Kiddushin 26b

ולכתוב עליה פרוסבול דאמרינן במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע ואם יש קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית דכי תקון הלל פרוסבול אשיעבוד קרקעות תקון דמלוה המצויה היא:

למאי חזי כמה מטלטלין יצבור בה:

שנעץ בה מחט ואותה מחט היה מוכר לו עם הקרקע:

קבסתן ציערתני:

איכפל תנא הוצרך תנא לטרוח ולהשמיע קנייני מחטין:

מדוני מאותו מקום כדכתיב (יהושע י״ב:י״ט) מלך מדון אחד:

אין לך תקנה לקמן פריך וליקנינהו במשיכה או בחליפין:

שיקנם על גבי קרקע ולא היה לו קרקע:

ולכתוב עליה פרוסבול דאמר במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע אבל אמטלטלין לא מפני שיכול לכלותן אבל אם יש לו קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית וכי אין לו קרקע אין כותבין עליו משום מלתא דלא שכיח שמלוין לאדם שאין לו קרקע ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא ור"ת פי' דהיינו טעמא שכותב פרוסבול על הקרקע משום דראוי לגבות חובו ואע"ג דליכא אלא קרקע כל שהוא חזי לגבות כל חובו כי ההיא דקטינא דאביי דכתובות בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) דגבי והדר גבי:

ה"ג אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל. וכן הגיה רש"י בפירוש כתיבת ידו ולפי גירסא זו בא לקיים הכי נמי מסתברא דלעולם מיירי לדמי ובעינא צבורים דאי בחביות נקנינהו בחליפין אגב אחר דליכא למימר שמיט ואכיל כיון שלא יבואו לידו אבל המעות שצריך שיבואו לידו למשוך יכול לומר אשמרם ושמיט ואכיל אבל ברוב ספרים כתוב גירסא אחרת אלא מאי לדמי ליקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה דליקניה הכא נמי דליתיה למקבל מתנה דליקנינהו בחליפין וניקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה ולפי גירסא זו אינה עומדת הכי נמי מסתברא ומכאן מדקדק ה"ר שמעי' דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו ופלא גדול היא בעיני ריב"ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה המקבל מתנה ועוד תדע שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין סודר שלא בפני הקונה ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה (ב"מ דף מז.) ובכמה דוכתין אמרי' שקנו מידו והוא דקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קנין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אין מועיל אלא כשיעשה בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו עדים ומיהו יש ליישב גירסא זו לפי מה שפירש בקונטרס דפי' ה"נ דליתיה למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה שם שום אדם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה אבל אמת הוא אי הוה משכח הוה מהני:

מעשה ברבן גמליאל וזקנים פי' בקונטרס רבן גמליאל לא תרם ושכח ולא נתן רשות לתרום והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו וסבורים שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דא"כ מה היה מועיל תיקונו אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו מיהו יש לתרץ כן שלא היה לו חששא בכך שהיה הרבה תבואה בכרי והיה יודע שלא יאכלו בני ביתו הכל קודם שיבא ומן המותר יפריש מעשר ומיהו קשה איך יצא מביתו עד שלא תיקנו ושלא הודיעם שאינו מתוקן והא אמרינן חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ועוד קשה למה היה צריך ליתן להם ולהשכיר להם מקום בקריאת שם סגי ועוד קשה והלא לא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעושר ועוד היה לו לפרש כמה מעשר כי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ"ז מ"ד) דאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ועוד קשה [דבסיפא] תני א"ר יהושע תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן למה הוצרך לזה והלא לא היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו ממנו שהרי התבואה היתה בבית רבן גמליאל ולא היו יודעים שנתנו לו ועוד קשה כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל בהפרשתו דהא תניא בתוספתא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום חכמים אומרים לא קרא לו שם עד שיקבע לו מקום לצפונו או לדרומו ומייתי עלה ההיא עובדא דרשב"ג ור"י ור' יוסי שנתארחו אצל בעל הבית אמרו נראה היאך מעשר בעה"ב הזה פירותיו והיה אומר פירות שבכלי זה יהיו מחוללין על מעות שבדלוסקמא אמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות ואיבדת נפשות ואמר ר"ת ששעת הביעור היה שהיה צריך לבער מעשרותיו מתוך ביתו וליתנם לבעליהן וכן משמע בתוספתא דמסכת מעשר שני דקתני כיצד מצות ביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר שני ומעשר עני לעני ומתבערין בכ"מ ור"ש אומר הבכורים נותנים לכהן כתרומה וקתני בתר הכי מי שהיו פירותיו צבורים ורחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה וכו' וקריאת שם דהתם היינו שם בעלים שיבררו הבעלים למי יתנום דהיינו ביעור אבל לא היה חושש לא לקבוע מקום ולא להזכיר סכום שהיה יודע בודאי שלא יאכלו ממנו בני ביתו שכבר הזהירם שלא יאכלו כי לא היה מתוקן וא"ת למה אינו מזכיר תרומה גדולה בההוא מעשה דרבן גמליאל וי"מ משום דחטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת ושמא הפרישה קודם שיצא מביתו כדי לצאת ידי איסורא דאורייתא ונתנה לכהן ולא נהירא וכי לא היה לו לרבן גמליאל לחוש לאיסורא דרבנן וי"מ דלהכי לא הזכיר תרומה גדולה לפי שאינה חייבת בביעור כדתנן במס' בכורים (פ"ב מ"ב) ומייתי לה בפ' הערל (יבמות דף עג.) יש במעשר שני ובבכורים מה שאין כן בתרומה וכו' וחשיב ביעור משמע דתרומה לא מיחייבא בביעור אבל קשה דע"כ תרומה גדולה חייבת היא בביעור כדקתני במתני' דמעשר שני שהבאתי לעיל כיצד מצות ביעור תרומה נותנה לכהן אלמא חייבת היא בביעור ולכל הפחות מדרבנן וגם במשניות (דמעשר שני פ"ה מ"י) מפיק לה מקרא וגם נתתיו ללוי לרבות תרומה ותרומת מעשר ואין להקשות מההיא דיש במעשר שני ובבכורים מה שאין כן בתרומה דמשמע תרומה אינה חייבת בביעור די"ל דמיירי התם לבערם מן העולם כשהגיע זמן הביעור כגון מעשר שני ובכורים שאי אפשר לאוכלם חוץ לירושלים לכך צריך לבערם מן העולם כשיגיע זמן הביעור אם לא יביאם בירושלים אבל תרומה שנאכלת בכל מקום אין צריך לבערה מן העולם אלא צריך ליתנה לכהן והיינו ביעור שלה מ"מ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא ביער התרומה וי"ל דודאי תרומה הפריש בעודה בשדה דרגילות הוא להפריש בגורן ואית לן למימר שהפריש בעוד היתה התבואה בגורן מיד אחר המירוח כדאמר התם (ירושל' דמעשרות פ"ג) חזקה לגורן שלא תעקר עד שהפרישו ממנה תרומה גדולה וה"נ איתא בירושלמי דמסכת מעשרות מצא פירות צבורים אסורין משום גזל וחייבין משום תרומה מפוזרים מותרים משום גזל ופטורים מן התרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה תרומה גדולה:

מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים וכו' ואוקמוה רבנן כר' אליעזר בבריא, בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו, ב) המחלק נכסיו על פיו.

אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע ובשאין מקבל המתנה שם, כדאמרינן בסמוך. ומהכא איכא למשמע שאין לסמוך אארבע אמות דקבורה, וכן משמע מההיא דמציעא (מו, א) דהיה עומד בגורן ואינו צריך לפנים.

והא דקתני הכא צפונו ודרומו לאו עיכובא הוא, ואין אגב צריך יחוד מקום בדרום או בצפון, והכא לפי שהקרקע עצמו היה מחלק ביניהם, סיים להם את הקרנות, וההיא דרב פפא דאקנינהו אגב אסיפא דביתיה (ב"מ מו, א) לאו בדוקא.

הא דאמרינן אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. הוא הדין להודאה, וכדאמרינן (ב"ב קמט, א) נפק אודיתא מבי איסור, אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לישאל באיזה קניה יכול להקנותם, והודאה לא מדרך הקנאה.

אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה, וניקנינהו ניהליה על ידי אחר לא סמכא דעתיה. כך היא גירסת ר"ח, וכן היא בתוס'. ולגירסא זו קם ליה הכי נמי מסתברא, והלכך אין לו תקנה אלא באגב, אבל בחליפין לא, דמעות אין נקנין בחליפין, אבל גרסת רש"י וכן היא נמצאת בספרים אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכי נמי דליתיה למקבל מתנה, ולא קם ליה הכי נמי מסתברא, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו, ואינו מחוור דהא סודר קני על מנת להקנות הוא כדאיתא בנדרים (מח, א) ואין הסודר קנוי למקנה, ולעיל (קידושין ו, ב) נמי אמרינן גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, דאלמא חליפין דהיינו קנין סודר חוזר הוא ואינו קנוי קנין עולם אלא לשעה. וראב"ד פירש שלא היה שם מי שיטרח בשביל הקונה. וגם זה אינו נכון, דהא במשיכה איכא טירחא יתירא, ואפילו הכי אקשינן וניקנינהו ניהליה אגב אחר. ויש מרבותינו שפירשו וניקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין, לא סמכא דעתיה, שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר, שהוא מתיירא אם היה לו שייכות בנכסים אגב הקנאת החליפין דלמא שמיט ואכיל להו, והקרקע שקנה סמוך למקבלי המתנה היה, והם בעצמם החזיקו בשדה לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן, וגם זה אין הדעת נוחה הימנו, חדא דאמאי לא סמכה דעתיה, והיכי מצי שמיט ואכיל להו, דהא לא מפיק נותן כלום מתותי ידיה, ועוד דהא לכאורה לא משמע הכי, דקרקע זה שקנה היה סמוך למקום מקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן, וכדאמרינן במעשה דמרוני שהיה בירושלים הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים, אלמא סמוך למקומו של נותן היו ולא למקומו של מקבל. וראיתי בתוס' שהיו מקצת מן הגדולים מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו. ור"י ז"ל דחה דבריהם, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקנייתא. ושמועתנו צ"ע לפי גירסת הספרים, וגירסת ר"ח ז"ל עיקר.

ולכתוב עלה פרוזבול פי' שאין כותבין אותו אלא על הקרקע וסגי בקרקע כל שהוא דבהכי חשבי ליה רבנן נגוש ועומד דאפשר דגבי והדר גבי כמעשה קטינא דאביי ולקנות עמם נכסים שאין להם אחריות ומדקא מדמי לה לפרוזבול איכא למשמע דסגיא בקרקע השאול או השכור אצל הנותן כי היכי דסגי לגבי פרוזבול כדמוכח התם הא דאמרינן צפונו לפלוני לאי למימרא דבעינן אגב מסויים בחצרו כדכתיבנא בכמה דוכתא אלא משום דמקני להו לארעא לגמרי מסיים חלק כל אחד ואחד שיכיר חלקו:

תא שמע דאמר רב יהודא מעשה במדוני באחד כו' ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי ופרקינן הכא במאי עסקינן לדמי פי' לא נתן לו מאה צאן ומאה חביות ממש אלא דמים לקנותם במעות ואמרינן ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ממש ליקנינהו ניהלה בחליפין פי' אלא ודאי מטבע הוה שאינה נקנה בחליפין איכא נוסחי דגרסינן ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהלה במשיכה אלא מאי א"ל למימר דלית' למקבל מתנה ה"נ לית' למקבל מתנה ונזכינה ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתי' דסבר שמט ואכל לה וליתא להאי גירסא דלגבי חליפין כי ליתא למקבל מתנה מאי הוה הא אפשר לקנות לו בחליפין שלא בפניו על ידי אחרים כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בשטרא אקנייתא דלא משכחת מאן דבעי למיתן סודריה למיקני ביה לזוכה דהא לא אפשר כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ומתנה ע"מ להחזיר וליכא למימר נמי דלא סמכא דעתיה דנותן דסבר שמיט ואכל להו דהיינו הוא כמזכה במשיכה שהלה מושך אותה בשביל הקונה אבל בחליפין מטלטלין ברשות מוכר קיימי הלכך לא גרסינן ליה ומאי דאמרינן ה"נ מסתברא לא אידחייא כלל דודאי מעות היו כיון דלא מקני להו בחליפין וה"ג וליזכינהו ניהלה אגב אחר ופירושו דלכולי עלמא פרכינן בין למ"ד קס"ד מעיקרא דצאן וחביות ממש בין למאי דאוקימנא בסוף דאינם אלא מטבע מכל מקום ניזכינהו ניהלה על ידי אחר שימשכם בשבילו אם הם צאן וחביות ממש או שיגביהם בשבילו אם הם מעות ופרקי' דלא סמכא דעתיה דנותן דסבור דשמיט ואכיל להו מכיון שבאים לרשותו וקשה גזל הנאכל ואפילו כי מזכי ליה על ידיה על מנת שיחזירם לרשותו לאלתר ויהיו פקדון אצלו עד שיבא המקבל מתנה לא סמכי דעתיה אי אתי כלל לרשותו דהאי דמטלטלין קרובין להבריח ולבזבז אבל השתא דמקני להו אגב קרקע על ידי אחר שמחזיק בקרקע בשביל הנותן ליכא חששא דשמיט ואכיל דהאי קרקע אינה נגזלת ומשום פירי ליכא דטפח על טפח לא חזי כולי האי ומשום מטלטלי גופייהו ליכא למיחש דלא אתי לרשות אחר כלל:

תא שמע מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להן ר' גמליאל לזקנים עשור שאני עתיד למוד נתן ליהושיע ומקומו מושכר לו נראה מדברי רש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יכשלו בני ביתו לאכול מהם באסור דמחזקי להו במתוקני' ולא נהירא דאם כן בקריאת שם סגי ולמה ליה להשכיר מקומו אבל הנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דשנה שלישית היתה והגיע עונת הביעור שחייב לבער המעשרות כדכתיב בקרא בהדיא כי תכלה לעשר כו' ובשנה הג' מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני שבראשונה ושנייה ומעשר ראשון של לוים נתן ליהושע בן חנניה שהוא לוי כדאמרינן במסכת ערכין מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את רבי יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והא דיהיב מעשר ראשון ללוי בתר דקנסינהו עזרא משום דסבר דלא קנסינהו אלא למיתן אף לכהן אבל כהן ללוי לא אמר וכדאיתא בכתוב' ועשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף היינו מעשר עני דר' עקיבא היה גבאי לעניים וכי תימא ולמה לא הפריש תרומה גדולה איכא למימר כדפרישו בירושלמי שאי אפשר לגורן שתעקור בלא סרומה לפי שנותן באומד ובמחשבה וקודם שפירש בספינה הפרישה:

וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא ודאי פירות אלו כבר הגיעו לעונת המעשרות שאם לא כן לא נתחייבו בביעור דקיימא לן שאין מתחייבין בביעור עד שיגיעו לעונת המעשרות וא"כ האיך פירש לים מקמי דליעשרינהו דהוה ליה למיחש דלמא מחזקי להו בני ביתו במתוקנין דקיימא לן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כדאמרינן התם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כלומר ממורחין ולהכי נקט מגורה דהוי הכי מסתמא אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין חזקה על חבר שמת שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזו אינה קושיא דהא פירשו בירושלמי שלא אמרו אלא בחבר שמת דוקא וכשמת מתוך ישוב דעתו שאלו לא היה מתוקנים היה מודיע להם אבל כשלא מת מתוך הישוב וכ"ש כשפי' לים אין כאן חזקה זו ור"ג דעתו לחזור הוה ולהכי לא עשרינהו מעיקרא ואיכא דקשיא ליה היאך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר תרומת כרי זה לתוכו תרומת מעשר ראשון לתוכו לא קנה שם עד שיאמרו לצפונו או לדרומו. וא"ל דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית ליה ברירה אבל רבן גמליאל סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש דיקא נמי דקאמר שאני עתיד למוד ואע"ג דאמרינן בעלמא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הכא דמיניה וביה מפריש עליה אף על פי שאינו סמוך לרבן גמליאל מוקף חשבינן ליה ודין מוקף פירשתיו במסכ' גיטין בארוכה בגמ':

קנין חליפין יש מי שאומר שאינן כלום אלא אם כן הקונה לשם שהרי צריך הוא להקנות סודרו ואע"פ שעכשו נוהגין לעשות כן בסודר העד מכל מקום הואיל ובפני הקונה הוא שליחותו הוא עושה וראיה להם בסוגיא זו הכא נמי דליתיה למקבל מתנה ואין זה כלום שכל שיש שם קונה בשבילו יכול להקנות סודרו במקומו והוא שפירשו כאן גדולי הרבנים שלא היה שם אחד משתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו שמנהגם היה להניח הכלי אצל המקנה כמו שביארנו במקומו וכן היה יכול לזכות לאחר שיזכה בשבילו אלא שלא רצה להאמין בו ואין להקשות ליקנינהו ניהליה באודיתא שלא היה רוצה להודות מה שאינו או שרצה לפרסם נדיבותו ושמתורת חסד הוא עושה ומכל מקום אלו עשה כן הועיל וכתבנו דבר זה להוציא ממה שכתבו גדולי הדורות שאין הודאה מועלת אלא בדבר המסויים כלומר שמעות הללו הם של פלוני אבל כשאומר שיש לי כך וכך מעות מפלוני לא קנה ואין זה נראה כלל:

יראה מסוגיא זו שקניית אגב מועלת אע"פ שאין הקרקע שהוא מקנה לו מסויים וכמו שאמרו טפח על טפח ולא סיים אי זה ומכל מקום יש מי שכתב שצריך שיהא המקום מסויים ר"ל הקרקע שמתוכו הוא מקנה לו השיעור שרצה כגון ארבע אמות או טפח ואף גדולי פורבינצה כתבו בחבוריהם שצריך לסיים הצד ר"ל שיאמר בצפונו או בדרומו אלא שאין זה נראה ומכל מקום לכלם אין צריך לומר שצריך שיהא לו קרקע ומה שסומכים על ארבע אמות שבארץ ישראל דברים בטלים הם אלא שקצת גאונים תקנוה שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בממונו של חברו:

ומה שאמרו כאן שחלה בירושלם כר' אליעזר פירושו שר' אליעזר סובר שאף שכיב מרע צריך הקנאה ואין אומרין שדבריו ככתובים וכמסורים ומכל מקום אין הלכה כן אלא זו בבריא היא שנויה והוא שאמרו שהיה בירושלם כרבנן כלומר שאלו היה שכיב מרע לא היה צריך לאחת מדרכי הקניות אלא כל דבריו ככתובים וכמסורים כמו שיתבאר במקומו:

הוזכר בסוגיא זו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ואמר להם רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ר"ל מעשר ראשון שהוא ניתן ללוי ויהושע זהו ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי וכמו שאמרו במסכת ערכין מעשה בר' יוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות ואמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים וצריך היה שיהא שם עמו כדי שאף הוא יזכה תרומת מעשר שבה לכהן כמו שנאמר בה בסמוך ושמא תאמר והיאך נותנו ללוי והרי קנסם עזרא ויש מתרצים שלא קנסם עזרא אלא לדורו ואין זה כלום שבכמה מקומות בתלמוד מצינו לבתר דקנסינהו עזרא אלא עקר הדברים שהיא לשטת ר' עקיבא שנחלקו הוא ור' אליעזר במסכת כתבות שלדעת ר' אליעזר קודם קנס היה מי שרוצה נותנו לכהן ומי שרוצה נותנו ללוי ואחר הקנס לכהן ולא ללוי ולדעת ר' עקיבא קודם קנס ללוי לבד ואחר הקנס לכהן או ללוי ולפיכך נתנו ללוי שהיה עמו לשם והיה תלמיד חכם והגון ונזכר במשניות מעשר שני שאף הוא ר"ל ר' יהושע פתח ואמר עשור שאני עתיד למוד ר"ל תרומת מעשר נתון לר' אלעזר בן עזריה שהיה לשם עמהם והיה כהן עשירי לעזרא ומקומו מושכר לו ואע"פ שאין השוכר רשאי להשכיר זו ברשות בעלים נעשית או שמא לענין הקנאה רשאי ולפי דרכנו למדנו מכאן דין אחר שאע"פ שאין הקרקע שלו הואיל והיא שכורה בידו מקנה אגבה ונראה שבשאלה אינו כן ולא עוד אלא שאף הבעלים אין מקנין באגב בשאילת קרקע אע"פ שלענין שכירות מקום שאלה כשכירות שאם כן דיו שישאיל להם את מקומם:

ונשוב לענין השמועה והוא שחזר רבן גמליאל ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שהוא גזבר עניים שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו שהיתה שנה שלישית שמעשרין בה מעשר עני ונתקבלו זה מזה שכר ר"ל שנטל מהם את שכרו וכן שר' יהושע נטלו מר' אלעזר בן עזריה ובא ללמוד מכאן שקניית אגב צריכה צבורין שאם לא כן יקנם מיד מצד אחר ויקנה להם המעשרות אגבו ומה ענין שיקנה להם מקום המעשר עד שנטעה ללמוד מדבריו דצבורין בעינן אלא שתירץ שעשה כן כדי שלא יטריחם לפנות ויש לשאול ושמא לא הקנאת אגב היתה אלא הקנאת שוכר את מקומו שצריך שיהא הדבר הקנוי בתוכה ותירצו גדולי המפרשים שאלו כן היה להם להזכיר תחלה שכירות המקום ואחר כך יקנה להם הפירות שבתוכו הא מאחר שתחלה הקנה להם הפירות ואחר כך הוא מזכיר שכירות הקרקע אלמא קניית אגב היתה ויש לפרשה שביתו של אחד אינו משתמר אצל אחר ואם כן ביתו של רבן גמליאל לא היה משתמר אצל אלו ואין שכירות מקום קונה אלא בחצר המשתמרת לקונה אלא קנית אגב היתה וכן נראה בראשון של מציעא ואע"פ ששם אמרו וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דמשמע שבשדה היו הפירות לא כי שאלו כן הרי עדין לא היה חייב הואיל ולא ראו פני הבית אלא שהוא כשדה אצלם לענין שמור ואם כן על כרחנו קניית אגב היתה:

ולענין השמועה לידע מה היתה מהירותו של רבן גמליאל ולא המתין עד שיהא בביתו יש מפרשים שפירותיו טבלים היו וחשש על בני ביתו שיאכלו מהם בחזקת מתקנים ואף הוא לא נתן רשות לתרום ולעשר ומכל מקום תרומה לא הוזכרה כאן שחטה אחת פוטרתה ושאף היא נטלת באומד ובמחשבה ואינה צריכה מדידה ומתוך כך נראה שכבר נתנה קודם שיכנס בים או שנתן בה רשות אבל המעשרות שהם שיעור גדול וצריכים מדידה לא רצה לסמוך עליהם והיה דעתו לחזור קודם גמר הקציר ונתאחר וחשש על בני ביתו שיאכלו ואף בתלמוד המערב פירשו כיוצא בה שהתרומה בגורן היו מפרישין אותה אחר מירוח מיד אבל שאר מעשרות משנכנסו לבית ולכשירצה ויש שואלים לפי זה והלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וזו אינו קושיא שאין דין מן המוקף נאמר אלא כשהתבואה זו במקום אחד והתבואה שמעשר עליה במקום אחר ומצד שמא ישרף המעשר והתבואה קיימת וכסבור שנתקנה ולא נתקנה הא כל שהתבואה במקום אחד אע"פ שהוא אינו לשם אין זה שלא מן המוקף וכן שואלים היאך נחשד רבן גמליאל להשהות בביתו תבואה שאינה מתקנת ואף זו יראה לי שיצא מביתו בתחלת הקציר והיה סבור לחזור תכף שיגמר הכל ותכנס התבואה בבית ונשתהא וקרא להם שם וכן יש שואלים אם כן היאך אמר למוד שמשמעו שמופרשים היו ואין צריך אלא מדידה מצד שהיו מוקפים זה אצל זה ואחר שטבלים היו היה לו לומר להפריש אף זו אצלי אינה שאלה שאף למוד פירושו להפריש דהא תלמוד תרומת מעשר ודאי צריך היה הפרשה ונאמר בו למוד גם כן אלא שיש כאן קושיא חזקה שהרי אמרו בלוקח יין מן הכותיים שכל כיוצא בזו אין ברירה ואם כן היאך היו אוכלין בני ביתו על סמך זה עד שפירשו שמכל מקום חשש לעון מיתה שבתרומת מעשר ויש ברירה מיהא לסלק עונש מיתה וממה שמסייע לפירוש זה הוא ממה שאמרו בראש משנה זו מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה ברבן גמליאל וכו' ופירותיו משמע שהם טבל וכן שאמרו שצריך לקרות להם שם ואין קריאת השם אלא במה שאינו מופרש ואע"פ שבמקומה נשנית משנה סמוך למשניות של ביעור לפניה ולאחריה שמא זו מיהא לא לענין ביעור נאמרה שאלו כן היה לו לומר בה מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקנות להם שם אלמא לענין טבלים נאמרה וכפשוטה של שמועה שנאמרה בה פירותיו וצריך לקרות להם שם:

ומכל מקום יש למדין דבר מענינו ומפרשים אותה לענין ביעור והוא שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וכו' כלומר שבשנה שלישית וששית לשמטה צריך להוציא כל מעשרותיו מביתו וליתנם לראוי להם ומה שהוא חייב לאכול בירושלם כגון מעשר שני ונטע רבעי שורפו וכן בכורים אע"פ שאינו אוכלם הואיל ואין מקום אכילתם אלא בירושלם ומתודה ואומר בערתי הקדש וכו' וגם נתתיו וכו' וודוי זה בערב יום טוב אחרון של פסח של רביעית וששית ואע"פ שהיה דינו בסכות של תחלת שביעית וששית נתן שיעור זה מצד קצת דברים שגמר שלהן למעשר אחר סכות והוא שאמרו מקצה שלש שנים ונאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות מה להלן חג אף כאן חג יכול מה להלן סכות אף כאן סכות ת"ל כי תכלה רגל שכל מעשרות השנה כלים בו ועל זו אמרו במשנה זו מי שהיו פירותיו ר"ל מעשרותיו רחוקים ממנו ושהגיעה שעת הביעור צריך לקרות להם שם ולא קריאת שם דוקא כדבר שאינו מופרש אלא הזכרת שמות המעשרות לזכותם לראוי להם וללמד שלא די לו כשיאמר דרך כלל יהיו כל המתנות קנויות לראוי להם ומקומם מושכר להם ומעשה ברבן גמליאל וכו' שהשהא מעשרותיו והגיעה שעת הביעור ואמר וכו' ושמא תאמר והיאך אמר שאני עתיד למוד והלא כל אחד מופרש ומדוד היה במקומו פירשוה שנתערב ואינו נראה כלל אלא שאיפשר שסמוכים היו זה בזה או שמא כל שבשעת נתינה סתם הדברים דרך מדידה אדם נותנו לבעליו ותרומה גדולה מיהא שלא נזכרה יש אומרים מפני שאינה טעונה ביעור וכמו שאמרו יש במעשר שני ובכורים מה שאין בתרומה שהם טעונין ביעור ולא תרומה ואע"פ שאמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה ההוא מדברי סופרים ואין זה כלום ומה ענין שלא יהיו התרומות נתנות לבעליהם כשאר המתנות אלא זו שאמרו שאינה טעונה ביעור פירושה ביעור מן העולם אלא הוצאה מן הבית ליתנה לכהן ומעשר שני ובכורים טעונין שריפה ואם כן זה שלא הוזכרה הוא מטעם שהזכרנו תחלה שכבר נתנה והרי שנתישבה המשנה אלא שפירותיו משמען טבלים ואף לשון קריאת השם ולשון מדידה אין נופלים יפה אע"פ שיישבנו ענינם כפי היכולת וכן שבבבא מציעא אמרו שבשדה היו כמו שביארנו ואע"פ שפירשנוה שכל בית של אחרים כשדה הוא אצל אחרים מכל מקום אין הדבר מוכיח כן:

ומתוך כך נראה לי לצאת ידי כלם שפירותיו היו טבלים ושכונתו היתה לביעור ולא ליראת בני ביתו שמאחר שלא היה הוא לשם אין כאן חזקת חבר לטעות בה ורבן גמליאל לא היה רגיל להשהות מתנותיו וכל שכן בשנה זו שהיתה שנה שלישית אלא הענין היה שרבן גמליאל יצא מביתו בתחלת הקציר ונראה שתרם תרומה גדולה ונתנה שאלמלא כן אף הוא היה מזכירה והיה סבור לחזור קודם סכות ואירע שנשתהא בים ומצות ביעור אף על פי שעקרה וודוי שבה לפסח הבא מכל מקום תחלת מצותה בחג הסכות שנאספה כל התבואה ולא רצה לאחר וקרא שם לכל מתנותיו ולא לכונת האכילה לבני ביתו שהרי אין ברירה אלא לכונת קיום מצות ביעור והוא הוא אצלי אותו הפרק האמור בסכה מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באים בספינה ולא היה להם לולב וכו' ואע"פ שאין ברירה דוקא לאכילה אבל לכונת קיום מצות ביעור ודאי יש ברירה וכן איפשר שהפירות היו בשדה שלרוב תבואותיו היו משתהין הרבה לשם וראיית פני הבית אינה מעכבת שאם רצה להפריש מיהא שלא יהא מעשר ובזה נסתלקו כל הקושיות והדברים ברורים:

בד"ה מעשה ברבן גמליאל כו' ועוד קשה דבסיפא תני אמר רבי יהושע תרומת מעשר כו' למה הוצרך לזה כו' עכ"ל כצ"ל והוא סיפא דהך מתניתין דפ"ה דמעשר שני דמייתי לה הכא וקושייתם אינה מובנת לי דאע"ג דלא הוצרך לזה בשביל בני ביתו של רבי יהושע מ"מ הוצרך לומר כן מפני בני ביתו של ר"ג שמא יאכלו ממנו וצ"ע:

בא"ד וכן משמע בתוספתא דמס' מעשר שני כו' שהיו פירותיו כו' עכ"ל גם דבריהם אלו בכללן משנה שלמה היא בפ"ה דמעשר שני וקצת בשינוי לשון ביעור כיצד נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה מעשר ראשון לבעליו מעשר עני לבעליו מעשר שני וביכורים מתבערין בכל מקום רש"א כו' מי שהיו פירותיו רחוקים כו' ומעשה בר"ג כו' וכ"כ התוס' בהדיא לקמן כדקתני במתני' כו' וכ"ה בתוס' פ"ק דב"מ וכן צריך להגיה כמו שהוא במתני' שכתבנו שמתבערין בכל מקום דקתני בסיפא דמלתא קאי על מעשר שני ובכורים דהיינו צריך לבערם מן העולם כמ"ש התוספות לקמן וכמ"ש הר"ש במקומו שם ודו"ק:

ת"ש אמור רבי מעשה באדם א' שחלה בירושלים כר"א ואמרי לה ברי' היה כרבנן. בפרק מי שמת איתא להדיא דר"א מייתי ראיה לדבריו דלא מהני מתנת שכ"מ באמירה בעלמ' אפילו במצוה מחמת מיתה כ"א בקנין אמרו לו חכמים משם ראיה בריא היה ע"ש מיהו נרא' דשקלא וטרי' דשמעתין היינו דוקא אליבא דרבנן דלר"א לא שייך לומר ניקנינהו ניהליה במשיכה דאפשר שלא היה רוצה להקנותן לו מעכשיו אלא לאחר מיתה ואע"ג שהיה יכול להקנותן לו במשיכה שלא יקנו לו אלא לאחר מיתה דמהני אפילו עומדת באגם לאחר זמן כדאיתא בפרק האשה שנפלו אפ"ה לא סמכ' דעתיה דקסבר דלמא שמיט ואכיל וכ"ש דלא שייך אליבא דר"א הא דמקשינן וניזכינהו ניהלי' ע"י אחר דהא ר"א קאמר בהדי' בפרק מי שמת דאין זכין לגדול אע"כ דאליבא דרבנן קאי האי שקל' וטרי' דשמעתין והיינו דמייתי להא דאמרי לה בריא היה כרבנן כן נ"ל מיהו מהא דאמרו לו אין לו תקנה קשי' לי ליקנינהו ניהליה באודיית' כדאית' פ' מי שמת דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיור' וכה"ג קשה בההיא דמדוני א' דלעיל ולכאורה היה נ"ל ליישב דמתוך שהיה רוצה לחלק לכמה בני אדם כדאיתא להדיא בפרק מי שמת במעשה דמדוני שאמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן כו' דרומו לפלוני ועמו מאה צאן וא"כ היה רוצה להקנות דוקא בזה הסדר זה ראשון וזה אחרון באופן שאם ימצא איזה פחת ואחריות לא יפסיד הראשון וא"כ אם היה ע"פ אודייתא היה ההפסד לכולם בשוה אלא דלפ"ז לא הוי מקשה נמי מידי בסמוך ולקנינהו במשיכה או ע"י אחר ויש ליישב בדוחק אלא דיותר נראה דמה שאמרו ואין לה תקנה היינו שלא היה רוצים לומר דליקנינהו באודיית' דמיחזי כשקרא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן בל' התוספ' בד"ה גופא ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג אלא מאי כו' אבל ברוב ספרים כתוב גירס' אחרת כו' ה"נ דליתא למקבל מתנה דליקנינהו ניהליה בחליפין כו' ומכאן מדקדק הר"ר שמעיה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן דמעשים בכל יום כו' ועוד תדע שבכל הגמ' משמע כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל שהבי' להדיא כמה סוגיו' הש"ס דמוכחן להדיא דמהני ק"ס אפילו שלא בפני הקונה ע"ש ולולי שבענין כזה שנחלקו אבות העולם כמ"ש הרא"ש ז"ל ושאר פוסקים ראיתי לקיים בעצמי במקום גדולים אל תעמוד מ"מ כיון שהתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דברוב ספרים כתוב כן אמרתי בלבי תורה היא וללמוד אני צריך דהא בלא"ה קשיא לי למה הוצרכו להקשות ממעשים בכל יום ומסוגיי' הש"ס ואמאי לא פשיטא להו מסברא דמהני אף שלא בפני הקונה דמה נשתנה קנין זה דחליפין משאר קנינים דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות כדמקשינן הכא בפשיטות ונקנינהו ניהליה ע"י אחר במשיכה אע"כ דמשמע להו דמסברא איכא למימר דודאי שני קנין זה משאר קנינים אי משום דלא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אלא היכא שהמקנה מוסר המתנה ליד הזוכה שיהא שליח בדבר זה ומשהגיע לידו נגמר הדבר וזכה בו בשביל חבירו וכן כשמקנה לו בשטר מתנה ומסר השטר לידו ה"ל כאילו מסרו לבעל דבר עצמו משא"כ בקנין חליפין משום דקנין חליפין חידוש הוא מדברי קבלה ואין לך אלא מה שאמור בענין ונתן איש לרעהו נמצא דלפי סברא זו יש לי ליישב הקושי' שהקשה הרא"ש ז"ל מסוגי' הש"ס דהנך כולהו מיירי בחוב או במכירה ומתנת קרקע ושיעבודין ובהנך כולהו מהני נמי בשטר אף בלא קנין ואפילו במה שלא היה חייב כדאשכחן בחייב אני לך מנה בשטר וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופא הובאו דבריו בב"י סי' מ' דהיינו מטעם אודיית' ומסיק שם דאף ע"ג דמנה מטלטלים הוא אפ"ה מדטרח וכתב גמר ומקנה דהא אשכחן כמה דברים שנקנין אפילו באמירה היכא דידעינן דגמר ומקנה וא"כ מה"ט גופא מהני נמי בקנין בכה"ג אפילו שלא בפני הקונה ולאו מטעמא דשליחות אלא מטעם הודאה והתחייבות בעדים דכיון דקני מיניה אלימא מילתא טובא דלאו מילי דבדיחא נינהו אלא בלב שלם מודה או מתחייב עצמו בפניהם וכיון שמתחייב עצמו וגופו לכך ממילא נשתעבדו נכסין כדין דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי' ובהכי אתי שפיר ההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא שהרי מודה ומתחייב עצמו בכך ולא גרע מעידיו בחתומין זכין לאביי אלא דאפילו למאן דלית ליה דאביי מודה בשטר אקניית' דקנין אלים טפי וה"ל התחייבות והודאה גמורה מעכשיו מש"ה מהני שפיר דהא אפילו בהודה שלא בפני התובע דרך הודאה גמורה כתבו רוב הפוסקים דמהני אף בלא אתם עידי וכ"ש בשאמר אתם עידי דלכ"ע מהני וכ"ש היכא דאיכא שטר או קנין דעדיף מאתם עידי וכן במתחייב לזון בת אשתו או בנותיו היכא דהוי בעולם שפיר מהני אף שלא בפניהם בשקנו מידו מה"ט גופא כיון שהתחייב עצמו וגופו בחוב גמור ממילא אישתעבד ניכסי כדפרישית וכן אפילו במתנת קרקעות כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו אומר כתבו שטר מתנה לפלוני ותנו בידו דשלוחין גמורין עשאן לכתוב וליתן ומש"ה מהני שפיר אף שלא בפני המקבל משא"כ בנותן מתנה מטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטרא וא"כ לא שייך נמי סתם קנין לכתיבה עומד ואידי ואידי לא מהני בהו לאלומי מילתא למימר דגמר ומקני בלב שלם אלא קנין חשוב בעינן משיכה או קנין דחליפין ממש שמקנה לו גוף החפץ ומגזירת הכתוב וחידוש דקנין חליפין ומש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני הקנין במתנת המטלטלים כי האי דהכא שלא בפני הקונה כיון דמתורת זכייה זכיי' מטעם שליחות ליכא מטעמא דפרישית וטעמא דגמר ומקני בלב שלם נמי לא מהני בהו כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה משום דלא סמכא דעתא דקונה עלייהו כיון שיכול להבריחן מש"ה לא מהני בהו שטר וממילא דה"ה לקנין שלא בפניו והא"ש ליישב גירסת הספרים שלפנינו שהיה כתוב ברוב הספרים ה"נ דליתא למקבל מתנה כך היה נראה בעיני לולי שאיני כדי להכניס ראשי בזה מ"מ כתבתי הנלע"ד להתלמד במקום אחר ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בר"פ הנושא שכתב בעצמו זה הלשון דבמטלטלים ידועים לא מהני אלא משיכה ולא שטר אבל דרך שיעבוד וחוב מהני לשון שטר ומסיק ג"כ בסוף דה"ה לקנין והיינו לגמרי כדפרישית וממילא נתיישבו כל קושיותיו בשמעתין ועיין מ"ש בסמוך שלא היו רוצין להקנות באודייתא ולפ"ז יתיישב יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון) גמרא אלא דליתא למקבל מתנה כתבו התוס' דמכאן מדקדק הר"ר שמעיה דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן ממעשים בכל יום וכן הרא"ש ז"ל הקשה כמה קושיות מכמה סוגיות. וכתבתי ליישב בטוב טעם ולקיים הגירסא דיש לחלק בין שאר קנינים דמהני בהו שטר משא"כ במטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטר מש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני קנין שלא בפניו וכמ"ש באריכות בטוב טעם לולי שהקדמוני' לא כתבו כן וצ"ע:

בד"ה מעשה בר"ג וזקנים פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מה היה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו הכל ואף המעשר עצמו עכ"ל. כבר פירשתי בזה בחידושי בפ"ק דמציעא דודאי אין כוונת התוס' לחשש המעשר עצמו דהא קי"ל דמותר לזרים אלא שאם יאכלו כל המעשר או מקצתו יש בו האי חששא גופא דטבל דהו"ל טבל טבול לתרומת מעשר ולמאי דמסקו התוס' בשם התוספתא דר' יהושע הפריש ג"כ תרומת מעשר א"כ כ"ש דאיכא חששא שיאכלו התרומת מעשר עצמו אלא דאכתי קשה לשון התוס' שכתבו דאדרבא גרע טפי ומה גריעותא איכא הכא הא טבל במיתה כמו תרומת מעשר וא"כ יותר יש לחוש לאכילת טבל דבודאי אם יאכלו כל דהו קיימי באיסור טבל ממה שנחוש שיאכלו הכל וקיימי באיסור תרומת מעשר וכן הקשה מהר"י טראני בחידושיו. והנלע"ד דלמאי דס"ד דהתוס' שקרוב לודאי שיאכלו הכל לפי שהוא דבר מועט א"כ אתי שפיר מה שכתבו דגרע טפי דהא בפ' בתרא דיומא במי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו איסור הקל ופליגי התם בן תימא ורבנן אם אין כאן אלא טבל ותרומה וס"ל לחכמים דטבל מיקרי קל לגבי תרומה ע"ש ומסתמא קי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מאכלו' אסורות כן נ"ל ועי"ל דלגבי ביתו של ר"ג שלא היה התבואה שלהם אפשר דליכא איסורא דאורייתא כדאיתא בפרק הפועלים דף פ"ח דדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח משמע דמדאורייתא אין האיסור אלא לבעל התבואה עצמו ולא ללוקח וכ"ש מי שאוכלין דרך עראי משל אחרים ואפילו בני ביתו וכדאשכחן בפועלים וכדאיתא פ"ב ופרק ג' דמעשרות ע"ש משא"כ בתרומת מעשר דאיכא איסורא דאורייתא לכל אדם כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז קשה לי אמאי לא מייתי האי טעמא בפרק בתרא דיומא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה איך יצא מביתו כו' עכ"ל ולענ"ד כבר נזהר רש"י ז"ל מזה שדקדק בלשונו הצח וכתב ושכח ולא נתן רשות לתרום ולא כתב שכח ולא תרם והנראה מזה שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך ר"ג דא"א לתרום אלא שהיה לו ליתן רשות לתרום לכשיתלש דאף לפמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר דף י"ג שנסתפקו אם אדם יכול ליתן רשות לשליח קודם שהגיע זמנו להפריש חלה מ"מ נראה דבכה"ג אם אמר לכשיתלש דמהני עיין לקמן דף ס"ב אלא ששכת ר"ג ליתן רשות וא"כ תו לא קשה מההיא דחבר שאינו מוציא מתחת ידו ועיין בחידושי הריטב"א שתירץ בענין אחר. ומה שהקשו עוד לפרש"י למה היה צריך ליתן להם הא בקריאת שם סגי יש לי ליישב דודאי טפי עדיף ליתן להם מיד כי היכי דלא ליקו בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דר"ה וכמ"ש שם התוס' בד"ה ומעשרות דבאמר ולא אפריש קאי בבל תאחר אף קודם הביעור ע"ש. ומה שהקשו עוד דהיה לו לפרש כמה מעשר נמי אתי שפיר למאי דפרישית שהיה במחובר קודם שהלך וא"כ לא היה יודע כמה יפריש. ומה שהקשו עוד דבסיפא תני א"ר יהושע תרומת מעשר למה הוצרך לזה כו' כבר הרגיש מהרש"א ז"ל וכתב דהא ודאי היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג ורבים תמהו על מהרש"א ז"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שהיה הרבה תבואה בכרי ולמאי דפרישית דברי מהרש"א ז"ל קיימין דנהי שלא היה חושש שיאכלו הכל אפילו תרומת מעשר עצמו דבמעשר עצמו לא היה חושש שמותר לזרים מ"מ ר' יהושע ודאי היה חושש שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג המעשר עצמו קודם שהופרש ממנו תרומת מעשר וא"כ הו"ל טבל הטבול לתרומת מעשר דהוי ג"כ במיתה. ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו לתוס' וכי לא ניחא ליה לר"י להפריש מיד לקיים מצות הפרשת תרומת מעשר וזריזין מקדימין למצות ואף שלא היה מקיים ההפרשה כתיקונה לקבוע מקום מ"מ כשיבא לביתו יגמור המצוה כתיקונה. ומה שהקשו עוד כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל כבר תירץ הריטב"א ז"ל דר"ג סבר יש ברירה וכ"ש למאי דפרישית שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך וא"כ מסתמא לא היה יודע נמי באיזה מקום התבואה מונחת לקבוע מקום וכל מאי דהוי אפשר לתקוני היה מתקן דאף למ"ד אין ברירה הא אסקינן דמספקא ליה וא"כ מוטב לתפוס הספק ולהניח הודאי איסור ובלא"ה נמי הא מילתא דלצפונו או לדרומו פלוגתא דתנאי היא וא"כ שפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאידך תנא. ומה שהקשו עוד דלא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעשר אפשר דמכיון שאמר שיהא נתון ליהושע מיד לא גרע ממאי דקאמר שיהא מעשר כדאשכחן כה"ג טובא בפודה מעשר שני ולא פירש וכן במדבר על עסקי גיטה וקידושי' ולא פירש דנתינה הו"ל כמו בדיבור וה"נ כיון שאמר מה שאני עתיד למוד נתון ליהושע אפשר דהו"ל כמו שאמר שיהא מעשר. נמצא דלפמ"ש נתיישבו כל קושיות התוס' על פירש"י. ועל פי' התוס' בשם ר"ת ששעת הביעור היה ואיירי שפיר שכבר הפריש קשיא לי א"כ מאי שאני עתיד למוד דקאמר וצ"ע מיהו מסוף דבריהם שכתבו כי לא היה מתוקן משמע שהרגישו בזה ועיי' במהרש"ל ובמהרש"א ודו"ק: