Kiddushin 2a

האשה נקנית לבעלה:

בשלוש דרכים כדמפרש ואזיל והאי שלוש לשון נקבה הוא ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה:

וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסי':

וקונה את עצמה להיות ברשותה להינשא לאחר:

בכסף ובשטר מפרש בברייתא בגמ' (לקמן קידושין דף ה ע"ב) נותן לה כסף או שווה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי שטר כותב לה על הנייר אף על פי שאינו שווה פרוטה הרי את מקודשת לי ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף מקראי:

טעמא דב"ש מפרש בגמ' (דף יא.):

פרוטה של נחושת:

איסר האיטלקי של כסף ודמיו שמנה פרוטות:

האשה נקנית הכא תני בה"א. וכן בכמה דוכתין, גבי איש ואשה, קתני בה"א. כמו: "האשה שהלכה" (יבמות קיד:), "האשה שהלך בעלה" (שם סז:), האשה שנתארמלה (כתובות טו:), "האיש מקדש" (לקמן קידושין מא ע"א). וקשה: דבההיא דתנן "בתולה נשאת" (כתובות ב.) - אמאי לא תני הבתולה נשאת? וי"ל דהכא אקרא קאי, כלומר: האשה המבוררת בפסוק, דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב "כי יקח איש אשה", אבל בתולה לא קאי אקרא - דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין. אבל קשה: לקמן (קידושין יד:) דתנן "עבד עברי", "עבד כנעני" (כב:), אמה עבריה (יד:) - אמאי לא תני בהם ה"א? דהא מבוררין בפסוק נינהו! ושמא בהני, עבד ואמה, אין נופל בהן לשון ה"א - שאין מבוררין כ"כ, לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו: אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית, דהא גבי יבמה קתני "היבמה". ואין לחוש כל כך שבכ"מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה, דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המניין - כי האי דהכא, וכן "בתולה נשאת ליום הרביעי", "אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים" ו"התורה נקנית במ"ח דברים" (אבות פ"ו מ"ה) ; ויש מקומות ששונה המניין קודם - כמו "בעשרה מאמרות" (שם פ"ה מ"א), "אור לי"ד בודקין" (פסחים ב.), "ז' ימים קודם יו"כ" (יומא ב.), "בשבעה דרכים בודקין את הזב" (זבין פ"ב מ"ב), "בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" (גיטין ט ע"א):

ב"ש אומרים בדינר במס' עדויות (פ"ד מ"ז) תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא - מיהו לאו להכי מיתשיל, כדאמרינן ביומא (פ:) כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן:

בפרוטה ובשווה פרוטה תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב (ב"מ ד' נה.) "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה והאשה מתקדשת בשווה פרוטה"! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף - מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף - כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף - מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן (קידושין טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן (קידושין ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד ע"ב) דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי - דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף - מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (ב"מ נד.) "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן (קידושין ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר - אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (דף ז ע"א) "ישיב- לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו- להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב - לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה - דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (קידושין דף כ ע"א) וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע - לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות :

וכמה היא פרוטה הא דלא מפרש כמה הוא דינר, משום דדינר היו יודעין כמה היה - שהוא אחד מכ"ד בדינר של זהב כדאמרינן בריש הזהב (ב"מ נד:). אבל פרוטה, איכא פלוגתא בגמרא לקמן (קידושין דף יב ע"א) זימנין דזיילי וזימנין דייקרי. ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי:

אחד מח' באיסר כשהאיסרים כדינם, אבל כשהאיסרים מתזיילין: אחד מששה, כדאמרינן בגמרא (שם):

איטלקי מפרש ר"ת: על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא (עזרא ד, ט) "שושנכיא" - על שם שושן:

היבמה נקנית כו' תימה דלא תני מניינא כדלעיל, וליתני "נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים" וכמו מניינא דלעיל למעוטי כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא למעוטי כסף ושטר, כדדריש לקמן (קידושין יד.) "ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה". ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא נילף מק"ו מאשה כדאמרינן בגמ' (שם) דדרשינן "נעלו- אין, מידי אחרינא- לא". וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא. ואע"ג דגבי אתרוג תנן "ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד"- התם בא לפרש דברים החולקים בו. ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עברי וכנעני, אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מידי :

מאי שנא הכא דתנן האישה נקנית המ"ל אגב דבעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך התם לשון קדושין וכה"ג משני בסמוך. ומיהו אומר הר"ר מנוח דה"מ למיתני "וניתרת בשני דרכים" דגבי קדושין שייך לשון היתר:

מתני' נקנית בכסף בשטר ובביאה. אע"פ שהביאה מפורשת בתורה כדכתיב (דברים כד, א) ובעלה, דמיניה ילפינן עלה בגמרא (ד, ב. ט, ב). אפילו הכי אקדמיה לכסף, משום דאקדמיה קרא דכתיב כי יקח דהיינו כסף, דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון. ותנא שטר אחר כסף, משום דקנינו מרובה ככסף, וגט דאקדמיה למיתת הבעל, משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה. ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.

בדינר ובשוה דינר יש מקשים קדושי כסף מהיכא מדכתיב (בראשית כג, יג) כסף השדה, אם כן נימא כסף דוקא. ואם תאמר שוה כסף בכלל כסף, ליתא, דהא גבי עבד עברי אצטריך תנא לרבות שוה כסף כדתניא (טז, א) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, אם כן גבי נזיקין למאי אצטריך קרא לרבויי דתנאי (ב"ק ז, א) כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין. יש לומר כל מקום שנאמר כסף גבי קנין שוה כסף בכלל כסף, כיון דהא ניחא להו בהכי. וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא, אצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דבעל כרחו מגרע ויוצא כסף דוקא, קא משמע לן אפילו סובין. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קידושין ח, א) האי תבואה וכלים היכי דמי. אילימא דלא מקני בהו כלל. ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, דאלמא אף לקנין אצטרכינן לרבויי שוה כסף למהוי ככסף. יש לומר דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה, דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה ומנא לך, משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב לרבות שוה כסף. ויש מתרצים בזו דהיינו טעמא, משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב (ויקרא כה, ו) מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב ישיב גאולתו. והאי שוה דינר דקתני. איכא למימר דדוקא (דקתני מטלטלי) [מטלטלין קתני] אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחובר לקרקע, וכדמוכח בריש פ"ק דגיטין (י, א) גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים, דאקשינן והא איכא מחובר. ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא קתני, אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לקרקע לא אף הויה במחובר לקרקע לא. אלא דקשיא לי הא דתניא בתוס' דמכלתין פרק ד' המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה בבימוס ומה שעליו במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולם אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם עבודה זרה עליו אינה מקודשת, הא בעלמא מקודשת. ויש לומר דהתם לא אצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן דטעמא דעיר הנדחת או אשירה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת, אבל בעיר גופה או באשירה גופה בעודה מחוברת בקרקע אפילו דהיתירא נמי אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה. ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת, וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה וזה עיקר.

בדינר ובשוה דינר הא דלא קתני כמה היא דינר כדקתני כמה היא פרוטה. איכא למימר משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, לפיכך לא חשש לפרש כמה הוא הדינר. אי נמי משום שהדינר ידוע ביניהם ולא הפרוטה, וכן האיסר האיטלקי ידוע ביניהם עד ששמו בו הפרוטה, ולא הוצרכו לפרש כמה הוא איסר האיטלקי.

גמרא משום דקא בעי למיתני כסף וכו'. והוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דקא בעי למתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך ביה לשון קדושין תנא רישא נקנית כדמשני בסמוך. אלא דעדיפא מינה אמר ליה, דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא.

גמר קיחה קיחה משדה עפרון ואם תאמר אם כן ליתני האשה נקחת, דהוה לישנא דקרא טפי, ולישנא דמתניתין נמי הוו כדתנן (עירובין כו, ב) נקח בכסף מעשה, ושייך נמי אביאה דכתיב (ויקרא כ, יז) ואיש אשר יקח את אחותו, וכן כל פרשת עריות אשה אל אחותה לא תקח. יש לומר משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה.

פרק ראשון האשה נקנית בשלשה דרכים בגמ' מפרש אמאי תנא האי לישנא ומניינא למעוטי מאי וקונה את עצמה בב' דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה והאי דאקדמי' לכסף ושטר מקמי ביאה למאן דנפקא ליה ביאה מובעלה נקט סדורא דקרא דמעיקרא כתיב כי יקח דהיינו כסף כדאיתא בגמרא והדר ובעלה דהיינו ביאה ונקט שטר בהדי כסף מפני שקניינן מרובה בעלמא ואפילו למאי דמפקינן כסף מויצאה חנם אין כסף היינו למימרא דקדושי דאב הוה אבל עיקר קדושי כסף מכי יקח הוא כדמ' בצריכותא דעבדינן בגמ'. [לקמן ד"ט:] ולרבי יוחנן דנפקא ליה ביאה מדכתיב בעולת בעל איכא למימר דאקדים תנא למתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהכי אורחא דמילתא טפי ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין [דף י"ב]:

בכסף ב"ש אומרים בדנר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה בגמ' מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוי צריך למיתני אלא בה"א בשוה פרוטה וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בשוה פרוטה שיש בכלל שוה פרוטה פרוטה אלא משום דאיצטריך למתני לב"ש בדינר ובשוה דינר איידי דקתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כלישנא דב"ש. וקשיא להו לרבנן קמאי ז"ל מכדי קדושי כסף מנ"ל מדכתיב כי יקח וכתיב כסף השדה קח ממני וכיון שכן תינח כסף שוה כסף מנ"ל. וכ"ת שיש שוה כסף בכלל כסף והא אשכחן בעלמא בכמה דוכתי דכתיב בהו כסף ואפ"ה איצטריך קרא לרבויי שוה כסף כדאשכחן גבי נזיקין דמרבה שוה כסף דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. וגבי עבד עברי המגרע פדיונו נמי אמרי' ישיב גאולתו לרבות שוה כסף וגבי פדיון הבן נמי דרשינן בבכורות מכלל ופרט וכלל דשוה כסף ככסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות וגבי ערכין והקדשות נמי דאמרינן הכי היינו משום דילפינן בג"ש ערך ערך מפדיון הבן דהכי עבדינן לה להך ג"ש בבכורות וגבי אונס ומפתה דאמרי' בערכין דשוה כסף ככסף היינו משום דגמרינן להו מנזיקין דגמרינן להו תחת נתינת ישלם כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק אבל הכא גבי קדושין דלית לן רבויי ולא דרשא מנ"ל דשוה כסף ככסף. ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' שו"כ ככסף דאנן נמי גבי קדושין דדרשינן הכי אין כסף ושו"כ לאדון זה אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר דיציאה דכות' ממעטינן לגמרי ולא מיחוור דהא ודאי לאו הכריחא הוא למידרש הכי ושפיר איכא למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף מיהא לאדון אחר ומנו אביה. ואחרים תירצו דכיון דבעבד עברי שוה כסף ככסף ה"ה לעבד כנעני דליכא מידי דקני בעבד עברי ולא קני בעבד [כנעני] וכדאמרינן בפ' השולח עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש הכי נמי ע"ע נקנה בשוה כסף עבד כנעני לכ"ש. והא דגמרינן בגמ' דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר מקרקעות ולא גמרינן לה מעבד עברי היינו משום דסוף סוף איצטרכינן למיגמר חזקה מקרקעות דלית' בע"ע וכיון דכן גמרינן להו לכולהי מקרקעות והשתא דאתינן להכי דעבד כנעני נקנה בשו"כ וה"ה בשפחה כנענית דחד דינא אית להו הדר ילפינן משפחה כנענית לקדושי אשה בג"ש דלה לה. מיהו לא אלימא האי ג"ש למיגמר מינה חזקה לקדושי אשה משום דלא שייכא חזקה אלא בדבר שגופו קנוי וחליפין נמי לא גמרינן מינה משום דאיתתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מ"מ גבי דרשא דשו"כ דליכא אלא גלויי מילתא דשו"כ בכלל כסף להא מיהת תהני לן ג"ש. אבל לא למילף מינה קנין גמור לכתחלה והיינו דטרחינן לאיתויי קדושי כסף מכי יקח ומויצאה חנם ולא מייתינן לה משפחה כנענית בג"ש דלה לה. וגם זה אינו מחוור דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה אבל גבי קדושין מנ"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומי' דקנין שדה ה"ה לשו"כ דבכל הנהו דכתיבנא לעיל דאיצטריך לרבויי לשו"כ בכלהו איכא טעמא דגבי נזיקין איכא טעמא הי"א דכיון דכתב רחמנא מיטב שדהו ישלם שיד ניזק על העליונה ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ. וגבי גרעון כסף דע"ע נמי הו"א כיון שהיא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא ליה ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו לסלקו בשו"כ משא"כ כשהמלוה כופהו שאם אין ללוה מעות יפרע שו"כ כדאיתא בכתובות ולהכי איצטרך רבויי' ישיב גאולתו לרבויי שוה כסף ככסף דחס רחמנא עליה דליפוק לחירות משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים משא"כ בחוב דעלמא וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי הו"א דדברים אלו חדוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם רחמנא אוקים יד דהקדש והכהן על העליונה דהא השתא בתר רבוייא מיעט מינה עבדים ושטרות וקרקעות אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשיב מה לי כסף מה לי שו"כ והא דאמרינן בגמרא האי בתבואה וכלי' ה"ד אילימא דלא נקט להו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף לרוחא דמילתא אמרינן הכי לאלומי קושיין ולאו למימרא דאיצטרך לרבויי לענין קטן אי נמי משום דכתיב מכסף מקנתו דמשמע מיעוטא איצטרך לרבוייא דשו"כ אבל בקטן אשה ושדה פשיטא מלתא דכסף ושו"כ שוין הם וזו דעת אדוני הרמב"ן ז"ל והוא נכון:

וכמה היא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי פ' ע"ש שהמטבע הזה יוצא מאיטליא של יון נקרא כן איסר האיטלקי על שמה. והא דפירש כמה היא פרוטה ולא פירש כמה הוא הדינר משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין אלו צריכין לפ' דבריהם ותו דסך הדינר היה ידוע אצלם שהרי שיערו הפרוטה באיסר ולא פירשו כמה הוא איסר לפי שהיה ידוע אצלם:

וקונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל פי' קתני גט ברישא משום דהוו לישנא דחיי' דהיינו סידורא דקרא דכתיב ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרין והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא קתני מנין דרכים ביבמה ולימא והיבמה נקנית בדרך א' וקונה את עצמה בשתי דרכי' ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא למעוטי גט. ותו גבי ע"ע נמי אמאי לא קתני דרכים למעוטי חליפין ולמעוטי משיכ' וחזקה שאינו נקנה בהם כעבד כנעני ובסיפא דידה נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה עצמו במיתת האדון ותירץ הרמב"ן ז"ל דדרכים דקתני ברישא דמתני' גבי אשה אכולה מתניתין קאי וה"ק האשה נקנית בא' מג' דרכים שיש לנו בקטן כסף ושטר וביאה והיבמה נקנית בדרכים אלו שאמרנו בביא' וע"ע נקנה מהם בכסף ושטר אשתכח דהני שלש דרכים הדרי בכולם ואינם נקנין בדרך אחרת מיהו בסיפא דיבמה ובסיפא דע"ע מצו למתני דרכים אלא דדרכים דידהו ליתניהו בדרכים דאשה אלא דכיון דלא קתני דרכים ברישא ה"ה בסיפא וגבי עבד כנעני לא תני דרכים משום דלאו דוקא וה"ה דנקנה במשיכה וחליפין כדאיתא בגמ':

גמרא מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש והא דלא דייק מעיקרא לישנא דהאשה כסדרא דמתני' והדר נידוק נקנית ומקדש משום דאי דייק מעיקרא אמאי תני האשה ה"א דמשום סיפא תני הכי בדידה כדאמרינן הכי בסמוך ובהא היה מיתרצה לי' אמאי תני נקנית דהיינו משום סיפא דקתני וקונה את עצמה דלא מצי למיתני לישנא דקידושין ומ"ה דייק מעיקרא מנקנית כי היכי דלישמועינן דעדיפא מינה דנקט לישנא דקנין דדוקא משום דקיחה אקרי קנין ולא משום סיפא. תו מסתבר לי דהשתא לא דייק אמאי קתני האשה משום דאפשר דלישנא נקנית אכרחי' למתלי מילתא באשה הילכך בעא מעיקרא אמאי קתני נקנית ובתר דפריש ליה האי וחזא דהאי לישנא שייך נמי באיש למתני האיש קונה בעא מיניה אמאי לא קתני האיש קונה:

כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף קח ממנו פי' מה התם כסף אף הכא כסף, ולאו ג"ש ממש היא, דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה, אלא גלוי מילתא בעלמא וכעין נלמד סתום מן המפורש, דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף, ודכוותה בתלמוד, ומאי דאמרינן וקיחה אקרי קנין, לאו קיחה דכתיב בקרא, דהא קיחה אכסף קאי כדפרישנא, אלא הכי אמרינן, דקנין דשדה אקרי קנין, אלא דלא שייך שפיר למימר וקנין אקרי קנין, ולהכי נקטינן קנין בלשון קיחה כלישנא דקרא דכתיב השדה אשר קנה אברהם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף ובשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה הקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם אמר הר"ם פי' דרך מורה הזכרים והנקבות אמר הכתוב את הדרך אשר ילכו בה ואמר האשה נקנית ולא אמר האיש קונה מפני שהיא לא תהיה אשת איש כי אם ברצונה אבל אם קדשה בעל כרחה אינה מקודשת ולמדנו שהיא מתקדשת בכסף שנאמר כי יקח איש אשה ונאמר בעפרון נתתי כסף השדה קח ממני גמר קיחה קיחה משדה עפרון והקדושין בשטר הוא שיכתוב לה באיזה דבר שיזדמן אפי' בחרס הרי את מקודשת לי מאורסת לי ומה שדומה לאלו הדברים ויתן לה זה הדבר בפני עדים והראי' על זה אמרו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר כמו שאמר הכתוב וכתב לה אף הויה בשטר ודרך הקידושין בביאה שיבעלה בפני עדים לשם קדושין ואין שם... יותר מבואר הקנין הזה וזהו אשר בא בתורה ובא אליה ובעלה בביאה תעשה בעולת בעל אבל מי שקידש בביאה או בלתי שדוכין יש לדיין שיכהו שלא ילמדו ממנו ואע"פ שקדושיו שלמים משקל הדינר צ"ו גרגרים שעורת כסף ואיסר הוא דרהם והדינר ששה דרהם ומשקל האיסר ד' גרעינים ופרוטה חצי גרעין כסף מלבד שאמר האשה נקנית אמר גם כן היבמה נקנית והיה האמת שיאמר היבם קונה שהעיקר אצלנו שמי שהכריח יבמתו ובא עליה בלתי רצונה קנאה כמו שכבר התבאר בתחלת ששי מיבמות:

אמר המאירי כלומר האשה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה ושאינה נתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט בשלש דרכים ר"ל באחת משלש דרכים והם כסף ושטר וביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה ומכל מקום אינה נקנית לו בכך עדיין קנין גמור שהקדושין אירוסין הם עושים ולא נשואין ואין הקנין גמור לגמרי להשתעבד לו בשבעה מלאכות ולזכות במעשי ידיה וירושתה ומציאתה ולכל הדברים עד שתבא חפה ותגמור הנשואין וקונה את עצמה להיות יוצאה מרשות הארוס או הבעל אם נשאה בשתי דרכים ר"ל באחת מהם והן גט ומיתת הבעל ופירשו בגמרא במנין זה שהמנין הראשון ר"ל נקנית בשלש דרכים בא למעט חפה בלא קדושין שאינו כלום שאע"פ שאחר קדושין עושה נשואין גמורים והיה לנו לומר שאף בלא קדושין תועיל מיהא לעמוד במקום קדושין אינו כן אלא אין חפה בלא קדושין עושה כלום וכן בא למעט חליפין אע"פ שקונה בקרקעות ובמטלטלין שהרי קנין חליפין אף בפחות משוה פרוטה הוא וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה והרי אמרו אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה והילכך אפילו היו החליפין שוין כמה הואיל ומתורת חליפין היא אינו כלום כמו שנבאר למטה והמנין השני ר"ל וקונה עצמה בשתי דרכים בא למעט שאינה קונה את עצמה בחליצה אע"פ שהיבמה קונה עצמה בחליצה שהרי באשה דעלמא כתיב וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ושלשה דרכים אלו שהאשה נקנית בהם כלם קדושי תורה הם וכמו שהביאו את כלם בגמרא מן המקראות כסף מכי יקח ושטר מויצאה והיתה וביאה מובעלה וכן שבשמועת חפה קונה אמרו תנא דכתיבין בהדיא קתני אלמא ששלשתן מן התורה הן וכן שאמרו חדא מחדא לא אתיא וכו' והעלו בה שאף חדא מתרתי לא אתיא כלומר וכלן הוצרכו להביאם מן המקראות אלמא כלהו בחדא מחתא נינהו וכן שאמרו בפרק זה בגמרא בית שמאי אומר בדינר והרי קדושי אשה ככסף הכתוב בתורה הוא וכו' ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שקדושי כסף מדברי סופרים ואף מגאוני הראשונים כתבוה כן בראשון של כתבות ובשלישי של בתרא מ"ח ב' בענין מה שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והקשו בה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות והיו מפרשים תינח דקדיש בכספא שהם קדושי סופרים ואף סופרים יכולים להפקיעם הם אמרו והם אמרו אבל קדושי ביאה מאי איכא שהן מן התורה היאך הם מפקיעים אותם ומכל מקום עקר הפירוש בו תינח דקדיש בכספא שהרשות ביד חכמים להפקיר ממונו של זה שהפקר בית דין הפקר ונמצא שלא קדש בשלו על הדרך שאנו אומרים באיסורי הנאה מדברי סופרים שאם קדש בהם אינו כלום שאע"פ שמן התורה מותר בהנאה כבר הופקר על ידי סופרים ואין זה ממון שלו אבל מכל מקום קדושי כסף אף הם מן התורה בלא שום פקפוק ואף גדולי הדורות העידו על גדולי המחברים שחזרו בהם ומכל מקום הגיעה לידי שאלה שנשאלה להם על זה והשיבו בה ממה שכללו במנין המצות שכל דבר שלמדהו בהיקש או בקל וחומר וגזרה שוה ובכלל באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם אינו קרוי של תורה אלא של סופרים אלא אם כן אמרו בו חכמים בפירוש שהוא מן התורה ואפילו דבר שנאמר עליו הלכה למשה מסיני בכלל דברי סופרים הוא ואם כן הכסף למדנוהו מקיחה קיחה והיה מן הדין לומר שאף השטר מדברי סופרים שאף היא באה מהקש ויצאה והיתה אלא שהביאם לומר שהוא מן התורה ממה שאמרו ט' ב' בענין נערה המאורסה משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אלמא שאירוסין של שטר הם מן התורה ומכל מקום אין אנו סומכין על כלל זה שהרי כל המקומות מעידין שכלם מן התורה וכן שמצינו בכבוד אשת אב שבאה מן התורה נאמר עליה בכתבות במעשה פטירתו של רבי דאורייתא היא ואעפ"כ אינו אלא מדברי סופרים ונשארנו על שיטתנו שכלם מן התורה:

ועכשיו הוא מתחיל להזכיר את שלשתן והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום ושהכתוב הקדימו וכדכתיב כי יקח ובדין היה להזכיר ביאה אחריו וכסדור המקרא אלא מתוך שהשטר אף הוא קנינו מרובה סמכה עם הכסף וענין קדושי כסף יתבאר בגמרא שנותן לה כסף או שוה כסף ואין צורך לטרוח מהיכן יצא לנו מן המקרא להיות שוה כסף ככסף כמו שטרחו רבותינו בה בנזקין להביאה מכסף ישיב לבעליו ובעבד מישיב גאלתו שלא הוצרכו להביאם מן המקרא אלא בדברים שהפורע פורע שוה כסף על כרחו של מקבל כגון עבד לאדון ומזיק לניזק אבל אשה ושדה שאין הנותן רשאי ליתן לעקר קנייתם שלא מדעת המקבל פשוט הוא שכל שהיא מקבלת שוה כסף הרי הוא ככסף ויש מפרשים בדרך אחרת לומר שלא הוצרכו לטרוח בכך אלא בעבד דכתיב ביה בהדיא כסף וכדכתיב מכסף מקנתו והוצרך לרבות שוה כסף מישיב גאלתו וכן בנזיקין דכתיב ביה בהדיא כסף ישיב לבעליו הוצרך לרבות שוה כסף מדכתיב ביה ישיב אבל הכא לא כתיב ביה כסף בהדיא אלא מהקישא דקיחה קיחה וראשון עקר:

ונשוב לדברנו והוא שכשהוא נותן את הקדושין נותן לה בפני עדים ואומר לה בפניהם הרי את מקדשת לי ואין הכרח לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך וצריך שיהו העדים רואים את נתינת הכסף ושומעים שהוא אומר לה הרי את מקדשת לי בלשון שתהא היא מבינתו או בדרך שתהא היא מבינה שלקדושין הוא נותנם כמו שנבאר אבל קדושי שטר צריך שיכתוב בשטר על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ושיהו העדים רואים מה שכתוב בשטר ונתינת השטר לידה ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין אבל ראיתי לחכמי ההר שכתבו שאינו צריך לומר לה כלום שהרי מה שצריך לומר לה כתוב הוא בשטר והוא שאמרו בגמרא כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת לי וכיצד בשטר כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקדשת לי ולא הזכיר בה ואמר לה הרי את מקדשת לי והם פירשו הטעם מפני שהכסף אדם עשוי ליתנו או להלוותו או לקנות בו אי זה דבר ואם אינו מפרש בנתינתו שלשם קדושין הוא נותנם אין במשמע נתינתו ענין שם קדושין כלל והרי הוא כמונה מנה לחברו בפני עדים שאין ראית המנין שום זכות למונה שמא חייב היה לו או נתנם לו אבל שטר שכתוב בו שתהא היא מקדשת לו אינו צריך אמירה אחרת שהרי אמירתו מפורשת בשטר ואין צריך בה אלא שיראו העדים מסירת השטר ולשון שכתוב בו ושתהא היא יודעת שהוא שטר קדושין ויש מפרשים אף בשאינה יודעת כן ואין הדברים מתישבים לי שאם הוא מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אף בכסף אין צריך לאמירה ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה כלל היאך היא יודעת מה שכתוב בשטר שתתקדש במסירת השטר בלא שום אמירה ואיפשר לדעתם בשכבר דבר עמה אלא שעכשיו לא היו עוסקים באותו ענין שבכסף צריך לפרש כמו שיתבאר הואיל ועכשיו מיהא אין עסוקין באותו ענין ובשטר הואיל והעדים לפניה והוא נותן לה השטר ומקבלתו בפניהם וכבר דבר עמה על עסקי קדושיה או נשואיה אע"פ שעכשיו אינם עסוקין באותו ענין דיו ועקר הדברים כדעת ראשון והראיה שהרי צריך שיכתוב השטר לשמה ומדעתה כמו שיתבאר ונמצא מכל מקום שקדושי כסף צריכין ראיה ושמיעה וקדושי שטר ראיה בלא שמיעה ורבותי חולקים לומר שאף בשטר צריך אמירה וכמו שאמרו בגט כתב לה ונתן לה ואמר לה הרי את משלחת וכו' ונראה לי כדעת ראשון שהרי בשאר הקנאות אמרו כתב לו שדי מכורה לך וכו' ואין צריך אמירה וקדושי ביאה חלוקה שלישית והוא שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה ר"ל בלא ראית המעשה אלא שיתיחד בפניהם ויאמר לה בפניהם התיחדי עמי להתקדש לי בביאה ונכנסת עמו לחדר בפני העדים והן הן עדי הייחוד הן הן עדי ביאה על הדרך שאמרוה במסכת גיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ומכל מקום אינו דומה מכל וכל לזו שבמגרש את אשתו ולנה עמו אינו צריך שיאמר לעדים שלשם קדושין הוא מתיחד עמה שמאחר שלבו גס בה רגלים לדבר שאין יחודו אלא על עסקי ביאה ולקיבעיה הדר וודאי בעל ומאחר שחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אומרים שגמר ובעל לשם קדושין והוא עדות המתקיים בידיעה שלא בראיה אבל אשה דעלמא שאין לבו גס בה אם אינו אומר לה בפני עדים שתתיחד עמו להתקדש לו בביאה אע"פ שנכנס עמה לחדר בפניהם אין אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שמאחר שאין לבו גס בה שמא לא בעל שהרי אף בנתארסה ונתגרשה מן האירוסין אנו אומרים כן כמו שיתבאר במקומו וזהו לדעת מה שאמרו בבריתא של משנה זו כל ביאה שהיא לשם קדושין מקדשת שאינה לשם קדושין אינה מקדשת וודאי בעדים קאמר דאי לאו בעדים אפילו לשם קדושין אינה כלום ויש אומרים שאפילו לא אמר לה שתתייחד לשם קדושין הואיל ואמר לה בפני עדים שתתיחד עמו ונתיחדה בפניהם מקדשת שודאי בעל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואחר שכן לשם קדושין בעל וכן שאם העדים והאשה יודעים שלשם קדושין הוא מתיחד אינו צריך לשום דבור בעולם שדבר זה הוא יותר מלבו גס בה:

ומכל מקום רוב מפרשים מסכימים שכל שלא הזכיר ביחודו לשם קדושין אינו כלום אלא במגרש את אשתו ואף במגרש את אשתו קצת גאונים פירשוה גט מספק שאמרו צריכה גט משני הא גט ודאי לא שאין חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עושה קדושי ודאי שלא לחוש לקדושי שני אם נתקדשה לאחר כן לאחר ומכל מקום יש לדון עליה שהרי נאמרה חזקה זו אף לקולא בפרק המדיר בענין קדשה על תנאי וכנסה סתם ובקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת והוא שאמרו שם קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אמר רב צריכה הימנו גט ופירש אביי הטעם מתורת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וודאי מחל תנאו לענין שקדושיו קדושין אע"פ שלענין כתבה מכל מקום הפסידה כתבתה כמו שיתבאר שם ושאלו בה והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא קטנה שלא מיאנה והגדילה ר"ל אצל זה הראשון ואחר כך עמדה ונשאת לאחר רב אמר אינה צריכה גט משני שבודאי משהגדילה אצל הראשון בעל לשם קדושין גמורים אלמא שמה שאמר בקדשה על תנאי וכנסה סתם שצריכה גט לא מספק אלא שהיא מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אינה מקדשת לשני ומכל מקום אפשר דוקא באלו שתחלתם בענין אישות שכבר קדשה על תנאי ובקטנה שכבר נשאת לראשון אבל בזו שנתגרשה לגמרי אין חזקה זו נחשב קדושי ודאי ואם תאמר אף בזו כן מפני שכבר נשאת לו אע"פ שנתגרשה באשה דעלמא מיהא לא ולפיכך צריך שיאמר לה שתתיחד לשם קדושין ומכל מקום יש מפרשים שלא אמרו הן הן עדי יחוד אלא במגרש וכו' אבל אשה דעלמא צריך לראיית מעשה וכן כתבוה גדולי המחברים בפירושי המשנה ולשטה זו מיהא נראה שלא ראית מעשה דוקא אלא שיראו כמזדווגים על הדרך שאמרו בדיני נפשות משיראו כמנאפים והדברים רופפים וראוי להחמיר בה:

ולמדת מכל מקום שבקדושי כסף צריך שיאמר לה הרי את מקדשת לי ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון יותר שלם בכך כמו שביארנו ואף בביאה אינו צריך לומר בביאה זו אלא שיאמר השמעי לי להיות מקדשת לי או התיחדי עמי והרי את מקדשת לי ואם אמר בביאה זו מוטב אבל בשטר אע"פ שאין צריך לומר בה כלום כמו שביארנו אם בא לומר יאמר הרי את מקדשת לי לבד ואינו אומר הרי את מקדשת לי בשטר זה שאין לשון בשטר זה נופל בה יפה שאינה מקדשת בגוף השטר שהרי אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא כלומר ויכול לומר הרי את מקדשת לי בשטר זה וליתנו לה בתורת שוה כסף אבל קדושי שטר אין צריך לדמי השטר ואפילו אין בו שוה פרוטה מקדשת וכן אפילו כתבו על איסור הנאה על הדרך שביארנוה בגט וכמו שאמרו בתלמוד המערב כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה בא לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ואפילו באיסורי הנאה של תורה לדעתינו כמו שיתבאר למטה ובקדושי כסף אינו כן שאף באיסור הנאה מדברי סופרים אינה מקדשת כגון המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כמו שביארנו במקומו שכל המקדש על דעת חכמים מקדש והם עשאום הפקר ועשהו ממון שאינו שלו וכן כותבין אותה על דבר שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה שאף בגט כל שיש שם עדי מסירה כשר בכך ויראה שמדקדקין בו לכתבו בכתב שרשומו מתקיים כגון דיו וסיקרא וכיוצא בהן על הדרך שאמרוה בגט וכן שלא יכתב במחבר לקרקע הכל על הדרך שיתבאר בגט ואף לגדולי הדורות ראיתי שכתבו בשלישי של יבמות שאם כתב לה בכתב ידו וחתם עד אחד מקדשת מן התורה אלא שמדרבנן הם קדושין פסולין על הדרך שאמרוה בגט ולא אמרו המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו אלא בכסף ובביאה או שמא דנין כתב ידו ועד אחד כשני עדים לענין זה ובשני של מסכתא זו כתבו שכתב ידו בלא עדים מקדשת מספק ואין חלוק לדעתם בענין זה בין קדושין לגרושין אלא בשיש עליו עדים ואין בו זמן שבגט הוא פסול ובקדושין הם קדושין גמורין ויש חולקים בזו לומר שאין בדברים אלו דמיון בין גט לקדושין כלל וכל שאין שם עדים אין חוששין לקדושיו ולא עוד אלא שאף עדי חתימה לדעתם אין מועילים בו בלא עדי מסירה ועדי מסירה מועילין בו בלא עדי חתימה שאין עדי חתימה מעלים ומורידין בו כלל אלא שגדולי המפרשים לפי מה שכתבו במסכת יבמות נראה שהצריכו בשטר קדושין עדי חתימה ועדי מסירה וכל שאין שם עדי חתימה עושין אותן קדושי ספק ומכל מקום אף הם מודים שאם יש שם עדי חתימה ואין שם עדי מסירה אין כאן בית מיחוש ועקר הדברים שהכל תלוי בעדי מסירה וכן צריך לשמה וכל שלא לשמה פסול אף אם היה בה שוה פרוטה הואיל ובתורת שטר מקדשה וכן זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי היא ספק מקדשת:

ומעתה התחיל לבאר במשנה זו בקדושי כסף אי זהו שיעורן ואמר בית שמאי אומר בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה והלכה כבית הלל שאין הדבר תלוי אלא בממון ופרוטה ממון הוא וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי ופירשו גדולי המחברים שהאיסר יש בו כסף משקל ארבעה שעורות ונמצא בפרוטה משקל חצי שעורה ואע"פ שהפרוטה בכל מקום הזכירו שהיא של נחשת הוא מפני שאין כסף שבה נחשב לכלום ועיקרה נחשת אלא שמערבין בה ללבנה משקל חצי שעורה של כסף ודבר זה נמנה בעדיות מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל ואע"פ שהשטה מתחלפת אם נתקדשה בפרוטה וקדשה אחר בדינר מכל מקום אנו דנין את מחלקתם אחר קדושי ראשון ואחר כך הזכיר הדרכים שהיא קונה עצמה בהם והם גט ומיתת הבעל היבמה נקנית קנין גמור להיותה אשת איש לכל דבר בביאה ואף בזו צריך עדי ייחוד ואע"פ שאמרו בין שוגג בין מזיד קנה מכל מקום צריך שיהיו בזה עדים שאם לא כן במה נקנית וכן כתבוה רבותי אלא שמזו של שוגג למדנו שאין צריך לומר לה התקדשי לי בביאה וכן אינו צריך להזמין עדים שיראו את היחוד אלא שיראו מאליהם וכן בכל קדושין שבעולם שאין עדי קדושין צריכין הזמנה ולא אתם עדי אלא כל שרואים מאליהם דיים וביבמה מיהא שטר וכסף אין מועילין בה אלא שמדרבנן מועילים לפסלה לשאר אחים ונקראים קדושי מאמר אלא שאין גומרין בה להקנותה לו לשום זכות בעולם וקונה את עצמה בעודה יבמה בחליצה ובמיתת היבם הא משנתיבמה הרי היא אשת איש גמורה וקונה את עצמה בדרכים שהוזכרו למעלה והרבה טרחו בחדושין ביבמה ובשאר הקנינים שהוזכרו במשנה למה לא שנו בהם דרכים ואין בדברים אלו שום עקר:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה האשה נקנית כו' או העבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל שהוצרכו לזה דאף אם תאמר דמהכא אין ראיה דדרך לשנות איש ואשה בכל דוכתין בה' אלא יבמה קשיא אם לא דיבמה אקרא קאי ומ"מ קשה כו' עכ"ל ע"ש אבל לפי זה אין לו מקום כאן אלא בעיקר קושייתם לעיל ה"ל לומר כן דאין לחלק בכך וכמ"ש התוס' בריש כתובות דאכתי תקשי מהיבמה אבל הנ"ל דהכא לא אסקי התוס' אדעתייהו כלל לחלק בהכי והאי תירוצא שכתבו לעיל דאשה מבוררת בקרא ובתולה אינה מבוררת בקרא ודאי דקאי אלא אמה שנדחקו הכא לומר ושמא בהני עבד ואמה לא נופל בהו לשון ה' כו' אמרו דאין לומר בהך דעבד ואמה דלא תקשי מנייהו כלל דהיינו דלא תנא בהו בה' משום דלא הוה ריש הפרק כמו כל הנהו האשה דנקטו דהוו ריש הפרק דא"כ תקשי לך היבמה דלא הוה ריש הפרק וא"כ ע"כ איצטריך לן לדחוקי כדלעיל דבהני עבד ואמה אין נופל כו' גם מה שהקשה מהרש"ל דהא האשה שנתארמלה דלא קאי אקרא מא"ל כו' אין כאן קושיא דה"ק האשה הנשואה המבוררת בקרא אם נתארמלה וכה"ג איכא לפרושי האשה שהלכה והאיש שהלך ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה בפרוטה כו' אבל גבי קידושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי"ל דילפינן מע"ע כו' עכ"ל דע"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע כמ"ש הר"ן וכן בשטר וה"נ פסיקא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע ומ"ש דילפינן להו מע"ע כו' היינו לחד תירוצא שכתבו לקמן אבל לתירוץ שני שכתבו התוס' לקמן דליכא למילף נזקין מע"ע משום דאימא דהקל עליו הכתוב בשוה כסף כדי שלא יטמע בין הנכרים א"כ ה"נ מה"ט ליכא למילף קדושין וערכין מע"ע אלא דלההוא תירוצא צ"ל דנילף ערכין וקדושין מנזקין וכן נראה מדבריהם לקמן מיהו ק"ק אמאי לא ניחא להו כדבעי למימר מעיקרא דמסברא נימא שוה כסף ככסף בקדושין וערכין ומיהו אצטריך קרא בע"ע ונזקין דאי לא הוה כתיב בע"ע ס"ד דלא יהיה שוה כסף ככסף בע"ע לפי שגם הוא גרם לו לימכר כו' כמ"ש התוס' בתירוץ שני ואי לא הוה כתיב בנזקין ס"ד דלא יהיה שוה כסף ככסף לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כו' כמו שכתבו התוס' בתירוץ קמא ודו"ק:

בד"ה היבמה נקנית כו' א"נ משום דלא אצטריך למיתני בהו מנינא למעוטי מידי עכ"ל ק"ק דהא בע"ע איכא למעוטי חליפין כדדרשינן לקמן מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין ודומיא דהכי ממעטינן הכא מנינא דרישא לקמן למעוטי חליפין ודו"ק:

בד"ה מ"ש הכא כו' דה"מ למתני וניתרת בשני דרכים כו' עכ"ל והוא שייך ללשון קדושין דמשמע דאסר לה אכולי עלמא ואינה מקודשת היינו דניתרת לכולי עלמא וק"ל:

בד"ה משום דקבעי למיתני כסף כו' אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח ספר המקנה עכ"ל מיהו לא מצי למימר משום דקא בעי למתני שטר כו' וגמר קיחה קיחה מואקח ספר המקנה דלהך מלתא לא נתקבלה ג"ש דקיחה קיחה ומהאי טעמא הא דאשה נקנית בשטר ילפינן לה לקמן מויצאה והיתה ולא ילפינן לה מהך ג"ש דקיחה דלא נתקבלה רק לענין כסף ודו"ק:

בד"ה וכתיב התם כו' וליתני האשה נקחת כו' הכל נקח בכסף מעשר כו' עכ"ל ניחא להו לאתויי הא דנקח דהוא בעצמו לשון נקנית ולא ניחא להו לאתויי ואקח את ספר המקנה דההוא לאו לשון קיחה משמע אלא דקאי אספר כמו קח ממנו דעפרון דקאי אכסף ולא אשדה ודו"ק:

בתוס' ד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה קתני היבמה פירוש מאי דוחקן לפרש דלשון האשה ר"ל המבוררת בקרא ונצטרך לחלק בעבד עברי שאין נופל בהן לשון ה' אע"פ שהן מבוררות בפסוק ולמה לא פירשנו דגבי לשון איש ואשה דרך התנא לשנות לשון ה' כמו שפירשו התוס' בדבור ראשון בריש כתובות ונראה שהטעם הוא דר"ל האשה המפורסמת שכל איש הוא צריך לאשה וע"ז אמר שא"א לפרש כן דהא גבי יבמה קתני היבמה א"כ ש"מ דהכל תלוי במבוררת בקרא ודו"ק:

ד"ה משום דקבעי וכו' עד א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין וכו' פירוש המקשה היה יורע שפיר דבשטר שייך לשון קנין ואפ"ה הקשה מאי שנא ונ"ל משום דהוה קשה ליה ותנא תרתי אטו חדא דהיינו שטר ומתרץ דגם כסף שייך ביה לשון קנין וא"כ הוי חדתי:

בעזרת האל אתחיל לפרש מסכת קידושין

האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה לכאורה נראה דהא דקתני האשה נקנית היינו גדולה דאלישנא דקרא קאי וכמ"ש תוספות ובלשון תורה סתם אשה היינו גדולה ולא קטנה ומשום הכי קפסיק ותני דנקנית בג' דרכים משא"כ בקטנה לא פסיקא מילתא דנקנית בג' דרכים דהאיכא פחותה מבת שלש דאינה נקנית בביאה ובזה היה מקום ליישב קושיית התוס' בד"ה האשה דלעולם בכולהו דוכתי לא קתני בה"א הידוע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה אלא דהכא שייך למיתני בה"א לאשמעי' דאאשה המבוררת קאי היינו גדולה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בפתיחה דלשיטת רש"י ז"ל קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות בשטר נמי אינה מתקדשת כמ"ש באריכות:

(קונטרס אחרון) האשה נקנית בשלשה דרכים בפנים כתבתי דסתם אשה היינו גדולה אבל קטנה לא פסיקא ליה דהא איכא קטנה פחותה מבת ג' דאינה ניקנית בביאה. וראיתי להזכיר מאי דהוי קשיא לי כמה שנים כיון דקטנה פחותה מבת ג' אינה מתקדשת בביאה א"כ לא תתקדש כלל אף בכסף ושטר דהא איתקשו הוויות להדדי כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ד. והייתי רגיל לתרץ מתוך מה שכתבתי בכמה דוכתי במכילתין דלא שייך לומר אין היקש למחצה אלא לענין דכל מה שכתוב בפירוש בחדא ילפינן לאידך מינה משא"כ במידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן תו לא שייך למימר אין היקש למחצה דכל חד מוקמינן אסברא ולפ"ז אתי שפיר דהא דאין קטנה פחותה מבת ג' מתקדשת בביאה לא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן דהא אין ביאתה ביאה לשום דבר דבתוליה חוזרין ואין חייבין מיתה על ביאתה בא' מהקרובים וא"כ לא מצינן למילף מיניה לקדושי כסף ושטר דהא התם לא שייך הך סברא כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי התם בפרק המדיר בענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח דהך מילתא דאיתקשו הוויות להדדי עדיף מהקיש' כיון שכללן הכתוב לכולהו הוויות כחדא משמע דכל הדינים שיש בזה יש בזה ולא שייך ביה הך כללא דפרישית כמ"ש שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונ"ל ליישב דבלא"ה האי קרא דוהיתה לאיש אחר דאיתקוש הויו' להדדי לא קאי אקטנה אלא אגדולה דאכי יקח איש אשה קאי ואשה היינו גדולה ולא קטנה ועוד דקרא בנשואה איירי דכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה וא"כ ע"כ לא קאי אקטנה דלא קרינן בה כלל והיתה לאיש אחר דאין לה קידושין לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) מיהו לפירש"י בגיטין פרק התקבל דף כ"ג ע"ב דקטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתגרשת אף ע"י אביה א"כ משמע דאינה מתקדשת בקידושי שטר נמי ע"י אביה כיון דלא ידעינן לקידושי שטר אלא מהקישא דויצאה והיתה א"כ אין לך אלא מה שאמור בענין אבל קדושי כסף ע"י אביה בוודאי יש לה מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת לענין גירושין מכלל דיש לה קדושין ועיין בחידושינו פרק התקבל שם:

תוספות בד"ה ב"ש אומרים בדינר כו' אע"ג דאי קיבלה קידושין כו' מיהו לאו להכי איתשל כו' עכ"ל. וקשיא לי דלכאורה מוכח איפכא דכי איתשיל לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל דאי לענין קידושין הראשונים פליגי ואיתשל אי צריכה גט מראשון או לא התינח דפליגי שפיר בדינר ובפרוטה אבל לענין שוה פרוטה ושוה דינר לא משכחת לפלוגתייהו דהא לכ"ע צריכה גט אפילו בשוה פרוטה דהא לקמן דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומדקתני אפי' כור תמרים בדינר לשון גוזמא משמע דבכל מידי דשוה כסף חיישי' להכי א"כ כי היכי דאיכא למיחש שמא שוה פרוטה ה"נ איכא למיחש אפילו בתמרה שמא שוה דינר ולכ"ע צריכה גט מספק וע"כ דלא שייך פלוגתייהו לענין שוה כסף אלא לענין אם קיבלה קידושין מאחר דלב"ה מקודשת בודאי לראשון ואין צריכה גט משני ולב"ש כיון דכאן אין שוה דינר אלא מחשש שמא שוה במדי היא מקודשת א"כ קידושי ראשון אינן אלא קידושי ספק וקידושי שני נמי תפסי בה מספק וצריכה גט משניהם א"כ הדר הו"ל מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאי חששא דשמא שוה פרוטה במדי לא שייך אלא בדבר המתקיים עד שיגיע למדי א"כ אשכחן שפיר לפלוגתייהו בדבר שאינו מתקיים משא"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שלא חילקו בכך ונראה מל' הרא"ש שהיא שיטת התוספות א"כ קשה ונראה ליישב דלעולם לענין קידושי ראשון פליגי ונ"מ אם נתקדשה בפחות משוה דינר ונבעלה לאחר דלב"ש פטורין ממיתה דאינן אלא קידושי ספק ולב"ה חייבין מיתה. ואע"ג דלפמ"ש התוספות בסמוך דשוה כסף ילפינן מעבד עברי ונזקין והיינו במה מצינו דהיינו בבנין אב וא"כ הא קי"ל אין עונשין מן הדין אפילו במאי דאתיא בק"ו וכ"ש בבנין אב כמבואר בפשיטות מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת כל מיני אישות בכלל אפילו מאי דאתא בבנין אב ותדע מדדייקינן לקמן אקידושי כסף וביאה והלא דין הוא ומאי קושיא הא אכתי איצטריך למיכתב בהדיא כדי לחייב מיתה דאין עונשין מן הדין אע"כ כדפרישית ועדיין צ"ע בסזגית הש"ס מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דהא דילפינן שוה כסף מעבד עברי ונזקין לשיטת התוספות לא איירי כלל בבנין אב אלא כמשמעות הכתוב א"כ א"ש טפי ודו"ק:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה בדינר שכתבו דלאו לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל אלא לענין קדושי הראשון עצמה אי הוי קדושין א"כ משמע לכאורה דהתוספות סברי דהא דקי"ל קידשה בתמרה אפילו כמה תמרים בדינר מקודשת היינו דוקא בדבר המתקיים וכשיטת הרמב"ם ז"ל דאל"כ לא משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה בשוה כסף אלא דאיכא למידחי דלעולם כשיטת הרא"ש ז"ל דאין לחלק ואפ"ה משכחת פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוה כסף לענין חיוב מיתה. ואם כן משמע דשייך חיוב מיתה בקדושי שוה כסף אע"ג דאתי' בבנין אב וקי"ל אין עונשין מן הדין אפ"ה שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא ועי"ל כיון דכתיב את בתי נתתי כל עניני נתינות במשמע וכתיב והוציאו את הנערה וסקלוה:

בד"ה בפרוטה תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה כדתנן כו' ולפמ"ש בהגה' מרדכי הובא בש"ע דלכתחלה אין לקדש במטבע משום דדעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה א"כ אין מקום לקושיית התוס' ונראה דהתוס' לא נחתו להאי סברא כלל דהאי סברא לא שייכא אלא לעניין חליפין דבעינן דומיא דנעל כן נ"ל בשיטתם וצ"ע:

(קונטרס אחרון) בד"ה בפרוטה תימא דלא ה"ל למיתני אלא שוה כסף משמע דהתוס' לא נחתו כלל לסברת הגהות מרדכי שהובא בש"ע דלכתחילה אין לקדש במטבע דדעתה אצורתא דא"כ לא היה מקום לקושייתם. דאי לא הוה תנא בפרוטה ה"א שאפילו בדיעבד לא מהני מה"ט גופא דדעתה אצורתא והתמיה שלא הרגישו בזה פוסקים האחרונים:

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים בַּכֶּסֶף וּבִשְׁטָר וּבַבִּיאָה נראה לי בס"ד דגם התורה מכונית בשם אשה לישראל כמו שנאמר 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' אל תקרי מורשה אלא מאורסה (פסחים מט:), נקנית לאיש ישראל בשלשה דרכים הללו בַּכֶּסֶף שיוציא כספו לשכור לו רב פקח וחריף וירא שמים שילמדנו תורה וּבִשְׁטָר שיהיה לו ספרים יקרים ומוגהים שילמוד בהם ונקנית בְּבִיאָה הוא רמז להתשת כוחו של אדם שיוציא כוחו ושומן בשרו ביגיעתו בה וכמו שאמרו חכמי המוסר אין אדם משיג התורה אלא עד שיקיא ויוציא מקרבו כל חלב שינק מדדי אמו וכן אמרו רז"ל (ברכות סג:) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמראָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד), וזהו הביאה באשה הגופניית שתהיה על ידי זרע האדם שהוא כוחו ועצמותו אשר בפנים שנותנו באשה בבואו עליה. והנה שלשה דרכים שהאשה נקנית בהם הם ראשי תיבות 'כבש' [ כֶּ סֶף שְׁ טָר בִּ יאָה] שהוא זכר והוא מסטרא דרחמי וסופי תיבות הנזכר הוא 'פרה' [כֶּסֶ ף שְׁטָ ר בִּיאָ ה ] שהיא נקבה והיא מסטרא דדינא ונרמז הזכר למעלה והנקבה למטה שגובר החסד על הדין ונרמזה האשה בשם תורה לסימנא טבא שהיא פרה ורבה.