Nazir 50a

ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח ובלבד שיהא עליו בשר כראוי ואע"פ שאין עליו כזית בשר על מת כולו לא כ"ש:

כי אמר ר"מ דעל מת מגלח כי ההיא דאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל כו' - ובמס' חולין קאי וה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה יפה אמר ר"מ דמיטמא ואע"פ שאין עליו בשר:

ורבא אמר כי אמר ר"מ ברוב בניינו של מת או ברוב מניינו שאין עליהן כזית בשר ואין בין כולו רובע הקב עצמות דאע"ג דבעלמא לא הוי חשיב לענין טומאת אהל אא"כ שיהא בהן רובע עצמות גבי נזיר הוי חשוב כמת שלם הואיל דאית ביה רוב בניינו או רוב מניינו שהוא מיטמא עליו ומגלח עליהם:

שקרש שנימוח ואח"כ קרש:

ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע"י רתיחות שהרתיח דכל הני נצל כבשר המת דמי ונזיר מגלח עליו:

נצל לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית לא):

היכי דמי אילימא דלא ידעינן אי ההיא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא:

כי קרש אמאי מיטמא הא ידעי' דלאו ממת הוא:

עדיין יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ"ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת:

אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע"פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין:

רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רובע עצמות - והיינו על המת דקתני במתני' דליכא אבר שלם ולרבותא נקט שאין בהם רובע עצמות דשיעורא דנזיר הוא בחצי קב (אלא לרבותא) דאע"פ שאין בו רובע עצמות הוא מגלח כיון שיש בו רוב הבנין או רוב המנין אבל אם אין בו רוב הבנין או רוב המנין אינו מגלח אא"כ יש בו חצי קב כדאמרינן במתני' דאין מגלח על אהל רובע עצמות ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות והכי נמי בפרקין לקמן (נזיר דף נג. ושם) פריך והאמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בו רובע עצמות ולא מצינו שאמר רבא בעלמא אם לא כאן ולכך הגיהו בספרים כן ולא גרסי' ליה דהיכי מצינן למימר דעל המת דמתני' איירי בשדרה וגולגולת והא קתני במתני' בהדיא ועל השדרה ועל הגולגולת לכך יש לגרוס [אלא] לרוב בנין דלא תניא במתני' בפירוש ומהאי טעמא נמי ניחא אמאי לא משני רבא אמתני' דאהלות כדמשני הכא על המת דקתני התם לרוב בנינו או לרוב מנינו משום דבמתני' דבאהלות קתני בהדיא על רוב בנין או על רוב מנין דמטמא באהל הלכך ליכא לפרושי התם על המת אלא כר' יוחנן וא"כ לר' יוחנן תנא ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מנינו אי ס"ל דנזיר מגלח עלייהו:

ת"ר איזהו נצל בשר המת שקרש כך היא ברייתא בשר המת שקרש שנימוח הבשר מתחלה ואח"כ קרש וכן מוהל שהרתיח מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות היינו נצל וכזית מטמא באהל:

היכי דמי אי לא ידעי' דדידיה הוא כלומר שאין אנו יודעים אם המוהל הזה מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו שהן טהורים כי קריש מאי הוי היכי מגלח על הספק ואי דידעינן דדידיה הוא ואע"ג דלא קריש נמי ול"ל דקריש כיון דידעינן שהוא מבשר המת:

א"ר ירמיה בסתם כלומר דידעינן דבא מזה המת אבל לא ידעינן מוהל זה מבשרו או מכיחו קירש ודאי מוהל הוא הבא מבשר המת ואי לא קירש כיחו וניעו הוא וה"נ יש לפרש גבי הרתיח דלא ידעינן וכי הרתיח והעלה רתיחות ודאי מוהל הבא מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא:

יש נצל לבהמה כזית מן הנבלה שנרקב מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לאו ולא לענין גילוח דנזיר קבעי:

טומאה חמורה היינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא:

כזית נבלה שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה אף על פי שלענין מת נידון כבשר כמו שביארנו בכזית נצל בדין נבלה אינו כן שהדבר ידוע שבשר נבלה שהוא סרוח מעיקרו ר"ל קודם שנתנבלה לא ירדה תורת נבלה עליו אפילו ראוי לכלב הואיל ואינה ראויה לגר אפילו לטמא טומאת אוכלין ומשקין שהיא טומאה קלה אבל אם כשנתנבלה ראויה לגר אף על פי שנפסלה ממאכל אדם הרי היא בטומאתה אף לטמא אדם וכלים במגע ובמשא עד שתפסל מלאכל הכלב והנצל ענינו שהבאיש ונעשה ליחה ונתקרשה בחיי הבהמה ולא ירדה עליו תורת נבלה ומתוך כך אין נצל לבהמה אף על פי שראוי לכלב וגדולי המחברים דנוה בספק בנבלת בהמה אלא שבנבלת העוף החליטו שהוא טהור:

בהמה טהורה אין חלב שלה מטמא משום נבלה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וכו' מי שאיסורו משום נבלה וכו' אבל הטמאה חלבה כבשרה וכן בנבלת עוף טהור מעתה לקח חלב נבלת טמאה או של נבלת עוף טהור והמחהו באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרה שהשתיה בכל מקום בכלל אכילה אבל אם המחהו בחמה טהור מפני שהסריחו בחמה עד שנפסל מאכילת הכלב:

הנצוק אינו חבור לטומאה ר"ל שאם עירה משקין טהורים מכלי לכלי שבו משקין טמאים מה שבעליון טהור כשהיה שאין חבור הנצוק חבור לענין טומאה ומ"מ התבאר במסכת מכשירין בענין זה שלא נאמר' אלא בשעירה חם לתוך חם או צונן לתוך צונן אבל מצונן לחם טמא שזיעת החמים הטמאה עולה כתימרות של עשן ומתערבת דרך העמוד במים שבכלי העליון הא כל חם לתוך חם או חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן טהור ומ"מ אף זו לא בכל המשקין כן אלא שיש מהם שהם עבים עד שמתוך עובי סולדין לאחוריהם ר"ל כשקלוח הנצוק פוסק יוצא ריר כמין חוט שמחבר העמוד העבה למשקין התחתונים ואותו חוט מתכווץ ונסוג לאחוריו ונבלע בתוך העמוד העבה החוזר לתוך הכלי ונמצא אותה טפה המחברת הטהור והטמא יחדו חוזרת לתוך הכלי העליון וכל שהוא מטמא בצירוף חבור הנצוק וממין זה דבש הזיפים והוא דבש חשוב ביותר ועבה ונקרא דבש הזיפים על שם שמתוך יקרו וחשיבותו ועביו מזייפין אותו בסלת ושאר דברים כיוצא בו וכן הצפחת והוא מאכל עבה עשוי מקמח ודבש אבל המקפה הן שהיא של גריסין והם חצאי הפולים מוסרי הקלפות הן שהיא של פול והם של פולים שלמים עם הקלפות אף על פי שהם עבות מ"מ אין בהם רירים שיבלעו בתוך העמוד החוזר ומשנפסק נושרין טיפין עד שאין טיפת ראש העמוד חוזרת לכלי העליון ואין צריך לומר בשאר מיני האוכלין העבים כגון תבשיל של עדשים העבה וכיוצא בו שאין נצוק לאוכלין ולא שאלוה כאן אלא שהיו מספקין אם הזכירו חכמים דבש וצפחת דוקא ומשום רירי ושדברי בית שמאי באו להוסיף עליהן או שמא מתוך שהם עבים והוא הדין לכל מאכל עבה אלא שיהו בית שמאי סבורים עליהם שבדוקא אמרוה ולענין פסק ודאי בית שמאי לא היו טועים בדברי חכמים ולהוסיף באו ורבנן דבש וצפחת דוקא מצד העובי ומצד ריר שלו ולענין ביאור זה שהיו סבורים להביאה ממה שאמרו בית שמאי אף מקפה וכו' מפני שהם סולדים וכו' ר"ל על ידי רירים אלמא דטעמא דרבנן נמי הכי הוא אלא שסוברין במקפה שאין בה רירים ודחאוה דרך סוגיא דילמא התם ר"ל טעמא דבית שמאי ודאי מדנקט לישנא דסולדין לאחוריהם משום רירי הכא ר"ל טעמא דתנא קמא משום דסמיכי והוא הדין לכל תבשיל עבה ואין גורסין הכא דסמיכי לא אלא הכא משום דסמיכי:

ואית ספרים דגרסי כדאמר רבא לא נצרכה כו' ור' יוחנן ורבא אמרינהו למילתייהו אמתניתין דאהלות דקתני אלו מטמאין באהל המת כזית מן המת. ואיכא למיפרך כדפריך הכא כזית ממנו מטמא באהל כולו לא כל שכן. ואי איפשר לגרוס כך דהא באהלות קתני בהדיא רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין. ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת. דהא לקמן פריך והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות ולא מצינו שאמרה רבא בשום מקום אם לא שאמרה בכאן. וליתא להך גירסא דהא תנן במתניתין שדרה וגולגולת. והא דפריך לקמן והא אמר רבא פשיטא ליה דרבא לא מצריך רובע לשדרה וגולגולת כי היכי דלא מצריך לרוב בניינו ולרוב מניינו. ולא נהירא לי דאי פריך משום דנראה לו להשוות שדרה וגולגולת לרוב בניינו מאי פריך והאמר רבא מתניתין היא באהלות רוב מניינו ורוב בניינו שאין בהן רובע. וי"ל דהתם לענין טומאת אהל מיתניא. אבל הכא מייתי ראיה מגלוח נזיר. ואף על גב דלרבא נמי מיבעי ליה לשנויי מתניתין דאהלות כדתרצה ר' יוחנן מכל מקום מסתבר ליה דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי אמרינן כי גמירי הלכה למשה מסיני דנצל חשוב כבשר ומשום דנצל הלכה קמיבעיא ליה גבי בהמה. אבל אי הוי מן התורה חשוב כבשר הוא הדין לבהמה. והוא הדין דהוה מצי למיבעי גבי שרץ. או שמא כיון דשיעור שרץ הוי בכעדשה ונצל דמטמא מהלכה היינו לשיעור כזית אבל לשיעור אחר לא. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע המחהו באור טמא בפרק העור והרוטב מתני המחהו לשומן של נבלת עוף באור טמא דמשום הכי לא נפסל לאכול כמעיקרו. בחמה טהור דכשנימוח בחמה מסריח מפני חום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם. ועכשיו סבר המקשה דכשנימוח מאליו בחמה נצל הוא וטהור ולא מחמת הסרחון. ולהכי פריך ואי סלקא דעתך יש נצל לבהמה בחמה אמאי טהור הא אכתי ראוי לכלב. ומשני אימת קאכיל ליה וכו' לעולם יש נצל ולהכי טהור דאימת קאכיל ליה לבתר דמסרח מכח החמה. דקודם שנימוח אסרח מכח החום וכיון דאסרח הוה ליה עפר ואף לכלב אינו ראוי. הר' עזריאל ז"ל:

יֹאמְרוּ מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק. תּוֹרָה, מַה תְּהֵא עָלֶיהָ. פירוש התלמידים אשר שמעו הקושיא שהקשה רבי יאודה על דברי רבי מאיר לסתור דבריו, אין מהרהרים אחר דבריו של רבי מאיר מחמת סתירה, כי יאמרו: רבי מאיר שכב ואילו היה בחיים היה מיישב דבריו ואין כאן קושיא! וגם לא יתפעלו מקושיא של אדם גדול שהוא רבי יאודה שמצא דבר לסתור דברי רבי מאיר כי יאמרו כיון שכעס לכן נעלם ממנו הישוב והישוב שיש לישב ולתרץ בו דברי רבי מאיר. אך דא עקא כי רואין יוסי שתק שלא השיב תשובה לרבי יאודה על קושייתו והוא לא כעס כדי שיתעלם ממנו ישוב הקושיא אם כן תורה של רבי מאיר מה תהא עליה? כי עתה יאמרו התלמידים ודאי נסתרו דבריו אלו מחמת הקושיא של רבי יאודה דאם יש דבר ליישב דבריו למה רבי יוסי שתק ולא אמרו?!