנם הוה ליה כנותן מתנה. וזה ראיה נמי למה שכתבתי למעלה דלרבנן אפילו בדיהיב למלוה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אסור. אלא למאן דאמר אפילו בנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר אבל נכסי מחזיר מותרים על בעל אבדה ורצה מחזיר להחזיר בחנם אמאי תפול הנאה להקדש הא שרי ליה לבעל אבדה לעכב השכר. וליכא למימר דבגברא יקירא קא מיירי דלקבל אבדתו שלא בנתינת שכר ליכא גברא יקירא דלא מקבל ולא איירי מתניתין אלא במחזיר בחנם דלא בעי למשקל דמי ומתניתין לאו בששניהם מודרין הנאה זה מזה דמודר הנאה מחברו קתני דמשמע דחד מיניהו מודר מחברו איזה שיהיה או שבעל אבדה מודר מן המחזיר או כשמחזיר מודר מבעל אבדה. ומשני אחדא קתני כלומר ודאי מתניתין דקתני מחזיר לו אבדתו בין בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ונכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ונכסי בעל אבידה מותרין על מחזיר מיירי ומיהו הא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו על תרוייהו קאי אלא אחדא דהיינו כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה והיינו נמי הא דאמרינן לאידך לישנא בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין מהדר היינו דמתרץ ליה מקום כלומר יכול לתרץ מקום שנוטלין עליה שכר דמוקי לה בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כדתריצנא ללישנא קמא. כן נראה פירושא דהא שמעתא לפי גרסת הספרים ובפירושי' גירסא אחרת וכן בתוס' ז"ל ומפרשים אותה בלשון אחרת וזה נראה עיקר דלפי גרסתם ופירושם יש כמה גמגומין. לא שאנו אלא נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח כלומר לא שכיח דאתי עני בההיא שעתא ממש ויפטר עצמו מחמת כך אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר משום דקא מהני ליה ולא סבירא ליה השתא טעם דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה. ולדבריו מתניתין לצדדין קתני מחזיר לו אבדתו בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר אבל כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר אבל תורם לו את תרומתו ומעשר מעשרותיו. וזה קשה דרישא נמי מיירי בשנכסי שוקל ופורע אסורין על מי ששקל ושפרע עליו והיאך איפשר דרישא וסיפא כשהמדיר עושה אלה למודר ומציעתא כשהמודר עושה כן למדיר. ומיהו ליכא לאקשויי עליה מאי שנא מפורע את חובו ושוקל את שקלו דשרי דהתם הוי מבריח ארי מנכסיו ואינו מהנה אותו ממש אבל הכא כיון שאילו לא החזיר לו את אבדתו לא היתה חוזרת לו עכשו אנו רואים כאלו נותן לו ממש אותה אבדה. ותורם את תרומותיו ומעשר את מעשרותיו נמי משום דהוי ליה כפורע חובו ומבריח ארי מנכסיו הוא ודומיא דשוקל את שקלו ומקריב עליו קיני זבין וזבות משום שלוחי דרחמנא נינהו ולא שליחותיה קא עביד ואף על גב דמכשירו לאכול בקדשים גרמא היא ולא מהנה אותו ממש דכהן בשליחות דנפשיה קא מתעסק ומלמדו במקום שאין נוטלין שכר על הלימוד משום דלא חשבינן ליה כמהנה דנמצא למד למצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והוה ליה כמודר הנאה מחברו שתוקע לו תקיעה של מצוה והיינו דמלמדו דוקא מדרש הלכות ואגדות אבל אומנות לא דנמצא מהנהו כן נראה לי. וגרסינן בירושלמי לקמן גבי מתניתין דלא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר. על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמד עליו זכות. ומיהו אנן קיימא לן כמאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה קא מהדר דמידעם דנפשיה קא מהדר ליה דמאן דאמר דלא מהדר הא סלקא ליה מתניתין בקושיא. וכללא דהני מילי המדיר את חברו יכול לגרום לו הנאה והוא שלא תבא ההנאה ממש מזה לזה והיינו פורע את חובו ושוקל לו את שקלו. וכן היה ביתו לבנות וגדרו לגדור שדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני איני יודע מה לעשות הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה ובלבד שלא יאמר להם שיעשו עמו והוא פורע וכן לא יאמר הלוהו ואני פורע ולא שיאמר כל השומע קולי יזון וכדאיתא בכתובות פרק המדיר אבל יכול הוא לומר כל הזן אינו מפסיד שמראה עצמו כנהנה במי שיהנהו ומראה עצמו שיש בדעתו לפרוע אלא שאינו מתחייב ממש ושאינו עושה שליח. ואם יש מצוה בדבר כגון מלמדו משנה הלכות ואגדות ואי נמי מבקרו בחוליו אף על פי שמגיע הנאה לחולה בביקורו מותר. ואף מחזיר לו אבדתו אף על פי שההנאה באה מזה לזה ממש משום דלא חשבינן ליה כמתעסק בהנאתו של זה אלא כמתעסק בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא ועוד דלא חשבינן ליה כמהנה דכיון שיש מצוה בדבר הרבה אנשים יש שיחזירו ואם לא יחזיר זה יבא אחר ויחזיר ואם לא ילמדנו זה יבא אחר וילמד ואפילו בשוה אומר לו להחזיר או ללמדו לא אסרינן משום דשליחותיה קא עביד משום דלא חשבינן ליה במקום מצוה בשליחותיה אלא במה שצריך דעת כתרומה אבל במה שאין צריך דעת לאו בשליחותיה קא עביד אלא מדעתיה דנפשיה קא עביד אבל היכא שצריך דעת אף על פי שיש מצוה בדבר ובמצוה קא עסיק אפילו הכי אסור משום דשליחותיה קא עביד שליחותיה לאו מצוה היא ונמצא מהנהו ושלא במקום מצוה כל שליחות אסור דהא מהנהו כשעושה או כשהולך בשליחותו. ומיהו קשיא לי היו מהלכין במדבר ואין לו מה יאכל דתנן נותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע למה ליה כולי האי ליתן ליה מיד ליד דמאי שנא דמבקרו בחליו דהא מהנהו ממש ואפילו הכי במקום מצוה שרי והכא נמי מצוה קא עביד דמוטל עליו לפרנסו דההיא אפילו בעני ועוד דההיא שעתא דאין לו מה יאכל עני הוא. וי"ל דטעמא דכל הני דאמרינן דבמקום מצוה שרי ושלא במקום מצוה אסור לאו משום מצוה הוא דנדרים חלין הן אפילו על דבר מצוה ואפילו שבועה בכי האי גוונא שרי דהא כולל מצוה ורשות הוא ובכולל חיילא שבועה עליה אלא טעמא דמילתא משום דמסתמא במקום מצוה דנפשיה לא אדריה וכאותה שאמרו בשנכסי חולה אסורין על המבקר ואפילו הכי נכנס לבקרו משום דמחיותיה לא אדריה כדאיתא לקמן. וא"ת אם כן מאן דאמר הכא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה כי מהני ליה מאי הוי מכל מקום במקום מצוה לא אדריה. יש לומר דהתם הוא משום דאחר גמר מצותו יהנה זה מחמת החזרה דהיינו אבדתו שהיא מוחזרת אצלו מה שאין כן במבקר שאין הנאתו נמשכת אחר גמר מצותו ומאן דשרי אפילו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה משום דבשעת חזרתו במצוה קא עסיק ואפילו לאחר גמר מצותו לא חשבינן ליה כמהני משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומדנפשיה הוא דמתהני אבל נותן צדקה לעני לאחר גמר מצותו דהיינו לאחר נתינתו מתהני מיניה המודר והיינו נמי דלכולי עלמא במקום שנוטלין עליה שכר אסור ותפול הנאה להקדש ואף על גב דהאי משום מצוה קא מהדר ליה מכל מקום כיון דאי בעי שקיל מיניה אגריה הרי זה כאלו שכרו של מחזיר נתון לו מן המחזיר לאחר גמר מצותו. ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר דהוי טעמא דכל הני משום דבמקום מצוה דנפשיה לא אדריה דאי לא אף על גב דאיכא מצוה בחזרה מאי הוי (מ"ט) מכל מקום המודר נהנה ואינו עוסק במצוה ומפני מה הותר מי שנאסר במקום מצוה דאוסר אלא לאו כדאמרן. והיינו נמי דכל הנאה נמי שבאה למודר ממילא על ידי עסק המדיר אף על פי שמתעסק באותו עסק להנאת עצמו ולא להנאת המודר כגון שרוחץ עמו באמבטי קטנה שאסור וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אפילו זקן ואינה לפי כבודו שיכול להתעלם מותר הוא להחזיר דאף על גב שפטרו הכתוב אם לא רצה להחזיר מכל מקום אי מחל על כבודו והחזיר מצוה קא עביד ונוטל עליה שכר כן נראה לי. אלא דההיא דאין לו מה יאכל אכתי לא מחוור לי שפיר דאי לא יהיב ליה אלא דאזמניה על ככרו מצותו והנאת המודר באין כאחד. הרשב"א ז"ל.

והלכתא אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר פירוש דכי מהדר מידעם דנפשיה מהדר. והוא הדין נדרו הנאה זה מזה פירוש דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא דליתהני מחזיר ומודר נמי לא מיתהני דמידי דנפשיה קא מהדר ליה. הרנב"י ז"ל.