Ketubot 98a

בתוליה קיימין לענין בעילה שלא נבעלה אפילו שלא כדרכה:

דתפסה כסא דכספא ולא היה בו שיעור כתובתה:

צריכה שבועה שלא גבתה יותר:

ששמה לעצמה לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה:

לא עשתה ולא כלום ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותה:

מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מבית דין ולא מיתומין לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומין אבל היכא דשמת לאחריני נפק מרשות היורשין שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור:

כיסתא מספוא לשון אחר כסיתא גרס עצי אלמוגים שקורין קורא"ל:

מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה דאמרינן לה את אפסדת:

שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה פירוש בעינן שאותן מקצת בתולים יהו קיימים בכל מקום ולא מצי למימר שלא כדרכה לא דלשתוק קרא מיניה:

מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה כו' ואם תאמר מתני' היא בפרק השולח (גיטין לד: ושם) דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין כרבי שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין ונראה לרבי דוחק ועוד קשיא לי דלפום סוגיא דשמעתא לא פשט ליה רב יוסף מידי ואמאי תפשוט ליה דעל כרחך באלמנה מן הנשואין היא מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה וא"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא באלמנה אבל גרושה משביעין אותה וטעמא דאלמנה שאני בההיא הנאה דקא טרחא קמי יתמי אתיא ומוריא התירא אלמא הוה מצי למפשט ממילתיה דשמואל דבאלמנה מן הנשואין מיירי דאי מן האירוסין מיירי לא שייך למימר קא טרחא קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה אלא אומר רבי דהך שבועה לא משום צררי אלא כדפי' בקונטרס שלא גבתה יותר ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות שלא בב"ד דהא לקמן פסיק הלכתא צריכה שבועה ואנן קיימא לן שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו דתנן לקמן (כתובות דף קה.) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וההוא בסוף היינו בשעת גביית כתובה דהא לעיל בשילהי הכותב (כתובות דף פח:) מוקי רבי ירמיה חנן כרבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה משמע דשום שבועה אין מזקיקין אותה עד זמן תביעת כתובתה אלא נראה לרבי דבמוכרת לכתובה מיבעיא ליה דתחלה קודם גביית כתובתה משביעין אותה שלא עכבה משל בעלה כלום ולאחר שמכרה נכסים שלא בבית דין ליגבות מהן כתובתה מיבעיא ליה אם חוזרין ומשביעין אותה שלא גבתה יותר ועוד אומר רבי דהך שבועה דמיבעיא ליה לא כפ"ה שלא גבתה יותר אלא מיבעיא ליה אי משביעין אותה שלא זלזלה בנכסים וכן מוכח מדקאמר תיבעי לך הכרזה דהוי נמי שלא תזלזל וכן פי' ר"ת. מ"ר:

ותיבעי לך הכרזה דמדמבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לך דלא בעי הכרזה דאי הוה בעי הכרזה כ"ש דצריכה שבועה:

אמר ליה הכרזה לא קא מיבעיא לי דפשיטא שאינה צריכה הכרזה וא"ת הא אמרינן לעיל (כתובות דף פז.) לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא משמע הא לשאר מילי בעינן הכרזה ועוד תנן בערכין (דף כא:) שום היתומים ל' יום ואומר רבי הני מילי כשבית דין מוכרין דאי טעו בפחות משתות מכרן קיים הלכך צריכי הכרזה שלא להפסיד נכסי יתומים אבל אלמנה אפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל ואין יכול לבא לידי הפסד מוכרת שלא בהכרזה והא דאמרינן לקמן (כתובות דף ק:) ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין מאי קא משמע לן תנינא שום היתומין כו' ומסיק הני מילי שליח אלמא דבשליח גופיה צריך הכרזה אע"ג דאי מוזיל חוזר לא קשה מידי חדא דהא בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' רבינו תם ועוד אפי' שליח דעלמא לא קשה מידי דלא אלמוה רבנן לשליח שימכור בלא הכרזה כמו אלמנה:

אלא לאו דלא אכרוז כו' תימה לי אכתי היכי פשיט מהכא דלמא הא דקאמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום הא לאחר עשתה במכרה למזונות דאינה צריכה שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה ואמר לי רבי דלא מפליג רב נחמן בין מוכרת למזונות למוכרת לכתובה:

דאמרי לה מאן שם ליך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין לך אדם שיכול לזכות בקרקע חבירו אם לא יחזיקוהו בה ב"ד אבל הא לא קאמר שומא ממש דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בהדיא באלו מציאות (ב"מ לב. ושם) ומה שמחזיקין אותה אותם ב"ד הדיוטות לא חשיבא חזקה דיושבי קרנות הם ואינן אלא בקיאי בשומא בעלמא ותימה לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד היתה יכולה לעכב הקרקע לעצמה ובהמפקיד (שם לח.) תניא המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ דבש והדביש עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כיוצא בו כו' והא לא מצינו למימר דהא דקאמר בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אם ידעו ב"ד השומא יכול לעכבם לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דיוחנן חקוקאה דמייתינן בפ"ק דפסחים (דף יג. ושם) א"ל צא ומוכרן בב"ד אלמא אע"ג דהוה רבי קא יהיב ליה רשותא ליוחנן חקוקאה הוה מצריך ליה מכירה בב"ד ואומר רבי דהתם הוי טעמא משום חשדא והלכך קאמר שלא יעכב לעצמו ודוקא בדבר הנפקד כי התם שייך חשדא דכולי עלמא לא ידעי שב"ד ידעו בשומא אבל הכא אלו הנכסים ידעו העולם שעל ידי ב"ד באו לידה וגבי כיסתא דיתמי נמי כמו כן ידעו וליכא חשדא אי נמי הכא הבית דין עצמם הם המפקידים הלכך יש לה לעכב על ידם אבל התם שהפקיד אחר אצלו לא יעכבנו לעצמו ומיהו אההיא דירושלמי מתמה רבי אמאי לא מועיל בפקדון רשות בית דין לעשות הנפקד שליח למכור שלא בב"ד לתקנת המפקיד דקא בעי התם מכירה בבית דין הלא גבי מכירת קרקעות לצורך האלמנה תקנו שליח ואיכא נמי למ"ד דהוה כדיינין ושמא התם בירושלמי בב"ד הדיוטות קאי ואין לתמוה אי קרי ליה בית דין הואיל ולא קתני גבייהו ב"ד גמור דהא קרי מכירת אלמנה שלא בב"ד אע"ג דאיכא הדיוטות כדפרישית לעיל היינו משום דקתני גבייהו ב"ד גמור:

אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה כו' בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה רבי יוחנן כשהוזל המקח כשהוקיר המקח וריש לקיש אומר אין אונאה לקרקעות אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה מתניתין פליגא אר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר ליה בדבר שאינו מופלג פי' ר"ח שלא הגיע אונאה עד כדי דמי החפץ מכלל דבטול מקח לרבי יוחנן הוי בכדי דמיהן וכי האי גוונא מפרש ר"ת הא דאמר רב נחמן בהזהב (ב"מ דף נז. ושם) הדא אמרה אונאה אין להן ביטול מקח יש להן לאו דומיא דמטלטלין ביתר משתות אלא בחצי כגון שוה מאתים במנה אבל פחות אפילו שוה פרוטה המקח קיים והא דפסקינן בהמקבל (שם קח.) זבן במאתים ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות דבמאתים הוי ביטול מקח לרב נחמן כדפרישית ומאי דגריס ר"ת בריש האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם) כמו שאפרש לקמן והא דקאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפילו ביתר משתות עד החצי כדפרישית והא דקא"ר יוחנן בירושלמי אם היה דבר מופלג יש לו אונאה לאו דוקא דהוא הדין ביטול מקח כדפרישית וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה מאתים במנה תימה קצת אע"ג דהוזיל המקח מ"מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזיר הקרקע ליתומים ויש לומר דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע בכתובה באותה שעה:

מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אין צריכה שבועה הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש דהא דקתני (ערכין כא, ב) שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב, הא אוקימנא לה בדוכתה לכתובה, וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה, דמכי תבעה בבית דין הפסידה מזונותיה ונחוש לה. ופירש הוא ז"ל, דמוכרת בין למזונות בין לכתובה, ובלא בית דין דנקט, בית דין מומחין קאמר, והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, משום דבית דין הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור, והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה, דחקירתה ודקדוקה דמקדקת במכירה הויא כהכרזה. אבל בשמוכרת בבית דין מומחין, הם הם המוכרים ולא היא, והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה, ומכאן יצא לנו דין זה (כן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל בשטמ"ק).

מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחם למכור אבל לדידה מי מכרו. ומכאן נראה שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהוא עושהו שליח להקנות הקרקע ללוקח, אבל לעצמו איננו יכול לזכותו ולקנותו דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות, וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד (שו"ת הרא"ש כלל קה סי' ב: מצאתי כתוב בשם הרשב"א בכתובות פר' אלמנה ניזונית).

לית דחייש להא דר"ש וכו' והוצרכו לומר כן משום דסתם מתני' כוותי' כדאיתא לעיל ואמרינן בעלמא דסתם מתני' ומחלוקות בברייתא הלכה כסתם משנה קמ"ל דלא חיישי' להכי א"נ דהא לאו סתמא היא אלא ר"ש קתני לה כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני.

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פירש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוי' אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפ' שלא גבתה יותר שהרי ב"ד הדיוטות אינם יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר והמותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן:

אמר ליה ותבעי לך הכרזה פי' דהא הכרזה קודמת לשבועה והא בהא תליא דוודאי מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תני דתבעי שבוע' ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמר לה מאן שם לך פי' רש"י ז"ל מאן שם לך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא קרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמת לאחרים נפק מרשות היתומים ולפי' זה בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ולישנא דמאן שם לך לא אתי שפיר להאי פי'. והגאונים ז"ל פי' מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישי' כיון דלעצמו הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפ"ז דינו של רבינו ז"ל צ"ת:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתיים ומכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה פי' והמכר קיים וטעמא דמשום דכל היכא דאוזילה בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי הוא כאלו היא מוכרה משל עצמה ואין אונאה לקרקעות אבל היכי דאוזילה בדיתמי דהיינו מה שהיא יותר מכתובתה הוא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי פריך אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או הוקר המקח פי' דבתר הכי לא הוה ביה אונאה וריש לקיש אמר שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר"י לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה מתחילתו המכר בטל אף על פי שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזלא עשאו' כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דתלמודא דילן לית ליה כר"י מדלא פירשוה הכי וכדריש לקיש ודאי קי"ל שאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסוף מתני' וטעמא דרישא כדפרישית כך נראה לי:

רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא אונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הוא הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראוי' האונאה להצטרף עמה והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גינה אין הבעלים יכולים לומר לב"ח או ללוקח ולא הלוקח להם גוד טעותא או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מרובה ובין מועט וכדאיתא בפרק בית כור בס"ד:

גמרא מ"ש שוה מאתיים במנה שנתקבלה כתובתה דאמרי לה את אפסדת (לי) כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובה מעיקרא ונסתלקה בקרקע והא כששמוהו לה וחזרה ומכרה לעצמה שוה מנה במאתיים נמי תימא אנא מרווחנא כלו' אני במאה קבלתיה והרויח לעצמו כאלו מכרתי בשלי:

המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה שאין הכרזה אלא למכירת בית דין אבל צריכה שבועה שלא גבתה יותר או שלא מכרה ביותר ממה ששמו לה ההדיוטות או שלא מכרה בפחות משומתם וכגון שהשמאים אינם לפנינו שכל שאינה צריכה אלא לבית דין הדיוטות אינה צריכה להם אלא לשומא אבל אחר שומתם מוכרת לעצמה אבל המוכרת בב"ד הם הם המוכרים ויש אומרין שאפילו היו השמאים כאן ומעידים צריכה שבועה כגון שהיתומים קטנים או שאינם כאן ואין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ואין זה כלום שהרי יתומים תובעים אותה וכל ליפטר ודאי מקבלין ולא עוד שחכמי הדורות סוברים שבכל עניני אלמנה מקבלים שאם לא כן היאך אלמנה גובה בעידי מיתה אף מיתומים קטנים ויש מפרשים בשבועה זו שבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים והספק היה אם יכולה למכור קודם שבועה כדי שלא נאחר לה מזונות ושתשבע אחר מכירה או צריכה לישבע קודם מכירה והעלו בה שצריכה שבועה קודם מכירה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בלא שבועה מה שעשתה עשוי והביאו ראיה ממה שאמרו במשנתנו אלמנה בין מן האירוסין וכו' ואמרו בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני וודאי כשלא נשבעה היא שאם נשבעה הרי תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה ויש שואלין בה וכי אם באה לישבע כדי שאם תמות לא יפסידו יורשיה כתובתה מי אבדה מזונותיה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון וכל שמכירתו בב"ד אינו נמכר אלא בהכרזה אלא לקצת דברים כמו שיתבאר למטה וכבר ביארנו שכל שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ומכל מקום דוקא שמכרה לאחר אבל אם מכרה לעצמה לא עשתה כלום אפילו הכריזה ואפילו נמצא שוה בשוה הואיל ונתיקר עכשו ומסלקין אותה ונותנין לה דמי מזונותיה או דמי כתבתה דאמרינן לה מאן שם לך שהרי לא קבלתהו לא מבית דין ולא מן היורשים ואפילו הכריזה שמא בקשה לעצמה שמאים שאין בקיאים ואף השמאים הבקיאים הואיל ומכל מקום הדיוטות הם אינן שם אלא לשומא בעלמא ואין כח בידם להקנות לה קרקע ומה שאמרו בשלישי של מציעא ל"ה ב' מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא התם הואיל ושמוה בית דין זוכה בו מכי שלמי יומי אכרזתא אבל כל שלא שמוהו בית דין אומרין לה מאן שם ליך וכן כל שהפקידו לו בית דין מטלטלין של יתומים למכרם ושם אותם לעצמו אע"פ שבשווין שם לעצמו אם הוקרו אומרין לו מאן שם לך ורווחא ליתמי ויש מפרשים שלא אמרו במוכרת שלא בב"ד שמוכרת בלא הכרזה אלא למזונות אבל לכתבה לא ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה שום הדיינין שלשים יום וקתני עלה על מנת ליתן לאשה בכתובתה והעמידוה במוכרת שלא בבית דין וכן בערכין כ"א ב' שום היתומים שלשים יום וכו' ומכריזין בערב ובבקר וכו' על מנת ליתן לאשה בכתובתה ואין בה הכרח כמו שיתבאר שאפשר דהנהו כשבית דין מוכרין ולא האלמנה וכן נראה דעת גדולי המחברים שכתבו שאף לכתובה אינה צריכה הכרזה כל שמוכרת שלא בב"ד וגאוני הראשונים כתבו בשליח שלקח לעצמו נכסים שהיה בעל הבית משלחו למכרם שמקחו בטל ואומרין לו מאן שם לך ואם מכר לאחר אף הוא משביעו שלא מכר ביתר כדין אלמנה:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשין מכרה בטל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולם מכרם קיים:

אמר הר"ם פי' יאמר רשב"ג כאשר מכרה שדה בדמים פחותים מהשומא והיתה שוה השומא כל כך כאשר הוצאנו ממנו הסך תשאר בשדה בקעה יהא מדידתה בית ט' קבין או מותר חצי קב בגנה אז יהיה מכרה בטל וכבר ביארנו במקומות מסדר זרעים שהוא קבין ושמדידת בית סאה אלפים ות"ק אמות וכן בית קב ד' מאות אמה וי"ז אמה בתשבורת ובית רובע הוא רובע בית קב ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה בינה לבין עצמה לכתובתה אחר שנשבעה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ומה שהרויחה במכירתה הרויחה ליתומים ואם מכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה גם כן ומה שהפסידה הפסידה לעצמה אבל המקח אינו בטל שאם מצד המוכר הרי אין אונאה לקרקעות ואם מצד היתומים הרי אין מגיע להם הפסד בכך אבל אם היתה כתובתה מנה והוזילה במכירתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל שלא אמרו אין אונאה לקרקעות או דין אונאת שתות במטלטלין אלא כשטעה בו בעל הקרקע או המטלטלין אבל כל שטעה שליח אף בכל שהו המכר בטל וכן באלמנה אפילו אמרה האלמנה אני אחזיר האונאה ליורשים אינו כלום הואיל והיתומים אין רוצים בקיום המקח וכן הדין בכל שליח ואם מכרה ביתר מכדי כתובתה כגון שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר הואיל ובשוויה מכרה ורוצה להחזיר את המותר בקרקע ר"ל באותו קרקע בעצמו ממכרה ממכר מיהא בכדי הראוי לה למכור שאינה אלא כשליח המוסיף על דבריו ובמה שהרשהו מיהא מהני וכן יראה מסוגיית הגמרא שהיו מפרשים משנתנו שלא בהוזילה אלא בדרך זה ומאי מנה מנה שלה ר"ל שבמנה של כתובתה מכרה שוה מנה ודינר אלא שמכרתהו בשוויו ומחזרת המותר בקרקע והיה בא ללמוד מכאן בשליח המוסיף שנקרא מעביר וחזר ופירשה בשהוזילה הא בדרך זה מוסיף הוא וקיים אע"פ שהפוסקים לא הזכירוה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם ממכרה קיים ר"ל בחזרת אונאה עד שיגיע ההפסד לשיעור שדה ר"ל שאלו היה המכר שוה בשוה נשתייר שם שדה בן תשעת קבין ועכשו שמכרה ביתר דינר אין שם תשעת קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע כמו שביארנו בראשון של בתרא י"א א' והלכה כתנא קמא היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה שוה בשוה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל וזו לא הוצרכה שהרי עכשו בשל יתומים הוזילה שהרי במנה אחרון לא נשאר לה כלום אצל היתומים וכבר הזכיר היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה אלא שלמדנו מה שאמר אחר כן ושל כלן קיים כלומר אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה שהרי מכל מקום הואיל ונשתייר מכתבתה עדיין היא מקבלת אותו היתר בחשבון כתובתה ונמצאת מוזילה לעצמה ואע"פ שכבר למדנוה במה שאמר בתחלה שוה מאתים במנה ונתקבלה כתובתה ולא אמרו מכרה בטל התם הוא שבמכרה ראשונה נפרעה לגמרי ונסתלקה לה מבית היתומים אבל זו שעדין לא נסתלקה לה הוה אמינא ניגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון ויהא מכרה בטל קמ"ל ויש אומרין שאף זו נשנית בגמרא לדעת האומר מעביר הוא אבל לדעת האומר מוסיף אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה מכרה ומשנתנו דוקא בשהיו קרקעות מפזרים והם הקרויים קטיני כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה מוכרת שלא כו' וא"ל ההיא באלמנה מן הארוסין כר"ש דאמר כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל בפרק הכותב דאצטריך הך מתניתין בפרק השולח משום דלא נימא דהך מתני' דפ' הכותב איירי דוקא בגרושה דלית לה חן כמו אלמנה (ב) ק"ק דא"כ ע"כ הך מתניתין דפרק השולח באלמנה מן הנשואין מתוקמא דאלמנה מן הארוסין ודאי דלית לה חן טפי מגרושה כדמוכח בשמעתין דלעיל ודו"ק:

בא"ד ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות שלא בב"ד דהא כו' עכ"ל עיין על דבריהם ברא"ש ויש לדקדק דע"כ לאו במזונות קמיבעיא ליה דא"כ מה השיב לו ותיבעי לך הכרזה הא בהדיא אמרינן לעיל בפרק הכותב לכרגא ולמזוני ולקבורה לא בעי אכרזתא והיינו למזונות דאלמנה לפירוש התוס' דלעיל בפרק הכותב וגם לפרש"י למזוני דאלמנה נמי מיהת איירי וכן יש לדקדק בדבריהם לקמן בד"ה אלא לאו דלא אכרוז כו' דלמא כו' במכרה למזונות דא"צ שבועה כדפי' לעיל והואיל וכן אינה צריכה הכרזה כו' דתלו תניא בדלא תניא דהכרזה דמזונות בהדיא קאמר לעיל דלא בעי ויש ליישב דאפשר למימר דהני אמוראי דהכא לא הוו ידעי ההיא מימרא דלעיל דלמזוני לא בעי הכרזה ולקמן בד"ה א"ל הכרזה לא קמיבעיא כו' שהקשו מההיא מימרא דלהני לא בעי הכרזה הא לשאר מילי כו' היינו דלא תקשי הלכתא אהלכתא דהכא מסיק הלכתא דלכתובה לא בעי הכרזה והתם נמי מימרא דהלכתא היא כדמוכח בפרק הכותב ומינה דיוקא דלכתובה בעי הכרזה ודו"ק:

בד"ה דא"ל מאן כו' דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד היתה יכולה כו' ומוכרן בב"ד כו' ואינו מוכרן לעצמו כו' עכ"ל בתוס' דהכא ל"ק להו רק הך חדא אהך דמוכרה לעצמה אבל בתוס' פ"ק דפסחים ובפרק המפקיד קשיא להו עוד בזה דהתם משמע דאף לאחרים אינו מוכרן אלא בב"ד והכא דקאמר הא לאחרים מה שעשתה עשתה אע"ג דלא הוה בב"ד וע"ש בתוס' ובחידושינו ודו"ק:

בד"ה אלמנה כו' לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות כו' עכ"ל ומיהו בירושלמי לא ניחא ליה לאוקמא מתני' בהכי דלאו דוקא נקט מאתים אלא מעט פחות וניחא ליה לאוקמא דדוקא נקט מאתים ובשהוקרו והוזלו וק"ל:

עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה פירוש בעינן שיהו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום ולא מצינן למימר דאתא להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מינה ואנן ידעינן דאפילו מקצת בתולים ואיפכא ליכא למימר בבתוליה לאסור בבוגרת ויו"ד דבתוליה להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מתרווייהו ואנן ידעינן דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת ובשלא כדרכה כשרה דבעולה שלא כדרכה לא ממעטא מבתולה כדפי' לעיל. הרא"ש ז"ל:

לית דחש להא דר"ש וכו' הוצרכו לומר כך משום דסתם מתני' כותיה כדאיתא לעיל ואמרי' בעלמא דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' קמ"ל דלא חיישינן להכי א"נ דהא לאו סתמא אלא ר' שמעון קתני כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני. הריטב"א ז"ל:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וכו' פירוש לרבנן אפילו לכתובה ולר' שמעון למזוני וא"ת מתניתין היא בפרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וליכא לאוקמה באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובב"ד פשיטא דבעיא שבועה דדוחק להעמיד סתם מתני' כר"ש ועוד דע"כ איירי באלמנה מן הנשואין מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה כו' ככתוב בתוס'. וי"ל דמוכרת לכתובה מבעיא ליה דאלו למזונות קי"ל כחנן תשבע בסוף וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש ז"ל: והרמב"ן כתב וז"ל מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פרש"י ז"ל שלא גבתה יותר ואחרי' פירשו שלא מכרה נכסים של יתומים בפחות וקשיא עלייהו והא קי"ל דצריכה בית דין הדיוטות ולמה תשבע הרי הם שמו לה והיאך גבתה יותר או מכרה בפחות ויש להשיב לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזה שבוש שכיון שמכרה ויתומים תובעין אותה אם יש לה עדים ודאי מקבלים אותם לפטרה והרי אף שבועה כגון בנשבעין ונוטלין אין מקבלין שלא בפני בעל דין ומקבלין את זו ולא תהא שבועה גדולה מהעדאת עדים מק"ו ועוד שבכל עסקי אלמנה ודאי מקבלין עדים אלא אלמנה דגביא בעדי מיתה היכי משכחת לה דאפילו מקטנים ודאי גביא וי"ל דלדעת רש"י ז"ל שאין ב"ד הדיוטות צריכין אלא לשום לה והיא הולכת ומוכרת לעצמה ושמא היא גבתה יותר או שמא מצאה יותר משומן שהלוקח היה צריך לקרקע והם אינם בקיאים ולא הדבר מוטל עליהם לחקור אבל מוכרת בב"ד הם המוכרים ולא היא והיינו דאמרינן ארמלתא דזבין בי דינא דזבין. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפי' זה שאמר ואע"פ שיהיה המכר במעמד שלשה הראוים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה ולי נראה דשבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים קאמרי וקודם שתמכור קא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תשהא ותפסיד מהם מזונות בינתים ואסיקנא צריכה שבועה תחלה ואח"כ תמכור ואילו לאחר מכירה פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו היתומים אותה תקנה שא"כ כל האלמנות נוטלות כתובה שלא בשבועה ואפילו הגרושות נמי למאן דאמר משום חינא והיינו דקאמרינן ותבעי לך הכרזה כלומר מי בעיא הכרזה כשאר הנפרעין מנכסי יתומים או דילמא לא משהינן לה משום דמפסדא מזוני ופסקו שצריכה שבועה ולא הכרזה משום דלא ידעינן אם חייבין היתומים כלום עד שתשבע ועוד שאין שהות השבועה דומה לשהות ההכרזה. אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שאמר שאם מכרה האלמנה או נתנה במתנ' מנכסי היתומים כלום קודם שתשבע מה שעשת עשוי והביא ראיה ממשנתנו דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני ודבר זה הוא כשלא נשבעה שאם תאמר כשנשבעה כיון דנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. ואיני עומד על דעתו בזו הראיה ותמהני אם אמרה רבינו ז"ל לפי שאפשר לה שתשבע (וכ"כ הריטב"א לעיל בד"ה בשלמא מן הנשואין וכו' וכ"כ הרא"ה וכ"כ הר"ן ז"ל דף תקכ"ז) בלא תביעת כתובה כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפילו תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואע"פ שאין לה עכשו מזונות שאם תאמר אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובה ונזונת והא דמיא לההיא דאמרינן במסכת ערכין אם בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקין לה השתא נמי מזדקקין לה פירוש שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעה מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרי' שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשים ויחד לה ארעא בארבע מצרנהא או בחד מצרא וחייב מודה ואלמלא שפירש זו ההלכה נראה כמו שאמרתי היה אפשר שהדין שאמר רבינו ז"ל יהא נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינה דומה לבעל חוב דעלמא שזו אינה צריכה ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמועה צריכה תלמוד דמדקאמר שבועה סתם משמע שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרמב"ן דהא דקתני שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב הא אוקימנא לה בדכותה לכתובה וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה דמכי תבעה בב"ד הפסידה מזונותיה ונחוש לה ופירש הוא ז"ל דמוכרת בין למזונות בין לכתובה ובלא ב"ד דנקט ב"ד מומחין קאמר והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה משום דב"ד הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה דחקירתה ודקדוקה דמדקדקת במכירה הויא כהכרזה אבל בשמוכרת בב"ד מומחין הם הם המוכרים ולא היא והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה ומכאן יצא לנו דין זה. כ"כ תלמיד הרשב"א ז"ל: וז"ל הר"י מטראני ז"ל צריכה שבועה פירוש צריכה שבועה כדין כל אלמנה דלא אתפסה בעלה צררי וכל זמן שלא נשבעה אין מכירתה מכירה או דילמא אין צריכה שבועה דשבועה זו ב"ד הוא דמשביעין אותה ומכירתה מכירה בלא שבועה והיתומים ישביעוה לכשירצו. ותבעי לך הכרזה אם היא צריכה הכרזה כמו ב"ד שאינן רשאין למכור אלא בהכרזה ואם מכרו שלא בהכרזה אין מכירתן מכירה כדבעינן למימר קמן ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעינן הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה פירש רש"י ז"ל דמלבד אותה שבועה דתנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה קא מבעיא ליה אם נשבעת שלא מכרה בפחות ממה שאומרת וכ"ת מה שבועה צריכה לזה דהא אמרינן דצריכי תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא שהשמאים אינם עומדים לשם בשעת המכר אלא שעושים השומא בלבד ואח"כ מוכרת היא ופעמים ביותר ולפום הכי אמרינן שצריכה שבועה שלא מכרה ביותר ע"כ: וז"ל הריטב"א פרש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוים אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפרש שלא גבתה יותר שהרי אין ב"ד הדיוטות יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר המותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן. א"ל ותבעי לך הכרזה פירוש דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תנא דתבעי שבועה ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"כ:

אלמנה ששמאה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך פרש"י ז"ל מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך כו'. ולפירוש זה בעל הבית שעשה שליח למכור קרקע אפילו בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרינן מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו דמאן שם ליך לא אתיא שפיר להאי פירוש והגאונים ז"ל פירשו מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צ"ת. הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא פירש כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכחת דליתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. דזבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כסיתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לה עליהן ע"כ:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה פירוש והמכר קיים וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי היא כאלו מוכרת משל עצמה ואין אונאה בקרקעות אבל היכא דאוזילא בדיתמי דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או שהוקר המקח פירוש ובתר הכי לא הוה ביה אונאה ור"ל מתרץ שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר' יוחנן לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה. ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה בתחלתו המכר בטל אע"פ שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזילא עשאוה כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דגמרא דילן לית ליה דר' יוחנן מדלא פירשוה הכי ונ"ל ודאי קי"ל דאין אונאה לקרקעות אפילו בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסיפא דמתניתין וטעמא דרישא כדפרישית כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכר בזול דאינה רשאה למכור לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור שדה חשוב אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה. כ"כ רש"י במ"ק: וכתב הריטב"א וז"ל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהיה האונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראויה האונאה לצטרף עמו והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גנה אין הבעלים יכולים לומר לבעל חוב או ללוקח ולא הלוקח להם גוד או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מועט בין מרובה וכדפרי' בפ' בית כור בס"ד ע"כ: של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזילה בדידה אוזילה דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק וה"נ אמרינן בגמרא להדיא: גמ' מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל מ"ש שוה מאתים במנה כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובתה מעיקרא ונסתלקה בקרקע ההוא כששמוהו לה וחזרה ומכרתו לעצמה שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא כלומר דאמרה אנא במנה קבלתים והריוח לעצמי כאלו מכרתי בשלי ע"כ:

בגמרא שלח ליה רבה כו' מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה כו' ופרש"י שלא גבתה יותר. ונראה דלא רצה לפרש לענין שבועה אי תפסה צררי משום קושיית התוספות מההיא דפרק השולח והא דלא ניחא להו לפרש לענין צררי ובמוכרת למזונות דלא שייך האי דפרק השולח היינו נמי כדמסקו התוספות מדאמרינן הלכתא בסמוך צריכה שבועה ובפ' הכותב לעיל משמע דכל שאין תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה. ועי"ל מדקאמר סתמא משמע דאיירי נמי לענין כתובה דכל הנשים יש להן כתובה ואיכא דלית לה מזונות כגון שתבעה כתובתה לכך הוצרכו לפרש לענין שלא גבתה יותר אלא דאכתי איכא למידק דמאי קמיבעיא ליה אי צריכה שבועה שלא גבתה יותר ובאיזו שבועה קמיירי אי לענין שבועת היסת שתקנו הא לא אשכחן לה אלא בטענת ברי ועוד דאי לענין שבועת היסת לא הוי מקשו התוספות מידי דליפשוט מההיא דפ' הכותב אע"כ דמשבועת המשנה איירי א"כ פשיטא דאין צריכה שבועה כיון דלא קתני לה בשבועות פ' כל הנשבעין ואפשר דמספקא ליה אי הוי בכלל שבועת האפטרופסין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית או דילמא דמשום חינא לא משבעינן לה מהאי שבועה כי היכי דתקנו דמוכרת שלא בב"ד משום חינא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה מוכרת שלא בב"ד כו' וא"ת מתניתין היא בפרק השולח כו' עכ"ל. ואע"ג דהתם במוכרת בב"ד איירי אפ"ה פשיטא להו דלא שייך ליפות כחה בזה במה שמוכרת וגבתה שלא בב"ד לפטרה משבועה זו. ועוד דהא קתני התם נמנעו מלהשביעה ומשמע שהיתה מפסדת כתובתה ע"י כך כדאמרינן התם רב לא מגבי כתובה לארמלתא וכמ"ש שם באריכות ואי ס"ד דמוכרת שלא בב"ד אין צריכה שבועה מה הועילו חכמים בתקנתן שנמנעו להשביעה אכתי תמכור שלא בב"ד. אע"כ שאין לחלק אבל למאי דבעי לאוקמא האי דפ' השולח באלמנה מן האירוסין והאי דהכא באלמנה מן הנשואין וכר' שמעון הוי אתי להו שפיר דבאלמנה מן האירוסין שהחמירו עליה שלא תמכור אלא בב"ד משום דלא נפיש חן דידה מש"ה החמירו ג"כ לענין שבועה משא"כ באלמנה מן הנשואין שהקילו עליה דאף לר"ש מוכרת שלא בב"ד משום חינא מיבעי ליה שפיר אי תקנו נמי דלא תשבע לר"ש משום חינא כן נ"ל לפרש כוונת התוספות ולפ"ז צריך לומר דאף למאי דבעי לאוקמי כר"ש איירי נמי לענין כתובה ויסבור ר"ש דכל שיש לה מזונות מוכרת אף כתובה שלא בב"ד. וכלשון השני שכתבתי לעיל במשנה דאלמנה בדף הקודם בשם הריטב"א ע"ש וכמ"ש ג"כ דלכאורה משמע כן מלשון התוספות לעיל בשמעתין בד"ה מתניתין מני ע"ש. ועוד נראה לפרש דבריהם כאן נמי דלר"ש שאין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות. ולמאי דבעי לאוקמי איבעיא דהכא אליבא דר"ש היינו נמי לענין מזונות אי צריכה שבועה שלא תפסה צררי דהשתא לא מסקו אדעתייהו דהא דאמר ר"ש לעיל כל זמן שאין תובעת כתובתה אין יורשים משביעין אותה איירי נמי בכה"ג במוכרת שלא בב"ד למזונות. ונהי דלרבנן לא משמע להו לפרש בכה"ג היינו משום דמסתמא האיבעיא קאי נמי לענין כתובה כיון שמוכרת ג"כ שלא בב"ד משא"כ אליבא דר"ש דלא משכחת מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות דוקא וכשיטת הר"י לעיל במשנה דאלמנה א"כ שפיר הוו מצי לאוקמי האיבעיא לענין מזונות. אלא שאם לזה נתכוונו לא הוו צריכי למימר דההיא דפ' השולח היינו מן האירוסין וקשיא להו דתפשוט מדר' זירא אמר שמואל ואכתי בפשיטות הוי מצי לפרש דההיא דהשולח איירי לענין כתובה דהכי קושטא דמילתא וההיא דהכא איירי למזונות ואליבא דר"ש. אע"כ דהשתא נמי מסקו אדעתייהו דא"א לאוקמי האיבעיא לענין מזונות דתיקשי מההיא דפ' הכותב שכתבו בסוף. וכ"ש דתיקשי טפי אם נפרש האיבעיא אליבא דר"ש. דר"ש גופא קאמר לעיל פ' הכותב דאין משביעין אותה בכל ענין ולפ"ז ע"כ כוונת דבריהם היינו לענין כתובה דוקא וכפירוש הראשון שכתבתי ודוק היטיב ועיין בל' הרא"ש והר"ן ז"ל דמפרשו לה בשם הרי"ף והרמב"ן ז"ל שבועה זו לענין צררי ואין להאריך במה שיש לדקדק בדבריהם:

בא"ד אלא אומר רבי כו' ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות כו' עכ"ל כבר כתבתי דכ"ש למאי דמשמע להו מעיקרא דאיירי לענין שבועת צררי פשיטא דלא מיבעיא ליה לענין מזונות שהן עיקר מילתא דחנן ור"ש. אלא כוונתם כאן דאף למאי דמפרשינן לה לענין שלא גבתה יותר וא"כ היה באפשר לומר דשייכא אף למזונות שאין זה ענין כלל למילתא דחנן דלא איירי אלא לענין עיקר השבועה שלא תפסה צררי למזונות ולא איירי משבועה דלא גבתה יותר ובדמוכרת בב"ד איירי ומסקו דאפ"ה לא שייך נמי שבועה לענין מזונות והיינו כדמסקו דמדר"ש בפ' הכותב משמע שאין היורשין משביעין אותה שום שבועה כל זמן שאין תובעת כתובתה א"כ ממילא משמע דאפילו במוכרת שלא בב"ד למזונות נמי אין משביעין אותה כן נ"ל בכוונתן וק"ל:

בד"ה ותיבעי לן הכרזה כו' דאי הוי צריכה הכרזה כו' דצריכה שבועה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש בהיפך דאי ס"ד דמוכרת בהכרזה דוקא לא הוי שייך גבה שבועה שלא זילזלה ואפשר דלא שייך נמי שלא גבתה יותר וכן מצאתי בפירוש הרא"ה והריטב"א ז"ל אלא דלהתוספות משמע להו דאפילו לאחר הכרזה נמי כיון דרווחא ליתמי אם מכרה ביותר כדמסקינן בסמוך א"כ שפיר שייכא הך שבועה וכן נראה מלשון הפוסקים דבכל ענין צריכה שבועה לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר וק"ל:

בד"ה אלא לאו כו' ואמר לי רבי דלא מפליג ר"נ בין מוכרת כו' עכ"ל. פירוש מדקאמר ר"נ סתמא ולא מפליג משמע דבכל ענין איירי כן נ"ל:

בד"ה דאמרי לה מאן שם לך כו' דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהו איכא כדאי' להדיא באלו מציאות עכ"ל. ולא משמע להו דההיא דאלו מציאו' היינו מכללא דר"נ דהכא דהא דקאמר אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום היינו ששמה לעצמה לגמרי בלא ב"ד הדיוטות וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל וכ"נ מלשון רש"י בד"ה ששמה לעצמה וכ"כ כמה פוסקים עיין בש"ע אה"ע סי' ק"ז סעי' ה' ולפ"ז אין מקום לקושית התוספות בסמוך אלא דלשון ששמה לעצמה לא משמע להו לפרש כן דא"כ הוה ליה למימר אלמנה שמכרה לעצמה לא עשתה כלום כן נראה לי:

בד"ה ותימא לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד כו' ובהמפקיד תנן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהתם באלו מציאות ובפסחים קשיא להו תרתי בהא דאין מוכרן לעצמן ובהא דבעי ב"ד מומחין והכא לא קשיא להו אלא חדא כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא הכא בסוף הדיבור נמי מתמה רבי אההיא דירושלמי דמצריך ב"ד מומחין. ואי קשיא למהרש"א ז"ל הא גופא דמתמה רבי מההיא דירושלמי ולא אההיא דהמפקיד א"כ בפשיטות הוי מצי לאקשויי אדברי התוספות דהכא דמעיקרא קשיא להו נמי אההיא דהמפקיד ואדירושלמי ובסוף לא מקשו אלא אדירושלמי. אלא דבאמת נראה דכולה חדא מילתא היא כיון דההיא דהמפקיד לחוד איכא למימר דהיינו ברשות ב"ד ולא קשיא להו אההיא דהמפקיד אלא משום ההיא דירושלמי ועוד נ"ל דהכא נמי סמכו אההיא שינוייא דתירצו בפרק אלו מציאות דשאני אלמנה משום חינא ובהכי אתי להו שפיר בההיא דהמפקיד דלא שייך ה"ט משא"כ הכא לא ניחא להו בההיא שינויא לתרץ נמי אדירושלמי דכיון דלענין מכירת חמץ אפשר דכליא קרנא לגמרי דאסור בהנאה חשיב להו כמו טעמא דחינא שלא ימתין עד דמזדקקו ליה ב"ד מומחין. מש"ה הוצרכו לתרץ כאן דאין ה"נ דההיא דירושלמי איירי בב"ד הדיוטות ובההיא דהמפקיד לא משמע להו לפרש בב"ד הדיוטות כדפרישית שם בפרק אלו מציאות ע"ש ודו"ק:

משנה אלמנה שהיתה כתובתה כו' או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה לכאורה מילתא דפשיטא היא דכיון דקי"ל במוכרת שלא בב"ד דבעינן מיהא ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא א"כ ממילא דאם מכרה בפחות ההפסד שלה דאל"כ שומא זו מה טיבה דאכתי תמכור בפחות ובשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בירושלמי כשהוזל המקח כמ"ש התוספות איכא רבותא טובא דהא ודאי אע"ג ששמו לה ההדיוטות במאתים אפ"ה תוכל לחזור בה ולגבות כתובתה ממקום אחר וא"כ סד"א דאכתי ברשותא דיתמי קיימי וכיון שהוזל עכשיו בשעת העמדה בדין ס"ד דהוי פסידא דיתמי קמ"ל דאפ"ה ההפסד שלה וכדמסקו התוספות בסוף הדיבור דכיון דמשעת המכירה היה שוה מאתים הו"ל כאילו נתכוונו לקנותן ולהוציא קרקע מרשות היתומים ואיכא נמי רבותא לגבי הלקוחות שלא תחזור ליתומים כדמסקו התוספות בזה הדיבור משא"כ לר"ש בן לקיש דלא איירי כשהוזל אלא משום דאין אונאה לקרקעות וכמ"ש כמה פוסקים דהכי הילכתא וכן הוא בש"ע א"ע סימן ק"ג א"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו י"ל דלר"ל נמי נהי דס"ל אין אונאה לקרקעות כלל ולא איצטריך לאוקמי דוקא כשהוזל אפ"ה מסתמא איירי נמי אף כשהוזל והא גופא קמל"ן דלעולם נתקבלה כתובתה כן נ"ל:

תוס' ד"ה אמר ליה וכו' דהא בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' ר"ת וכו'. תמוה לי הא קושייתם למ"ד שליח כאלמנה א"כ מה הועילו בזה הא לר"ת פלוגתייהו בשליח ב"ד וס"ל דגם בזה שליח כאלמנה ואדרבה בלאו שיטת ר"ת ניחא טפי די"ל דבשליח ב"ד לכ"ע שליח כדיינים וי"ל דהאי אי מהתם ה"א שליח היינו בשליח ב"ד וצ"ע:

גמרא א"ל הכרזה לא קמבעיא לי [דודאי אלמנה שמוכרת שלא בב"ד א"צ הכרזה]. ולא דמי לב"ד שמכרו שצריכין הכרזה כיון דבנתאנו פחות משתות מכרן קיים מש"ה צריך הכרזה שלא להפסיד ליתומים ומה דמבואר לקמן (דף ק ע"ב) דשליח בעי הכרזה אף דבי' גם פחות משתות מכרו בטל י"ל דהא התם אמרינן כן על רב יוסף והרי בשמעתין השיב ר"י לעולם בדאכריז הרי דמספקא ליה דגם באלמנה המוכרת צריכה הכרזה מש"ה שפיר קאמר מהו דתימא דמיירי בשליח ולדידן דקיי"ל דאלמנה א"צ הכרזה באמת מוכח דמתניתין דערכין מיירי בב"ד דהם צריכין הכרזה: ובתוס' תירצו דלקמן בשליח ב"ד מוקמינן לה כמו שפי' ר"ת ותימא דהא ע"כ קושייתם היינו אם ס"ל שליח כאלמנה דאם נימא דמה דקאמר מ"ד ה"מ שליח היינו למ"ד שליח כדיינים ממילא אין התחלה לקושייתם כלל. וא"כ מה הועילו בזה לר"א הא לר"ת דהסוגיא מיירי הכל בשליח ב"ד א"כ גם בשליח ב"ד קיי"ל דשליח כאלמנה. ואדרבא לרש"י י"ל דההיא דשליח כאלמנה בשליח דעלמא אבל שליח ב"ד לכ"ע כדיינים וי"ל דמה דאמרינן ס"ד ה"מ שליח היינו שליח ב"ד ובמקום אחר כתבתי ליישב, אבל בפשוטו לר"ת קשה, ודבריהם צריכים לימוד:

תד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו' וא"ת מתני' היא בפ' השולח וכו' תמוה לי הא בפשוטו יש לומר דמתניתין דגיטין כר"ש ובא"ל מן הנשואין דס"ל דרק למזונות מוכרת שלא בב"ד אבל לא לכתובה. ואף להתוס' לשיטתם דס"ל לעיל ד"ה מתני' וכו' דכדי שתפסיד מזונות הקילו למכור שלא בפני ב"ד. מ"מ יש לומר בפשוטו כיון דעכ"פ משום כתובה עצמה לא הקילו לגבה מש"ה לא הקילו למכור בלא שבועה. אבל בסוגיא איבעיא רק לרבנן דהקילו משום חינא בזה מיבעי אם הקילו ג"כ משום חינא. למכור בלא שבועה. וה' יאיר עיני:

בא"ד ואיכא למימר ההיא באלמנה מן האירוסין ע' במהרש"א שהקשה דא"כ היה קשה קושית תוס' לעיל דכבר שמעי' זה ממתני' דלעיל דנפרעת מנכסי יתומים. ולענ"ד י"ל למ"ש תוס' בגיטין הא דלא משני הש"ס בקיצור דאלמנה אצריכה לי' דלא נימא דהוי ת"ז דמ"מ יש בו מעליותא דהוי תנאי ב"ד. א"כ י"ל כיון דחכז"ל לא תקנו לה כתובה לא מקרי תנאי ב"ד. וא"כ בלא"ה ניחא דלא נשמע זה ממתני' דלעיל די"ל דמיירי בגרושה דכבר הגיע זמן:

בא"ד י"ל דבלא"ה י"ל דקושית תוס' לעיל ל"ק כ"כ די"ל דס"ד דמתני' דלעיל מיירי ביתומים קטנים. וצ"ל דקושייתם עכ"פ למ"ד דכתובה אינה גובית מיתומים קטנים רק בע"ח שיש בו רבית וא"כ י"ל דהאיבעיא דהכא להלכתא דקיי"ל דגם לכתובה משום מזוני ושפיר יש לומר דס"ד דלעיל מיירי ביתומים קטנים:

ע"ב גמרא לא בדאוזיל, לכאורה קשה דאם כן איך אמר רשב"ג עד שתשייר שדה וכו'. הא אף שמכרה כדינא הכל מ"מ נימא דהמכר בטל מחמת שמכר בזול כדקיי"ל שליח שטעה בכ"ש המכר בטל. וצ"ל דהכא שאני כיון דמנה מגיע לה אם כן יש לומר דהזול הי' בחלק דידה שמכרה שוה מנה בצ"ט. והחסרון רק שמכרה קרקע בתוספת מש"ה אם לא שיירה ט' קבים דהכל עומד למכור מכר' קיים. אמנם לפ"ז יקשה לכאורה לת"ק וכן לרשב"ג בשיירה שיעור שדה אמאי מכרה בטל. הא מ' הזול יש לומר דהזול הי' בדידה. ומחמת העודף קרקע שמכרה הא קיימי' השתא דמוסיף על דבריו הוי. וצ"ל דהא דאמרי' מוסיף על דבריו היינו היכא דהשליח יודע שמכר נוסף מהשיעור אמרי' דאותו העודף מכר לעצמו וכאלו אמר חצי כור בשביל בעה"ב ואידך בשבילי. אבל במתני' בדאוזיל דחשבה דמוכרת הכל כדינו בתורת שליחות גרע כיון דבאמת לא הי' השליח: גם י"ל דלפי שנוי' דהש"ס בדאוזיל מפרשי' באמת דהא דקתני אפי' אמרה אחזיר דינר פי' דינר ממש ולא קרקע, אבל אם רוצה להחזיר קרקע בדינר באמת המכר קיים. אמנם מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן וצ"ע לדינא: