Nedarim 33a

והא מן מאכל עצמו נדר ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו:

הנאת מאכלך עלי יהא אסור:

ואימא מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכלך ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה:

המביאה לידי מאכלך עלי ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו:

אפי' שק וכו' ואפי' צנא בעלמא של מדיר אסור למודר ליתן בה פירות דהנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסור:

סוס לרכוב עליו לילך לבית המשתה:

או טבעת ליראות בה בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה:

מיפסק ומיזל בארעיה שהולך דרך קרקעו לבית המשתה ומקצר דרכו:

אימא שלא ילעוס חיטין משום הנאת מאכל לעיסתך ואפי' מחטין של מדיר עצמו:

וטבעת להראות בו כאדם עשיר בבית המשתה וע"י כך יתנו לו מנה יפה:

מאן תנא אמר רבא ר"א היא וא"ת תנן חדא זימנא ברישא ר"א וי"ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר"א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר ודכ"ע ולכך מדקדק הכא מסיפא:

אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל ומסתברא דדוקא אומר, הא סתם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל בלבד, ואם אמר הנאת מאכל אסור אפילו ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו, הא לא אמר הנאת מאכל מותר ללעוס חטים דהא הנאת מאכל הוה ליה, ואם איתא דבנודר מאכל סתם אפילו ללעוס אסור, למה לי הנאת מאכל לאסור הא אסור וקאי, ואכתי אינו אסור בכלים שעושין בהם אוכל נפש, דלא חשיב לה הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל.

מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין כלומר רישא דקתני המודר מאכל לא ישאיל לו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין כיוצא בזה, דמכל מקום מביאין הן להנאת מאכל.

מאן תנא כלומר מאן תנא בהדיא במקום שאין משכירין במודר מאכל וכל שכן במודר הנאה אסור רבי אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא, פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו, דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו, מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוה ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש. וכההוא דתנן בשלהי (פרק) [פרקין – לפי השי"מ] [לקמן (נדרים מג, א)] המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו', הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, ועדיף מינה דאילו התם מטיא הנאה לידיה מיהא, אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי [פרק רביעי הלכה ב'] עד (כדין) [כדון – לפי השי"מ] בבעל חוב שאינו דוחק (ואפילו – לפי השי"מ והירושלמי] בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדא, תדע לך שהוא כן דתניא מקריב עליו קיני זבין ו[קיני – לפי השי"מ] זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות, לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום, (זכה) [וכאן – לפי השי"מ והירושלמי] בשלא נכנס לתוך ידו (כו') עד כאן.

אמר ר"ל באומר הנאת מאכלך עלי קרבן פי' דכיון דנקט האי לישנא אף לאסור מכשירי מאכל נתכוון מדלא קאמר קונם מאכלך עלי. ופרכינן ואימא שלא ילעוס חטין ויתן ע"ג מכתו. פי' ואימא דלא נקט האי לישנא לאסור עליו מכשירי אוכל נפש אלא לאסור עליו מאכלו בין לאכילה בין להנאה אחרת כגון ללעוס חטין וליתנם ע"ג מכתו דאילו לא אמר אלא קונם מאכלך עלי לא הוה משמע דאסר ליה אלא לאכילה בלבד לא לשאר הנאות:

אמר רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי פי' אלא אמר רבה מתני' באומר בלשון זה המביאה לידי מאכל עלי אבל באומר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא בדבר מאכל ואסור בדבר של מאכל בין באכילה בין בשאר הנאות ובאומר קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חבירו אבל לרפואה ושאר הנאות מותר אבל השתא דאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר במיני מאכל אפילו איסור הנאה ונאסר לעשות לו שום הנאה המביאה לידי מאכל הן להשאיל לו כלים שעושין בהם אוכל נפש הן לתת לו שום מתנה או להנות לו שום דבר שאפשר הוא לבוא ממנה מאכל:

אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא. פי' דאע"ג דשק וחמור לא הוו מכשירי פירות דמוכשרין הן מ"מ מביאין הן לידי מאכל שהרי הפירות היו רחוקים ונתקרבו והם מוכנים לאכילה יותר ממה שהיו:

בעי רב פפא סוס לרכוב עליו פי' לרכוב וללכת בו לבית המשתה וטבעת ליראות בה בבית המשתה שיכבדוהו ויאכילוהו יותר מחמת כן:

מפסק ואזיל בארעיה מאי כלומר שהולך דרך חצרו וקרפיפו לבית המשתה ומקצר בו את הדרך מי הויא הנאה המביאה לידי מאכל או לא. פי' כיון שלא קירב המאכל אליו בכך ובמקומו עומד כמות שהיה ולא איפשיטא ולחומרא:

ירושלמי הנאת מאכל מהו תאני אבל משאילו קרדום הוינן סברי מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום:

מתני' המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו פי' מחצית השקל שנותנין (לו) כל שנה באדר לתרומת הלשכה לקרבנות צבור ופרישנא בגמ' טעמא במס' כתובות [קח.] משום (א) דאין תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות וכיון שאפילו לא נתן חבירו שקלו היה מתכפר כאילו נתן אשתכח דכי יהיב עליה לא מהני ליה:

ופורע לו חובו דאברוחי ארי מעילויה הוא ואפשר דבל"ה לאמטי ליה היזיקא מעולם דלא פרע חוביה ואין חבירו חייב לשלם לו כלום ממה שפרע בשבילו ואוקימנא כחנן דאמר [שם קז:] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנסאת אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי דלא מפרע מידי לא מן האשה ולא מבעלה ולחנן הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי:

המשנה השניה והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש. אמר הר"ם שוקל את שקלו שיתן בעבורו מחצית השקל המחויב לו לפי שלא יגיע אליו תועלת ר"ל שלא נתן לו דבר ואמנם מנע ממנו היזק ולא יאסר על ראובן כאשר נדר שלא יהנה ממנו משמעון שימנע שלא יגיע לו היזק ואמנם יאסר עליו שיועילהו בכונה ומחזיר לו אבדתו בין שיהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה יכריחהו עליו התורה ואם היה מנהג שאפילו שכר על חזרת אבדה הנה לא יקחהו לפי שכבר יצא המנהג מדין התורה וכאלו שמתם הדבר שיקח יחזירה וכבר נהנה לזה אשר נשבע שלא יועילהו מפני מה שהחזיר אליו ואם יניח לו גם כן השכר הנודע הנה הוא כבר הועילו אליו בזה השיעור אשר הניח אליו ולזה תקח ממנו השכר ותפול להקדש:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כלומר שאם נאסרה הנאת ראובן על שמעון כגון שהדירו ראובן בהנאתו ואמר קונם הנאתי עליך או שהדיר בה שמעון את עצמו כגון שאמר לראובן קונם הנאתך עלי שנמצא שמעון אסור בהנאתו של ראובן והוא הנקרא מודר אע"פ כן יכול ראובן לשקול לו את שקלו ר"ל ליתן מחצית השקל שהוא חייב בו בשבילו וכן פורע לו את חובו שהוא חייב:

ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר"ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע"פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש כמו שאמרו למטה במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל שהולך אצל חנוני ואומר לו פלני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה שזה נותן לזה ונוטל מזה ואף זו גרמא בעלמא הוא ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו הטעם בתלמוד המערב מפני שלא נכנס לתוך ידו כלום והוא גם כן מה שאמרו בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת היזק לבד ואינה קרויה הנאה מני רב הושעיא אמר חנן הוא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כלומר שלא לותה היא אלא שהוא פרנסה מעצמו איבד את מעותיו ואינו כופה בדין לא היא ולא בעלה הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואברוחי ארי בעלמא הוא והיא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא לדעת בני כהנים שנחלקו עליו לחייב את הבעל וכמו שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול אף בזו שבכאן אסור שהנאה גמורה היא עד שהוא חייב לשלמה והרי הוא כמי שהלוה לידו ורבא העמידה אף לדעת בני כהנים וכגון שלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שהלוהו בתורת חסד שאם יפרע יפרע ואם לא יפרע שלא יהא ביד המלוה לכופו בדין שנמצא שאינו מהנהו בכלום ומכל מקום הואיל ונתברר במקומו שהלכה כחנן מוטב להעמיד משנה זו כדבריו ואף בלוה על מנת לפרוע מותר וכמו שאמרו בתלמוד המערב אפילו היה בעל הבית דוחק וכן שפירשו הטעם מפני שלא נכנס מידו לידו כלום ולמדת משיטתנו שהמודר אינו חייב לפרוע לזה שפרע בשבילו זו היא שיטתנו ואף הסוגיא מוכחת כן וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שהביאוה בקצור:

ומכל מקום לענין שקלים אע"פ שיש מפרשים בה בטעם האמור בפרעון ר"ל מפני שלא נכנס בידו כלום אלא שהוא כמסלק את חיובו מעליו מכל מקום נראה באחרון של כתובות שטעם הדבר מפני שאין כאן הנאה כלל שאף בלא פרעונו מתכפר שהרי גזברין תורמין ע"ש הגבוי ר"ל שהגיע לידי שלוחי בית דין אע"פ שעדין לא הגיעו ללשכה ועל האבוד ר"ל שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד ועל העתיד לגבות ר"ל שלא הביאום כלל כדי שיהו כל ישראל מתכפרים ונמצא שאין זה נהנה שאף בלא הנאתו היה זה מתכפר הא אלו נהנה כלל אף בדרך גרמא יהיה אסור:

ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שלא פרשוה שם בטעם זה אלא לרבנן שמודים במשנה זו ר"ל ששוקל לו את שקלו אע"פ שאפשר שאינם מודים לדברי חנין בהלך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו אבל לחנן לא הוצרכנו לטעם זה שאפילו נהנה כל שאינה אלא גרמת הנאה מותר ואע"פ שסוגייא שבכתובות מוכחת שאף חנן הוצרך בה לטעם תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות וכמו שאמרו שם על משנה זו שהביאו שם בשלמא שוקל את שקלו משום דתורמין על האבוד ועל וכו' אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה ותירץ בה רב הושעיא חנן היא וכו' כדאיתא בסוגיא דהכא אלמא לכולהו טעמא דשוקל שקלו משום דתורמין על האבוד הוא אף לחנן מכל מקום סוגיא דהכא עיקר שהיא במקומה וקיימא לן בכולא תלמודא דבתר סוגיא דמיתמרה בדוכתא אזלינן או שמא עד שלא נתגלה להם טעם לפורע את חובו היו מפרשין זו של שקל מטעם תורמין על האבוד ומשנתגלה להם שזו של פורע חובו כחנן אף זו של שקל כן ועוד שזו של שקל לטעם תורמין על האבוד אינה אלא בשכבר שלח ונאבד או שעדין דעתו ליתן אבל למי שאין דעתו ליתן אינו מתכפר וכשבא זה ונתן בשבילו הרי נהנה אחר שנתרצה במתנתו והואיל ואינו חייב להחזיר לו אינו נקרא שלוחו:

או שמא זו של שקל לדברי הכל ופורע את חובו דוקא לחנן ותדע לך שאף בפורע את חובו פירשו בתלמוד המערב טעם שהוא מספיק להיתר אף לחכמים והוא שאמרו שם הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר לחנן פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב ואנו מכל מקום לא הוצרכנו בה לחנן שפסקנו כמותו שאף אם נתברר שלא היה מוחל פטור הוא אלא שהוא מחזר לפטור אף לדעת חכמים וכל שלא היינו פוסקים כחנן היינו פוטרים מטעם זה ולא היינו צריכים לדברי חנן אלא כשנתברר שלא היה מוחל בפיוס אם היה אפשר להתברר אלא שמאחר שפסקנו כחנן לא הוצרכנו לאותו טעם אלא שלמדנו מכל מקום שאף בחוב שעל ידי משכון כן אע"פ שנראה לי לפרש שלא נאמר כן אלא בשהחזיר המשכון ואחר כך פרע מה שפרע בשבילו הא כל שלא החזירו מיהא יכול לעכבו במקום הבעל חוב שהרי כשהוא תובעו משכון אף הוא אומר לו ברר שהיה הוא מוחל ומחזיר ואף זו שבכאן יראה שאף בחוב של משכון יכול המדיר להחזיר לו משכונו:

ומכל מקום בתוספות כתבו שהמודר מחבירו אסור לפרוע לו את חובו מפני שגרמת הנאה כהנאה אלא אם כן על ידי אמצעי כמו שביארנו ושוקל את שקלו מטעם תורמין על האבוד הוא ופורע את חובו דקאמר פירוש על חוב שלא היה זה חייב בו מן הדין ומה שאמרו חנן היא פירושו שפורע לו חובו בדמיון חוב זה שאמר חנן שהוא פטור ממנו אבל אינו פורע לו חוב שהוא חייב לפרעו מן הדין שהברחת ארי הנאה גמורה היא ואף הם מביאים ראיה ממה שמצינו שנוטל עליה שכר וכמו שאמרו במציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס חייב שהיה לו ברועים ובמקלות ר"ל וליתן להם שכר וכן בבתרא דקמא שטף נהר את חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אלמא שכרו מיהא נוטל אלא שאף הם משיבים לעצמם שאין אלו ראיה שלא אמרו כאן אברוחי ארי בעלמא אלא שהוא מצילו מיראה ומבעתותא בעלמא אבל הברחת ארי ממעשה גמור להצלת ממונו אסור עד שנראה לי מדעתם שהמדיר שראה צאנו של מודר בפי הזאב אסור להצילה אע"פ שאינה אלא מניעת היזק ולא יראה כן ואף הם כתבו הוראות מתחדשות מכח דין הברחת ארי בגוי אנס שאנס קרקע מישראל ובא ישראל ולקחה ממנו אלא שאין זה מקומם וכבר רמזנו עליהם בחמשי של גיטין בסוף סוגיית המשנה הששית:

השטן חושבניה כו' שורשו שען בלא ה' וכן נמצא בכמה מקראות בלא ה' אבל דרשו ליה השטן בה' משום דהיכא דמשתעי קרא במלאך המשחית כתיב השטן בה' בכל מקראות באיוב גם בזכריה לרמוז על שטן הידוע וע"כ גם הה' בכלל החשבון לרמוז דכל השנה שס"ד ימים הוא שטן הידוע להשטין נגד בוראו כמ"ש באיוב ובזכריה השטן בה' חוץ מיום א' בשנה דהיינו יוה"כ אין לו כח להשטין כמ"ש שישראל דומין אז למלאכים ואין להאריך וק"ל:

בתחלה המליכו על רמ"ג כו' אלו הן ב' עינים כו' עיין פי' התו' ופי' הר"ן ועוד י"ל כידוע שב' החושים שהם הראות והשמע משמשות למעלות דברים הרוחניים משא"כ בשאר החושי' שאינן משמשין רק לדברים הגופניים וע"פ מ"ש לעיל בפסוק והיה תמים שהמילה משלמת האדם במעלות השכליות והמדות ולזה אמר כי במצות המילה השליטו גם על ב' החושים היותם רוחניי' דהיינו הראות והשמע מב' עינים ומב' אזנים להשתמש בהן כראוי למעלות האדם בשכליות ובמדות להיות שלם ותמים על ידיהם ברמ"ח אברים וניחא שהביא רש"י בפי' החומש דרשה זו על פסוק והיה תמים גו' ע"ש ודו"ק:

עיר קטנה גו' זה הגוף ואנשים כו' דלפי פשוטו ה"ל להזכיר שבא עליה מלך גדול באנשים רבים וחיילותיו דאין מלך בלא עם כמו שהזכיר בעיר דאנשים בה מעט גם וסבב אותה ובנה גו' משמע שהוא עצמו סבב אותה ובנה עליה גו' בלי עם אין זה דרך המלך ולפי הנמשל מלך גדול זהו יצה"ר שהוא עצמו סובב העיר שהוא הגוף והוא עצמו בנה עליה גו' והאנשים פירש"י בס' קהלת לפי הנמשל שהם אבריו של אדם וכ"ה ברבתי אבל התרגום מפרש ליה לפי הנמשל היכמא דקלילן זכוותיה בגו לבא דאינשי כו' וע"ש בתרגום כל הענין מפורש לפי הנמשל גם שם ברבתי קצת בע"א ע"ש:

בחכמתו זו תשובה ומ"ט כו' ע"פ מ"ש פ' היה קורא תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' גו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם כו':

מעשרה שליטין ב' עינים כו' עיין פירש"י בספר קהלת ונראה לפי שעשרה אברים אלו כוללים הד' חושים ב' עינים חוש הראות וב' אזנים חוש השמע ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה חוש המישוש הפה חוש הטעם וכל מעשה אדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם כי חוש הה' הריח באף אין בו צורך כ"כ למעשה וצרכי אדם ומצינו כמה בני אדם תותרין וע"כ י' אברים אלו נקראו בגוף שליטין וק"ל:

בקש הקב"ה להוציא כהונה משם כו' בתו' תימה דאברהם נמי מזרעו שלשם היה כו' ע"ש ובר"? תירוצים לזה ועוד נ"ל דה"פ להוציא כהונה משם היינו מבניו שילדו לו עוד ולא נתכהנו בניו שנולדו מקודם דכה"ג אמרו גבי פנחס דלא נתכהן עד מעשה זמרי לפי שנולד מקודם שנתכהן אלעזר אבל כיון שהקדים כו' נתנה לאברהם שנולד מקודם:

ושא"ל אברהם וכי מקדימין כו' אין זה מפורש שא"ל אברהם כן ושהוכיחו על כך אבל ממה שנטלה ממנו ונתנה לאברהם ולא נתנה לאחר למדו לומר משום דהוכיחו על כך ואפשר דקרא אתה כהן על דברתי מלכי צדק הכי מפורש על שדברת בשבילי למלכי צדק:

וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו לפי הענין הל"ל לברכת רבו שהוא לשון הנופל גבי עבדו אבל נקט הכי לפי שאברהם קנין אחד נלמד מהאי קרא ברוך אברם לאל עליון קונה גו'. והוא מבואר שברכה לקונה הוא המשפיע לקנויו שהוא מקבל ברכת השפע וראוי ודאי שיהיה ברכת המשפיע קודם לברכת מקבל השפע:

והא מן מאכל נדר ונפה וכברה לאו מאכל נינהו. ואפשר כי קערות שאוכל בהם הואיל ואי אפשר לאכול בלא הם ובעת האוכל מתהני בהם כמאכל עצמו חשבינן להו ולהכי לא קתני להו במתניתין דמילתא דפשיטא היא. הרי"ץ ז"ל.

ופריך השתא ואימא הכי משמע הנאת מאכלך שלא ילעוס לו חטין דהנאת מאכל לעיסת חיטין רפואה כדאמרינן בכתובות פרק הנושא לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין וכו'. פירוש.

אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו כלומר אכתי לשון הנאת מאכלך עלי לא משמע לאיסור מכשירין אלא שיאסור לעצמו גוף מאכל חברו לכל הנאה כגון לרפואה וכיוצא בו וללעוס חטי חברו על גבי מכתו. והאי דקאמר הנאת מאכל ולא קאמר קונם מאכלך עלי משום דלא הוה משמע אלא שאוסרו לאכילה ממש אבל לא לשאר הנאות. הרנב"י ז"ל.

סוס לרכוב עליו להביא פירות ליראות בו בבית המשתה כעשיר ויתנו לפניו מנה יפה. מיפסיק בארעיה לקצר דרכו ללכת לבית המשתה. לעולם שלא ליראות בהם ואי תיקשי אם כן ליפליג וליתני בדידה בטבעת עצמה במתניתין בין ליראות ושלא ליראות תריץ דכולה בשלא ליראות מיירי. הרא"ם ז"ל.

ונקטינן דשלשה דינין הן בענינים אלו אמר לחברו קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חברו אבל לרפואה ללעוס על גבי מכתו וכיוצא בו מותר ליהנות ממאכלו. אמר הנאת מאכלך עלי דהוה ליה כאלו אמר קונם מאכלך עלי להנאה עכשיו נתוסף בו איסור הנאה בגוף האוכלין לכל הנאות אבל מותר הוא במכשירי אוכל נפש כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהן. אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אף במכשירי אוכל נפש של חברו ואפילו בכליו להביא בהם פירות ואפילו לשאול ממנו כלים לילך בהם אצל מאכל ואפילו לעבור דרך ביתו לקצר הדרך לילך לבית מאכל אסור. והוא אסור ליקח שום דבר ממנו במתנה אפילו דברים דלאו מאכל דמכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא מדאמרינן במתניתין דחלוק ונזמים וטבעות אסור להשאיל לו במקום שמשכירין אותם כדפרי' במתניתין. ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום. הרנב"י ז"ל.

פיסקא במקום שמשכירין אסור שמזמן ליה מעות לקנות מאכל שהיה צריך לשכור בהם הני. ואי תיקשי מה בין זה לפורע חובו דמותר שזה וזה אינו כי אם גרם מאכל. ואיכא למימר דשאלת חלוק היא בשעת הצורך ללכת לבית המשתה ואז מיד היה צריך להוציא דינר לשכור וזה מרויחו בפניו שישארו לו אותן מעות לקנות מאכל אבל פורע חובו שלא בפניו הוא ושלא בשעת הצורך שהרבה בני אדם (מזמינין בשעת חובם) ממתינין בשעת פרעון חובם. מהשמטה באהבתם או באהבת אוהביהם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו שכל ישראל היו נותנים מחצית השקל לתרומת הלשכה כדי שיהיו תמידין ומוספין קרבים מכל ישראל וזה המודר יכול לשקול בשבולו ושקלו לאו דווקא אלא חצי שקל קאמר. וכיון דתנן תורמין על העתיד לגבות פירוש תורמין את הקופה של השקלין וזוכין לכל ישראל בהם אפילו לאותו שלא נתן עדיין ומתכפר בו כאילו נתן חלקו (אף על פי שאין סופו לגבות ונתכפר בו אלא שהפך) אמר המגיה אולי צריך לומר: ואף על פי וכו' נתכפר בו אלא שהפסיד מצות נתינה הילכך זה המודר שנותן מצוה קא עביד ואינו נידון כפורע שאר חובותיו. עוד יש לומר דנהי נמי דגרם הנאה היא מותרת כדאמרינן לקמן המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני וכו' וכן למדתיו בכתובות פרק אחרון. וקשיא לי מאי שנא משאר חובות דאסורין דהתנן בשקלים את מי ממשכנין לויים וישראלים וכיון שממשכנין חוב גמור הוא וי"ל דממשכנין דתנן קודם תרומת הלשכה קאמר. וראיתי כתוב בשם הר' יצחקי ז"ל דעל איבוד קאמר ששלח שקלו ואבד וזה המודר פורע בשבילו שחבירו אינו חייב כלום כיון שנתרמה הלשכה כדתנן בבבא מציעא משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים. שיטה. וזה לשון הרא"ם ז"ל שוקל לו שקלו שהיו נותנין מחצית השקל בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהן קרבנות צבור דלא מהני ליה מידי כדמפרש בפרק שני דייני דתורמין על העתיד לגבות ומתכפר בו כאלו נגבה כבר והשתא מיהא לא מהני ליה מידי. ואף על גב דאילו לא שקלו חברו היה חייב לפרוע ולשקול דהא על העתיד לגבות היו תורמין ולא על שאינו עתיד מכל מקום השתא מיהא לא מהני ליה שעדיין מתכפר הוא בקרבנות וק"ק דממשכנין. עד כאן. וזה לשון הריב"א ז"ל המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו. שבכל שנה היה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל ואם נתן אותו ונאבד יכול זה לפרוע בעבורו דהא לא מהני ליה מידי דהא תנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. אי נמי אפילו לא נתן אותו האחר ועמד זה ופרע אותו בעבורו מותר דהוי כפורע חובו של חבירו ומבריח ארי בעלמא הוא שמסלק בעל חובו מעליו והיינו דקתני ופורע לו חובו ומשום דאינו מהני ממש דהא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר אלא גורם הנאה הוא ושרי. ומיהו דוקא אי סבירא לן דמבריח ארי מנכסיו הוא ופטור בזה הוא דאמרינן דשרי דאין הלוה הזה חייב לשלם לו מן הדין למדיר הפורע בעבורו אבל אי סבירא לן דחייב לשלם לו מן הדין אם פרע בעבורו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. עד כאן.

ופורע לו את חובו פירוש משום דלאו הלואה חשבינן לה דאינו אלא שמבריח ארי מעליו ואינו חייב להחזיר לו ומוקמינן לה בגמרא כחנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ולחנן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ובירושלמי משמע דאפילו רבנן דפליגי בהדי חנן ואמרי בעמד אדם ופרנס את אשתו דחייב להחזיר לו מודו בפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. דגרסינן התם ר' אבא בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן אמר רבי יוסי טעמיהון דרבנן תמן לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי כלומר ואיני זקוק להחזירו לך ומקשינן הגע עצמך דהוה גביה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונאי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק כלומר התינח אם אין אנו רואין שבעל חובו דוחקו לפרוע לו יכול לטעון כן ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק בתמיה כלומר יש לך לומר שיטעון מפייס הוינא ליה נשמעינה מן הדה ושוקל לו את שקלו לא שקל ממשכנין אותו הדה אמרה אפילו בבעל חוב שהוא דוחק כלומר שהרי חוב השקלים כבעל חוב שהוא דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי מודר הנאה מחברו שוקלו בעבורו. הרנב"י ז"ל.