Nazir 39a

א"ר פפא אנא סברי סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה:

ולא ידענא דגמרא היא בידיה מרביה ומש"ה לא הדר ביה:

רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א' איכא ב' חרצנים:

פורצנין דמשמע פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ"ק דמס' תענית (ד' ד.) דהיינו גרעינין:

עיצורין משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ׳:י״א) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון:

מתני' גילח או שגילחוהו ליסטין משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת:

סותר ל' יום לפי שאין גידול שיער בפחות מל' יום:

או שסיפסף כל שהוא שתלש קצת בראש השיער:

והא אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ"ט אותביה כלומר והלא רב פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה' מ"ט אותביה הוא:

א"ר פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא הוה בידיה ואותבינן ולא הדר ביה ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה:

מחרצנים מפורצנים דהיינו הגרעינין וכן במס' ע"ז (דף לד:) פורצנים דיין נסך ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי' ועצרית וסחיטה היינו בקליפה שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה:

סתם נזירות ל' יום כבר שנינו זה בפ"ק (דף ה.) ואיידי דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל' יום תני נמי סתם [נזירות] שלשים יום וטעמא דסותר ל' יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק והלכך בנזירות של [ס'] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל'] לרבנן כדמוכח בגמרא:

נזיר שגילח בין במספרים או שסיפסף פירוש תלש כל שהוא אפי' שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין:

שער מלתחת רבי משרשו מעיקרו הוא מגביה וגדל מה שהשער גדל מתמר ועולה הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק או מלעיל רבי מראש השער הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו:

ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך אמר שבו ליגדל השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער:

ואי אמרת מלתחת רבי נזירותו הא שקליה כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב ואינו סותר כלום:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן ובפרט באיסור התגלחת והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו לסטין סותר שלשים יום נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השער אמר הר"ם אמ' השם בנזיר גדל פרע וכאשר התאמת אצלנו שסתם נזירות ל' יום הנה השער אשר יהיה לו ל' יום יהיה לו פרע ואמר ית' גדל פרע שער ראשו וכאשר הסיר השער חייבתהו מלקות בעת יסיר שער אחד ואולם לענין הסתירה ר"ל שיפול לו מן המספר שלשים יום כמו שאמר הנה לא יהיה עד שיגלח רוב שער ראשו בתער או במה שדומה לתער ר"ל שיגזור השער עד שטח הגשם ואמר או שספסף כל שהוא חייב ר"ל המירוט ביד ובאור חופף הסכוך ומפספס החכוך בצפרנים ובכלי ובתנאי שלא יכון השער לפי שזאת ההלכה אמנם הוא לר' שמעון שאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם לנו במקומות שהלכה כר' שמעון בדבר שאין מתכוין ואדמה הטיט אי זה טיט שיהיה מהטינים אשר ירחצו בו השיער ובאור סורק נפץ השער ושם הכלי מסרק והלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום כלומר כבר ידעת שסתם נזירות שלשים יום וכן שאם פירש זמן יתר משלשים שהוא נזיר לכל הזמן שפירש מעתה רצה לבאר במשנה זו כשעבר על אחד משלשה מינין האמורים בו על אי זה צד סותר והתחיל ענין זה בגלוח מפני שבאיסור אכילה ושתיה שהזכיר אין בהם סתירה כלל והריני מבאר לך הענין תחלה דרך כלל והוא ששלשה מינין אלו האסורין אין דינם שוה לסתירה אלא כל שעבר במין הראשון ר"ל באיסור אכילה ושתיה שבו אפילו במזיד ואפילו כמה ימים אינו סותר כלום לא בנזירות מרובה ולא בנזירות מועטת אלא לוקה על עברתו אם הותרה ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה:

וכל שעבר במין השני ר"ל התגלחת פעמים סותר ופעמים אינו סותר ואף כשהוא סותר לא סתירה לגמרי שיהו ימים ראשונים שנמנו כתקנן נופלים ויצטרך למנות מתחלה אחר גדול הפרע אלא שמאחר שנתגלח שלא כדין עומד שלשים עד שיגדל פרע ומתחיל ומשלים נזירותו והימים שקודם הגלוח עולין לו וכיצד הוא הדין אם נתגלח מיעוט ראשו אפילו במזיד אינו סותר כלל אלא לוקה על עברתו ומגלח בסוף נזירותו תגלחת טהרה בקרבנותיה ואם גלח רוב ראשו אפילו בשגגה אפילו באונס כגון שגלחוהו לסטים צריך לעמוד שלשים עד שיהא פרע שלו מגודל ואחר השלשים משלים נזירותו הן לנזירות מרובה הן לנזירות מועטת וכל אותם השלשים כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין אבל כל מה שנמנה קודם הגלוח עולה לו מן המנין ואינו צריך אלא השלמה וכן אין שם קרבן על הגלוח:

וכל שעבר במין השלישי והוא הטומאה במת אפילו נטמא בשגגה או באונס סתר כל מה שמנה לגמרי ועומד שבעה בהזאת שלישי ושביעי ומביא קרבנות טומאה בשמיני ומתחיל למנות כמתחלת נזירות:

ועל זו אמרו כאן גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ר"ל עד שיתגדל הפרע ופירושו ברוב ראשו בין שגלח בתער בין בכעין תער והוא כל שלא נשאר ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו ובתוספות חולקים לומר שלענין סתירה דוקא בתער ממה שאמרו למטה לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ואינו כלום שהרי הקשו עליה מבריתא שאמרה לרבות כל המעבירים ותירצוה בכעין תער ולענין חיוב מלקות שבו אם גלח במזיד אמר שהנזיר שגלח בין בזוג ר"ל מספרים בין בתער או ששפשף ר"ל שעוקרו ביד כל שהו ר"ל אפילו שערה אחת לוקה ופירשו בגמרא כל שנעקר השער מעיקרו עד שלא נשאר ממנה כדי לכוף ראשו לעיקרו וכל זה למלקות הא לענין סתירה לא עד שיגלח רוב ראשו כמו שביארנו ואחר כך פירש שהנזיר מותר לכתחלה להיותו חופף ומפספס ר"ל חופף בידיו על שערו ומפספס ר"ל חוכך בצפרניו ואם נישר שער בחפיפתו או בפספוסו אינו חושש ואינו מכוין לכך שכל שאין מתכוין ושאפשר שלא יארע כן מותר וכן הלכה אבל לא יסרוק במסרק ר"ל לכתחלה מפני שהמסרק כעין ודאי הוא להשיר את השער שאף הוא כונתו להשיר את השער המדולדל והקרוב לינשר וכן הלכה ורבי ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה מפני שהחפיפה באדמה אף היא כעין ודאי להשיר את השער וכדקאמר מפני שמשרת ומ"מ יראה בגמרא שאף באדמה שאינה משרת אסור שגזרו בשאינה משרת מפני המשרת וכן הלכה אלא שבסריקה וחפיפה בדיעבד אינו לוקה ויש מפרשים חופף בנתר אף על פי שדרכו להשיר את השער ומפספס מבדיל שערותיו זו מזו בידו:

משנה נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת שלשה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת שלא הותר בכלל היוצא מן הגפן והותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן והתגלחת אינה סותרת אלא עד שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן אמר הר"ם פי' זה אשר אמרנו מאלו ההלכות אינו חייב אלא אחת זה בדיני אדם אשר אינו חייב מלקות כי אם בהתראה ולזה צריך התראה על כל מלקות ומלקות והוא אמרו אמרו לו אל תשתה אולם בדיני שמים הנה כל מה ששתה כדי רביעית עליו עבירה וכל גלוח שערו עבירה וכל טומאה עבירה ועל זה ההיקש לכל איסורין שבתורה אין הבדל בין איסור לאו לאיסור כרת או איסור מיתת ב"ד הלא תדע שהבא על הערוה זה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה ואע"פ שאנחנו לא נענישהו זולת עונש אחד הנה השם יענישהו על כל עבירה ועבירה ואם נהרוג אותו על אחת מאלו העבירות והתודה ונתכפר לו הכל מצד התשובה לא מצד העונש האחד כאשר יעשה בב"ד יכפר חטאים גדולים והנה אבאר זה במקומו פי' אמר השם ית' מיין ושכר יזיר ואמר בספרי לעשות יין מצוה כיין הרשות אולם בטומאה הנה לא אמר לא יטמא לבד אבל אמר לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומת מצוה הוא מת שאין לו קוברין ותגלחת מצוה הוא שיקרה לו צרעת בימי הנזירות ויתרפא ממנה אשר תחייבהו הגלוח במצות עשה הוא אמרו יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו והעקר בכל התורה כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וזהו ענין הותר מכללם ר"ל ששם הענין הותר לו באלו הדברים האסורים ויהיה מותר בהם והמאמר כלו מבואר:

אמר המאירי אחר כך ביאר בג' מינים שבנזיר שכלם שוים לענין זה שאם היה שותה יין כל היום בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת אבל אם היו מתרין אותו בכל שתיה ושתיה אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת וכן בתגלחת אם היה מגלח כל היום עד שנתגלח כלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו בכל שערה ושערה אל תגלח אל תגלח לוקה על כל שער ושער כפי התראותיו וכן בטומאה היה מיטמא למתים כל היום בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת התרו בו על כל טומאה וטומאה לוקה על כל אחת ואחת ודבר זה בכל טומאה שבמת ואף על פי שאינו מגלח תגלחת טומאה בכל טמאות שבמת אלא בטמאות ידועות כמו שיתבאר מ"מ דין זה שבמלקות הוא בין בטמאות שהנזיר מגלח בין באותן שאין הנזיר מגלח:

ואחר כך מפרש בג' מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה וזה ואמר שג' מינין אלו שהוזכרו בנזיר ר"ל הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן לאיסור אכילה ושתיה שהטומאה והתגלחת סותרין טומאה לגמרי ותגלחת שלשים יום על הדרך שביארנו והיוצא מן הגפן אינו סותר כלום וחומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אף לדבר מצוה שהרי אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות ותגלחת וטומאה מותרין לדבר מצוה תגלחת במצורע וטומאה במת מצוה חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וחייבין עליה הבאת קרבנות טומאה והתגלחת אינה סותרת אלא ל' מתורת גדול שער ואין חייבין עליה הבאת קרבנות כלל כמו שיתבאר:

מתני' סתם נזירות שלשים יום האומר הריני נזיר ימנה שלושים ויגלח מן התורה יום שלשים ומדרבנן שלשים ואחד כדאמר פרק קמא.

או שגלחוהו לסטים שצריכין לשערו לעשות נפה וכברה. סותר שלשים. בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת שאין גידול שער פחות משלשים. ואם כן אם יש עוד לבא מנזירות מרובה שלושים אינו סותר כלום כיון דאיכא גידול שער. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים. דבעינן לסוף נזירות שיגלח תגלחת מצוה שיהא שערו גדול כפי מה שראוי לגדל בסתם נזירות שלשים יום. וצריך עיון היכי משכחת לה שיסתור שלשים אם לא שגלחוהו יום מלאת שהרי אם גלחוהו לסוף שמנה או יותר למה יסתור שלשים אך יתחיל מה שמנה כבר. ואולי הכי קאמר סותר עד שיהו בשערות כדי שלשים. כך מצאתי בפירוש הר' יצחק. תוספי הרא"ש ז"ל וככתוב בתוס':

האי ביניתא פירוש שער. מלתחת רבי. מתחתיתו דהיינו מקום חיבורו מראש הוא עולה וגדל. או מלעיל היינו מצד החיצון וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף מלמעלה כשהשיער קטן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

תימה דהכא משמע שאם לא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משיער שהיה בו בשעת קבלת נזרו שסותר. ולקמן בסמוך אמר ר' יצחק לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער. ונראה לי דברוב ראשו ודאי אינו סותר אלא בכעין תער. אבל בכל ראשו סותר היכא דלא שייך כדי לכוף.

תא שמע חיה ליינדרי בלע"ז דקאי בעיקרא דביניתא סמוך לשרשו. וקסלקא דעתך שאינבה הנקראת ליינדרי אינה זזה לעולם ממקומה שגדילה שם. ואנו רואין שאף כשגדל השער לעולם תמצא אותה קריבה מן השורש. ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם טפי. מה שיגדל השער היה לנו למצוא אותה ברחוק מן השורש. אגב חיותא נחית ואזיל אינבא ומעצמו הוא הולך לצד השורש. תוספי הרא"ש ז"ל:

אִיבָּעְיָא לְהוּ הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי, אוֹ מִלְּעֵיל. נראה לי בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר והוא דיש לחקור למה יש שערות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש כמו שער הזקן? ונראה לי בס"ד ליישב חקירה זו בהקדים מה שאמרו במדרש רבא (בראשית רבה יא, ו) פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? כלומר מפני מה לא נברא מהול שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה! אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו? כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה מכל מקום אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה! אמר לו הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות! רוצה לומר שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת. אמר לו רבי הושעיא אם כן יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת? אמר לו וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל?! אמר לו רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למיתוק החטין צריכין להטחן ואפילו אדם צריך תיקון אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם. וצריך להבין למה חשב הפלסוף לתשובה ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות? ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם אך שער הזקן אף על פי שגם הוא נחשב ממותרות הגוף עם כל זה כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו. ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם ולכן צריך שער זה גילוח אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה תענוגים בשבת ויום טוב דנחשבים למצוה ולכן לא יגלח שער זקנו. ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השם יתברך אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השם יתברך. והנה ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצר הרע הגורמים לאדם לחטוא האחד מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם. והשניה הוא היצר הרע שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות וזה היצר הרע נקרא בדברי רז"ל בשם 'מלאך רע' ועליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:). וכתבו המפרשים ז"ל שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצר הרע הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש ויש מיני עונות שנעשים מכח יצר הרע הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם זה בא לו מיצר הרע הבא מצד התולדה יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה דכתיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו). ובזה יובן רמז חז"ל בהאי בעיא דהכא דאבעי להו הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי אוֹ מִלְּעֵיל? פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול שהם מאוסים לפני השם יתברך אם זה החטא של מותרות ורבוי תענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, רוצה לומר מן יצר הרע שהוא מצד התולדה כמתייחס למטה? או דלמא מלעילא רבי, כלומר מן יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהוא מלמעלה כנגד עולם הנשמות? ופשיט בגמרא מלתחת רבי!

כַּד צַבְעִין סַבְיָא דִּיקְנְהוֹן, חַוְרִין עִקְבֵי נִימְהוֹן נראה דהוא הדין דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם שאם האדם יצבע ידיו בצבע שקורין חינ"א וכיוצא בזה שהצפרנים קולטין הצבע ואינו יוצא לעולם אך על ידי שהם גדולים ורבים מלתחת דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו ואם כן גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער אמנם משום שהוא מדבר בשערות הביא הוכחה מן השערות הנצבעין.