Nedarim 33b

דברי חנן היא דאמר איבד מעותיו שאין למלוה על בעלה של זו כלום הואיל ולא נתן בידו אלא הבריח ארי מעליו שפירנס את אשתו' שהוא חייב לזונה ה"נ כי פרע חובו אברוחי ארי הוא שאין לו לפרוע על החוב כלום ולהכי שרי דאי כהנים גדולים דפליגי עליה דחנן היא כיון דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול מן הבעל הכא נמי סבירא להו כי פרע חובו יכול הפורע לגבות מן הלוה ולהכי הוי הנאה גמורה אם אין הפורע חוזר וגובה ממנו ואסור:

דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע מזה דהשתא כי פורעו זה לא הוי הנאה הואיל ואי בעי לא מצי למיגבא מיניה כלום ושוקל לו את שקלו נמי מוקמינן ליה לדברי הכל כה"ג שאינו מהנה לו כלום כגון שהוא עצמו שקל את שקלו ושגרו לירושלים ונגנב או אבד לאחר שנתרמה הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו ולא היה לו לפורעו דהכי קיי"ל (ב"מ נז:) בני העיר ששיגרו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין השלוחין לגזברים שאבדו ובעלים פטורים דתורמין על האבוד ואם קודם שנתרמה הלשכה נשבעין לבני העיר לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר דלא מהנה ליה כלל:

משום לפרוע דהתם אי הוה פרע תובו הוה מהני ליה:

תפול הנאה להקדש מפ' בגמרא:

לא שנו דמחזיר לו אבידתו אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה שהמחזיר הדירו מנכסיו:

דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קמהדר ליה וליכא הנאה שאינו מהנהו מנכסיו כלום:

אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר דמחזיר מודר מבעל אבידה לא מצי מהדר ליה אבידתו משום דאי מהדר ליה הוה מתהני מבעל אבידה:

פרוטה דרב יוסף דאמר רב יוסף העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ליה פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים הלכך אין מחזיר לו אבידתו:

חנן אומר איבד מעותיו משום דהוי מבריח ארי בעלמא ואע"ג דחייב במזונות אשתו מ"מ יכול לומר שהיתה מסתפקת ממעשה ידיה וא"ת והא פרק השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) דרועה שהקדים ברועים ובמקלות חוזרין ונוטלין שכרם מבעל הבית ואמאי מבריח ארי בעלמא וי"ל דלאו מבריח הוא כיון דברי היזיקא שאם לא הקדים הארי היה אוכל הבהמות והיכא דלא ברי היזיקא שהארי אינו ממש עומד ומזומן ואינו מצילו כי אם מפחד הארי לא הוי ברי היזיקא וא"ת בפורע חובו מבריח מיניה והלא ידוע לכל שיש לו לפרוע חובו וא"כ מהנהו וי"ל דפורע חובו היינו זן אשתו ובניו דאיפשר שיתפרנסו ממעשה - ידיהם ולא ברי היזיקא אבל לא נראה דמדקאמר אחרי כן וזן את בניו ואת בנותיו אלמא משמע דמה שאמר זן בניו לאו פורע חובו וי"ל דרישא מיירי שזן אשתו ואת בניו שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו וזהו חידוש ואף על גב שמפרנסם בפניו ואין מוחהו אפ"ה חשבינן להו מבריח עי"ל דפורע חובו היינו פורע ממש וא"ת א"כ ודאי [לאו] מבריח ארי י"ל דיכול לומר בע"ח לפורע חובו מפייסינן ליה דמחיל לי ואפילו במשכון מפייסנא ליה והדר לי משכוני הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי מבריח ארי:

דמהני ליה פרוטה דרב יוסף פי' בשעה שעסק במצות אבידה וא"ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין עליה שכר וי"ל דלא מצי לדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא על ידה ממיתב ריפתא לעניא וא"ת והא אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפי' גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי משום דמצי למימר מפייסי' ליה לפיכך לא ברי היזיקא כ"ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ"כ והא לא חשיב הנאה וי"ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח הארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חבירו והרי הוא כאילו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני ה"נ גבי פורע חובו אם הבעל חוב נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן היה אסור:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר שמותר להחזיר לו אבדתו מפני שאינו מהנהו כלום שהרי שלו הוא מחזירו ואם מטורח השבה מתוך שמצוה היא הרבה מצויים להחזיר והרי אין כאן שכר עד שנאמר בשבילו שאם הוא מחזירה בחנם יהא מהנה ומכל מקום במקום שנוטלין עליה שכר מתורת מנהג שאם מניחו נמצא מהנה אם אין זה רוצה לקבלו תפול הנאה להקדש ר"ל שיהא המודר נותן אותו שכר להקדש אלא שאם זה רוצה לקבלו יקבלנו וכן הדין בכל מקום בשכר בטול מלאכה שהוא גובהו מן הדין ומכל מקום לפי מה שהתבאר בגמרא אם היתה אף הנאת בעל האבידה אסורה על המחזיר כגון שהיו שניהם מודרים זה מזה אף הוא אסור לקבל את השכר ויפול להקדש שעל כל פנים דבר זה אין לפרשו בשכר ביטול מלאכתו שאין זה הנאה ורשאי ליטלו אלא במקום שרגילין ליתן שכר למוצא מתורת מנהג אע"פ שלא נתבטל ממלאכתו ויש אומרים שאף שכר בטול מלאכתם אינו יכול ליטול שהרי נמצא משכיר עצמו למלאכתו ומודר הנאה מחבירו אסור להשכיר עצמו למלאכתו אלא שמכל מקום יראה שאין שכירות זו אסורה הואיל ומצות התורה מכריחתן בכך ומכל מקום נמצאת למד מכל הדברים שאף בשניהם מודרים מותרים להחזיר אבדה זה לזה שלא במקום שכר או אף במקום שכר בנתינת שכר להקדש:

ומכל מקום יש חולקים בזו בקצת דברים והריני צריך להעירך במה מחלקתם תלויה והוא שבגמרא נחלקו בה ר' אמי ור' אסי ונאמרו במחלקתם שתי לשונות לישנא קמא חד אמר לא שנו ר"ל שמחזיר לו אבדתו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה ועל הדרך שפירשנוה במשנה אבל אם נכסי בעל אבדה אסורים לא מהדר ליה שהרי המחזיר נהנה בפרוטה דרב יוסף ר"ל שגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה והוא קוראה פרוטה דרב יוסף שמפני שהוא אומר מטעם זה ששומר אבדה כשומר שכר דמי וכן הלכה לדעתנו כמו שביארנו בקמא בפרק דיר וחד אמר אף בזו מותר פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ר"ל שיזדמן לו עני בעוד שהוא הולך להחזירה והקשו בה ממה שאמרו במשנתנו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ונתבלבלו נסחאות שבספרים בקושיא זו והנכונה שבהם בשלמא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה היינו דקתני תפול הנאה להקדש וכגון שהוא אדם חשוב ואינו רוצה לקבלה כמו שביארנו אלא אפילו נכסי בעל אבדה אסורין למחזיר מחזיר אמאי תפול הנאה להקדש כלומר בשנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר אבל נכסי המחזיר מותרין לבעל אבדה אמאי תפול הנאה להקדש הרי מותר לבעל האבדה לעכב שכרו שהרי מותר הוא בנכסי המחזיר ובזו אין לפרש באדם חשוב שאין לך חשוב בעולם שלא יקבל אבדתו שלא בשכר וכל שכן במקום שהשכר אסור למחזיר ואם באת לפרשה בשניהם מודרים הרי משנתנו בשהאחד מודר נאמרה שהרי בלשון יחיד הוזכרה ר"ל המודר הנאה וכו' ותירץ לו אחדא קתני כלומר ודאי לענין החזרת אבדה בין שהמחזיר מודר בין שבעל אבדה מודר מחזיר אבל זו שאמר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרויהו קאי אלא אחדא ר"ל כשנכסי המחזיר אסורין לבעל האבדה ונמצא לתירוץ זה שאף בשניהם מודרים מחזירים זה לזה ואין חוששין לפרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא:

ברא"ש דגורם מקרו קמ"ל דה"ה ריחים ותנור והס"ד ואחר כך מ"ה אבל משאיל לו חלוק כו' מלתא דפסיקא נקט אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר שלו אבל שוה כו' על אפיה וכיון דמחמיר כו' כצ"ל:

גמרא פליגי בה רבי אמי ורבי אסי כו' כצ"ל:

ברש"י לגבות מן הלוה ולהכי כו' ממנו ואסור הס"ד מהני ליה כלל הס"ד כצ"ל:

ברא"ש קא יהיב ליה הס"ד באותה שעה הס"ד הנאה להקדש הס"ד ואחר כך מ"ה אחדא על דרך אחד כו' כצ"ל:

בר"ן במתנה קיהיב כו' איצטריך לאוקמא למתני' בשלוה ע"מ שלא לפרוע כו' אבידתו מעליו והס"ד ואחר כך מ"ה דקא מהני ליה כו' שכר הוי הס"ד כצ"ל:

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל כלומר אפילו לבני כהנים גדולים וטעם דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שלא ידחקנו המלוה עד שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה דהא בלאו הכי אי לא בעי למפרע לא פרע. ושוקל לו את שקלו דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה. אי נמי לאחר שבאה לידי גזבר לא הספיק להביאו ללישכה עד שנאבד דתו לא מיחייב דתנן תורמין על האבוד ותניא בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים. והכי מוקי לה נמי בכתובות בפרק שני דייני כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין אבל לחנן לא אצטריכינן לאוקמה בהכין אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו (ויכול להמתין) אמר המגיה צריך לומר: וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הבית וכדאתמר נמי לאוקמה בגמרא ואף על גב דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד מחזיר לאבידתו נמי מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא מישתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא רבא אמר אפילו תימא וכו' דמשמע לכאורה דשוקל לו את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא דטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל לו את שקלו סגי אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו ומשכח טעמא לשוקל את שקלו ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא איצטריך לההוא טעמא דשוקל לו את שקלו. אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם ומייתי הריא"פ ז"ל בהלכות כתובות בפרק שני דייני ר' בא בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והא קא יהיב לה משכוני עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל שקלו. ואף היא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא אלא תרויהו בחדא שיטתא קיימי והוא הדין נמי לרבא דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא ופריש טעמיה דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא משום דתורמין על האבוד. אי נמי דבין רבא דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כולי עלמא אמרי דמשום אברוחי ארי מנכסיו הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן תורם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעם דירושלמי דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא. ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חובו של מודר על מנת שלא יחזור ויפרע ממנו. ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר טפי להאי פירושא מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע כדאמרינן התם בפרק שני דייני והתם מוקי לה בחד טעמא והכא בטעמא אחרינא. והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבא כיסופא מיהא מי לית ליה והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה והיינו דקאמר גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. ומיהו אינו מחוור בעיני כלל. חדא דהא לא איצטריך ליה לרבא כלל למימר על כרחי' אי כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר הוא דאי בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו. ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו אלמא פורע לו חובו דקתני פורע על מנת שלא ליפרע הוא. ועוד דלענין דינא נמי לא איפשר לאוקמה בהכין דאם איתא דלוה על מנת לפרוע היא מתניתין אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד דהא כיון דמדינא בפורע סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאלו הלוהו אם חוזר ונפרע הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו ואם אינו חוזר ונפרע אלא שנתן על מנת שלא ליפרע היינו נותן לו מתנה דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו בין שפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו לא כמלוה ולא כנותן מתנה אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו וגרמת הנאה בעלמא הוא דקא גרים ליה והיינו דאמרינן להדיא בגמרא אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא ואי בפורע על מנת שלא ליפרע מיניה שרי אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו מנא לה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חבירו מבריח ארי מנכסיו הוי דילמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע תרויהו לחד פירושא סלקן ולישני בעלמא נינהו ודאמרינן נמי התם כסופא מיהא אית ליה והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת (שלא) לפרוע תרי טעמי נינהו והכא קא קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. ותורם את תרומתו ומעשר מעשרותיו דקתני בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי ההיא אליבא דחנן היא אבל לרבנן לא איפשר לאוקמה בהכי דהא קא משתרשי ליה וכדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל.

עמד אחד ופרנס אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי מסתברא לי דוקא בפורע וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין דהוי ליה כיורד לתוך שדה חברו כדאמרן. והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך וכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון. ותניא לקמן בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא דאי בשלותה בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעל שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנו וכמו שפירש רש"י ז"ל בכתובות בפרק שני דייני לותה ואכלה תובעין ממנה והיא תובעת מן הבעל וכיון שכן אם בעלי חוב באין ונפרעים מן הבעל ומדעתו הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד הוא ולא שייך למידק מינה כגדולים דמו או לא בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו הוא לחנן ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו לידוק ממתניתין דבפירקין דתנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הילכך על כרחך בשלא לוותה היא קמיירי אלא ודאי במפרנס סתם ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לווה קרינן לה משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה. ומיהו ההיא דלוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה היא כל כך דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה והילכך איכא לדמויי לחליפי איסור. ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ישבע כמה הוציא דהנאה גמורה היא כמו והראה לו בשל חברו אבל בלותה ואכלה אפילו חנן מודה שהרי גילתה דעתה שאינה רוצה לטרוח במזונותיה. וא"ת אם היא מודה במה שלוותה או בכמה האכילה שבועה זו למה. ושמא נוכל לומר להפיס דעת הבעל כי ההיא דחנוני על פנקסו דשבועות הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר מדעת הפסידם. ונראה לומר שאם לא אמר על בעליך אני סומך שיפרע לי שעליה לפרוע אם תתגרש. מצאתי. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונה: ישבע כמה הוציא ויטול דהנאה גמורה היא לו כמי שפורע חובו גמור וחוזר ונוטל ממנו מה שמהנהו אותו כדאיתא גבי פועל. ובלוותה ואכלה מודה חנן שפורע דהא גליא דעתה שאינה רוצה לטרוח. והכי מוכח בכתובות דאמרינן התם לוותה ואכלה עמדה ומיאנה אין לה מזונות ודייקנא התם טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ומה שנשבע מוציא דחשבינן לה מוציא ברשות כדתנן בכתובות בפרק המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ודומה לחנוני על פנקסו שמוציא ונותן ברשות בעל הבית להכי נשבע ונוטל והיינו נמי טעמא דלא חשיב האי בכלל דנשבעין ונוטלין דהאי בכלל חנוני על פנקסו. הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר הפסידם. ונראה לי שאם תגרש האשה שיגבה ממנה אם פרנסה סתם אבל אמר על בעליך אני סומך הרי פטר את האשה. עד כאן.

גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע אבל פרנס את אשתו לא דמי לשאר פריעת חוב וליכא למיגזר ולהכי מוקי לה כי ההיא דחנן דאליביה אפילו ליפרע שרי. הרא"ם ז"ל. פיסקא פליגי בה במחזיר אבידה דמתניתין ר' אמי ור' אסי דאף על גב דכולה מתניתין מיירי בין בשנכסי מדיר אסורין על המודר בין בשנכסי מודר אסורים על המדיר כגון שאמר המדיר נכסיך עלי קונם גבי אבידה פליגי. הרי"ץ ז"ל. דמהני ליה בעל אבידה למחזיר בפרוטה דרב יוסף דפטור למיתן ריפתא לעניא כל זמן שהוא עסוק להחזירה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה בפרק אלו מציאות דאמר רב יוסף שומר אבדה כשומר שכר ונמצא נהנה בממונו של זה. וא"ת מכל מקום יחזיר אותה ותפול הנאה להקדש. תריץ דלא ידעינן ההנאה כמה היא דלא מסיימי כמה ריפתי בעי למיתן לענייא או שמא לא יבא עני לפתחו כל זמן שטורח בה ולא שייך ביה הקדש בדבר שאינו מסוים.

לא שכיחא בשעה שהוא עוסק בה ולא מיקריא הנאה ומכל מקום לענין דברים אחרים שומר שכר הוא עליה. ומכל מקום למאן דאמר פרוטה דרב יוסף שכיחא וחשיבא אפילו לחנן אסור להחזירה שהרי פורע לעני חובו מאבדת חברו הילכך הואיל ונהנה אסור לכולי עלמא. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הריטב"א משום דמהני בפרוטה דרב יוסף דגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני כל זמן שעוסק במצוה פטור מן המצוה הילכך אסור להחזיר לו. וא"ת מי עדיף מפורע חובו דשרי לחנן. וי"ל כיון שהמודר מחזיר האבידה ועל ידי כך הוא פטור מפרוטה דרב יוסף הוי כאלו נוטל אבדת המדיר ונותן לעני. עד כאן.