Commentary page
Nazir 36b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNazir 36b
Nazir 36b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 174 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
א"ל הכא היינו טעמא הואיל וזר לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס חשיב לה כאילו הויא תרומה וכיון שנגע בו פסל מקום מגעו:
כזית בכדי אכילת פרס מי הוי לה דאורייתא דמיחייב עלה מלקות:
א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר אלעזר בכותח הבבלי דאית ביה קומניתא דנהמא בפרק ואלו עוברין (פסחים דף מג.) דקאמר ועל עירובו בולא כלום הא לא אפשר דלא הוי בכדי אכילת פרס שיעור כזית:
א"ל הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי דקא שריף מישרף - שגומע ואוכל עד שגומע ממנו בכדי אכילת פרס:
בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך אכילה בכך שאין אדם רגיל לאוכלו בעיניה לפי שהוא חריף דיותר ולא חייבתו תורה אלא דרך אכילה:
ואי משטר קא שטר שטובל בה פיתו לשם לפתן ואוכל אבל בשום ושמן של תרומה להכי לוקה בכזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:
מדוכות שנידוכין לתוכן תבלין:
ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס הוי חשיב מדאורייתא אמאי מקילין בהו כולי האי דאמרת שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין והאיכא למיחש שמא נפלה בשל חולין ואיכא כזית בכדי אכילת פרס:
2 more comments on this page.
Rashi on Nazir 36b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
משום דהיתר מצטרף לאיסור דאין נמצא שיהא לוקה עליו בכזית ואם תאמר ולימא הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם היה מלקט וצובר משם כזית ואר"י דאין דרך אכילתו בכך ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה:
מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור אלמא אפי' בשאר איסורין נמי אית להו היתר מצטרף לאיסור [ואת אמרת] דווקא בנזיר:
אמר ליה לא מאי לוקה עליו דקאמר כגון דאית כזית בכדי אכילת פרס ומשום דאכילה מן האיסור בעצמו לוקה וא"ת הא ניחא לגירסת רש"י דגרס וליבטיל דהשתא משני כיון דחזינא דלוקה על האיסור אלמא לא בטיל לענין איסורא וה"ה דלא ליבטל גבי טומאה אבל לגי' ר"ת דפריך והא לא הויא כביצה מן התרומה ואיך יפסלנה מאי משני השתא הואיל וזר לוקה על האיסור לחודיה בכדי אכילת פרס מ"מ היכי פוסל לתרומה וההיתר [היאך] מצטרף לאיסור לענין מגע והא לענין מלקות אין היתר מצטרף לאיסור וי"ל דלפר"ת ניחא דה"ק כיון דלענין מלקות מהני ההיתר מצטרף לאיסור ללקות עליו שהרי אם היה מלקט (עליו) האיסור מתוך המקפה ואוכלו לא היה לוקה עליו שאין דרך אכילה בכך כדפירשנו אלמא מהני ההיתר שאוכלו עם המקפה לצרפו לאיסור מלקות ה"נ יועיל ההיתר להצטרף לאיסור לאפסולי אע"פ שאין במקום מגעו כביצה גמגום:
לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס שאם אוכל ממנו שיעור פרס שהן ארבע ביצים יש לו כזית תרומה ולהכי חייב ולא בטיל:
וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא אמר הר"ם דאע"ג דמתניתין היא בכריתות (דף יב:) כל אוכלים מצטרפים בכדי אכילת פרס הני מילי לפסול חלב שהוא בעיניה אבל שבתערובות הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל דגם אם היה מלקט האיסור מתוך ההיתר ואוכלו בעיניה בכדי אכילת פרס מיחייב על האיסור לחודיה ואע"פ שאין ההיתר מצטרף עמו וע"כ מתמה וכי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בכה"ג ומ"מ קשה לרשב"ם מאי פריך אפילו לא היה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא תיפוק ליה משום טעם כעיקר דהא איהו מייתי בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר אלמא אוסר בנותן טעם ואינו מתבטל וכ"ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל ותירץ דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא א"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת [כגון] שהבליע כזית יין בשני זיתים פת ואוכלו בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם אוכלו בבת אחת:
אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי דס"ד אמינא דיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכותח הבבלי ולדידיה ודאי ניחא דההיא מקפה משמע ליה מטעם דהיתר מצטרף לאיסור והיינו לר"א דדריש כל אבל לרבנן דלא דרשי כל פשיטא ליה (דלא) פליגי עליה אבל אמר דלוקה דקאמר לר' יוחנן משום סברא ובהא לא אשכחן דפליגי תנאי וא"ת ולימא דכי פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר בכותח הבבלי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור' אלעזר מחייב דדריש כל היתר מצטרף לאיסור אבל אם אכל כל כך שהיה שם כזית בכדי אכילת פרס מודו רבנן שפיר דמיחייב וי"ל דמדקאמר התם בפ' אלו עוברין (פסחים מג.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בולא כלום משמע אפי' אכל מן הכותח הרבה אמרינן דלא מיחייב:
הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאי מישרף שריף ליה לשון גימוע כמו שורפה חיה (ע"ז דף כט:) בטלה דעתו אצל כל אדם בפסחים (דף מד.) פרש"י ואי מתרמי הכי מפטר שאין זה דרך אכילה [ונראה] מ"מ דאי מתרמי הכי דמודו דחייב ובהכי לא איירי:
ואי מישטר שטר ליה מטבל בו [כדרכו] ליכא כזית בכדי אכילת פרס וכה"ג נמי גבי שכר המדי דמפליג נמי התם אע"ג דדרך לשתותו ביחד אין דרך לשתות הימנו כל כך כוסות רצופין בכדי אכילת פרס דאי שתי להו רצופין בטלה דעתו אצל כל אדם:
3 more comments on this page.
Tosafot on Nazir 36b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
שתי מדוכות שדוכין בהן את התבלין ודכו בהן תבלין באחת של חולין ובאחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו ולא נודע תבלין של אי זו מדוכה באי זו קדרה הרי אלו מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואפילו היו שם תבלין של תרומה הרבה ותבשיל של חולין מועט עד שאם נפלו תרומה לתוך חולין היה מהם כזית בכדי אכילת פרס ואף על פי שכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הרי מ"מ התרומה דרבנן שתרומת תבלין אינה אלא מדברי סופרים:
שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאף זו אני אומר חולין בתוך חולין ותרומה לתוך תרומה נפלו ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס ומ"מ דוקא בתרומה בזמן הזה שאינה אלא מדברי סופרים הא בתרומה דאוריתא אסור ומה שיש לפקפק בדינין אלו כבר ביארנוהו בשלישי של פסחים:
Meiri on Nazir 36b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Shita Mekubetzet
ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר דכל שכן דאיכא מיתה אפילו בכזית לחודיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו
כתוב בתוספות תימא למאי דאוקימנא לפרש דמיירי במין במינו כו' וקצת קשה לדידיה נמי דהיתר מצטרף כו' ככתוב בתוס'. ויש אומרים דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור. דכי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת כדאיתא בכריתות. אבל בהיתר מצטרף לאיסור מוכח בפרק ואלו עוברין דליכא כרת אלא לאו. שיטה: ועוד יש לומר דבכל ענין מיירי אף מין בשאינו מינו כגון שעורין שנפלו הלכך פריך שפיר אמאי אמר שאני אומר דהשתא איכא איסורא דאורייתא ולא בטיל ברוב.
ומשני הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן וא"ת לפירוש זה דמיירי במין בשאינו מינו אם כן לא מהני רבייה כיון דאיכא נותן טעם. ואי בלא רבייה אסור ואיך שרי ריש לקיש ברבייה. יש לומר דאין להקל כל כך להתיר בלא רבייה. וכי איכא רבייה מיהא שרי דהא גבי שתי מדוכות מיירו במין שאינו מינו תבלין ותבשיל ואפילו הכי אמר שאני אומר. ומסתמא בלא רבייה לא שרינן דבדרבנן בעי ריש לקיש רבייה וכי איכא רבייה מיהא שרי. והכא נמי גבי קופות איכא למימר דמיירי במין בשאינו מינו ואפילו הכי שרי ברבייה ואמר שאני אומר. ומיהו יש לחלק דבשתי מדוכות דשרינן היינו משום דבתבלין לא שייך ביה תרומה כלל אף בזמן הבית ושמא אף בלא רבייה שרי. אבל דגן בזמן הזה דשייך ביה תרומה בזמן הבית לא נקל בו כל כך לומר שאני אומר במין בשאינו מינו אף ברבייה. הר' עזריאל ז"ל:
Shita Mekubbetzet on Nazir 36b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Nazir, daf 36, Amud Bet, about 174 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “לָאו מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר? אֲמַר לֵיהּ:…”
- Segment 217 words
Opens “וַאֲכִילַת פְּרָס דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין.…”
- Segment 332 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לְכוּתָּח הַבַּבְלִי, דְּלֵיכָּא כְּזַיִת…”
- Segment 435 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי מְדוֹכוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת…”
- Segment 512 words
Opens “וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס…”
- Segment 615 words
Opens “אֶלָּא מַאי, הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר? אַמַּאי אָמְרִינַן…”
- Segment 735 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת…”
- Segment 812 words
Opens “וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס…”
Original text
לָאו מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר? אֲמַר לֵיהּ: לָא, מַאי ״כְּזַיִת״ — דְּאִיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
Is it not due to the fact that the permitted substance combines with the forbidden substance? This would mean that this principle applies in other areas of Torah law besides naziriteship. Rav Dimi said to him: No; what is the meaning of an olive-bulk in this mishna? It means that there is enough teruma in the mixture so that when one eats from the mixture he will consume an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread. In that case one is liable to receive a punishment for eating this olive-bulk, as though he ate the teruma alone.
וַאֲכִילַת פְּרָס דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִי הָכִי, אַמַּאי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּכוּתָּח הַבַּבְלִי?
Abaye asked him: But is eating an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread prohibited by Torah law, and is one flogged for it? Rav Dimi said to him: Yes. Abaye asked in response: If so, why do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer with regard to eating Babylonian kutaḥ , a dip that contains bread, on Passover? The Rabbis maintain that one is not punished by Torah law for eating a mixture that contains leaven. Although the Rabbis do not derive from the term “nothing [ kol ],” that leaven in a mixture is forbidden, they should nevertheless hold one liable for eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread.
אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח לְכוּתָּח הַבַּבְלִי, דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אִי דְּקָא שָׂרֵיף לֵיהּ מִישְׂרָף — בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם. אִי מִישְׁטָר קָא שָׁטַר — לָא מַשְׁכַּחַתְּ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס.
Rav Dimi said to Abaye: Leave aside the case of Babylonian kutaḥ , as there is no possibility that one will consume an olive-bulk of the leaven in the time it takes to eat a half-loaf of bread. If he eats kutaḥ in its pure, unadulterated form, by swallowing [ shareif ] it as food, not as a dip, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people. It is unusual for a person to eat a pungent dip by itself, and especially so quickly. One receives no punishment for conduct that anomalous. And if he dips [ shatar ] other food into the kutaḥ and eats it, he will not be found to have consumed an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. Due to the pungency of the dip, one typically adds only a small portion of it to his food.
אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי מְדוֹכוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין. וּלְפָנָיו שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — שְׁתֵּיהֶן מוּתָּרוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, וּתְרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה.
Abaye raised an objection to Rav Dimi from a baraita : With regard to two spice mortars, one used for teruma spices and one used for non-sacred spices, before which were two pots, one of teruma produce and the other one of non-sacred produce, and the contents of these mortars fell into these pots, but it is unknown which produce fell into which pot, the contents of both pots are permitted; the pot containing the teruma produce is permitted for a priest and the pot containing non-sacred produce is permitted for all. This is because I say, with no definitive proof to the contrary, that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce and the teruma spices fell into the teruma .
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי אָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״?
Abaye explains his objection: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of a forbidden substance in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce? If the teruma spices fell into the pot containing non-sacred produce, one who eats from the mixture will consume an olive-bulk of teruma within the time it takes to eat a half-loaf of bread, and he will thereby violate a Torah prohibition. One is not lenient in a case of this kind.
אֶלָּא מַאי, הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר? אַמַּאי אָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״?! אֶלָּא הַנַּח לִתְרוּמַת תַּבְלִין דְּרַבָּנַן הִיא.
Rav Dimi said to him: Rather, what will you say? That the permitted substance combines with the forbidden substance? But if so, one can still ask why we say this principle: Because I say that the non-sacred spices fell into the non-sacred produce. After all, it is possible that the second mortar contained slightly less than an olive-bulk of teruma , and the permitted substance combined with it to form the amount of an olive-bulk. Rather, leave aside the case of teruma separated from spices, which is teruma by rabbinic law. By Torah law one is required to separate teruma only from grain, wine, and oil. The Sages are lenient with regard to teruma by rabbinic law.
אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חוּלִּין. וּלְפָנֵיהֶן שְׁתֵּי סְאִין, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — שְׁנֵיהֶן מוּתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, תְּרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה.
Abaye raised an objection to Rav Dimi from a similar baraita : There were two baskets, one filled with teruma and one filled with non-sacred produce, and before them were two containers each containing a se’a of produce, one of non-sacred produce and the one of teruma , and these, the contents of each of the baskets, fell into those, each of the containers before them. Although it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce, and it is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, the contents of both of the vessels are nevertheless permitted; the container of teruma produce is permitted for a priest and the container of non-sacred produce is permitted for all. This is because I say that the non-sacred produce fell into the non-sacred produce and the teruma fell into the teruma .
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס אָסוּר, אַמַּאי אָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״?
Abaye explains: And if it would enter your mind to say that eating an olive-bulk of forbidden food in the time it takes to eat a half-loaf of bread is prohibited by Torah law, why do we say the principle: Because I say the non-sacred produce fell into the non-sacred produce? Why are the Sages not concerned that one might eat an olive-bulk of teruma in the time it takes to eat a half-loaf of bread, which is prohibited by Torah law?