Nedarim 12a

והא נותר לאחר זריקת דמים הוא דאיתסר דנותר הוי שניתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופיגול שיצא חוץ למחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור והא נמי דלאחר זריקת דמים והוה ליה שעת הכושר קודם לכן וקתני דאסור אלמא בדהשתא קא מתפיס ואיכא דאמרי האי פיגול לאו דוקא הוא דלא הוי פיגול אלא היכא שנשחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם ולא קא פריך אלא מנותר דהוה ליה שעת הכושר ופיגול אגררא נסבה ולאו דוקא:

אמר ליה רב הונא לרבא בנותר של עולה מיירי דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דעולה כולה כליל היא אבל אי הוה ליה שעת הכושר אמרינן מעיקרא קא מתפיס:

אם כן ניתני בבשר עולה ממש דלית ליה שעת הכושר:

דהא בקרבן קא מתפיס והויא נדר גמור:

אלא נותר ופיגול איצטריכא ליה דאימא באיסור נותר כו' קמתפיס:

ולא מיתסר דלא הוי נדר כדבעינן למימר לקמן שיהא מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור:

קמשמע לן האי דקאמר נותר ופיגול לאו איסור נותר ופיגול קאמר איסור כמותו אלא בנותר ממש ופיגול ממש דהוי דבר הנדור:

איזהו איסר האמור בתורה דכתיב לכל שבועת אסר (במדבר ל׳:י״ד) דמשמע שיהא נודר בדבר שנאסר בכך:

והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא ר"ת לא גרס פגול דהא זריקה לא מהני לפגול דלעולם הוה כקודם זריקה מיהו יש ליישבו אגב נותר נקט ליה הש"ס והא קושיא מנותר דלאחר זריקת דמים ואפילו הכי מתסר אלמא במעיקרא מתפיס וא"ת הא כיון דאמר בהדיא בנותר ונותר הוי לעולם לאחר זריקת דמים אם כן הוי כאילו אמר לאחר זריקת דמים דפשיטא לך לעיל דמותר א"כ קשה דהא משמע דרבא בא ליפשוט הבעיא וי"ל דלא דמיא דהתם מדהאריך בלשון לאחר זריקת דמים ודאי בעינן להתיר אבל גבי נותר לא האריך בלשונו יותר מאילו אמר זה כזה מה שייך למימר משום דמתפיס בנותר והשתא מיתסר דהא דבר האסור הוא אלא ע"כ משום דמעיקרא מתפיס ומשני בנותר של עולה שיש בו מעילה לעולם אבל ליכא לפרושי דבנותר סתם תלינן ליה בעולה להחמיר א"כ מאי פריך ליתני כבשר עולה הא רבותא טפי אתא לאשמועינן דבנותר סתם תלינא בנותר של עולה לכן נראה כדפרישית:

אבל נותר ופגול באיסור נותר ופגול קמתפיס והוה ליה דבר האסור קמ"ל דבמעיקרא בקדושת הקרבן קמתפיס וא"ת מ"מ תיפשוט בעיא כי היכי דאמר הכא דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא (אפ"ה) הוי תלינן ליה בדבר [האסור] דמעיקרא ה"נ דאיכא למיתלי בהיתירא דהשתא תלינן לומר בעיקרא מתפיס וי"ל דלא דמי הכא שסוף סוף מוכיח שלאיסור עצמו קמתכוין כי תלינן תלינן בדבר האסור אבל לעיל דאיכא למיתליה בהיתרא דהשתא ולא בא לאסור עצמו איכא למימר בהיתר קמתפיס א"נ שאני הכא דדבר האסור דהשתא לא חייל כ"א מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא ולפי תי' שני ניחא ההיא דשבועות פ"ג:

לאו כגון דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה כלומר שמת אביו בחד בשבת ועכשיו הוא עומד ג' שנים או ד' אחר שמת אביו כאותו יום שמת אביו בא' בשבת ולאו דוקא נקט באחד בשבת דאין דבר תלוי כ"א בכך וכך לחדש כמו שהיה יום שמת אביו אפי' לא יהיה אותו יום בחד בשבת וקס"ד השתא שאינו נודר אלא אותו יום בלבד שמת אביו ולא אחרינא והיינו דקאמר אע"ג דאיכא טובא חד בשבת דהיתירא כל סתם חד בשבת שאחרי מיתת אביו ואפ"ה תלינן לומר דבעיקרא מתפיס ביום שמת אביו ממש ולא בימים של היתר שאח"כ ומשני שנדר מאותו יום ואילך כל השנים שאחרי כן דהשתא ליכא היתירא וא"ת אכתי איכא למיתלי בהיתרא בחד בשבת שקודם מיתת אביו וי"ל דאם ביום שמת אביו אין לו משמעות כלל קודם לכך כ"א אותו היום עצמו או ימים שמשם ואילך שהם כאותו יום:

כחלת אהרן וכתרומתו מותר משום דלא הוי דבר הנדור וא"ת והלא קדושת התרומה חלה על ידי דיבור והפרשה וא"כ הוי דבר הנדור וי"ל מ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר:

איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' כלומר, דמכי ידור נדר לא נפקא לן אלא תולה בדבר הנדור לכל כקרבן, אבל תולה בדבר האסור לו לבדו, בזה הוי אמינא דאין זה תולה בדבר הנדור, הלכך אצטריך קרא דלאסור איסר, לרבות כולה בכענין זה.

אמר שמואל והוא שנדור ובא כלומר, אפילו באומר כיום שמת בו גדליה בן אחיקם, דוקא בשנדר שלא לאכול בו בשר, דהשתא הוי כמתפיס בדבר הנדור, דאילו אינו נדור, הוי ליה מתפיס בדבר האסור, כאומר שלא אוכל בשר ביום טוב. ואף ע"ג דאפילו לא נדר ביום שנהרג גדליה בן אחיקם, אסור מדרבנן לאכול בו, אפילו הכי חייל ביה נדרים, והוא דאצטריך לאשמועינן, וכדאמרינן עלה בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ, א) דגרסינן התם כיום שמת בו אביו פשיטא, ופרקינן כיום שמת בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן, כי נדר נמי לא חייל נדרו, ולא מתפיס בנדר הוא קמ"ל, דכיון דאיסור אותו היום אינו אלא מדרבנן, כשהוסיף עליו איסור מחמת נדר דבר הנדור קרינא ביה. ומכאן לנודר מגבינה של עכו"ם, ומשומנו של גיד, וסתם יינם של עכו"ם, והתפיס בהם האי מתפיס בנדר הוי ואסור.

כחלת אהרן וכתרומתו מותר פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור, וטמא דמילתא דאע"ג דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם, כיון שהם מותרים אפילו למקנת כספו של כהן, אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו, אלא שלא זכה אותם רחמנא לאכלן אלא לכהן ולבני ביתו, ודבר האסור הוא, מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל, חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה. ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי, דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל, ואפילו לכהן, ולא הוצרך לקרות שם לאסור, אלא להתיר השאר לזרים, ולהתיר הם עצמן לכהן, מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו, ולא להתיר דבר אחר על ידו. ואם תאמר מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן (נדרים יח, ב) שהוא אסור, מפני מה אסור, והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם, יותר מן החלה והתרומה. ויש לומר דמעשר בהמה שאני, שצריך קריאת שם, ולא להתיר את (הנדר) [העדר] בקריאתו, כחלה וכתרומה, שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי, אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם, ולאסור העשירי בעצמו, שהיה מותר מתחילה הוא שקורא לו שם, אם כן הרי זה כדבר הנדור. וא"נ כטעמא קמא דאמרן, דחלת אהרן ותרומתו לאו לקרן הם, אלא נכסי כהן, אבל מעשר בהמה כקרבן הוא, ומקרי שפיר דבר הנדור.

היה מתפיס בנותר ופגול אם אמר כך סתם אסור שהרי מכל מקום מתפיס בקרבן הוא אבל אם היה נותר ופגול לפניו ואמר זו כזו אם נותר ופגול של שלמים הוא לדעתנו מותר שהרי לאחר זריקת דמים הוא להיות פגול גמור להתחייב עליו כרת שאף הפגול אינו נקבע עד לאחר זריקת הדם שכך אמרו בשני של זבחים כהרצאת כשר כך הרצאת פגול כשם שלא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו כך אינו פגול גמור להתחייב עליו בכרת עד שיקרבו כל מתיריו ר"ל שיעשו ארבע עבודות שחיטה וקבלה והולכה וזריקה בלא עירוב מחשבה אחרת פוסלת מצד אחר במחשבת חוץ למקומו או ענין אחר הפוסל במחשבה שאין בה כרת הא כל שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ לזמנו ועשה האחרות או במחשבה זו בעצמה או בסתם זהו הפגול הגמור שחייב עליו כרת וכן אין בו דין נותר להתחייב באכילתו כרת מצד נותר עד שיקרבו כל מתיריו ואחר שהתפיס בהן לאחר זריקת הדם הרי התפיס בדבר שהיה מותר מצד עצמו אלמלא שרבוץ עליו שם פגול ונותר ואם מפני שהוא אסור מצד הפגול והנותר אין זה נדור אלא אסור אבל אם היה של עולה אסור ואין אומרין שבאיסור הבא מצד הנותר והפגול הוא מתפיס אלא באיסור הבא מצד הקרבן וזהו שאמרו סלקא דעתך אמינא באיסור נותר ופגול מתפיס והוה ליה מתפיס בדבר אסור קמ"ל:

ולשיטת גדולי המחברים אף בשל שלמים כן שהרי בעיקרי הוא מתפיס ולענין ביאור מיהא זה שהיה סבור להוכיח דבדהשתא קא מתפיס מנותר ופגול וקא סלקא דעתין בנותר ופגול של שלמים מנותר ופיגול הוא מקשה שאילו היינו אומרים בעיקרו קא מתפיס היה לנו להתיר מצד הזמן שאחר זריקת הדם עד שנעשה נותר ואע"פ שלדעת בעיקרו מתפיס היה איפשר לומר גם דינו לקודם זריקת הדם ויאסר שמא אין דנין כל כך למפרע ואין זה עיקרו אלא עקר לעיקרא:

אע"פ שהתורה אמרה בענין התפסה כי ידור נדר והיה לנו לדון שאין התפסה אלא בדבר האסור מחמת נדר לכל כגוף הקרבן אבל מה שנאסר לזה לבדו מחמת נדר והוא מתפיס בו לא יהא קרוי התפסה אינו כן אלא כפלה תורה בפרשה לאסור איסר להודיע שאף זו קרויה התפסה מעתה האומר הרי עלי בשר זה או יין זה כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחרבנה אם כבר אסר על עצמו בשר ויין בנדר מאותו היום ואילך לכל שבוע ושבוע אותו היום כגון שמת באחד בשבת ונדר לכל אחד בשבת שבשבוע הרי זה אסור שהרי זה מתפיס בדבר הנדור וכן בכלם אבל אם לא אסרן על עצמו בנדר אין כאן איסור שהרי יום שמת בו אביו ורבו ויום שראה ירושלים בחרבנה אין בהם איסור בשר ויין ואם מיום שנהרג גדליה בן אחיקם שהוא חייב בתענית אינו מתפיס בדבר הנדור ושמא תאמר אחר שצום גדליה אסור מחמת עצמו היאך חל עליו איסור נדר עד שיהו מתפיסין בו גדולי הרבנים פירשוה מפני שהנדרים חלין על דבר מצוה ואינו כן שאין הנדר חל על קיום מצות לא תעשה כמו שביארנו אלא טעם הדבר מפני שלא נאסר אלא מדברי סופרים ושבועת התורה או נדר חלים עליה וכשנדר הימנה יכול להתפיס בה וכן בנודר על איסור סופרים כגון מגבינת הגוים ושמנו של גיד וסתם יינם והתפיס בהן מתפיס בנדר הוא קרוי ואסור הא אם לא היה נדור מאותו היום ואילך אע"פ שכבר נדר לאותו היום אינו כלום דבהשתא קא מתפיס ומכל מקום לשטת גדולי המחברים אף בזו כן ומפני שהם פוסקים בעיקרא קא מתפיס כמו שביארנו ולשיטתנו מיהא אני מספק אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ואסר על עצמו בשר ויין לכל אחד בניסן שבימיו ואח"כ אמר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אלא אם כן אחד בניסן ונראה לשיטתנו שמותר שענין כיום שמת בו אביו אינו תלוי במנין החדש אלא ביום עצמו והרי הימים העתידים הותרו לו ובדהשתא קא מתפיס:

ומה שנאמר בסוגיא זו הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לישנא דייקא הוא שהרי שלא אוכל לשון שבועה הוא ואין שבועה בלשון עלי והענין הוא הרי עלי בשר ויין כמו שביררנו במסכת שבועות:

ברש"י בינתיים אכל ועכשיו כו' הד"א כצ"ל:

ברא"ש בהו לא באיסור נותר ופיגול קא מתפיס כו' הד"א עליו מעולם עד כו' דבעיקרא קא מתפיס הס"ד כצ"ל:

בר"ן לנודר מגבינה של עובדי כוכבים וסתם כו' כל מין שבא הס"ד כצ"ל:

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לעולם אימא לך דכי מיתפיס בעיקרו קמיתפיס. ומהכא ליכא למשמע מידי דהכא בנותר של עולה עסקינן דאפילו קודם שנעשה נותר נמי אסור דכולן כליל ולא הוה ליה היתירא לא בתחלה ולא בסוף. ומשום הכי אסור כי אמר ככר זה כנותר של עולה דאפילו אמרינן בעיקרו קא מיתפיס הוה ליה אסור דנותר של עולה לא היה לו היתירא לאכילה מעולם. אבל היכא דאיכא היתירא כגון נותר דשלמים דהוה ליה היתר קודם נותר לעולם אימא לך דכי מתפיס בעיקרו קמיתפיס. אם כן. דבנותר של עולה קמיירי ליתני בבשר עולה שלא היה לו נמי היתר מעולם. אלא מדקאמר נותר שמע מינה במידי דהוה ליה שעת היתר קמיירי וכגון שלמים לאחר זריקת דמים קודם נותר. לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא כי קאמר הרי זה כבשר עולה דאסירא דהא בקרבן קמיתפיס והוי נודר מעליא דהוי נודר בדבר הנדור ולא בדבר האסור דהא כשר להקרבה. אלא נותר ופגול דעולה איצטריך ליה דאימא באיסור נותר ובאיסור פגול בעי למימר והוה ליה כו' ולא מיתסר דנדר הנתפס בדבר האסור לאו כלום הוא כדאמר לקמן כי ידור נדר עד שידור הנדר בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דהוי אסור משום דקא מיתפיס בקרבן דהוי דבר הנדור ונותר בא מקרבן. פירוש. והרי"ץ ז"ל כתב על דרך הר"ן ז"ל וז"ל: וקא מיבעיא ליה לרמי בר חמא מי אמרינן בעיקרו קמתפיס כמו שהיה קודם זריקה שהיה אסור והככר נמי אסור. או בהיתירא קמתפיס כמו שהוא עתה לאחר זריקה שהוא מותר באכילה ואמר זה כזה שיאכלנו בטהרת הקדש או שלא יאכלנו חוץ לחומה. אמר רבא תא שמע נותר ופיגול אסור. והכי ודאי מוקמינן לה למתניתין כגון דמחית גביה נותר ופגול ואמר זה כזה כדבעיא דרב חמא. וקאמר אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס. ויש גרסאות דגרסי בהדיא הכא נמי היכי דמי אילימא כדאקשינן לעיל. ותירץ דבנותר ופיגול של עולה איירי מתניתין דאין היתר להדיוט לא לפני זריקה ולא לאחר זריקה וזריקה היא שמתירתה למזבח אבל להדיוט לעולם אסור. והקשה לו רבא אם כדבריך ליתני כבשר עולה סתמא מאי איריא פיגול ונותר דנקט. דבשלמא אי פיגול ונותר דבשלמים קמיירי איכא למימר דלהכי תנא נותר ופגול לאשמועינן דבעיקרו קא מתפיס דאי נקט בשר הוי מוקמינן לה קודם זריקה ומשום הכי אסור אבל לאחר זריקה לא. אלא אי אמרת דבנותר של עולה לאיזה צורך נקטיה. ותירץ לעולם כנותר ופיגול של עולה ואיצטריך ליה למנקט הכי לחדושא בעלמא שלא תאמר כי בזה הנותר דאית ביה תרי איסורי חד איסור עולה הראשון שלא פקע ועכשיו שניתוסף בו איסור פיגול ונותר ואימא דדעתו לאתפוסי אאיסור דפגול ונותר שבו וקיימא לן בפרק שני דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דדעתיה אאיסור נדר דעולה שיש עתה נמי בו ומיתסר. ויש מי שפירש דאפילו יכוין לאיסור נותר ופיגול דיש בו אפילו הכי קאמר דאסור דהא האיסור לא בא אלא על ידי נדר שאם לא היה דבר נדור לא היה בא לידי פיגול ונותר ולכך חשבינן ליה דבר הנדור. והרמב"ם ז"ל כתב פרק א' דהלכות נדרים בלשון זה האומר הרי הפירות האלו עלי כנותר כפגול כבשר טמא של קדשים הרי אלו אסורים שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום. משמע מדבריו דהאי פגול ונותר לא מיירי דווקא במחית קמיה ואמר זה כזה כבעיא דרמי בר חמא אלא באומר סתם על הפירות או על הככר שיהיו כנותר וכפגול. וגם נראה מדבריו שהוא תופס עיקר תירוץ דרב הונא דמוקי לה למתניתין בנותר של עולה מדקאמר שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום ואמר של קדשים סתם ודאי דעומדות בקדושתן עתה מיירי. וקצת תימה יש לי עליו דהא במסקנא קיימא לן כדפשט רבא לחומרא דבעיקרו קא מתפיס ולא כרב הונא שדחה דברי רבא ומשמע דסבירא ליה בעיא דרמי בר חמא לקולא והר"מ עצמו פסק בעיא דרמי לחומרא. ואולי כי רב הונא שדחה דברי רבא לא משום דלא סבירא ליה בעיא דרמי לחומרא אלא שלא היה מקובל בעיניו מה שפשט רבא ממתניתין כי איכא לאוקמי בנותר של עולה. ובזה יתיישבו דברי הר"מ.

מיתיבי איזהו איסור נדר האמור בתורה. כן היא הגירסא בהרבה ספרים. ואף על גב דהכא לא שייך מיתיבי שהרי לפשוט בעיא דרמי בר חמא הוא דרך בזאת המסכתא דגריס מיתיבי במקום תא שמע הואיל ולשון תשובה הוא מכל מקום. וגרסאות אחרות דגרסי בהו תא שמע והכי עיקר. עד כאן. וכן בשיטה וזה לשונו: ומתיבי טובא איכא לקמן כי הכא. עד כאן.

מיתיבי איזהו איסר האמור בתורה פירוש איזהו איסר נדר האמור בתורה הכי מפרש לה רבא במסכת שבועות. הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין. האי לישנא לאו דווקא דזה אינו לשון נדר אלא לשון שבועה. אלא באומר הרי עלי אכילת בשר מיירי אי נמי שלא פירש כלל אלא אמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא והוא נדור מאותו היום. וכן הוא בירושלמי. כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. פירוש דמכי ידור נדר לא שמעינן אלא תולה בדבר הנדור לכל כמו קרבן. אבל תולה בדבר האסור לו לבדו הוה אמינא דאינו נקרא תולה בדבר הנדור קא משמע לן. ואמר שמואל והוא שנדור ובא באותו היום. כלומר אפילו באומר כיום שמת בו גדליה דווקא כשנדר שלא לאכול בו בשר דהשתא הוי מתפיס בדבר הנדור. דאם אינו נדור הוי מיתפיס בדבר האסור כמו הרי עלי זה כיום הכפורים. הריטב"א ז"ל.

איזהו איסר האמור בתורה שאמר הכתוב ואטרה איסר דמשמע שיהא קושר עליו בדבר הנקשר עליו ומשמע כמו ויאסר יוסף כו'. כיום שנהרג בו גדליה מפרש בשבועות בפרק שלישי. היכי דמי דנדר הריני כאותו היום שמת בו אביו וכגון דמת אביו אשתקד באחד בניסן. וקאמר דאסור ואף על גב דאיכא טובא חד בשבת דהיתירה משמת אביו עד עכשו ואיכא למימר דכי אמר הריני כיום שמת בו אביו משמע הריני אסור כאחד מאותן ימים שהיו אחד בשבת כיום שמת בו אביו שהיה אחד בשבת דהיינו כי השתא וליהוי מותר. הא לא אמרינן אלא איום שמת אביו קאי ואסור משום דאמרינן בעיקרו קמתפיס וקשיא לרבא דאמר בהשתא קא מיתפיס. פירוש. עד כאן וזה על דרך רש"י ז"ל. וכתוב בשיטה: והוא הדין אם מת אביו בשני בשבת וזה עומד בשני בשבת או אם מת בשלשה בשבת ואף זה נודר בשלשה בשבת.

ויום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אף על פי שהוא אסור לאכול ולשתות מדברי קבלה נדר חל עליו ולקי דקיימא לן לקמן פרק שני דנדרים חלין על דבר מצוה אפילו שלא לעשותה כל שכן אם נדר לעשותה. וכל שכן דהוי עיקר נדר האמור בתורה אם היו שתי ככרות לפניו אחת של קדש ואחת של חולין ואמר על של חולין זה כזה. אלא נקט הכי לאשמועינן חידוש דאפילו כהאי גוונא הוי עיקר איסור נדר ובלבד שיהא נדור ובא מאותו היום עד עתה כדאסקינן. ומה שכתב דקאי בההוא חד בשבא דמית אבא לאו דווקא שיעמוד עתה באותו היום כי לאיזה צורך צריך שיעמוד באותו יום. אלא פירושו שידור באותו היום ויאסרנו עליו. ויש גרסאות דגרסי בהדיא היכי דמי דנדר בההוא חד בשבא. ושמע מינה בעיקרו מתפיס וכן אמרינן גבי שלמים דבעיקרו מתפיס והוי נדר. והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר שהוא אסר אותו היום על עצמו זמן גדול וכשהשלים הזמן משם ואילך הוא מותר באותו היום. ועתה אסרו עליו והתפיסו עליו באותו יום שהיה אסור עליו תחלה מחמת נדר נמצא עתה שלא היה באותו היום היתר לאחר שמת בו אביו.

כחלת אהרן וכתרומתו לקמן פרק שני תנינן לה ועל הככר אמר כן שיהא עליו כחלת אהרן וכתרומתו. מותר משום דלאו על ידי נדר נאסרין לזרים ואנן דבר הנדור בעינן וגבי אהרן וזרעו היא מותרת. ואפילו נאמר דההפרשה שהפרישה וקרא לה שם חלה קרי נדור מכל מקום אינו ראוי להקריב וגם לא לבדק הבית. עד כאן. הרי"ץ ז"ל. תא שמע היה מונח (שובר דבר) ככר לפניו ואמר הרי זה כחלת אהרן וכתרומתו מותר לפי דהוה דבר האסור ולא דבר הנדור דחלה ותרומה אינן אלא דבר האסור מאליו ולא מודרין. ואית דמפרשי מותר משום דאף על גב דאיהו לא אכיל חלה ותרומה שאר כהנים אכלי להו. וקמא עיקר.

משום דאמר כחלת אהרן אמר נמי וכתרומתו והן הן חלה ותרומה ממש ובדין הוא דליתני כחלה וכתרומה אלא לישנא מעליא נקט. והא תרומת לחמי תורה שתרם אחד מכל עשר ועשר שיש בארבעה מינים שבתורה כגון חמץ חלה ורקיק ורבוכה לאחר זריקת דמים הם נפרשות. דהא תרומת לחמי תודה לאחר אפייה הוא ואפייה קורם זריקה כדתנן במנחות פרק התודה שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור פסול. ולעולם לא קדש הלחם עד שישחוט לשמו דלחמי תודה והילכך הנך חלות דתרומה אפילו לכהן אסור עד שיזרוק דמן. וכי נזרק הדם לאלתר מותרות לכהן דלאחר זריקה מותרות. ואמר הרי זה כזה קאמר דאסור. ומאי טעמא לאו משום דאמר דכי אתפיס לחמי תודה דלפני זריקה הוא דאתפיס דהויין אסירן ושמע מינה דכי מתפיס אינש בעיקרו מתפיס. עד כאן. פירוש.

כחלת אהרן וכתרומתו מותר פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור. וטעמא דמילתא דאף על גב דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם כיון שהם מותרים ואפילו למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו אלא שלא זכה אותם רחמנא לאוכלן אלא לכהן ולבני ביתו ודבר האסור הוא מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה. ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפילו לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו. וא"ת מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפירקין דלקמן שהוא אסור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה. וי"ל דמעשר בהמה שאני צריך קריאת שם ולא להתיר את הנדר בקריאתו כחלה וכתרומה שאין הנודר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם אם כן הרי זה כדבר הנדור ואי נמי כטעמא קמא דאמרן דחלת אהרן ותרומתו לאו קרבן הם אלא נכסי כהן אבל מעשר בהמה קרבן הוא ומיקרי שפיר דבר הנדור. עד כאן. הרשב"א ז"ל.