Commentary page
Nazir 37a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNazir 37a
Nazir 37a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 298 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בשלמא לדידי דאמינא דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי:
אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:
הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס:
דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש"ס לפרוכי:
ודילמא מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית:
ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר:
בתר דשני ליה רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו':
ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים:
11 more comments on this page.
Rashi on Nazir 37a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי - [תימה] למאי דאוקמת לפרש דמיירי מין במינו ואין בו נותן טעם מאי קשיא ליה והא מין במינו דאורייתא ברובא בטיל ושפיר איכא תרי טעמי להיתירא רבייה ושאני אומר [ותירץ] דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא במין בשאינו מינו גם מין במינו אין לתלות להקל על ידי סמך רבייה דדין הוא שיחמירו בו חכמים כעין חומרא מין בשאינו מינו והיה קשה לר"י נמי דהיתר מצטרף לאיסור כשאינו מינו שיש להן לחכמים להחמיר ואומר הרמ"ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם מין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו מן התורה כיון דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל היתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפילו אם היה ניכר לא היה חייב מן התורה:
אלא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן [אלא] ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר [אבל] הש"ס הפסיק להקשות ולאביי מעיקרא קשה ליה האי דרב דימי ואותיב ליה כל הנך תיובתא כלומר דאפילו בשאר איסורי בעינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור [והדר] אמר ליה ליתן טעם כעיקר כלומר ועתה ר"ל דבשום מקום לא נאמר דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לבתר דשני ליה [ומייתי] ליה רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [מנא] ליה מנין לרב דימי לשום תנא דאתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר:
שרה ענבים כו' כאן אין כתובה בספרים דתניא אלא נראה שכל זה מדברי אביי שלא היה יודע הברייתא כיון דקא מתמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא משמע דלדידיה הוי כזית בכדי אכילת פרס דרבנן וכ"ש טעם כעיקר דרבנן ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא:
שאין איסורו איסור עולם דסתם נזירות ל' יום ואין איסורו איסור הנאה דתניא (עירובין דף כו:) מערבין לנזיר ביין ויש היתר:
והוא הדין לערלה בשתים פי' הקונטרס שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו תוך שלש של ערלה לא יותרו לעולם ונ"ל דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה שיש לו תקנה לפירות ע"י פדיון כמעשר שני שאע"פ שבאו מכרם ערלה וה"ר יום טוב בן הרב ר' יהודה פירש שיש היתר לאיסורו שמותר לגרום איסורו כגון לנטוע אילן אף אם יהיה ערלה משא"כ בכלאי הכרם וכן מותר לאדם לידור בנזיר:
הוא דאמר כר' עקיבא דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לנזיר ממשרת וההיא דדריש ממשרת ליתן טעם כעיקר רבנן היא:
ויש בו כדי לצרף כזית חייב היה סבור הפירוש לצרף מפת ומיין דילמא מיין לחודיה ודוקא שיש בו כזית יין בלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע:
וכי תימא מאי למימרא פירוש דאי טעם כעיקר אתא לאשמועינן בשאר איסור נמי:
3 more comments on this page.
Tosafot on Nazir 37a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם בהיתר אם יש בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס כל האוכל מאותו תבשיל אכילת פרס לוקה וזהו טעמו וממשו וכרת מיהא אין בו אף באיסורי כרת כגון חלב שאין כרת באיסור שעל ידי תערובת ואם אין בו מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס אין כאן מלקות שטעמו ולא ממשו הוא אבל אסור הוא מן התורה זהו טעם כעיקר הנזכר בכל התלמוד וממין זה נזיר ששרה פתו ביין ונתן היין טעם בה ויש ביין בכדי רביעית או בכדי כזית אם היה קרוש אלא שאינו בכדי אכילת פרס שאסור אלא שאינו לוקה ואם בכדי אכילת פרס לוקה וכל שכן בשאר איסורין אף של חייבי לאוין והוא שאמרו ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא שלשים או כמה שפירש ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו ר"ל שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן שהרי אף הזריעה בעבירה לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והן שפירותיה באיסור עולם ואיסורן איסור הנאה ומ"מ אין עבירה בנטיעתם ומעתה כל שכן באיסורי כרת כגון חלב ודם וכיוצא בו:
לענין ביאור טעם כעיקר שכתבנו שאיסורו מן התורה יצא לנו ממקרא האמור בנזיר ר"ל וכל משרת ר"ל ששרה פתו ביין שאין בו ממש האיסור ומה שהעמידוהו להיתר מצטרף לאיסור דוקא לר' עקיבא שהיה סובר כן ר"ל שהיתר מצטרף לאיסור בנזיר אבל לדעת חכמים אין היתר מצטרף לאיסור וכל משרת לא בא אלא לטעם כעיקר והוא ששאל אביי בסוגיא זו והאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא ליתן טעם כעיקר אתא ומ"מ תמהו עליו דמעיקרא הוה מהדר לאותובי אדרב דימי ולמימר דהיתר מצטרף לאיסור אף בשאר איסורין והשתא אתי למעוטיה אף מנזיר ותירץ דבתר דשני ליה רב דימי כל תיובתיה חזר לומר שאף באיסור נזיר לא יצטרף והאי משרת הא אפיקתיה לטעם כעיקר ותירץ שלא אמרו לדרוש כל משרת להיתר מצטרף וכו' אלא לר' עקיבא דקאמר הכי הא לרבנן לטעם כעיקר אתא ושאל לרבי עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואף על גב דאי היתר מצטרף לאיסור כל שכן שהטעם כעיקר מ"מ אי לית ליה קרא לטעם כעיקר אנא אמינא דמשרת לטעם כעיקר ובפרק אלו עוברין הביאוהו מבשר בחלב ולא קמה ומשום הכי לא אייתיוה בסוגיא זו ואפקה מגיעולי גוים דקדירה בת יומא דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא ממשות ואסרה הואיל ומ"מ לשבח הוא אבל לרבנן חדוש הוא שאף בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וכל נותן טעם לפגם היה ראוי להתיר כדגמרינן מנבלה דבעינן ראויה לגר והוצרכו להוציאה ממשרת ולרבי עקיבא מיהא שאלו ליליף שאר איסורין מנזיר להיות היתר מצטרף בכלן לאיסור ותירץ בה משום דחטאת ונזיר שני כתובין וכו' וענין חטאת הוא שנאמר בו כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל הבשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה ר"ל שכל חתיכת חולין שבלעה מבשר חטאת תהא אף אותו מקום הבליעה כדין קדשים אם פסולה היא כגון חתיכת חולין בשל קדש או קדש בקדש אלא שהיתה הפולטת פסולה תפסל אף הבלועה הימנה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם בלעה שלמים מחטאת תאכל אף של שלמים כחטאת ליום ולילה לפנים מן הקלעים וכן הלכה והוא מפרשה אף כשמקום המגע מועט עד שאין לשער בו כזית בליעה אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור ומצטרף של היתר עמו להשלימו ואף רבנן מודו בהא ואף ברוב היתר ומ"מ לא נאסר אלא מקום הבלע וכמו שאמרו הא כיצד נוטל מקום הבלע ומה שאמרו ורבנן מיצרך צריכי לטעמיה דר' עקיבא קאמרי כלומר לדידן אף בנזיר לא ומחטאת לא גמרינן דנזיר מקדשים לא ילפינן אלא לדידך אודי מיהא דלאו שני כתובים הם ור' עקיבא אמר לך דקדשים ודאי הוו מצי למילף מנזיר דאין לומר כלל דחמיר איסורו טפי מקדשים:
מדברינו למדת שטעם כעיקר נאמר בכזית איסור שנבלע בהיתר ואין בו כזית בכדי אכילת פרס והיתר מצטרף לאיסור נאמר בפחות מכזית איסור בעין שהשלימו בהיתר או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר"ל בבשול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע חם בחם והטעם צרור ומונח כאלו הוא בעין שמקום מגעו בלע הרבה מן האיסור ואף על פי שהיו סבורין לגלגלה במקפה של חולין ושום ושמן של תרומה בזה מצד שהשום והשמן ניכרין הם וטעמן בעצמן או שהם מתבלין וטעמן יתר הרבה או שהיה הדבר הנבלע ממנו מועט שאינו אלא כשיעור השלמת השיעור וטעם האיסור מרובה בו והוא שאמרו עליו היתר מצטרף לאיסור בבת אחת והיתר מצטרף לאיסור כשאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר בא מכח איסור שלם ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור מכח איסור חסר אלא שהוא בעין או צרור ומונח וטעם איסור שבו גדול מאותו של טעם כעיקר ובחטאת נאסר אף בבא מכח איסור חסר לדברי הכל ולדעתנו אף ברוב היתר והוא שלפעמים הזכירו בחטאת טעם כעיקר ופעמים מזכירין בה היתר מצטרף לאיסור ותדע שיש בהלכה זו הרבה דברים שיש לדון עליהם וכן יש בה בקצת ספרים נסחאות הרבה שלא רמזנו עליהם ממני שאינן כדאי וכבר הארכנו בענינה ובביאורה בכדי הצורך בשלישי של פסחים:
Meiri on Nazir 37a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Shita Mekubetzet
ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דאמר רב דימי ומותיב ליה כל הלין תיובתא והדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר. כלומר עתה רוצה לומר דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור. ומצאתי בפירוש ר' יצחק שמקשה ומנא ליה לתלמודא דאביי כי מותיב ומהדר לאוכוחי דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת דילמא היינו משום דיליף מכותח הבבלי ולר' אליעזר ושפיר פריך אביי השתא דאימא משרת ליתן טעם כעיקר. ומתרץ דאי מחמץ בפסח ליכא למילף למקפה דמה לחמץ שכן חייב כרת או שכן אסור בהנאה. אלא על כרחך כשהיה אביי מביא ממקפה דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת.
ומשני לבתר דשני ליה ודחה לו רב דימי ראיותיו אז חוזר ומקשה מנין לו לרב דימי דלשום תנא אייתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר. ולפי שיטה זו שאמרנו שהיה אביי רוצה לומר כשהביא ממקפה דמשמע להיתר מצטרף לאיסור. צריך עיון מאי קאמר לעיל אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי ולדידיה נמי הואיל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת אמאי פליגי. ויש לומר דפליגי משום דסבירא להו לרבנן דר' אליעזר דנזיר חידוש הוא. אי נמי משום דסבירא להו משרת ליתן טעם כעיקר. תוספי הרא"ש ז"ל:
דילמא לטעם לעיקר ויש בו טעם יין חייב עליו בכזית ולא משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דאיתעבד כוליה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שהיין שיצא מן הגפן לאחר כלות ימי נזירותו מותר ולא יחול עליו איסור נזירות. אותו עצמו שנאסר יש לו היתר לאחר מנין נזירות. ואין איסורו איסור הנאה. דאותו יין עצמו קודם שהפסיק אינו אסור לו בהנאה דמערבין לנזיר ביין. כלאי הכרם שאיסורו איסור עולם. כשזרע חטה ושעורה תחת הגפן אף על פי שהגפנים עצמן שהיו באותה שעה שזרע תחתיו מותר לעולם מכל מקום הענבים שיגדלו מעתה באותו קנין וכן מה שיגדל מן הגפן עצמו אסורין הן לעולם וגם הם אסורים בהנאה. ואין היתר מצטרף לאיסור שהפרי שגדל הוא אסור ואין לו היתר לעולם. והוא הדין לערלה בשתים שהפרי שגדל באילן כל שני ערלה אין לו היתר עולמית ואסור בהנאה. אבל דרך שלישי אין בו דאין איסורו איסור עולם שאילן שנטע מותר וכל הפירות שיגדלו בו לעולם אינן אסורין אלא אותן שיגדלו בו כל שלש או בשנת ארבע בלא פדיון. אבל הפירות שיגדלו מכאן ואילך אין שום איסור חל עליהם ובדרך זו דומה ערלה לנזיר. וכן חידש הרב עזריאל ז"ל.
ואם יש בו כדי לצרף בפת וביין חייב אלמא שמעינן ליה צירוף בהדיא. ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור. ואילו פשט טעם היין בכל הפת לא הוו פליגי עליה רבנן דהא אית להו טעם כעיקר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
Shita Mekubbetzet on Nazir 37a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Nazir, daf 37, Amud Aleph, about 298 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 125 words
Opens “בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר,…”
- Segment 27 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.…”
- Segment 317 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר…”
- Segment 421 words
Opens “וּלְאַבָּיֵי, מֵעִיקָּרָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי דְּקָאָמַר…”
- Segment 511 words
Opens “בָּתַר דְּשַׁנִּי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא לִיתֵּן…”
- Segment 621 words
Opens “לְכִדְתַנְיָא: ״מִשְׁרַת״ לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, שֶׁאִם שָׁרָה…”
- Segment 736 words
Opens “וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין…”
- Segment 84 words
Opens “וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם.…”
- Segment 938 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: רַבִּי אֲבָהוּ כִּי…”
- Segment 1012 words
Opens “וְכִי תֵּימָא: מַאי לְמֵימְרָא? לְאַפּוֹקֵי מִתַּנָּא קַמָּא,…”
- Segment 1118 words
Opens “אֶלָּא, רַבִּי עֲקִיבָא דְּבָרַיְיתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא…”
- Segment 1237 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא…”
- Segment 137 words
Opens “וְרַבָּנַן, מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָא גָּמְרִינַן, דְּחִידּוּשׁ הוּא.…”
- Segment 1422 words
Opens “מַאי חִידּוּשֵׁיהּ? אִילֵּימָא דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ…”
- Segment 1514 words
Opens “אֶלָּא: דְּאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא בַּחֲלָבָא…”
- Segment 168 words
Opens “וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, בָּשָׂר בְּחָלָב חִידּוּשׁ הוּא?…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Nazir 37a · Segment 9 — “…לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵי רַבִּי עֲקִיבָא? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא דְּהָכָא,…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Nazir 37a · Segment 12 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Nazir 37a · Segment 3 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר…”
Original text
בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, כְּגוֹן דִּנְפִישִׁי חוּלִּין. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — כִּי נְפִישִׁי חוּלִּין מַאי הָוֵי?
Granted, according to my opinion, as I say that this is because permitted food combines with forbidden food, I can explain that this is referring to a case where there is more non-sacred produce than teruma , and the combination assumes the status of the forbidden item or teruma only when those are the majority. However, according to your opinion, that you say this is because there is an olive-bulk consumed in the time it takes to eat a half-loaf of bread, then even if there is more non-sacred produce, what of it? In any case there is an olive-bulk of teruma eaten within the time it takes to eat a half-loaf of bread.
אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לִתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.
Rav Dimi said to Abaye: Leave aside teruma in the present, as it applies by rabbinic law. Since the exile of the Jewish people from Eretz Yisrael, the halakhot of teruma and tithes apply by rabbinic law, not Torah law. This is the basis for the lenient ruling with regard to this mixture.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר הוּא דַּאֲתָא? דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא!
Abaye said to him: From where do you derive that this verse: “Nor shall he drink anything soaked in grapes” (Numbers 6:3), comes to teach the principle that permitted food combines with forbidden food, as stated by Rabbi Yoḥanan (35b)? Perhaps instead it comes to establish the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance. This principle states that any food that absorbs the taste of a forbidden item assumes the status of this forbidden item itself.
וּלְאַבָּיֵי, מֵעִיקָּרָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי דְּקָאָמַר רַב דִּימִי, וְקָא מוֹתֵיב לֵיהּ כׇּל הָלֵין תְּיוּבָתָא. הֲדַר אֲמַר לֵיהּ, לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר?
The Gemara expresses surprise at Abaye’s question. And according to the opinion of Abaye, initially that which Rav Dimi said was difficult for him. Rav Dimi had cited Rabbi Yoḥanan as saying that permitted food combines with forbidden foods only in the case of naziriteship (36a), due to the term “soaked,” and Abaye had objected with all these aforementioned refutations to prove that this principle applies in all areas of Torah law. And yet he then said to him that one should derive a very different principle from that same verse, that the verse establishes the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance.
בָּתַר דְּשַׁנִּי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כָּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא?
The Gemara answers: After Rav Dimi resolved Abaye’s difficulties, and Abaye had accepted his answer that the principle that permitted food combines with forbidden food does not apply to the rest of Torah law, he said to Rav Dimi that perhaps the verse comes to establish that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance, with the following application.
לְכִדְתַנְיָא: ״מִשְׁרַת״ לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם וְיֵשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן — חַיָּיב. וּמִכָּאן אַתָּה דָּן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.
This is relevant for that which is taught in a baraita : The term “soaked” serves to establish the principle that the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance. As, if a nazirite soaked grapes in water and the water has the taste of wine, he is liable to receive punishment for drinking this liquid, as it assumes the status of wine. And from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah; in all cases, the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. The fact that with regard to all other prohibitions, the legal status of the flavor of a forbidden food is like that of its substance, is derived from the halakhot of naziriteship.
וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ — עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָיָיה, וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן — אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר?!
The baraita explains the derivation: And just as with regard to a nazirite, whose prohibition against eating grapes is not a permanent prohibition, as he will be permitted to eat grapes once his term of naziriteship is over, and furthermore his prohibition is not a prohibition against deriving benefit from wine, and there is a way to permit his prohibition against eating grape products by requesting from a halakhic authority to dissolve his vow, and nevertheless, in his case the Torah rendered the legal status of the flavor of food like that of its substance. With regard to a forbidden mixture of diverse kinds in a vineyard, i.e., grain seeds sown with grape seeds, whose prohibition is a permanent prohibition and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, and there is no way to permit their prohibition, is it not right that the Torah should render the legal status of the flavor of its forbidden food like that of its substance?
וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם.
The baraita adds: And the same is true for the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [ orla ], on two of three counts: Although the prohibition of orla is not a permanent prohibition, as one may eat the fruit of this tree after three years have passed, it is prohibited to derive benefit from orla , and this prohibition cannot be permitted, as the fruits that grow during the first three years remain forbidden. Similarly, all other prohibitions in the Torah are more severe than the case of a nazirite in one of these aspects, and therefore this principle is universal. Abaye is asking Rav Dimi: In any case doesn’t this entire derivation present a difficulty for Rabbi Yoḥanan, who derives a different halakha from the term “soaked”?
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: רַבִּי אֲבָהוּ כִּי קָאָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵי רַבִּי עֲקִיבָא? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא דְּהָכָא, דִּתְנַן: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּיתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת — חַיָּיב, וּמִמַּאי? דִּילְמָא הוּא דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּעֵינָא!
One of the Sages said to Abaye: When Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said that the principle of permitted food combining with forbidden food is derived from the term “soaked,” he spoke in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara asks: To which statement of Rabbi Akiva is the Gemara referring? If we say it is referring to the opinion of Rabbi Akiva of this mishna, as we learned ( Shevuot 21b) that Rabbi Akiva says: Even if a nazirite soaked his bread in wine, and the bread and the wine contain enough to combine to constitute an olive-bulk, he is liable; but from where do we know that Rabbi Akiva means an olive-bulk taken from the bread and the wine together? Perhaps that ruling applies only when there is an olive-bulk of wine as is, without the bread?
וְכִי תֵּימָא: מַאי לְמֵימְרָא? לְאַפּוֹקֵי מִתַּנָּא קַמָּא, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן!
And if you would say: In that case, what is the purpose of stating this ruling? What is the novelty of Rabbi Akiva’s statement if the mixture contains an olive-bulk of wine? One can say that it serves to exclude the opinion of the first tanna , who said that he is liable only if he drinks a quarter - log of wine. Rabbi Akiva emphasizes that one is liable even if he drinks the amount of an olive-bulk.
אֶלָּא, רַבִּי עֲקִיבָא דְּבָרַיְיתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן, וְאָכַל כְּזַיִת מִפַּת וּמִיַּיִן — חַיָּיב.
Rather, the reference is to the following statement of Rabbi Akiva in a baraita . As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate an olive-bulk of the mixture of bread and wine is liable. This baraita indicates that according to the opinion of Rabbi Akiva a permitted substance combines with a forbidden substance.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּקָא מוֹקֵים לֵיהּ לְהַאי ״וְכׇל מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִבָּשָׂר בְּחָלָב. לָאו טַעַם בְּעָלְמָא הוּא, וְאָסוּר? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.
Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: According to Rabbi Akiva, who establishes the verse “neither shall he drink anything soaked” (Numbers 6:3) as referring to the principle that the permitted combines with the forbidden, from where does he derive the principle that the legal status of the flavor is like that of the substance itself? The Gemara answers: He derives this principle from the prohibition of meat cooked in milk. Is it not the case that there is no actual milk present, and it is merely the taste of the milk absorbed in the meat, and yet the mixture is prohibited? Here too, in the case of other prohibitions, it is no different, and the legal status of the flavor is like that of the substance itself.
וְרַבָּנַן, מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָא גָּמְרִינַן, דְּחִידּוּשׁ הוּא.
The Gemara asks: And with regard to the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva and derive the halakha that the legal status of the flavor is like that of the substance itself from the phrase “neither shall he drink anything soaked,” why do they not derive this principle from the case of meat cooked in milk? The Gemara answers: The Rabbis claim that we do not derive other prohibitions from meat cooked in milk, as that prohibition is a novelty, and one does not learn general halakhot from unusual cases.
מַאי חִידּוּשֵׁיהּ? אִילֵּימָא דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר, כִּלְאַיִם נָמֵי: הַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר!
The Gemara asks: What is the novelty of that prohibition? If we say that it is unique in that this meat alone and that milk alone are each permitted, and yet together they are forbidden, that characteristic is not unique to meat cooked in milk. In the case of forbidden mixtures of diverse kinds too, this element alone and that element alone are each permitted, and yet together they are forbidden.
אֶלָּא: דְּאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא בַּחֲלָבָא — שְׁרֵי, וּמְבַשֵּׁיל לֵיהּ בַּשּׁוֹלֵי — אָסוּר.
The Gemara answers: Rather, the novelty is that if one soaks meat in milk all day, it is permitted by Torah law, despite the fact that the meat certainly absorbed some taste of the milk, whereas if one cooked meat in milk even for a short time, the mixture is forbidden by Torah law. The novelty is that it is not the fact that they are mixed together that renders meat and milk forbidden, but the act of cooking.
וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, בָּשָׂר בְּחָלָב חִידּוּשׁ הוּא? אֶלָּא
The Gemara asks: And Rabbi Akiva too, he certainly agrees that the halakha of meat cooked in milk is a novelty. How can he derive a general principle from this case? Rather,