Commentary page

Nazir 62a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Nazir 62a

Nazir 62a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 262 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי בשלמא איש דכתב גבי נזיר איידי דכתיב אשה שהוא לצורך כתב נמי איש שלא לצורך ואיש דגבי נדרים לרבות את העובדי כוכבי' שיהו נודרין נדרים ונדבות כישראל אלא איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי דמכדי איתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך דבחד קרא כתבינהו רחמנא ותניא גבי נדרים כו' וה"ה לגבי ערכין נמי דאיתרבו להו עובדי כוכבים שיהו נערכים כישראל אלא איש כי יפליא למה לי:

אלא למ"ד דרבנן היא דנדרים נבדקין איש כי יפליא למה לי:

לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעובדי כוכבים מדאוריי' נודרין נדרים ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מן התורה שכן מצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על העובד כוכבים כגון בשורו של כנעני שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של כנעני בין תם בין מועד פטור (ב"ק דף לז:):

הניחא למאן דאמר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש - גבי נדרים ואיתקוש ערכין לנדרים (מיהו) שפיר הוא דאתא איש כי יפליא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דיכול להעריך:

אלא למ"ד דבר אל בני ישראל ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים גדולים מעריכין כלל יכול לא יהו נערכין ת"ל איש - גבי נדרים איתקש ערכין לנדרים להא מילתא שיהו גדולים נערכין הלכך דלדידיה לא אתא איש [כי יפליא דנערכין] אלא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דהוי נערך ולא מצריך קרא כיון דמשמע ליה איש דנדרים שהן נערכין הא ודאי פשיטא ליה דכיון דבתורת נערכין הן דאפילו עובד כוכבים בן חדש בר ערוכי הוא באותו ערך האמור בענין:

אמר רב אדא בר אהבה כי אתא האי כי יפליא לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות - דאע"פ דבישראל כיון שהוא גדול אע"פ שאינו יודע להפלות דבריו קיימים כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה:) לאחר הזמן אע"פ שאינו יודע לשם מי נדר דבריו קיימין גבי עובד כוכבים מיהא אינו יכול להעריך ולנדור עד שיהא גדול ויודע להפלות לדברי הכל דאילו להאי תנא דאמר יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש גבי נדרים לרבות את העובדי כוכבים שיהו מעריכין בעובד כוכבים גדול ויודע להפלות קאמר אבל בעובד כוכבים שאינו יודע להפלות לא ואידך תנא נמי דקאמר ואין העובדי כוכבים מעריכין בעובד כוכבים גדול שאין יודע להפלות קאמר אבל גדול ויודע להפלות יכול להעריך ולידור דאיתקוש ערכים לנדרים ובנערכים הוא דפליגי אבל במעריכין דברי הכל עובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות לא ואתא האי איש כי יפליא למעוטי ודקאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש לאו מדיוקא דאיש כי יפליא נפקא אלא מאיש איש דנדרים נפקא דאיתקש ערכין לנדרים אלא איידי דקאמר אידך תנא ת"ל איש קאמר איהו ת"ל איש:

אלא כי יפליא לגבי נזיר ל"ל בשלמא איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך כדכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר וגו' וכן איש גבי ערכין יתירא הוא משום דכתיב בההיא פרשתא אם זכר אם נקבה ואתא ליה לדרשא דבעינן עובד כוכבים גדול שיודע להפלות אלא כי יפליא דגבי נזירות ל"ל:

מכדי הא איתקש נזירות לנדרים כדכתיב נדר נזיר ובנדרים כתיב הפלאה וכיון דבנדרים כתיב הפלאה בנזירות ל"ל:

6 more comments on this page.

Rashi on Nazir 62a · Sefaria

Tosafot

איש כי יפליא דכתיב בערכין למה לי לרבויי עובדי כוכבים להיות נערכין כיון דקיימא לן דעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראלים [לא הוה] ממעט אפילו שתק מאיש הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי עובדי כוכבים דאין מעריכין דסברא הוא להשוותם מקרא דנודרין נדבות כישראל לכל מה שיוכל:

איש כי יפליא מבעיא ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש:

הניחא למ"ד במסכת נדה (דף מו:) דאורייתא אלא מאן דאמר דרבנן מאי איכא למימר לאתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים ודבר תימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעובדי כוכבים איתיה ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בבל יחל הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכדאמר בפרק [יוצא. דופן] (שם) וממעטינן מופלא סמוך לאיש דישראל אבל עובד כוכבים שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי:

הניחא למאן דאמר בערכין בני ישראל נערכין ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש ודאי י"ל דאתא איש לומר דעובד כוכבים מופלא סמוך לאיש יכול להעריך אלא למ"ד בני ישראל ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו נערכין ת"ל איש ואפילו מבן חדש בר ערוכי הוא (לגבי) נערך:

לאיתויי עובד כוכבים גדול כלומר לאשמועי' דאע"ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא הוי נדרו נדר משא"כ בישראל דלא בעינן יודע להפלות בגדול והאי דקאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש לאו דווקא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתא לגדול שאינו יודע להפלות ונערכין מסברא מקרא דנודרים נדבות כישראל:

לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע"ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא והשתא הוי לאתויי כמו למעוטי דאשמועינן דהיכא דהעובד כוכבים אינו יודע להפלות אין נדרו נדר אע"ג דגדול הוא מה שאין כן בישראל דגדול נדרו נדר אפילו אינו יודע להפלות וא"ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עובד כוכבים גדול יודע להפלות אין מעריכין ויש לומר דאם אין ענין לערכין תנהו ענין לנדרים:

איש כי יפליא דכתיב גבי נזיר למה לי לאיתויי ידים שאין מוכיחות האי לאיתויי נמי הוי כמו למעוטי וכדדרשינן בפ"ק דנדרים (דף ה:) ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים [מאיש] כי יפליא מה עיקר נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים כך כתוב בספרים ואומר ר"ת דגירסא הפוכה היא ומשובשת ובגירס' דריש מס' נדרים (דף ה:) גרסינן הכי דגריס איפכא רבא אמר לא הויין ידים אביי אמר הויין ידים דאי לאו הכי אין ליישב מה שגריס' בספרים הכא הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר ולמאן דגריס במילתיה דרבא לא הויין ידים ניחא וכדדרשינן פ"ק דנדרים מכי יפליא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וריב"א מיישב גירסת הספרים דהכא וכי יפליא יתירא דכתיב ב' פעמים קדריש ועל זה קאמר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והשתא לאיתויי הוי לרבות וכן משמע במסקנא דמסיק אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ור' יהודה משום רבי טרפון מהפלאה יתירא דריש אין אחד מהם נזיר לעיל בפ' בית שמאי (נזיר דף לד.) תנן לה:

כי יפליא [כי יפליא ב' פעמים] אחד בפרשת נזיר ואחד בפרשת נדרים ומיהו איש לא דריש ושמא איידי דאיצטריך למיכתב כי יפליא כתיב נמי איש:

Tosafot on Nazir 62a · Sefaria

Shita Mekubetzet

הכי גרסינן איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי ולעיל דרשינן מיניה לרבות נכרים שנערכין למה לי. וז"ל תוספות חיצוניות. איש איש נראה דלא גרסינן במקום ערכין נזירות איש דכתב בנזירות למה לי דהא ממעטינן נכרים שאינן בכלל נזירות. ושמא איש דנזיר לא מצינו תנא דדריש מיניה מירי ואיכא למימר אורחיה דקרא הוא. אבל איש דכתב גבי ערכין דדריש מיניה תנא דברייתא לרבות נכרים שיהו נערכין או מעריכין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדידיה קבעי תלמודא כיון דערכין אתקש לנדרים ובנדרים איכא קרא לרבויי למה לי איש דערכין דקדריש תנא לרבויי נכרים. והכי נמי צריך לומר דליכא לרמויי קראי אהדדי דאם לא כן תיקשי לך כי היכי דגבי נזירות אמר דעבדים האדון כופה אותם מהיקש דברים דכתיב בהם לאסור איסר על נפשו ומכל מקום שייכי בנזירות מקרא ואמרת אליהם לרבות עבדים גבי ערכין נמי נימא הכי נקיש ערכין לנדרים למעט עבדים וכתיב בערכין ואמרת לרבויי ונימא שהאדון יהיה כופה העבד לגבי ערכין. אלא שמע מינה דואמרת דערכין לא דרשינן מיניה מידי ואורחיה דקרא. אי נמי שמא לא שייך להקיש ערכין לנדרים לומר דעבדים לא יהו שייכי דמשמע לאסור איסר על נפשו דאית ליה עינוי נפש ולא שייך בערכין. הגה. עד כאן:

לאיתויי מופלא סמוך לאיש ועתה צריך להגיה הברייתא ולא נאמר יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש. דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש. תוספי הרא"ש ז"ל. ובפירושיו כתב ז"ל וז"ל: לאיתויי מופלא סמוך לאיש. והא דקתני בברייתא יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש לאו דוקא דמנדרים ילפינן שהנכרים נערכין. אלא תנא לפום ריהטיה נקט הך דרשא דאי לאו דשמעינן ליה ממקום אחר הוה דרשינן ליה מהאי קרא לאיתויי מופלא סמוך לאיש דנכרים. ואם אינו ענין לערכין דמבני ישראל ממעטינן דאין הנכרים מעריכין תנהו ענין לנדרים. עד כאן:

הניחא למאן דאמר במסכת ערכין בפרק קמא בני ישראל נערכין ולא הנכרים נערכין יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. וטעמיה מפרש התם דמסתברא ליה לאוקומי ריבוייא למעריך ולא לנערך מידי דהוה אטומטום ואנדרוגינוס דמעריכין ואינן נערכין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש אם כן אתי מהיקשא דנכרים מעריכין ומייתר איש לגבי ערכין לרבות קטן דמעריך דהא לא ידעינן מנדרים. אלא למאן דדריש יכול לא יהו נערכין ומינה שמעינן אפילו קטן נערך דלענין נערך ליכא חילוק בין גדול לקטן. וקצת קשה היכי מצי אתי מהיקשא דנערכים דנכרים נערכים הא בנדרים לא שייך כי אם נודרים ולא שייך נידרים. וצריך לומר כיון דממעטינין להו מבני ישראל דאין מעריכין ההיקש דאיתקוש לנדרים שבקיה לקרא דעל כרחין נקישינן לענין נערכים. תוספות חיצוניות:

לאיתויי נכרי גדול שאינו יודע להפלות שאינו מעריך ולפי שכבר דרש מבני ישראל למעט נכרים נקט האי לישנא לאיתויי פירושו כמו למעוטי כלומר לאיתויי גם זה לאותו דין שמעטנו כבר נכרים. (ותו קשה) ותיקשה תרי מיעוטי למה לי. תריץ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן ליה בגדול שאינו יודע להפלות אף על פי שאם היה ישראל היה מעריך השתא דנכרי הוא אינו מעריך. ובכי האי גוונא לא מצי למימר לאיתויי מופלא סמוך לאיש וצריכי תרי קראי דמחד קרא הוה ממעטינן דוקא מופלא סמוך לאיש. משום דסוגיא זו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן ומחד קרא הוה ממעטינן אפילו נכרי גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל אין לפרש לאיתויי נכרי גדול כמשמעו לרבות נכרי גדול דאף על גב דאינו יודע להפלות נדריו נדרים. דאם כן לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דנדרו נדר. דכי היכי דישראל נדריו נדרים כשהוא גדול אף על פי שאינו יודע להפלות כדתנן בפרק יוצא דופן הוא הדין נמי נכרים דהא מקרא מרבינן שהנכרים נודרים נדרים כישראל. הר' עזריאל ז"ל: והא דקתני יכול לא יהו נערכין לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא היא דמנדרים ילפינן דנכרי נערך ועיקר קרא אתא לנכרי גדול שאינו יודע להפלות. ויש מפרשים דאם אינו ענין לערכין דהא אין מעריכין תנהו ענין לנדרים מה שאין כן בישראל דלא בעינן יודע להפלות:

מכדי הא איתקש נזירות לנדרים ונדרים לערכין ובערכין כתיב כי יפליא וכל מאי דדרשת מיניה הוא הדין לנדרים דאיתקיש לערכין דכתיב כי יפליא נדר בערכך ונזירות איתקש לנדרים דכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא כי יפליא דכתיב גבי נזירות למה לי הא איתקש לנדרים דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר ואם כן למה לי ואיש כי יפליא. והוא הדין דמצי למימר דיפליא דערכין למה לי. ולפי המסקנא משני מתרוייהו לאיתויי ידים שאינם מוכיחות. כלומר למעוטי ידים שאינן מוכיחות דלא הוו ידים דמקשינן ידות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות בעינן שיפרש דבריו. וליכא למימר לאיתויי ממש לרבות שאינם מוכיחות. דהא קרא דכי יפליא אדרבא משמע דבעינן הפלאה מעלייתא. תוספות חיצוניות:

2 more comments on this page.

Shita Mekubbetzet on Nazir 62a · Sefaria

Original text

Segment 1

יָכוֹל לֹא יְהוּ נְזִירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״! הָאִיתְּמַר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר.

One might have thought that gentiles cannot be nazirites at all. The verse therefore states: “Man,” to teach that they can become nazirites. The Gemara answers: Wasn’t it stated that Rabbi Yoḥanan said that the halakha that a son may use his father’s nazirite offerings is a halakha transmitted to Moses at Sinai with regard to a nazirite? Since this halakha does not appear in the Torah, the verse cannot be coming to exclude it.

Segment 2

אִי הָכִי ״אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״, בַּעֲרָכִין, לְמָה לִי? מִכְּדֵי הָאִיתַּקַּשׁ עֲרָכִין לִנְדָרִים, דְּאָמַר קְרָא ״אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״, וְהָתַנְיָא גַּבֵּי נְדָרִים: ״אִישׁ״. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ — לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁהֵן נוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

§ The Gemara asks: If so, why do I need the verse: “When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2), stated with regard to valuations, from which it is derived that gentiles are included in the halakhot of valuations? After all, aren’t valuations juxtaposed to vows, as the verse states: “When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation.” And isn’t it taught in a baraita with regard to a verse dealing with vows: “Any man [ ish ] from the house of Israel, or of the strangers in Israel, who sacrifices his offering, whether it be any of their vows, or any of their gift offerings, which are sacrificed to the Lord as a burnt-offering” (Leviticus 22:18), what is the meaning when the verse states the extra emphasis: “Any man [ ish ish ]”? The baraita explains: This serves to include the gentiles, that they can take a vow for vow offerings and gift offerings like a Jew. It can be derived from this juxtaposition that gentiles are included in the halakhot of valuations.

Segment 3

״אִישׁ כִּי יַפְלִא״ בַּעֲרָכִין לְמָה לִי? אֶלָּא הַאי ״אִישׁ״, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאֵיתוֹיֵי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ.

The Gemara now restates its question: In that case, why do I need the phrase “when a man shall clearly utter a vow” stated with regard to valuations? Rather, this term, “man,” does not include gentiles, but is necessary to include a minor one year before he or she reaches majority. If a minor takes a vow one year before coming of age, and shows a clear understanding of his statement, the vow takes effect. This individual is included in the halakhot of valuations as well.

Segment 4

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן, ״אִישׁ כִּי יַפְלִיא״ לְמָה לִי? לְאֵיתוֹיֵי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּגוֹי.

The Gemara comments: This works out well according to the one who says that a minor one year before he or she reaches majority must fulfill his or her vows by Torah law, because the verse serves as the source for this halakha . However, according to the one who says that this halakha applies by rabbinic law, why do I need the verse “when a man shall clearly utter a vow”? The Gemara answers: The verse serves to include a minor one year before he or she reaches majority who is a gentile, that this halakha applies to gentiles by Torah law.

Segment 5

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶעֱרָכִין, וְאֵין הַגּוֹיִם נֶעֱרָכִין. יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲרִיכִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״ — שַׁפִּיר.

The Gemara comments: This works out well according to the one who says that it is inferred from the phrase: “The children of Israel” (Leviticus 27:2), that Jews can be valuated but gentiles cannot be valuated; and one might have thought that gentiles cannot take a valuation vow. Therefore, the verse states: “Man.” According to this opinion it is fine, as the phrase “when a man shall clearly utter a vow” can teach that if a gentile close to adulthood grasps the meaning of vows, he can take a valuation vow.

Segment 6

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִים, וְאֵין הַגּוֹיִם מַעֲרִיכִים. יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״ — אֲפִילּוּ תִּינוֹק בֶּן חֹדֶשׁ בַּר עָירוּכִי הוּא, ״כִּי יַפְלִיא״ לְמָה לִי?

However, according to the one who says that the children of Israel can take a valuation vow but gentiles cannot take a valuation vow, one might have thought that gentiles cannot be valuated; therefore, the verse states the additional term: “Man,” to teach that anyone, even a month-old baby, can be valuated according to the assigned value stated in the Torah. According to this opinion, it is of no importance how old the subject of the vow is, and therefore the verse clearly cannot be including a gentile on the verge of adulthood. Consequently, the question remains: Why do I need the phrase “when a man shall clearly utter a vow”?

Segment 7

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְאֵיתוֹיֵי גּוֹי גָּדוֹל, דְּאַף עַל גַּב דְּגָדוֹל הוּא — אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַפְלוֹת.

Rav Adda bar Ahava said: The verse is referring to all vows, and serves to include, i.e., to teach, the halakha of a type of adult gentile, who although he is an adult, he does not know how to clearly utter a vow. The verse teaches that his vows are invalid, as derived from the phrase “when a man shall clearly vow.” Vows of a gentile are valid only if he can express them clearly.

Segment 8

אֶלָּא: ״כִּי יַפְלִיא״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי נְזִירוּת, לְמָה לִי? מִכְּדֵי הָאִיתַּקַּשׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים, ״כִּי יַפְלִיא״ לְמָה לִי?

Having clarified the verse concerning valuations, the Gemara asks: However, concerning the verse: “When a man or woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), which the Merciful One writes with regard to naziriteship, why do I need it? After all, isn’t the halakha of naziriteship juxtaposed to vows; why do I need the verse “when a man or woman shall clearly utter”?

Segment 9

לְאֵיתוֹיֵי יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת. דְּאִיתְּמַר: יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת, אַבָּיֵי אָמַר: הָוְיָין יָדַיִם. רָבָא אָמַר: לָא הָוְיָין יָדַיִם. לְאַבָּיֵי נִיחָא. אֶלָּא לְרָבָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

The Gemara answers: This verse serves to include the case of one who vowed by means of ambiguous intimations, i.e., he expressed only part of the formula of the vow, so that his meaning is unclear. As it was stated that amora’im had a dispute with regard to this issue: With regard to ambiguous intimations, Abaye said that they are considered intimations to vows, and the vows take effect, and Rava said that they are not considered intimations to vows, and the vows do not take effect. According to the opinion of Abaye, this answer works out well, as the phrase “when a man shall clearly utter,” serves to include all pronouncements indicative of vows, even ambiguous intimations. However, according to the opinion of Rava, what is there to say?

Segment 10

אֶלָּא: ״כִּי יַפְלִיא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי טַרְפוֹן, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. הָנִיחָא לְרַבִּי טַרְפוֹן, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

Rather, the Gemara explains that the phrase “when a man or woman shall clearly utter” is necessary for that which was stated by Rabbi Tarfon, as it is taught in the Tosefta (3:19) that Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Tarfon: If several people took a vow of naziriteship as part of a wager with regard to an uncertain occurrence, not one of them is a nazirite, as naziriteship is imposed upon someone only if his vow is explicitly enunciated. That is, one is a nazirite only if he vows in a definitive manner, not if there was any uncertainty involved. The Gemara asks: This works out well according to the opinion of Rabbi Tarfon. However, according to the opinion of the Rabbis, who disagree with his ruling, what is there to say?

Segment 11

אֶלָּא: מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: הֶיתֵּר נְדָרִים — פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ.

Rather, the phrase “when a man or woman shall clearly utter” is necessary for that which is taught in a baraita : The halakhot of dissolution of vows, namely that one may request from a halakhic authority to dissolve them, fly in the air and have nothing to lean upon, i.e., these halakhot are not mentioned explicitly in the Torah.

Segment 12

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא״, ״כִּי יַפְלִא״, שְׁתֵּי פְעָמִים. אֶחָד הַפְלָאָה לְאִיסּוּר, וְאֶחָד הַפְלָאָה לְהֶיתֵּר.

Rabbi Eliezer says: The halakhot of dissolution of vows have a basis upon which to lean, as it is stated: “When a man shall clearly utter a vow” (Leviticus 27:2) and: “When a man or woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), twice. One explicit utterance is for prohibition, i.e., when one takes a vow, he is bound to keep it, and one explicit utterance is for dissolution, i.e., in the event that he provides a halakhic authority with a reason why the vow should no longer apply, the vow can be dissolved and he will no longer be bound by it. This is an allusion in the Torah for the dissolution of vows.

Nazir 62a

Nazir 62a

Rashi

Tosafot

Shita Mekubetzet

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text