Kiddushin 10a

מודה לענין קנס אע"ג דלענין קטלא לא חשיב לה כבתולה לענין קנס בשאינה ארוסה מודה דכולהו משלמי:

לבדו קרא יתירא הוא דהא כתיב (דברים כ״ב:כ״ו) ולנערה לא תעשה דבר:

שניהם שוים בני עונשין למעוטי גדול הבא על הקטנה:

האי סברא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כו' מנלן:

תחילת ביאה קונה באירוסין:

אי נמי לכהן גדול אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחילת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה דכתיב (ויקרא כ״א:י״ד) בתולה מעמיו יקח:

ביאה אירוסין עושה כו' המקדש בביאה מי הויא הך ביאה כנשואין או אינה אלא כשאר אירוסין:

ואינו יורשה כו' דקי"ל (יבמות דף כט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אינו יורשה ואינו מיפר נדריה בלא אביה:

עד שיהיו שניהם שוין פי' הקונטרס בני עונשין למעט גדול הבא על הקטנה ולא נהירא דהא תנן בפ' יוצא דופן (נדה דף מד:) ומייתי לה בסמוך בת ג' שנים ויום אחד כו' וקא אמר אם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה משמע דגדול הבא על הקטנה חייב ואע"ג דקטנה לאו בת עונשין היא ויש מפרשים דההיא דהתם אתיא כרבי יונתן דפליג אדרבי אושעיא ודוחק הוא ור"ת פי' עד שיהיו שניהם במיתה אחת ולאו בבני עונשין תליא מילתא ואפילו גדול הבא על הקטנה חייב אם הם שוים בקטלא וקאי אמילתיה דר"מ דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) גבי נערה המאורסה דר"מ סבר נערה ולא קטנה וחכמים אומרים נערה אפילו קטנה במשמע ובעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה המאורסה לרבי מאיר מהו לגמרי ממעטינן לה או מסקילה ממעט לה אבל מחנק לא וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט לה דאי ס"ד מסקילה ממעט לה אבל חנק חייב והא בעינן שניהם שוין כלומר באותה מיתה שאם היתה גדולה בסקילה ולפירוש זה ניחא דבעי התם רבי יעקב בר אבא בא על קטנה המאורסה לרבי מאיר מהו דוקא בארוסה מיבעיא ליה משום דאינן שוין במיתה אבל בנשואה ליכא למיבעי שהרי מיתתו בחנק ואם היתה גדולה היתה נמי בחנק ושניהם שוין למיתה אבל לפ"ה קשה אמאי מיבעי ליה בארוסה טפי מבנשואה ומיהו י"ל כיון דמתו גם שניהם כתיב בנשואה פשיטא ליה דפטור אבל בקטנה ארוסה מיבעיא ליה דס"ד דחייב וקאמר עד שיהיו שניהם שוין כלומר דאפילו ארוסה נמי הוא פטור לפי שאינם בני עונשין וקשה דאיכא התם אמוראי דנפקי מלתא דר"מ דחייב בחנק מהאי קרא דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ובעי התם לר"מ האי ומתו גם שניהם לר"מ מאי עביד ליה ומאי בעי לוקמא בנשואה כדפי' וי"ל דניחא ליה לתנא לדחוק לאוקמי מתניתין דיוצא דופן (נדה דף מד:) אפילו כר"מ:

כל הבועל דעתו על גמר ביאה תימה דבפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) ילפינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה דעריות והעראה היינו תחילת ביאה והכא מסיק דסוף ביאה קונה ואומר רשב"א דכי אמרינן העראה קונה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכח שלא היה בדעתו לקנות בגמר ביאה אבל הכא מיירי שגמר ביאתו דאז לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה והלשון מוכיח דקאמר כל הבועל ולא קאמר כל המערה והריב"ם תירץ הא דנקנית בהעראה היינו במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה אם כן כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קאמר וה"ק תחילת העראה קונה או בסוף העראה קונה ולמ"ד (שם) העראה זו הכנסת עטרה דשייך בה תחלה וסוף ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קדושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל:

ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת ונראה למורי הר"ר יצחק דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה ומביא ראיה מהא דתנן בירושלמי במסכת תרומות בפ"ח דהכי תנן התם האשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר וקאמר עלה בגמרא ניחא מת בעליך גירשך מי לא ידעה רבנן אמרין כמשנה ראשונה שכן ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ור"א אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תפתר שאמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה לו להביאו בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים והשתא מדדחיק לאוקמי כמשנה אחרונה וכגון שאמרה התקבל וכו' ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה משמע דמשנשאת אף כי היא קטנה אין אביה מקבל גיטה:

וחייבין עליה משום אשת איש פ"ה אם קיבל בה אביה קדושין ויש לתמוה אמאי איצטריך וחייבין עליה משום אשת איש והא קתני סיפא אם בא עליה אחד מכל העריות שבתורה מומתים על ידה ואשת איש בכלל כדמוכח פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) אפילו בהמה כדאיתא פרק ד' מיתות (סנהדרין נה:) בשמעתא דתקלה וקלון ונראה לר"י דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקא משמע לן דקונה קנין גמור וחייבין עליה אף מדאורייתא דסד"א דלא קניא אלא מדרבנן כדאמר (יבמות דף סח.) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דממעטין לה לקמן בפירקין (קידושין דף יט.) מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ה"נ נעשה ביאה בקטנה כמאמר בגדול קמ"ל ומיהו קשה דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.) דייק מהך דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאי לא אזלינן אחר הרוב ניחוש דילמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש והשתא כיון דאאם בא עליה יבם קאי הוה ליה למימר אדעתא דהכי לא ייבם וכ"ת דאקדושין דאחיו שמת קאי ולהכי קאמר דאדעתא דהכי לא קדיש והשתא מאי נ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי למיפרך אמאי חייבים משום אשת איש והא איילונית לאו בת ייבום היא דכתיב (דברים כה) אשר תלד פרט לאיילונית לכן נראה לפרש דחייבין עליה משום אשת איש בין אאם בא עליה יבם בין אאשת איש דעלמא קאי וחידוש הוי דקאי נמי אאם בא עליה יבם דמסיפא דאם בא עליה א' מכל העריות כו' לא הוה שמעינן דמההיא לא משתמע אלא דוקא א"א והתם פריך מהא דמחייבין משום אשת איש והר"ר דוד תירץ דאיצטריך למיתני וחייבין עליה משום אשת איש לאשמועינן דסיפא דמומתים על ידה ר"ל דאף הבהמה אם היא באה על האשה נהרגה על ידה הבהמה דאי לא תני אלא הא דמומתים על ידה ה"א היינו דוקא עריות דומיא דא"א אבל הבהמה לא אבל השתא דתנא ברישא וחייבין עליה משום אשת איש א"כ סיפא דקתני מומתים על ידה אשמועינן חדוש דאף אותן עריות דלא דמיין לא"א כמו הבהמה אמרינן נהרגת. [וע"ע תוס' יבמות נז: ותוס' סנהדרין נה:]:

ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין כאחד כך גריס רש"י ז"ל, ופירוש למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא אינו מומת. ואינו מחוור. והגירסא הנכונה ומתו גם שניהם שיהו שניהם שוין. וכן גרס הראב"ד. ואם ר"ת נראה שגורס כן. ופירשוה שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ובא הכתוב ללמדנולדעת רבנן דאמרינן במסכת סנהדרין (סו, ב) נערה ואפילו קטנה במשמע, שאם האשה קטנה אע"פ שהיא פטורה שידון הבועל בסקילה כמיתתה אילו היתה גדולה, וכיון שבמיתה אחד הן, שניהם שוין קרינא ביה, שאילו היה הוא נידון בחנק לא היו שוין כלל לא בעונש ולא במיתה, ולדעת ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, בא ללמד על גדול שבא על הקטנה שיהא פטור לגמרי, ולאפוקי מדרב דאמר התם לדעת ר' מאיר דכי ממעט ליה מסקילה, אבל מחנק כשאר הבא על שאת איש לא ממעט ליה, דאלו לדברי רב לא היו שניהם שווים כלל. ור' יונתן אומר ומת האיש אשר שכתב עמה לבדו, ולרבנן האיש לבדו נידן אף על פי שהיא פטורה, ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ולרבי מאיר נידון את הבועל לבדו אע"פ שהיא פטורה ונידון בחנק דנערה ולא קטנה, וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה, אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם, ומוקמינן לרב מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומתניתין דנדה דמייתי בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדש בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה, השתא אתיא ככולי עלמא.

כל הבועל דעתו על גמר ביאה קהו רבוותא ז"ל בהא מלתא מהא דאמרינן ביבמתו פרק הבא על יבמתו בתחלתו (נה, ב) אשה לבעלה מנין, כלומר דקניא בהעראה, גמר קיחה קיחה מעריות. ותירץ רבינו אלפסי דהתם בביאה דאחר אירוסין וקודם שנכנסה לחופה, וליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, ודומיא דיבמה דזקוקה ועומדת. אבל ביאה דמחמת קדושין בגמרא ביאה קונה ולא בתחלתה. ואם תאמר והא קיחה קיחה גמרינן, וקיחה בקדושין עצמן איכתיב ולא בביאה דאחר אירוסין. יש לומר כי יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאיתא בשמעתין. ומיהו לא נהירא, דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכי תימא אתא בעותת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיא לדוכתא. ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה, הני מילי בשגמר ביאתו, דהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש אחר העראה, העראה קונה, והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בגמרא דעתו תליא מילתא. ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה, ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד ביבמות (כ, א) אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת, והוינן בה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, ליתי עשה ולידחי לא תעשה, ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסירה, דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמנה לא יקח (ויקרא כא, יד) ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה (שם) ולא בעולה, דבעולת עצמו היא, ומפותת עצמו ואנוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א), וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ויש לומר יבמה שאני, דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו, דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה, דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין, ואונס כרצון דאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א). ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה, אף סוף ביאה ראשונה אסירא, דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה, והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר, ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שניה לימא גזרה אטו סוף ביאה. ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה, מכל מקום כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה היא, שזו היא ביאת מצות יבום האמורה בתורה, אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משהערא בה קנאה ואשתו היא, ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה, ואתי עשה דיבמה יבא עליה שהיא אף בגמרא ביאה ודחי לא תעשה דאלמנה. ועוד דכתיב (דברים כה, ז) להקים לאחר שם ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע. והרב בעל ההלכות ז"ל (הל' קידושין בסופו) כתב דעתו על גמר ביאה, דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם, אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין, והני מילי בסתם, אבל פירש ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה, ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה, ובסתם דעתו על גמר ביאה, ע"כ.

אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה ואיכא דקשיא ליה והיכי קני לה בביאה, והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר איוסין, ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה, וכדאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות נח, ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, בתר נשואין אזלינן, כלומר ואסירא, כלומר דבוגרת אסורה לכהן גדול, איכא דאמרי בתר אירוסין אזלינן, ושריא, בותר דבעיא הדר פשטה דבתר נשואין אזלינן ואסירא. ויש לומר דהכא הוה סלקא דעתך דביאת נשואין עושה כדבעינן למימר בגמרא בסמוך. אי נמי הכא במאי עסקינן בשכנסה לחופה בלא קדושין ובעלה בחופה לשם קדושין, דמשעה שבא עליה קנאה ונעשית כאשתו נשואה לכל דבר.

הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש פירש רש"י ז"ל אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש. ואיכא למידק היינו סיפא ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה הן מומתין על ידה, ואשת איש בכלל עריות היא. ופירשו בתוס' בשם רש"י דמשום דכתיב (שם כב, כב)ומתו גם שניהם, אצטריך הכא לאשמועינן שאע"פ שאינה בת עונשין שאינה בת עונשין הבא עליה חייב משום אשת איש.

א"ר זירא מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי דלגבי הא אין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הלכה. שאלו חכמי צרפת ז"ל ולגבי אונס דקי"ל ששותה בעציצו הי מנייהו כייפי' לשתות בעציצו. ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות תחילה. ומורי נר"ו אומר בשם רבו ז"ל שאין שאלה זו כלום דקי"ל התם בפ' נערה שנתפתתה דבידידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון דכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה שפתי' ישק משיב דברים נכוחים:

ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מבעי להו למדרש כר' יונתן דתניא ומתו גם שניהם לא גרסינן דההוא באשת איש והתם שניהם בחנק כשהן בני עונשין ואם היא קטנה הרי הוא בחנק אלא ה"ג את שניהם עד שיהיו שניהם שוין. פירש"י ז"ל שיהיו שניהם בני עונשין למעוטי קטן הבא על הקטנה והיה נראה לפי זה דלאו למימרא שאם היא קטנה ופטורה משום דלאו בת עונשין שיהא הוא פטור אע"פ שהוא גדול דהא לא אשכחן בשום דוכתא ובהדיא אמרינן לקמן וחייבים עלי' משום אשת איש וכולן מומתים על ידה והיא פטורה אלא הכי [קאמר] שכל זמן שהא' מהם פטור לפי שאינו בן עונשין אין האחר נדון בסקילה האמורה בפרשה אלא בחנק כאשת איש דעלמא ור' [יונתן] (נתן) סבר דנדון בסקילה דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו כלו אף על פי שהוא לבדו ימות במיתה האמורה בו הוא נדון דהיינו בסקילה ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא בפרק ד' מיתות דרבי מאיר סבר הבא על הנערה המאורסה בחנק שאינו בסקילה עד שתהא נערה ורבנן סברי דנערה אפילו קטנה במשמע והרי היא בסקילה כדינו והתם אוקימנ' כהני תנאי ולפירושי אתי ר"מ כרבי יאשיה ורבנן כרבי יונתן כנ"ל:

איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למנ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה. פירוש אי אמרת תחלת ביאה קונה הא בשעת קנין בתולה היא ושרי ואי אמרת סוף ביאה קונה כי קנייה בסוף ביאה הא הוי לה בעולה (עצמה) ואסירא ליה. וקשיא להו לרבנן ז"ל ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא ליה דהא אפילו תימא דביאה נשואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחילת ביאה אינו עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחילת ביאה הוי כארוסה וכי הויא סוף ביאה דהוה נשואין הוי לה בעולה וכ"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסתה לחופה הויא לה בעולה קי"ל דבתר נשואין אזלינן וכדקי"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלינן או בתר נשואין אזלינן ומסקנא דבתר נישואין אזלינן. ואיכא למימר דמיירי כשכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דמכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והוי נשואה גמורה בתחלת ביאה שהיא בתולה א"נ דכי אמרינן שאזלינן בתר נישואין ה"מ התם דאשתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אבל הכא דלא אשתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקנייה אזלינן דהו"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה כ"ג ושריא ליה:

אמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה פירוש ופשטי' סוף ביאה קונה. ואיכא למידק טובא דהכא אסקי' דסוף ביאה קונה ואלו ביבמות אמרינן להדיא דתחלת ביאה קונה דאמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דיבם שהערה ביבמתו קנה אין לי אלא יבמה אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה אלמא אפילו אשה לבעלה נקנית בהעראה. ואין לומר כדפירש ר"ת ז"ל דתחלת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מיסתבר כלל דקרי להערעה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה. ותו היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ורבינו הגאון אלפס ז"ל תירץ דהא דהכא בביאה בלא קידושין וההיא דיבמות בביאה שאחר קדושי כסף או שטר דכיון שהערה בה אחר שקדשה ולא נכנסה לחופה קני לה כאשתו גמורה ליורשה ולטמא לה דיקא נמי דאמרינן התם אשה לבעלה מנין והיינו דגמרינן לה קיחה משדה עפרון כלומר דכי איכא יקח ובעלה דהיינו ביאה וקדושין קנאה. ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קדושי כסף בלא חופה שתהא קונה דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה והכי מוכח ביבמות דביאה דבתר קדושין בלא חופה זנות בעלמא היא אלא שיש לומר דהתם בבועל סתם אבל בבועל לשם נישואין אחר קדושין הרי הוא עושה נישואין כן כתב הרמב"ם ז"ל מכל מקום אם איתיה להאי פירושא היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו אבל עיקר הפי' דההוא דיבמות כשהערה בה בלבד ופירש א"נ שגמר ביאתו ואמר בפי' שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון דכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אלו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קנינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמר ביא' שבפירוש ריבתה תורה שוגג כמזיד והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת שנפל ונתקע בה קנאה ולפיכך אזלינן בתר דינא ומדינא קני בהערא' ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמר ביאה והיינו הא דאמרינן התם גבי הא דאמרינן דכהן גדול לא חולץ ולא מיבם קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבם ודחי עשה ולא תעשה דכ"ג באלמנה בעולה עשה דאשה בבתוליה יקח ולא תעשה דאלמנה אלא מן האירוסין שהוא בתולה ליתי עשה דיבם ודחי לא תעשה דאלמנה ואי ס"ד דיבמה נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה היא קונה הרי בגמר ביאה בעולת עצמו היא ואסורה לו בעשה והיכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה אלא ודאי דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגלה דעתו לקנות בתחלת ביאה דא"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע עד שיפרש וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמ' לעולם מאי האי דמתרצינן התם עלה דהאי קושיא דאמרי' אי בביאה ראשונה הכי נמי דכהן גדול מצי ליבומי אלמנה מן האירוסין אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה דיבום ואם איתא למה לן משום גזירה דביאה שנייה הא איכא גזירה דביאה ראשונה גופא דכיון דקני לה בתחלת ביאה כבר קיים מצותו וסוף ביאה הוה ליה כביא' שנייה שהיא אסורה לו. ואיכא למימר דאע"ג דרבי רחמנא שתהא יבמה נקנית בהערעה מ"מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל מקום ביאה דהא כתיב להקים זרע לאחיו שם ואינו ראוי להקים שם אלא בסוף בואה שראוייה להתעבר בה וזה ברור בשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל:

ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה פירוש בביאה ראשונה קא מבעיא לן אבל בביאה שנייה פשיטא מילתא שאם היא לשם נישואין דנשואין עושה דאתא בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין כסף קונה [בה] ביאה גומר' בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומר בה. וא"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' הא נמי זקוקה ועומד' שהרי היא ארוסה כבר ודוקא במפרש לשם נישואין אבל בסתם זנות בעלמא הוא כדכתיבנא לעיל:

קתני ביאה וקתני נשאת פי' אלמא ביאה ארוסין עושה אבל לא מצי לאוכוחי דארוסין עושה מדקתני האב זכאי במציאת' ובהפרת נדריה דההיא איכא למימר דאשארא אבל הא דקתני סיפא נשאת משמע דעד השתא לא קתני נישואין ואפ"ה תירץ ליה דכי קתני נישאת אשארא דהיינו אכסף ושטר קאי:

אית דגרסי אם בא עליה יבם קנא' וחייבין עלי' משום אשת איש ומפרשים דאיבמה קאי דאלו אאשת איש דעלמא פשיטא דחייבין עליה כיון דמתקדשת בביאה אבל באידך איצטריך ס"ד כי היכי דאמרינן דבן תשעה שנים ויום א' הבא על יבמתו אע"פ שקנא' אינ' אלא כמאמר והבא עליה אינו חייב כבא על אשת איש אלא כבא על יבמה דה"ה בקטנה זו שבא עליה יבם שאע"פ שקנאה אינה אלא כמאמר והבא עליה אח"כ לא יהא חייב משום אשת איש קמל"ן. מיהו לא נהירא דבסנהדרין מוכח בהדיא דארישא קאי דאמרינן התם אין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומקשי' מהא דתניא וחייבין עליה משום אשת איש ואמאי וניחוש שמא איילונית היא כלומר ויהיו קדושי טעות והויא פנויה ופרקינן כגון דקביל עליה שתהא מקודשת אפילו תמצא איילונית ואם איתא דאיבמה קאי כי קביל יבם או אחיו של מת עלייהו איילונית מאי הוי שאין זה תלוי בקבלתו דאיילונית אינה זקוקה ליבם ואסורה עליה משום אשת אחיו אלא ודאי כדאמרן ואע"ג דקתני מתקדשת בביאה לא תימא היינו לחומרא להצריכה גט אבל אין חייבין עליה מיתה קמ"ל וכן הגרסא בספרים שלנו וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה יבם קנאה ויש להעמיד הגרסא האחרת ולומר דאתרוייהו קאי וראבות משום יבמה כדלעיל וקושיין ופירוקי' בסנהדרין מאשת איש.

בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה וכל גדול שבא עליה והיא עליו ערוה מומת על ידה והיא פטורה שאינה בת עונשין וכן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה וכל גדולה הנבעלת לו והיא ערוה עליו מומתת על ידו ואין צריך לומר שאם היא אשת איש נאסרה לבעלה בביאתו והוא פטור שאינו בר עונשין למדת שאין הלכה כר' יאשיה שאמר ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים ר"ל שיהיו שניהם בני עונשין אלא כר' יונתן שאמר ומת האיש השוכב עמה לבדו כלומר אע"פ שאין בן זוגו בר עונשין:

ולענין ביאור מיהא יש דוחים פירוש זה מצד שקשה להם היאך איפשר שיהא ר' יאשיה חולק בזה ובביאור אמרוה כן במסכת סנהדרין ואין זו קושיא שאיפשר שהיא באה לדעת ר' יונתן ועוד קשה להם היאך השיב ר' יונתן מקרא דומת האיש וכו' שהוא נאמר בנערה המאורסה וקרא דומתו גם שניהם נאמר באשת איש ואף זו אינה קושיא לדעתי שכל שאתה מחייבו בערוה אחת אף בכל העריות אתה למד כן ומכל מקום הם גורסים מפני כך בדבריו של ר' יאשיה ומתו בקמצות הוא"ו ואין גורסין גם שניהם וביאורו מוסקלתם באבנים ומתו ואין זה כלום שהרי במסכת ערכין אמרו האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין אותה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין אותה עד שתלד והקשו פשיטא סלקא דעתך אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה קמ"ל ואימא הכי נמי אמר ר' יוחנן ומתו גם שניהם לרבות את הולד האי מיבעי ליה עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה כי קא אמרינן מגם והרי למדת שגרסת הספרים דוקא:

ולענין פירוש מיהא מקצת חכמי הצרפתים פירשו עד שיהיו שניהם שוים בדין מיתה אחת כגון שהיו חיובי שניהם בחנק או שניהם באי זו מיתה כגון הבא על קטנה מאורסה שקדשה אביה שנחלקו בה רבנן ור' מאיר בשביעי של סנהדרין שלדעת רבנן הוא בסקילה שאף היא אלו היתה בת עונשין היתה בסקילה ולר' מאיר הוא בחנק אחר שאינה בת מיתה ור' יאשיה ור' יונתן שניהם סוברים כר' מאיר ובא ר' יאשיה לומר שמאחר שאנו סוברים כר' מאיר להיות דינה בחנק פטור הוא לגמרי אף מחנק הואיל ואינה בדין אותה מיתה אף אם היתה בת עונשין ולר' יונתן חייב חנק ואין חלוק המיתות פוטרתו:

ולענין פסק אין אנו צריכין לזה כלל שהלכה כרבנן וכלל הדברים שאין חלוק הדינין מפקיע את החייב הן שהיה חלוקם שזה פטור וזה חייב הן שהיה חלוקם שאלו היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת כמו שביארנו במקומו בשביעי של סנהדרין:

ביאה זו שמקדשין בה אין אשה נקנית בה אלא בסוף ביאה וסוף ביאה פירושו הכנסת האבר כלו אף בלא הוצאת זרע ומירוק גיד אבל העראה והוא הכנסת עטרה אע"פ שבכל איסורי עריות העראה כביאה אינה קונה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואם כן כל שהערה ופשטה ידה וקבלה קדושין קודם הכנסת האבר מקדשת לשני וכן כהן גדול אינו מקדש בביאה שהרי בשעה שהוא קונה כבר היא בעולה וכבר אמרו שהוא אסור אף באנוסת עצמו ומכל מקום גדולי עולם שאלו בה והלא במסכת יבמות נ"ה ב' אמרו בפרק הבא אשה לבעלה מניין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה מכי יקח איש אשה לואיש כי יקח את אחותו מה עריות העראה כביאה וכדכתיב את מקורה הערה אף באישות כן ותירצו גדולי הפוסקים שזו של יבמות ענינה בביאה שאחר הקדושין כגון שקדשה בכסף ולא נכנסה לחופה ובא עליה שהביאה היא במקום חפה לעשות נשואין ואמר שבהעראה לבד קנאה ליקרא נשואה לירשה וליטמא לה ולכל עניני אישות אבל ביאה של קדושין אינה קונה לעשותה ארוסה בהעראה לבד עד סוף הביאה לפי דרכך למדת מדבריהם שביאה שאחר קדושין עושה נשואין בלא חפה והרי היא במקום חפה וכן אמרי בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה או שתבעל לשם נשואין וכן בכתבות פרק נערה אמרו סתם חצר דידיה לנשואין וגדולי הדורות הקשו בה ממה שאמרו במסכת סוטה פרק ארוסה על מה שאמרו שם שארוסה ושומרת יבם אינן שותות ומוכח לה מדכתיב תחת אישה והקשה תיפוק לי' דהא קדמה שכיבת בועל לבעל ואוקמה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה והיה להם להקשות האי ארוסה קרית לה כשם שהקשו שם לאלתר דכותה שומרת יבם שבא עליה ארוס בבית חמיה והקשה לו האי שומרת יבם קרית לה אלא שהם פירשוה שבא עליה ארוס בבית אביה דרך זנות ולא לשם נשואין ואין כאן לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות שכל שבא על ארוסה בבית חמיו איתרע חזקיה:

ולענין קושיא ראשונה מיהא תירץ בעל הלכות שזו של יבמות בשפירש בה שבהעראה רוצה לקנות הא בסתם דוקא בסוף ביאה ומגדולי הדורות הוסיפו על שטה זו שכל שהערה ופירש הרי הוא כמפרש שמאחר שפירש גלה בדעתו שלא כיון אלא לקנות אבל כל שגמר ודאי לא היה בדעתו לקנות עד גמר ביאה על הדרך שהוזכר וזהו שאמרו דעתו על גמר ביאה ואחרוני הרבנים תירצו שהעראה כביאה בכל מקום ומה ששאלו כאן תחלת ביאה או סוף ביאה פירושו תחלת העראה או סוף העראה ותחלת העראה זו נשיקה וסוף העראה זו הכנסת עטרה שהרי אין הלכה כדברי האומר העראה זו נשיקה אלא כדברי האומר זו הכנסת עטרה ולמד שאין העראה בתחלת העראה אלא בסופה שזהו הכנסת עטרה וכן עקר שמאחר שנקראת ביאה לענין עריות למה נחלוק בינה לקנין אישות ואירוסין:

אע"פ שביאה לשם נשואין או סתם ביאה שאחר קדושין עושה נשואין כחפה כמו שכתבנו מכל מקום ביאה של קדושין אינה עושה אלא אירוסין ואינו יורשה בכך ולא מיטמא לה אם הוא כהן ולא מיפר נדריה בלא האב עד שתבעל פעם אחרת לשם נשואין ר"ל ביאה שאינו של זנות או שתכנס לחפה:

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כמו שהתבאר ואע"פ שהיא ארוסה זוכה האב עדין במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדרה ר"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה ואע"פ שאף היא יכולה לקבלו מכל מקום אף אביה כן וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה ואם נשאת הבעל זוכה בכל אלו ועוד באכילת פירות ומכל מקום אע"פ שביארנו שביאה אירוסין עושה לכל אלו שהזכרנו לענין האכילתה בתרומה מיהא כל שנתקדשה בביאה אוכלת בתרומה ואין לה שום איסור אף מדברי סופרים כשאר ארוסות שהרי אין כאן גזירת סימפון שחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ומשום מזיגת כוס האמור למעלה אין לחוש שמאחר שבא עליה מקום הוא מיחד לה וזהו שאמרו בסוגיא זו נפקא מינה לירשה וכו' ולא אמרו להאכילתה בתרומה:

גמרא שאני התם דאמר קרא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ורבנן כו' משמע מאן דדריש לבדו להך דרשא דהראשון בסקילה ס"ל כהך דרשא והוצאתם את שניהם עד שיהו שניהם שוין במיתה אחת וכן מוכחת הסוגיא דפ' ד' מיתות וא"כ הוא יש לדקדק לפי' ר"ת שכתבו התוספות לרבי היאך קאמר דהראשון בסקילה וכולן בחנק הא אין מיתתן שוה דהיא בסקילה וכולן בחנק ויש ליישב דודאי מיתתה נמי בחנק כמו כולן אלא נידונית במיתה החמורה לה דהיינו סקילה כדתנן בפ' ד' מיתות כל החייב ב' מיתות נידון בחמורה ונ"מ אם לא אתרו לה בראשון והתרו לה בשני גם היא נידונית בחנק ושפיר הוה מיתתן שוה ושוב ראיתי בתוספות בפרק ארבע מיתות דמלבדו תרתי שמעת מינה לר"מ והכי נמי איכא למימר לרבי וק"ל:

תוס' בד"ה עד שיהו שניהם כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי כו' עכ"ל ליתא הכי בסוגיא דהתם אלא דפליגי ביה אי לגמרי ממעט ליה מעד שיהו שניהם שוין ואי מסקילה ממעט ליה מדכתיב לבדו וק"ל:

בא"ד אבל לפ"ה קשה אמאי מיבעיא ליה בארוסה טפי מבנשואה כו' עכ"ל ר"ל דמנערה לא ממעט ליה אלא מסקילה והא דמיבעיא ליה אי לגמרי ממעט ליה היינו משום דקטנה היא ובעינן שניהן שוין הך מלתא גופא הוה מצי למיבעיא בנשואה בקטנה אי בעינן שניהן שוין לר"מ וק"ק אמאי לא תקשי להו אמלתא דר"מ גופיה למאי דפטר לגמרי משום דבעינן שניהם שוין הך מלתא ה"ל לאשמועינן בנשואה כמו בארוסה ויש ליישב דמשום רבותא דרבנן נקט קטנה ארוסה דאיהו בסקילה ולא ממעט ליה מנערה ודו"ק:

בד"ה ומקבל את גיטה כו' דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה כו' עכ"ל לפי זה לדברי הירושלמי ה"מ למידק דע"כ ביאה לאו נישואין עושה דהא קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה אלא דלא פסיקא ליה לתלמודא דידן ההיא דירושלמי דקטנה משנשאת אין אביה מקבל קדושיה ובת"י כתבו למאי דפרש"י בפרק נערה דבניסת אין אביה מקבל גיטה ה"מ למידק קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה עכ"ל ודו"ק:

בד"ה וחייבין עליה כו' דסד"א דלא קניא אלא מדרבנן כדאמר עשו ביאת בן ט' כו' ה"נ נעשה ביאה בקטנה כמאמר כו' עכ"ל אבל בא"א דעלמא בקטנה כיון דאביה מקבל קדושין ומדאורייתא ודאי דליכא לדמויי לאשת קטן דלא הוו קדושין כלל וק"ל:

בא"ד דהולכין בד"נ אחר הרוב דאי לא כו' ניחוש דלמא איילונית היא כו' עכ"ל ק"ק לעיל בתוספות בד"ה דלא אתיא סימני נערות כו' הוכיחו התוס' דאין להכיר בקטנותה סימני איילונית מסימני סריס הא מאיילונית גופא מהך דפריך בפ' בן סורר אקטנה דלמא איילונית היא מוכח בהדיא דא"א להכיר בקטנותה סימני איילונית אבל אין להקשות לפי מה שכתבו שם התוס' דה"ק התם דלא הוה זבינא זביני וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א"כ מאי פריך בפ' בן סורר דלמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית די"ל דמ"מ בקטנותה הוה התראת ספק (א) ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה ודו"ק:

בא"ד וכ"ת דאקדושין כו' והשתא מאי נ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי כו' עכ"ל בתוספות פ' ד' מיתות ובפרק הבע"י מפורשים דבריהם יותר בזה ע"ש וק"ל:

גמרא אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי פירוש דלהכי אתא קרא דבעולת בעל לר' למידרש מיניה דע"י בעולת בעל הו"ל בעילה גמורה לכל מילי אפילו שלא כדרכה משא"כ בבעילת אחר נהי דשלא כדרכה הוי בעולה לענין קטלא וכן לענין כ"ג לרב בפרק הבע"י ביבמות דף נ"ט מ"מ לא הוי בעולה גמורה לענין קנס ושייכא האי דרשא לענין קנס דכתיב בתר הכי בהאי ענינא באותו פרשה:

תוספות בד"ה עד שיהיו שניהם שוין פ"ה בני עונשין כו' ולא נהירא כו' וי"מ דההיא דהתם אתיא כרבי יוחנן כו' ודוחק הוא עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי דוחקא דהא לפרש"י ע"כ לא שני לן בהכי בין נערה המאורסה לנשואה דהא רבי יאשיה מייתי מקרא דנשואה ורבי יונתן מייתי מקרא דנערה המאורסה אע"כ דלא משמע לחלק כלל וא"כ ממילא דפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דפ' ד' מיתות דמייתי התוספות בתר הכי נמי פליגי בהא פלוגתא גופא דרבי יאשיה ורבי יונתן כדאמרינן התם להדיא כתנאי וא"כ אתא האי דמס' נדה כחכמים ואפשר דמההיא מתניתין גופא מוכח לרב למילתיה בפרק ד' מיתות דקאמר אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע כנ"ל וק"ל:

בא"ד ור"ת פירש כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט כו' והא בעינן שניהם שוין כו' עכ"ל. האי גירסא ליתא התם אלא מסתברא דמסקילה ממעט לה ומקשינן התם והא בעינן שניהם שוין ובאמת נ"ל דר"ת גופא נמי גריס כגירסת הספרים שלפנינו דאי גריס כמשמעות הכתוב בתוס' כ"ש שאין מקום לפירושו דהיאך שייך לומר מסתברא דלגמרי ממעט ותיפוק ליה דבהדיא ילפותא דקרא להכי לחוד אתי אע"כ דר"ת נמי גריס מסתברא דמסקילה ממעט ומקשה הא בעינן שניהם שוין אלא משום דלפ"ז משמע לכאורה לגמרי כפרש"י דמזה מקשה הש"ס והא בעינן שניהם שוין דאל"כ פטור לגמרי והיאך אמרת דמסקילה לחוד ממעט ליה משא"כ לפי' ר"ת לא יתכן לפרש כך לכך הוצרך ר"ת לפרש דלשיטתו הכי מקשה שם היאך אמרת מסתברא מסקילה ממעט לה אדרבא מסתברא יותר לומר דלגמרי ממעט לה מדדרשינן עד שיהיו שניהם שוין והאי דרשה משמע יותר שיהיו שניהם שוין באותה מיתה ממה שנדרש שיהיו שניהם שוין בני עונשין כן נ"ל לפרש שיטת לשון התוספות לפר"ת אבל אכתי קשיא לי טובא לפי' ר"ת דהא עיקר קרא דומתו גם שניהם בנשואה כתיב והיאך מפיק ליה מפשטא לאוקמי בארוסה וליכא למימר דהכי משמע דרשה דקרא דוקא באשת איש משכחת חנק כיון דשניהם במיתה א' משא"כ בארוסה לעולם לא משכחת חנק כיון דאין שניהם במיתה א' הא ליתא דאכתי מ"מ אשכחן נמי חנק בארוסה כגון בבוגרת ונשואה שלא נבעלה ועוד דבנשואה נמי בבת כהן משכחת לה דהיא בשריפה ובועלה בחנק וליכא למימר דמייתורא דקרא ע"כ מפקינן לה באם אינו ענין לענין בא על נערה המאורסה קטנה הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה יותר אדמקשה התם בפ"ד מיתות אמילתא דרב אליבא דר"מ הא בעינן ומתו גם שניהם טפי הו"ל לאקשויי אליבא דחכמים דאמרו נערה אפילו קטנה במשמע א"כ ייתורא דקרא דומתו גם שניהם מאי דרשי ביה ויש ליישב קצת דלחכמים איכא למימר דדרשי קרא דומתו גם שניהם לדרשא אחריתא כדמסיק התם משא"כ לרב אליבא דר"מ דקאמר מסתברא מסקילה ממעט לה ולא קאמר לגמרי ממעט אע"כ דלענין לגמרי לא הוי מפיק לה ר"מ מנערה ולא קטנה אלא מומתו גם שניהם אע"כ דההיא ומתו גם שניהם דוקא בנשואה אבל בארוסה מסקילה לחוד ממעט לה מנערה ולא קטנה וע"ז מקשה שפיר דאדרבה מסתבר יותר לומר דומתו גם שניהם בארוסה בא למעט מסקילה והיינו כדפרישית כן נ"ל בשיטת ר"ת אבל לפרש"י א"ש טפי ודוק היטב:

גמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה לכאורה טפי הו"ל למימר דדעת האשה אגמר ביאה וכמ"ש בחידושי לכתובות דף נ"ב בשם הירושלמי אלא דלקושטא דמילתא אמר הכא דדעתו נמי אגמר ביאה ונ"מ היכא שאמרה בפירוש שנתרצית להתקדש בתחילת ביאה אפ"ה לא מהני דאיהו דעתיה אגמר ביאה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוספות:

תוס' בד"ה כל הבועל כו' תימא דבפרק הבע"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ור"ן גאון תירץ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב ולא בחופה עכ"ל. ורב אלפס ז"ל בפ' הבע"י כתב להדיא כשיטת ר"ן גאון וכבר קבלתי עלי לחובה בסוגיא דחופה קונה לעיל דף ה' ליישב שיטת הגאונים והנה עד כה עזרני ה' והאיר עיני דאדרבה ממה שהקשו התוספות כאן מהכא סייעתא טובא לשיטת הגאונים דכבר כתבתי לעיל דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה דקשיא לי טובא האי קיחה קיחה דדרשינן בפ' הבע"י להעראה מנלן הי מינייהו מופנה דעריות ודיבמה וכן כולהו איצטריכו לגופייהו וקיחה דאשה הא איצטריך למגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותירצתי שם דתרי כי יקח כתיבי באשה קמייתא בפרשת מוציא ש"ר דכתיב כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה ומההיא הוא דילפינן בפ' הבע"י להעראה דהאי כי יקח לא איירי כלל מקיחה דקידושין שאין זה ענין לפ' מש"ר אלא מקיחה דנשואין איירי כדכתיב ובא עליה וכתיב נמי במש"ר את בתי נתתי ודרשינן מיניה שהאב מוסרה לחופה אלמא דכולה עניינא מקיחה דנשואין איירי ומש"ה ילפינן שפיר מקיחה קיחה דנעשית נשואה בהעראה דהא ליכא לאוקמי האי קרא דנקנית בהעראה לאירוסין דא"כ היאך נעשית נערה המאורסה דכתיב בהאי ענינא ואם אמת היה הדבר וסקלוה ותיפוק ליה כיון דנתארסה ע"י העראה א"כ אם זינתה אח"כ לאו בסקילה היא דלאו בתולה היא אע"כ דהאי כי יקח דכתיב במש"ר דמיניה דרשינן העראה היינו קיחה דנשואין ומקידושין לא איירי קרא כגון שכבר נתקדשה קודם לכן בכסף או בשטר והיינו דמקשינן נמי לעיל אקרא דאת בתי נתתי ואימא ה"מ קטנה והיאן אפשר לומר כן הא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה אלמא דבשעת קידושין היתה גדולה דאשה גדולה משמע אע"כ משום דבלא"ה לא איירי האי קרא אלא מקיחה דנשואין ולא מקיחה דאירוסין וא"כ שפיך א"ל דבשעת קידושין היתה קטנה והיינו נמי דלענין ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מייתינן לעיל בברייתא קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דכתיב באידך פרשה בתרייתא בעניינא דספר כריתות ולא מייתי מקיחה קיחה דקרא קמא אלא ע"כ כדפרישית דקיחה דקרא קמא לא מופנה דאיצטריך למיגמר לענין העראה לנשואין וא"כ לא איירי מקידושין כלל ותו ליכא למיגמר מיניה לענין קידושי כסף מש"ה מייתי מקרא בתרא דמופנה להאי דרשה ולענין קידושין דוקא כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת הגאונים והרי"ף ז"ל וכמ"ש הרי"ף מילתא בטעמא דהעראה שאחר קידושין ודאי גומרת כיון שהיא זקוקה ועומדת דומיא דיבמה ע"ש. והואיל וחביבה עלי יהבי דעתאי דקשיא לי על לשון הרי"ף ז"ל דא"כ אמאי איצטריך למילף העראה דבתר קידושין מג"ש דקיחה ואמאי לא יליף לה מק"ו מיבמה כיון דלא שייך האי פירכא דזקוקה ועומדת דהאי זקוקה ועומדת טפי שהיא ארוסתז ונ"ל ליישב דאכתי איכא למיפרך מה ליבמה שקונה בע"כ ונהי דלענין עיקר ביאה באשה דבעי למילף לעיל בק"ז מיבמה לא פרכינן האי פירכא מצינן למימר דלאו פירכא היא דכל זה אשים בק"ו כיון דביאה קונה ביבמה בע"כ אינו דין שתקנה באשה מיהא מדעתה משא"כ לענין העראה דבתר קידושין הוי פירכא גמורה דמצינן למימר דאשה אינה נקנית בהעראה שאין דעתו ודעתה אלא אגמר ביאה והא דקונה ביבמה משום דהתם לאו בדעתייהו תליא מילתא שהרי אפי' באונס ובלא כוונה מהני ביבמה ומשו"ה איצטריך למילף בג"ש דקיחה ומוקמינן לה דוקא לנשואין ולא לענין אירוסין דבבנין אב ליכא למילף דחופה תוכיח ואפילו לרב הונא דאמר חופה קונה אפ"ה ליכא בנין אב לענין העראה דבעינן דומיא דיבמה שגומר' ואינה קונה כן נ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ה' בד"ה חופה שגומר' ותו לא מידי ודוק היטב שדברים נכונין הם בסייעתא דשמיא:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה כל הבועל ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קידושין כו' וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב כו' וכתבתי דשיטת הרי"ף ז"ל הוא ג"כ כשיטת רבינו נסים גאון וכתבתי ליישב קושיית התוספות בטוב טעם בעזה"י דאדרבא מסוגיא זו דקושיית התוספות הוי סייעתא לשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל ובזה נתיישב היטב לשון האיבעיא דבסמוך אם ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה עיין בפנים:

גמרא איבעיא להו ביאה נשואין עושה כו' נ"ל דהא דמספקא להו אע"ג דאיתקשו הוויות להדדי מ"מ איכא למימר דשאני ביאה דילפינן מיבמה דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה ודרשינן דנעשית כנשואה לכל דבריה אלמא דבביאה לחוד נעשית נשואה ואפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין איירי נמי קרא כדדרשינן מהחוצה לרבות ארוסה דתו ליכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת כיון דמצד הזיקה אכתי לא הוי כנשואה מיהו לשיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דמוכח דבאשה דעלמא נמי בביאה דאחר אירוסין לא מיבעיא לן דנשואין עושה וא"כ ליכא למילף כ"כ מיבמה דשאני יבמה שזקוקה ועומדת והו"ל ביאה דאחר קידושין מיהו לפמ"ש לעיל דף ד' ע"ב דההיא פירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא גמורה היא דכל זה אשים בק"ו אלא דהכי פירושא דכיון שזקוקה ועומדת והביאה אינו עושה אלא גמר קנין לית לן למילף לתחלת קנין ומשו"ה איצטריך ובעלה נמצא לפ"ז דלבתר דילפינן מובעלה דביאה קונה אית לן למימר שקונה וגומר' מהאי ק"ו דיבמה ופירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא היא דנכנס הפירכא תוך הק"ו ואפשר דאכתי מספקא ליה. מיהו בלא"ה לשיטת הרי"ף ז"ל אתי שפיר דמשום האי סברא גופא מספקא ליה דאי ביאה אירוסין עושה אמאי הוי נשואה בביאה דלאחר קידושין מאי אולמא דהאי ביאה מהאי ביאה כמ"ש התוספות לעיל בסוגיא דחופה קונה אבל לענין העראה לא שייך לומר כן דסברא גדולה יש דבביאה קמייתא אין דעתו אלא על גמר ביאה משא"כ ביאה דאחר קידושין שכבר קנוייה ועומדת לו קנאה אפילו בהעראה דומיא דיבמה מ"מ לבתר דאיפשיטא דאירוסין עושה ע"כ משום דלא דמי ליבמה וכמו שאפרש בעזה"י:

תוספות בד"ה ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל דמקום הספק הוא מסוגייא דשמעתין מדדייק מסיפא קתני ביאה וקתני נישאת ולא דייק מרישא קתני ביאה וקתני מקבל את גיטה וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בשם תוספות ישנים והא דלא דייק אכתי מרישא דקתני ביאה וקתני וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה דבפשיטות מצינן למימר דהאי בבא דזכאי במציאתה כו' לא קאי ארישא דכבר נתקדשה אלא אבתו בעלמא קאי משא"כ האי בבא דקתני ומקבל את גיטה ע"כ אדלעיל קאי שכבר קיבל אביה קידושין וא"כ שפיר הוי מצי למידק דביאה אירוסין עושה משו"ה יש לספק דאפשר דבנשואה נמי האב מקבל גיטה וק"ל. מיהו נ"ל דלא מספקא להו להתוספות אלא בקטנה שנישאת דוקא אבל בנערה שנישאת פשיטא להו דאין אביה מקבל גיטה כדפשיטא לן בכולה תלמודא דמשנישאת אין לאביה רשות בה וילפינן לה בכתובות דף ל"ט מהפרת נדרים ע"ש בפירש"י ותוס' משא"כ בקטנה דלא שייכא בעניינא דהפרת נדרים משו"ה מספקא להו ואכתי איכא למידק דהא עיקרא דמילתא שהאב מקבל גט לבתו ילפינן בכתובות דף מ"ז מהקישא דיציאה להוייה וכיון דפשיטא לן בכולא תלמודא דקטנה שניסת ונתגרשה או נתאלמנה נעשה כיתומה בחיי האב ואין רשות לאביה עוד לקבל קידושיה א"כ מהיכא תיתי יהיה לו רשות לקבל גיטה משנשאת כיון דליתא בהאי הקישא. ונראה ליישב דמה"ט גופא מספקא להו שהרי אם נאמר שהיא עצמה מקבלת גיטה נמי תיקשי לן האי הקישא דויצאה והיתה דהא קטנה שניסת ונתגרשה אין לה יד כלל לקבל קידושין אלא דאפילו הכי מתגרשת ע"י עצמה בפשיטות כשאין לה אב משום דבגט לא בעינן יד גמור' כמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ש מ"מ כשיש לה אב משמע דיד אביה עדיף טפי דאכתי שייך ביה קצת הקישא דיציאה להוויה קמייתא והיינו נמי דבנערה פשיטא לן דבניסת היא ולא אביה דיד עצמה בלא"ה בנערה עיקר כשהיא בת דעת ומהווה את עצמה כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה דגיטין דף ס"ד ע"ש בחידושינו:

גמ' אי נמי לכה"ג דקא קני בתולה עיין יבמות דף נט ע"א תוס' ד"ה הא לא:

תוס' ד"ה ומקבל וכו' לבתו קטנה משנשאת עיין ברש"י יבמות דף קט ע"א ד"ה קטנה שהשיאה וסנהדרין דף סט ע"א ד"ה קנאה ולקמן מג ע"ב ד"ה היא ואביה: