Ketubot 91b

זכו בהן יורשי כתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר:

מסקי ביה נושים בו:

שקל לוקח אלפא זוזי:

אי שויא לך ההיא חדא לקבלה בחוב שלך ותניח לי את זו:

ואיסתלק מתרוייהו:

היינו מתני' ממתני' מצינן למיגמר האי דינא דלא מצי טעין ליה האי לוקח הכי שהיה מעלה על דמיה:

אית להו פסידא לבני כתובה הקטנה בהעלותן של אלו:

וטירפא בכמה כתבינן הרי לוקח זה מכרה לנושה באלף זוז לפצותו מחובו וחוזר לב"ד לכתוב לו שטר טירפא על זה שמכרה לו באחריות והרי טרפוה ממנו בדמי אלף זוז שהיה מחויב בכמה כתבינן ליה טירפא באלפא כשיעור החוב או בה' מאה שהרי כך קנאה ממנו:

כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין פי' בקונטרס וחולקין בשוה וכן פי' ר"ח ואע"ג דבריש מי שמת (ב"ב דף קלט: ושם) גבי נכסים מועטים דהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אמרינן דבין מועטין ונתרבו בין מרובין ונתמעטו יד הבנים על העליונה והבנים ירשו והבנות יזונו ולא אמרינן מועטים ונתרבו כבר זכו בהן הבנות כדאמר הכא דזכו בני כתובה הקטנה לחלוק בשוה היינו משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ועוד מפרש רבי כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין פי' בני כתובה גדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין בני כתובה גדולה ואע"ג דאזלינן הכא בתר תקנתא דרבנן טפי מהתם משום דאע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן הכא לא מיעקר נחלה דאורייתא אבל התם אי אזלת בתר תקנתא דרבנן מיעקר לגמרי נחלה דאורייתא ולא ירשו הבנים כלל. מ"ר:

מאי פסידא אית ליה אלפא יהיב אלפא קא שקיל מכאן רגילין לומר דהא דמסקינן בהמקבל (ב"מ קי: ושם) הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי אלא למ"ד מצי לסלק כו' היינו פלוגתא דרמי בר חמא ורבא דהכא רמי בר חמא ס"ל לא מצי לסלוקי לוקח ורבא סבר מצי לסלוקי מיהו לרמי בר חמא ניחא אבל לרבא מנא לן דלמא הא דהוה הכא מצי לסלוקי משום שלא היה רוצה ליקח האפדנא אלא בה' מאות והלוקח רוצה לתת אלפא ולכך סילקו אבל היכא דרוצה הבעל חוב ליקח הקרקע באותם דמים שרוצה הלוקח לסלקו מצי למימר דמודה רבא דלא מצי לסלק וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שוויו:

והלכתא בחמש מאה דלא חשבינן כמו שבח:

דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה מכאן נראה לר"ת דהא דאמר ביש נוחלין ובפ"ק דב"מ (דף טז. ושם) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום הנ"מ כשאמר מה שאירש מאבא סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאי לאו הכי היאך מכר כל עיקר כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאימא ללשון ראשון שפי' רש"י שהיתה אמו נשואה לבעל ולכך קאמר בטובת הנאה דמשמע שאם תמות יירשנה בעל או אפי' ימות בעלה בחייה שמא ימות גם הבן בחייה ואין ללוקח בה כלום הלכך ודאי במקום שהוא מכיר את המכר הוי מקח קיים דאין סברא לומר דהא אתי כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומיהו ללשון אחר שפירש רש"י אין ראיה מכאן כלום דפירש דזבנה לכתובתה דאימא שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו נכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכרה זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו ועל שדה זו שעבודה מוטל והיא יכולה לטורפה מיד הלוקח ומשום דא"ל האי אי אתיא אימא ומערערא לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך לא מכרה אלא בדבר מועט ולפי לשון ראשון נמי לאו ראיה כמו שפירש רש"י עוד מייתי ראיה מדאמר בשילהי מי שמת (ב"ב קנט. ושם) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומ"ט משום דמכח אבוה דאבא קאתינא והשתא בלאו האי טעמא נמי הא אין המכר קיים כלל אלא התם ודאי בשדה זו שאירש מאבא איירי שבירר המכר (וע"ע תוס' יבמות סו: ד"ה הבעל):

מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משלהן אפילו לא הניח להם אביהם כלום, והך מצוה בלא כפייה היא והיינו שמעתין. וזהו שלא הזכירו כאן דשבק להן אבוהון מידי אלא קטינא דארעא, אבל אם הניח להם אביהם מטלטלין, בכי האי גוונא מצוה עליהם לפרוע חובתו וכופין אותן והיינו ההיא דפרק מי שמת (ב"ב קנז, א) דמיירי מדיני כפיה ואוקימנא לה משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אבוהון׀ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא דאמרינן אבל אמרו ליה הנך חמישים דמי קטינא סלוקי סלקוה. פירוש ואף על פי שלא הגבוה אצלו ממש אלא שנתפשרו עמו, דכיון שאמרו לו דמי קטינא הרי הוא כאלו הגבוה אצלו ממש וחזרו וקנו אותו מידו, דהוה ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, והוא הדין נמי שאם בא בעל חוב מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף דכמו שקנו ממנו דמי. והכי איתא בירושלמי דגרסינן בסוף פרקין (וי"ו) אמר ר' יוסה הדה אמרה הדין דיזיף מן תרי בר נש, אתא תנינא אמר ליה קום פשר, פירוש: התפשר עמי, אמר ליה ולית סופא דקדמאי שמע ואתי ומטריף, יכול הוא למימר קום פשר ואין טרף טרף. פשר מן השני מ... שהראשון בא וטורף, פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ואמר אין פשר פשר. כלומר, אם התפשר עם הראשון התפשר, ואין בע"ח מאוחר גובה ממנוֿ (שיטה להר"ן, ר"ן על הרי"ף ומ"מ הל' מלוה ולוה פי"ח ה"י).

ההוא גברא דהוי מסקי בי' אלפא זוזי הוה לי' תרי אפדנא פי' זבינהו לחד גבר' דאלו לתרי גברא כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר שקול אלפא זוזי ואסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו. פי' שנכנס בה בכח טרפא שעשו לה ב"ד על חובן כשלא מצא נכסים מבני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטרי חלטתא דודאי כיון שחלטוה לו תו לא מסתלק בטענות לוקח אלא דשומא הדרה ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לה לאידך שקיל לוקח אלפא זוזי והלך לגבי' וא"ל אי שווי' לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר דהיינו מתני' וכו' והכא נמי לאו כל כמיני' ללוקח לעלויי לב"ח טפי משוי' אמר ליה רבא מי דמי התם איכא פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא איכא לב"ח אלפא יהיב לי' ואלפא שקיל. ותמיהא מילתא היכי מדמי לי' רמי בר חמא למתניתן ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לב"ח בזוזי אפי' היכא דלא הוה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דב"ח בהאי ארעא כדידי' שכיחא לגבי לוקח ואם כן היינו יתומים דמתני' ורבא סבר דכל היכא דלא היה אפותיקי מפורש לב"ח מצי לוקח לסלוקי' בזוזי וארעא הלוקח הוא וליכ' לבע"ח אלא תביעות ממון מצי לסלוקי בחובו וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו מאי דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי וכו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י ז"ל שם לא ידענא היכי ולפ"ז הכא הוא פלוגתא דאפליגי בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיב' לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברא הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכי דדוקא מארעא דזבין הוא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי ולא מארעא דזבן חברי' ואיהו גופא נמי דוקא קאמר הכי מקמי חלטת' וכדפרשינן:

טרפא בכמה כתבינן פירש"י ז"ל כשקבל אותה בעל חוב באלפי זוזי בכמה כתבי טרפא ללוקח שטרפא ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאות כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירש אע"ג דלוקח לא אפסד אלא ה' מאות כיון שהחוב היה אלף וזה סילקו במעות אינו אלא כאלו לקחה ממנו שאלמלא כן היה נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף:

ורב עווירא אמר בחמש מאות שכן הוא חייב אחריות וקשה קצת היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עלי' מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל אלף זוזי טרפא בכמה כתבינן גבי אלפא כדאפסיד לוקח או מחמש מאות כמו ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא טריף ליה אלא דכי חזי לוקח דבעי למטרפא קדים וזבני' מיניה וה"ל להמתין עד שתכנס בה בכח טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בלשון הזה דכ"ע אית להו אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אי איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא אמר לי' לוקח לב"ח ליזול ולגבי מיניה דליכא למימר דהאי ארעא ה"ל אפותיקי לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וכדאי' בפ"ק דמציעא וי"ל רגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים. דין. א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין הלואה זו [למכירה] חזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקני דב"ח לא מצי טריף דלא כתב לי' דאקנה לוקח דהוה ליה קנה ולוה ומכר דמשעבדי א"נ שקנה נכסים אחר החוב ומכר וחזר ומכרו ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה.

מצוה על יתומים לפרוע חוב אביהן פירש מן הנכסים שהניח אביהן ואף על גב דמדינא לא אשתעביד כגון מטלטלין או שבח או מן הראוי אבל מנכסי עצמן אין שם מצוה וכתב רש"י ז"ל מצוה על היתומים לפרוע מפני כבוד אביהם ואין לבית דין לכופם על כרחך דלאו מצוה עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה דרבנן וכן פי' בתוספת וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בי' וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבידתו ואלו היו כופין על מצוה זו היכי אמר להו מצוה קא עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי נמי אמרינן דכי אמרי דמי קטינא סליקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת ב"ח מצוה שכשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון וכבר כתבנו יותר מזה בפרק מי שמת מאבל אמרו לו הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה ופי' רש"י ז"ל והו"ל כשאר מוכרין ולא כפריעת חובו. דין. ושמעינן מינה שאם בא ב"ח מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאו מב"ח ראשון ואם זה הי' ב"ח מאוחר כי אתי ב"ח מוקדם וטריף ליה למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עלי' ב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירוש רבוותא וכן הוא במקצת ירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא.

ההיא גברא דזבנה לכתובה דאמינה בטובת הנאה הפי' הנכון כדפי' רש"י ז"ל שמכר קרקע אחת שירש מאביו ושהיה מיוחד לכתובת אמו שכן הי' דרכן לייחד להם קרקע כדאמרינן התם באותם ג' שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם (תמות אמו ואחר כך אביו) [ימות אביו ואחר כך אמו] ויורשי' שיזכה בו לוקח דה"ל מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקא שימותו שניהם אביו ואמו ומיהו בזה נדחק רש"י בלשון ראשון ואע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער עמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמ"מ כיון דירשה מאמו וזכה בו נתקיים המכר כדאמרי' גבי מכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה מבעליה הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוני כי היכי דליקום בהמנותיה אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה:

סבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות (דעלמא) [דידה] לא קביל עליה אחריות דנפשיה [מי] לא קביל עלי'. ויש רוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשי' מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אעפ"י שירש או נתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער דהא נמי בכלל אחריות דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהמנותי' או דלא לקריי' גזלנא אפי' במוכר אחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאיתא לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור ורמי בר חמא סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר אחריות שעליו ורבא אמר כיון דבעלמא אפי' מוכר שלא באחריות לא מפקיע נפשיה מאחריות דנפשיה כל שכן הכא דקבל של האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל אחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הן במקום אמו ואינו חייב לפייסם וכן כשאמר אני מקבל עלי כל הוא וכל באי כחו משמע דאנהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמה ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי:

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ופי' מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות ט"ס הוא ואתא ב"ח דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דליזול שמעון ומפצי ליה גרסת רש"י ז"ל אמר רבא נהי דאחריות דעלמא קבל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ואשמעינן מהדא דודאי לא קבל עליה אחריות דאתי מחמת נפשיה דלוקח וזה מן הלשונות שפירושה מתחלף דבפ' אלמנה ניזונת אמר אחריות דנפשיה משום דנפשיה דמוכר ויש גורסין כאן נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה כלומר ראובן אחריות דנפשיה קיבל עליה ויש מקשים מאי סבר רמי ב"ח דהא ודאי דבר קשה הוא לומר שיפצה המוכר אחריות ערעורן שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר הראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא כשמכר קרקע זה לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והי' הרוב מוטל על הקרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם שמעון מכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח כן כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ואתא רבא ואמר דהא מ"מ סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכך אין לשמעון לפצותו דאחריות דנפשי' לא קביל עליה:

הוזכר בכאן מעשה באחד שלוה מחברו אלף דינרין ומכר שני בתים לאחד כל אחד בחמש מאות ובא בעל חוב וטרף אחת מהן ולא סלקו הלוקח במעות אם שלא היו לו באותה שעה אם שלא רצה שאלו היה לו ורצה היה יכול לסלקו במעות שלא היה אותו קרקע אפותיקי מפורש לבעל חוב אלא שלא רצה וכשטרף אותו קרקע והחזיק בו בא לטרוף האחר בחמש מאות הנשארים מה עשה הלוקח נטל אלף דינרין במעות והלך אצלו ואמר לו אי ניחא לך בהאי דטרפת לקבולי באלפא זוזי ולשיורי אידך לדידי מוטב ואם לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק ואני אחזור ואטלהו והיה אחד מן החכמים סבור לומר שמאחר שהניחו לטרוף וזכה בו אי אפשר לו לומר אחר כך שיקבלהו ביתר משוויו אלא הרי הוא שלו בחמש מאות דטריף ליה בהדיהו ואידך אי יהיב ליה חמש מאה מוטב דהא מסלק ליה בזוזי ואי לא הדר וטריף ליה והיה מביא ראיה ממשנתנו במה שאמרו אם אמרו היתומים וכו' והשיבוהו שאינו דומה לזה והוא שאמרו התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא איכא אלפא יהיב ואלפא שקיל וכן הלכה שמאחר שיש ללוקח רשות לסלקו במעות אע"פ שלא סלקו בראשון יכול הוא לסלקו בשני ולומר לו אי ניחא לך לקבולה וכו' על הדרך שכתבנו:

ממה שכתבנו למדת שמה שהיה סבור רב רמי בר חמא לומר היינו מתניתין וכו' לא היה אלא ממה שכבר זכה במה שטרף והיה סבור שאין הלה יכול לומר לו עוד קבלהו כשיעור כל החוב ואינך צריך למה שטרחו מפרשי הקדמונים ששאלו בה היאך היה טועה רמי בר חמא בזה והא אי בעי לסלוקי בזוזי מסלק ליה עד שמהם שפירשוה בשויה ניהליה אפותיקי ומפני זה אמר רמי בר חמא דלא מצי למימר ליה הכי ואהדרו ליה הכא לית ליה פסידא וזו ודאי אינה שאלו היתה אצלו אפותיקי ר"ל מפורש ודאי ליכא ספיקא דלא אמרינן אלפא שקיל אלפא יהיב דהא לא מצי לסלוקיה ואי באפותיקי סתם אף זה יכול לסלקו במעות ומהם שפירשו דלא שויה אפותיקי אלא שהיה סבור רמי בר חמא לומר דלא מצי מסלק ליה בזוזי אע"ג דלא עבדה אפותיקי וזהו שאמרו בפרק הגוזל צ"ו א' ובפרק שנים אוחזין ט"ו ב' הניחא למאן דאמר אי אית ליה ללוקח מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי שפיר אלא למאן דאמר לא מצי לסלוקיה וכו' ולא מצינו מחלקת בזו להדיא ואף גדולי הרבנים כתבו עליו לא איתפרשא היכא והם מפרשים שזהו המחלקת ואין הדברים כדאי שבודאי הני דהכא כלהו סבירא להו דהיכא דלא שויה אפותיקי מצי לסלוקיה ולא אמרה אלא מפני שלא אמר כן בשעה שטרפה אלא אחר שזכה בה והעלו בה שאע"פ שזכה בה הואיל ולית ליה פסידא אמר ליה הכי וכן הלכה ושמעת מינה דשומא הדרא בלוקח כמה דהדרא בלוה ומכל מקום יש אומרין דוקא כשגלה דעתו בשעת הטירפא לפני בית דין שאין לו מעות לסלקו ואם כן זו שמיחו בדבריו דוקא דגלי אדעתיה או שמא אע"ג דלא גלי אדעתיה סבר דמכל מקום מצי לעלוייה ניהליה ואע"ג דלא מצי מסליק ליה מעיקרו על ידי עלוי מיהא מצי מסליק ליה וכן עיקר ומכל מקום אם החזיק בה הלה ונשמע לו לקבלה באלף אע"פ שאינה שוה אלא חמש מאות אחר שזכה בה ובא הלוקח לבית דין לכתוב לו טירפא ר"ל שאם ימצא שקנה המוכר אחר שטרפו הלה ממנו יהא טורף ממנו כשיעור מה שפרע בשבילו והוא טוען לכתוב לו באלף שהרי אלף פרע לו אין כותבין לו אלא בחמש מאות שהרי לא נתן לו אלא חמש מאות ומכל מקום אם היה שוה אלף כותבין לו טירפא אאלפא שכך כתב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ור"ל דמישבחא דממילא ואי אתה מפרש בטירפא זו מה שמכר המוכר אחר שמכר לזה שאם כן היאך היה בעל חוב חוזר עליו והלא אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ואף אנו פירשנוה בשאין בה אפותיקי מפורש אלא שלא אמרה אלא על מה שקנה מוכר מזמן טירפא זו ואילך ומכאן אתה למד במי שמכר כל נכסיו לאחר והיתה עליהן כתבת אשה וכתובתה מרבה מאותן הנכסים ובאה לטרוף וטען הלוקח הריני נותן לה כדי דמיהן והאשה טוענת או תן לי כל כתבתי או אני מקבלת אותן הנכסים בכדי כל כתובתי או שמת בעלה והניח אלמנה שכתובתה מאתים והניח קרקע שוה מנה והיורשים אומרין הרי אנו נותנין לה מאה דינרין בשווי הקרקע והיא טוענת אני מקבלת הקרקע במאתים שהדין עם הלוקח או היתומים וכן בבעל חוב הבא לטרוף בחובו וזהו ענין אם אמרו היתומים וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק נערה שנתפתתה חדא איתא הות פורנא עשרין דינרין הוא תמן חד בית שוה עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר או ייבון ביתא או יבון עשרים דינרין אמר ר' מונא מכיון דלית לה ביתא אלא בעשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומים ויש חולקין לומר שאין לוקח יכול לומר כן לבעל חוב מפני שהוא כעין גזלן על שנכנס בשיעבוד חברו וכן נראה מדברי גאוני הראשונים בספר מקח וממכר שער כ"ז ולשונם בזה יש על הלוקח שיוסיף על דמי הקרקע לומר אקננו אני בכך וכך ואם בעל חוב אומר אף אני אטלנו באותו שיעור הדין עם הלוקח אבל כל שאחד מוסיף על חברו יהא הקרקע למוסיף נמצא מכל מקום שבעל חוב הבא לגבות מן היתומים קרקע של אביהם אם החוב מנה והקרקע אינו שוה אלא חמשים אין הבעל חוב יכול לומר יתנוהו לי בלא הכרזה ואטלנו בכל המנה שחייב אביהם לי אלא שמכריזין אותו ויטלהו בשוויו ואם יבאו דמים ליד היתומים יכולים לסלקו כשיעור אותם הדמים:

מעשה זה שהזכרנו שפירשנוהו בלוקח אחד כך הדין בו בשני לקוחות שאם טרף מן הראשון בחמש מאות ובא לטרוף מן השני יכול האחר לומר לו או טול זה שטרפת בחובך או הסתלק ממנו ואתן לך בו אלף דינרין שיעור חובך והוא שהזכירו מעשה אחר כיוצא בו ונאמר בו זבנינהו לחד בחמשין ולחד בחמשין ובשלמעלה הימנו אמר חד בחמש מאה וחד בחמש מאה ומכל מקום יש מפרשים אף באלו שעל הקרקעות הוא חוזר כמה דאת אמר הרגו לאבנר אלא שנראה לי שלא נשתנה הלשון בחנם ומכל מקום מותיקי קרובינו שאלו לגדולי הדורות שלפנינו בישיבתם אם סלקו זה השני במאה זוזי והחזיק בו ובא לוקח שטרפוה ממנו ותובעה לזה המחזיק אם זה יכול לומר לו במאה זוזי זבינתה הב מאה זוזי או דילמא מצי אמר ליה אידך האי דיהבת ליה מאה משום דלא ליטרוף דילך הוא והשיבו להם שאף במאה מנה אין יכול לסלקו דכי אמרינן שומא הדרא לעולם דוקא לעולם ברשות בעל חוב אבל מרשות לוקח לא הדרא כמו שכתבנו:

לקצת מפרשים ראיתי שפירשו מעשים אלו שניהם בשני לקוחות וכתבו דברישא טריף לשני והדר לראשון ואמר ליה ראשון אי שויא לך וכו' והקשו לימא ליה האי דטריפנא כבר זכיתי בו ואם אתה בא לסלקני סלקני משלך בחמש מאה ולמה מסלקו משניהם אחר שמלוקח אחר טרפם ותירצו בה שאף הוא במקום מוכר וכשם שהמוכר יכול לעלות לו כך זה הלוקח:

כבר ביארנו בפרק הכותב פ"ו א' שיתומים גדולים כל שירשו קרקע מאביהם חייבים לפרוע מן הדין כשיעור הקרקע ואף בשלא ירשו מאביהם קרקעות אלא מטלטלין או אף בשלא ירשו כלום מצוה עליהם מדברי סופרים יפרוע חובות אביהם אלא שאין כופין בכך אלא בעל חוב עצמו ומכל מקום כל שראינו שפרעו מתורת מצוה פרעו ואין יכולין לחזור ולומר בטעות פרענו:

הוזכר בכאן באחד שלוה מנה ולא השאיר אחריו אלא קטינא דארעא שויא חמשין ובא בעל חוב לטרפה והלכו היתומים ונתנו לו חמשים זוז כשווי הקטינא והמלוה טען שקבלם בפירעון של מצוה וחזר לטרוף הקטינא מן הדין וגמרו את הדין כן ומכל מקום אלו היו היתומים פקחים היו אומרים כשפרעו להם חמשים זוז הרי אנו מסלקין אותך ממנה בשוויה יהא לך חמשין זוז דמי קטינא וכל שאמרו כן בעדים אינו יכול עוד לטרפה וכל שכן שבעל חוב אחר המאוחר מאותו שסלקו אינו יכול לחזור ולטרפה שהרי היתום כמי שלקחה מן הראשון אבל אם טרפה שני יכול הראשון לטרפה מן הטורף ומכל מקום אף היתום אינו יכול לעכבה לשני מכח ראשון וכן בלוקח והוא שאמרו בתלמוד המערב שבסוף הפרק אהן דיזיף מתרין בני נש אתא תנינא אמר ליה קום פשר כלומר התפשר עמי או צא מן הקרקע ואמר ליה ולית סופא דקמא שמע ואתי מיטרף כלומר שזה טוען היאך אתפשר עמך ומה יועיל לך וכי אין סוף הענין שכשישמע הראשון יבא ויטרוף לך יכיל מימר פשר ואין טריף טריף כלומר הואיל ואינו תובע עכשו התפשר אתה עמי ולכשיבא הוא ויטרוף יטרוף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטורף כלומר שהרי השני לא כדין טרף אבל פשר עם הראשון ופרע לו חובו הרי הוא כלוקח ממנו והוא שאמרו אתא עובדי קומי ר' ירמיה אמר פשר פשר והקשו שם אמ"ר יוסה ולא כתב כל דאקנה כלומר ולא יהא אלא שקנה שדה מאחר והרי הוא משועבד ללוה ותירץ לא אתיא אלא ביורש דנכסי דקנו יתמי לא מישתעבדי:

הוזכר עוד כאן מעשה באחד שמכר כתבת אמו שהיה הוא ראוי לירשה בטובת הנאה שאם ימות הוא בחיי האם הפסיד הלוקח ואם תמות היא בחיי הבן שיהא הלוקח במקום הבן והתנה עמו שאם תערער האם על המכר ומתוך הכעס תתן כתבתה לאחרים לא יהא הוא חייב באחריותה מתה האם ולא ערערה ובא הלוקח לזכות והיה הבן מחזר להיות הוא עומד במקום האם שיהא אף הוא יכול להקנותה לאחרים ולסלק את הלוקח הואיל והוא יורשה אמר ליה רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל אחריות דידיה מי לא קביל ואני תמה היאך היה רמי בר חמא מוצא עצמו לומר כך ונראה לי שזה התנה שאם תערער האם לא יהא הוא חייב באחריותה וערער זה לא סוף דבר אם תטול כתובתה ותתננה לאחרים כמו שכתבנו אלא אף אם תהא לווה בחייה על כתבתה ושתהא כתובתה משועבדת לבעל חוב שלה ולא יהא הוא חייב באחריות ומתה האם ולא ערערה וכן לא נשתעבדה בחובות אבל הבן לוה ואכל מכאן ומכאן והיו מלוים לו על סמך ליפרע לכשיירש וכשמתה האם היה הוא רוצה לפרוע הקפותיו ולהפסיד ללוקח מפני שהיה אומר שאף מה שהוא לוה בכלל ערער האם הוא מפני שהוא במקום אמו ואמר ליה רבא נהי וכו' ולעיקר המקח מיהא יש לשאול והלא דבר שלא בא לעולם הוא וכבר אמרו ב"מ ט"ז א' מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומצינו הגהה ספרדית בקצת הלכות בלשון זה ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי היכא דלא תפשיה לההוא מידי דאקנייה וקא תבע ליה למיתבה ניהליה אבל היכא דתפש תפש והכא נמי כיון דזבין ליה וכתב ליה שטרא ומסר ליה שטר כתובה כמאן דתפס דמי וכמה זרים אצלי דברים אלו שהרי שטר זה אין למקנה בה בשעת הקנאתו כלום וכי אלו מכר מה שיירש מאביו ומסר לו עכשו שטר הקרקעות מי מהני וגדולי הרבנים מפרשים אותה לענין חזרת המעות כלומר שאע"פ שאין המכר כלום מכל מקום יש לו להחזיר המעות ללוקח והתנה שאם תבא אמו ותערער על הדרכים שהזכרנו לא יהא הוא חייב בהחזרת המעות ומתה האם ולא ערערה ואף הלוקח לא היה מבטל המקח מצד דבר שלא בא לעולם שרוצה היה להיות המקח קיים והיה סבור לערער במקום האם ושלא יחזיר המעות וגאוני הראשונים פירשוה בשהיתה אמו גוססת ומוכר לצורך תכריכיה וכבר אמרו מה שאירש מאבא מכור לך והוא גוסס ומוכר לצורך תכריכיו דבריו קיימין והאי דקאמר אי אתיא אמיה וכו' פירושו אם תהא ממיעוט גוססין ותתרפא והדבר ברור שאם מתה מאותו חולי אין ספק שאין כאן לא ערער ולא בטול וכן הדבר ברור שאלו נתרפא יכולה היא לערער ולבטלו אלא דהאי דקא אמר ושכיבא אימיה פירושו שנתרפאה מאותו חולי ולא ערערה ואחר זמן חלתה ומתה היה רמי בר חמא סבור שהוא במקום אמו לערער ועיקר הדברים בפירוש מעשה זה ושהוא עולה לכל התמיהות שבו הוא שלא מכר זה כתבת אמו אלא נכסים שלו שירש מאביו אלא שהיו משועבדים לכתובת אמו ומחשש אותו השיעבוד הוצרך למכרה בטובת הנאה וזה שאמר לכתובתה דאימיה פירושו שהיו משועבדים לכתובתה או שהיה מיוחד לכתובתה או אפותיקי והתנה שאם תבא אמו ותטרפנו לא יהא הוא חייב באחריות ובכלל זה שאם היתה היא מוכרת או נותנת או מורשת כתובתה לאחרים אף הם במקומם לטרוף ומתה ולא ערערה ונעשה זה המוכר יורש שלה והיה סבור לומר מה ביני לשאר יורשים ואני בלא אחריות מכרתי ואלו מי שמכר קרקע שלא באחריות ואחר כך לקח הוא בעצמו תביעות שיש לאחרים על אותו קרקע או נעשה מורשה בכך מי לא מצי תבע ואם אני שאני יורש עליו פנים חדשות הם ואמר ליה רבא נהי וכו' ואף במכר שלא באחריות ולקח תביעות שיש לאחרים עליו יש לפקפק גם כן אם יכול לתבוע כלום מדין מוכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה האמור בראשון של מציעא וקיימא לן בה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהתם איהו טרח בהכי כי היכי דליקום בהימנותיה הא בירשה מיהא אין בה טעם שהרי ממילא אתיא וכבר נאמר בה שחוזר במכירתו ומחזיר המעות ודוקא במוכר שדה שאינה שלו אבל זה שבכאן שלו מכר על הדרך שביארנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן זה באחריות ובא בעל חוב של ראובן וטרפה אין שמעון חייב באחריותו שסתם הדברים שלא קבל עליו אחריות אלא בכל ערער שיזדמן בו מצד שמעון או מצד אדם אחר אבל ערער הבא מצד עצמו של ראובן אין הוא חייב באחריותו ומכל מקום ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון בלא אחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב של יעקב מורישו וטרפה הימנו חייב שמעון באחריות שאין חוב הבא מצד מורישו קרוי חוב של עצמו אלא הרי הוא כחוב של אחרים וראיתי למדין מכאן שכל שקבל עליו אחריות חייב באחריותו אפילו גזלה ממנו אלם או אנס ואין זה כלום שבזו בעל חוב של יעקב בדין טרפה הואיל והיתה משועבדת לו כשהיתה ביד יעקב אבל גזילת אלם או אנס שהוא בא שלא מחמת טענה אין לו לחזור על המוכר ואין ספק שכל שלא קבל שמעון אלא אחריות הבא מחמתו שאם בא בעל חוב של מורישו של לוקח וטרפה ממנו אין לו על שמעון כלום:

בתוס' בד"ה כך מועטין כו' משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דבכל דוכתא היינו בין הכא ובין התם אזלינן בתר נחלה דזה אינו דהא במרובין ונתמעטו לא אזלינן הכא בתר נחלה דאורייתא אלא דר"ל דודאי במרובין ונתמעטו פשיטא ליה לתלמודא בין הכא ובין התם דאזלינן בתר שעת מיתה ואז זכו כ"א לפי זכייתו והתם בנחלה דאורייתא והכא בתקנתא דרבנן כדאמר תלמודא בהדיא הכא והתם פשיטא במרובין ונתמעטו כבר זכו כו' אלא במועטין ונתרבו הוא דמסתפקא ליה הכא והתם מעיקרא אם ניזיל בתר שעת מיתה וקאמרי דבין הכא ובין התם אסיקנא דאזלינן ביה טפי בתר נחלה דאורייתא ועיין עוד מה שכתבנו בזה בפרק מי שמת בחידושינו שם וק"ל:

בפרש"י בד"ה דזבנה לכתובתה דאימיה שהיתה נשואה לאחר כו' עכ"ל נראה מפירושו לאחר שאינו אביו דאי היה אביו היה יכול למכור גם אם תמות אמו מקודם ואח"כ אביו שיהיה מכור מה שיירש מאביו אבל הרא"ש כתב פרש"י שמכרה בחיי אביו אם ימות אביו ואח"כ כו' וצ"ל שלא רצה למכור אלא מה שירש מאמו ולא מאביו וק"ק לפי' ל"ל למימר כלל שהיה הבעל חי עדיין לא הל"ל אלא שמת כבר ומכר בנו מה שיירש מאמו אם תמות היא בחיי בנה ודוחק לומר דמעשה שהיה כך היה וי"ל לדברי התוספות דרבותא אשמועינן דדבר שלא בא לעולם אפילו בכה"ג דתלוי במיתת הבעל ואח"כ במיתת האם קנה היכא שבירר המכר וק"ל:

תוס' בד"ה דזבנה כו' ולפי לשון ראשון נמי לאו ראיה כמו שפרש"י כו' עכ"ל היינו מה שפירש דלאו לענין מכירה קאמר אלא לענין חזרת המעות אבל ר"ת דמייתי ראיה מיניה כמ"ש התוספות לא משמע ליה לפרושי לענין חזרת מעות אלא לענין מכירה וכמ"ש הרא"ש אבל הב"י טור א"ה סימן ק"ה הבין דברי התוס' בזה בדרך אחר ואין להאריך בו כי לא כוון יפה ע"ש:

בד"ה ראובן שמכר כו' דכל מידי דאתא לאשמועינן השתא דא"ל כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק רבא אי פקח אידך כו' ודאי ניחא דנקט באחריות אלא למאי דאתי רמי בר חמא לאשמועינן השתא דלא נחית לאשמועינן אלא מטלטלי שבק אבון גבך כו' והא שייך אפילו שלא באחריות כו' וק"ל:

בא"ד דזקפן במלוה דוקא דאל"ה מאי קאמר דינא הוא כו' עכ"ל ועוד נראה לי (ג) לפרש דזקפן עליו במלוה דוקא דאל"כ היה יכול למימר שמעון דמחיים תפיסנא כההיא עובדא דבקרא וכההיא עובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב דליכא מאן דפליג ביה דנאמן הכא במגו דפרעתיו אבל בזקפו במלוה וכתב עליו שטר מלוה אינו נאמן לומר מחיים תפיסנא כיון דבתורת הלוואה בא לידו וק"ל:

ההוא גברא דהוו מסקי כו' זבנינהו חדא בחמש מאה כו' וכו' פירוש זבנינהו לחד גברא דאלו זבנינהו לתרי גברי כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר ליה שקול אלפא זוזי והסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו פירוש שנכנס בה בכח טריפא שעשו לו ב"ד על חובו כשלא מצא נכסים בני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטר חליטה דודאי כיון דחלטוה לו תו לא מסתלק מינה בטענת לוקח אלא דשומא הדרא ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לאידך שקל לוקח אלפא זוזי ואזיל לגביה ואמר ליה אי שוויא לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי והסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' כו' והכי נמי לאו כל כמיניה דלוקח לעלוייה על בעל חוב טפי משוויו א"ל רבא מי דמי התם אית כו' ותמיהא מילתא היכי מדמי לה רמי בר חמא למתני' ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לבעל חוב בזוזי אפילו היכא דלא הויא ליה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דבעל חוב בהאי ארעא כדידיה חשיבא לגבי לוקח וא"כ היינו יתומים דמתניתין ורבא סבר דכל היכא דלא הויא אפותיקי מפורש לבע"ח מצי לוקח לסלוקיה בזוזי וארעא דלוקח היא וליכא לבע"ח אלא תביעת מעות וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי כו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י שם ולא ידענא היכן ולפי זה הכא הוא דאפליגו בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיבנא לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברי הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכין דדוקא מארעא דזבין הוא דמצי לסלוקיה לבעל חוב בזוזי ולא מארעא דזבין חבריה ואיהו גופיה נמי דוקא דאמר הכי מקמי חליטה וכדפרישנא. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל ההוא גברא דזבן תרי אפדני לתרי גברי זבנינהו וכל חד מצי לסלוקי בזוזי ולחד מינייהו לית ליה זוזי וטרפא מיניה ואתא למטרף אידך וא"ל האי אי שוייא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא יהיבנא לך ושבקא ניהלי לתרוייהו ואע"ג דלא מצי איהו לסלוקי מאידך בזוזי אפ"ה מצי למימר לא תשקול דידי דהא שוייא לך ההיא דאידך. ואין זה נכון כלל דאם כן טרפא לקמא למה ליה למכתב טפי מחמש מאה דשמה ניהליה משום דבתר זמן עלייה היאך רווח קמא אלא מתוקמא דזבנינהו לחד ושויא ניהליה אפותיקי לבעל חוב דלא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי ומיהו מצי למימר ליה הא שויא לך לא תטרוף מיניה אידך. ואין זה מחוור ומצאתי שכתב רש"י פ"ק דב"מ הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי וכו' פלוגתא היא בכתובות ולא מצאתיה חוץ מזו שהוא מפרש דתרוייהו זבנינהו לחד גברא ולא שוייא ניהליה אפותיקי ורמי בר חמא סבר דלא מצי לסלוקיה בזוזי ורבא אמר דכיון דלית ליה פסידא הדין עמו הלכך היכא דיהיב ליה זוזי מצי לסלוקי' דהא לית ליה פסידא ומיהא הוא דקי"ל הכי ושוב מצאתיה מפורשת כן בהלכות פסוקות למר רב יהודאי גאון ז"ל ע"כ: וז"ל רש"י במ"ק אפדני טרקלין. אתא ב"ח דהוה מסיק ביה אלפא זוזי טרפא להדא אפדנא ושקלא להנהו חמש מאות. הדר קם טריף כלומר בעי למטרף לאידך אפדנא משום חמש מאות אחריני שקל לוקח אלפא זוזי ואתא לגביה דב"ח וא"ל אי שוייא לך לקבלה בחובך הא אפדנא דטרפת מינאי באלפא זוזי דאוזפת ליה למוכר ותניח לו את זה לחיי הרי הן שלך ואי לא שקיל חובך וזיל דחד אפדנא חביבא לי כאלפא זוזי ומסתמא מאי דזבין איניש באלפא זוזי חביבא ליה כאלפא. היינו מתני' דאין שומעין ליתומים להעלות על נכסי אביהן הכא נמי דקא מעלה לוקח להך אפדנא אין שומעין לו אלא אי בעי דלא לטרוף בע"ח לאפדנא אחריתי ליתיב ליה חמש מאות אחריני וב"ח לישקול אפדנא דטרף בחמש מאות. מי דמי התם איכא פסידא בההוא העלאה לבני כתובה קטנה ולפיכך אין שומעין להם הכא מאי פסידא אית ליה לב"ח בהך העלאה הא קא בעי למיתב ליה לוקח אלפא זוזי דאסיק ביה מוכר ואלפא לישקול הלכך הגיעו לוקח לב"ח ושקיל חדא אפדנא באלפא דהות חביבא ליה אלפא. ע"כ: וטירפא בכמה כתבי' פרש"י בשקבל אותה בע"ח באלף זוזי בכמה כתבינן טריפא ללוקח שטרפה ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאה כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירוש אע"ג דלוקח לא אפסיד אלא חמש מאה כיון שהחוב היה אלף וזה סלקו במעות אינו אלא כאלו לוקחה ממנו שאלמלא כן היו נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף ורב עוירא אמר בחמש מאות שכן הוא חיוב אחריות וק"ק היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עליה מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל מן הלוקח אלף זוז טרפא בכמה כתבי' (גבי) אלפא כדאפסיד או בחמש מאות כמה ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא קא טריף ליה אלא דכי חזא לוקח דבעי ב"ח למטרפיה קדים וזבניה מיניה והיה לו להמתין עד שתכנס בכדי טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בזה הלשון דכ"ע אית ליה אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אם איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא קאמר ליה לוקח לב"ח דליזיל וליגבי מינייהו דליכא למימר דהאי ארעא הויא ליה אפותיקי מפורש לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי כדאיתא בפ"ק דמציעא וי"ל כגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין ההלואה זו וחזר ומכרן ולבע"ח לא כתב דאקנה דב"ח לא מצי טריף מינייהו דהו"ל לוה וקנה ומכר דלא משתעבד ולוקח מצי טריף אע"ג דלא כתב ליה דאקנה דהו"ל קנה ולוה ומכר דאשתעבד אי נמי שקנה נכסים אחר החוב והמכר וחזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק וטירפא כשזה הלוקח חוזר על המוכר בשביל אפדנא שטרף ממנו ב"ח שהרי באחריות מכר לו בכמה כתבינן ליה ללוקח על המוכר דאי משכח ארעא דזבין מוכר מאותו זמן שמוכר לו הרי אפדני באחריות שיהא טורף לה מן הלקוחות משום אחריות דידיה כמה כתבינן ליה לטרוף כלומר אי כתבינן ליה דיש לו על המוכר חמש מאות דיהב בהדא אפדנא דטרף מיניה בע"ח ולטרוף מלקוחות שלאחריות ארעא שויא חמש מאות או כתבינן אלפא דהא מאלפא סלק ב"ח מעליו. באלפא. דהא חביבא ליה כאלפא ואלפא סלקי ליה בחמש מאות כמה דזבנה סתם איניש דזבין ואית ליה ב"ח מסתפי מבעל חובו ובצנעא קא מזבין ולא מצי מזבין אלא בזול והאי דזבין אפדנא בזול הוא דזבין וכיון דהוי משעבדי לב"ח אשתכח דלא הוה זביני' הלכך כתבינן ליה טרפא בחמש מאות כמה דיהבי. ע"כ: והלכתא בחמש מאה דלא חשבינן ליה כשבח כי הקרקע לא השביחה אלא שהיה חביב עליו ליקחנו ביותר מדמיו. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט והלכתא בחמש מאה ולא קאמר והלכתא כרב עוירא כנ"ל ודוק:

הוו ליה תרי קטיני דארעא קטיני חתיכות. חד זבינו בחמשין. חד קטינא בחמשין. הדר קא טריף ליה קטינא אחרינא משום חמשים זוזים אחריני. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וצריך טעם נכון אמאי פליגי ביה תרי זמני רבינא ורב עוירא ופסק תלמודא הלכתא תרי זימני מה לי ת"ק ואלפא או חמשין ומאה ושמא יש לחלק בין אפדנא לקטיני דארעא וצ"ע:

מצוה על היתומים וכו' הנך קמאי דפרעיתו מדנפשייכו משום מצוה מדרבנן פרעיתו ואכתי שעבודיה כדקאי אקטינא קאי ובדין קא טריף לה וזילו פרעינהו אינך זוזי אי אמרי ליה הני זוזי בדמי קטינא יהבינן להו לדידך סלקוה מקטינא ולא מצי הדר ומטרף לה משום אינך זוזי דדמי כמאן דזבני לה מיניה ומשום אינך זוזי לא מכריחינן להו לשלם אי לא בעי למעבד מצוה והא דאמרן לעיל בפרק הכותב דעל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו רב פפא אמרה לההיא גבי בעל חוב גופיה ומשום פירכא דפריך ליה רב כהנא אישתמיט נפשיה ומדמי לה לפריעת בעל חוב מצוה לסוכה ולולב ולאו מלתא היא אי נמי דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ה"מ אם יש מטלטלין דאבוהון אבל הני דלא נשאר להם ואותן חמשין דיהבו בקטינא נכסי דקנו יתמי הן ואפילו מצוה ליכא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש בלשון אחרת: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מפני כבוד אביהם ואין לב"ד לכופם על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה מדרבנן בעלמא וכן פירשו בתוספות וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בזה וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבדיתו ואלו היו כופין על מצוה היכי אמר להו מצוה עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי אמרינן נמי דאי אמרינן דמי קטינא סלוקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת בעל חוב מצוה כשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון ע"כ: אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקיה פירש"י והוה ליה כשאר מוכרין ולא כפריעת חוב ושמעינן מינה שאם בא בעל חוב מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאוה מב"ח ראשון ואם זה היה בעל חוב מאוחר כי אתי בעל חוב מוקדם וטריף ליה למאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עליה דב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירשו רבותינו וכן נראה קצת בירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא. הריטב"א ז"ל:

ההוא גברא דזבנא לכתובת אמיה וכו' הנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שמת אביו והניח קרקעות שהיו משועבדים לכתובת אמו והוא מכר אלו הקרקעות המשועבדין לכתובת אמו ומתוך שלא היו שלו היה מוכר אותם על תנאי שאם תערער אמו לא יסלקנה מעליו היה צריך למכור אותו בזול. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר מקח וממכר כגון שהיתה אמו גוססת ומכר לצורך תכריכים דהוי ליה מה שאירש אבא היום מכור לך וא"ל אי אתיא אם ומערערת כלומר אם תקום מחליה ותסתור את המקח לא אחזיר לך הדמים וקשה להאי פירוש דאם כן היאך היה אומר רמי בר חמא דאיהו במקום אמיה קאי וסותר את המקח דהא אמרינן האומר מה שאירש מאבא מכור לך אין בדבריו כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין והוינן בה מאי שנא רישא מ"ש סיפא ומהדרינן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו אלמא משמע בהדיא דדברי הכל הוא דמאחר שאמר היום המכר קיים אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא מעיקרא. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א הפירוש הנכון כדפירש רש"י שמכר קרקע אחד שירש מאביו שהיה מיוחד לכתובת אמו שכן היה דרכם לייחד להן קרקע כדאמרינן התם באותם שלש שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם תמות אמו ואחר כך אביו וירשנו שיזכה בו לוקח דהא הוה ליה מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקי שימותו שניהם אביו ואמו. ומיהו בזו דחק רש"י בלשון ראשון דאע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער אמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמכל מקום כיון שירשה מאמו וזכה בה נתקיים המכר כדאמר גבי מכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוניה כי היכי דליקום בהימנותי' אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה ע"כ:

סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא וכו'. יש שרוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשיה מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אע"פ שירש או שנתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער עליו דהא נמי בכלל אחריותא דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא. והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה או דלא לקריוה גזלנא ואפילו במוכר באחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאי' לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור אמו ורמי בר חמא הוה סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר האחריות שעליו ורבא אמר דכיון דבעלמא אפילו מוכר שלא באחריות לא מפיק נפשיה מאחריות כ"ש דהכא שקבל כל האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל האחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הם במקום אמו ואינו חייב לפצותם וכן כשאומר אני מקבל עלי כל אחריות פירוש הוא וכל באי כחו משמע דאינהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמו ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי. הריטב"א ז"ל: הא דאמר ליה רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל בשום זכות שתבא לו אחרי כן ואם קנה אחר כך מלוה שיש לאחר עליו יכול לטורפו ולא אמרינן בכי הא דאחריות דנפשיה לא קביל והא דאמרינן לקמן בפרק אלמנה גבי אלמנה שמכרה דאחריות איתמי אחריות דנפשה קבילה ואינה יכולה לחזור ולטרוף משום כתובתה היינו בזכות שהיה לה כבר אבל בזכות שבא לאדם אחר מכאן יכול לטרוף כיון דשלא באחריות מכר והתם נמי דוקא אלמנה שמכרה לצורך עצמה אבל שליח או אפוטרופוס שמכרו יכולין הן לחזור ולטרוף לצורך עצמן אפילו ממלוה שהיה להם קודם מכירה וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד וכן דעת הרא"ה וריב"ש וכן כתב הר"ן בפירושיו על ההלכות: אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות פירוש מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות טעות סופר הוא. הריטב"א ז"ל:

תוספות בד"ה כך מועטין ונתרבו כו' ואע"ג דבריש מי שמת כו' היינו משום דבכל דוכתא אזלינן בתר נחלה דאורייתא כו' עכ"ל. היינו לענין מועטין ונתרבו משא"כ במרובין ונתמעטו בכל ענין אזלינן בתר שעת מיתה כדפרישית וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכן צריך לפרש ג"כ בסוף הדיבור שכתבו דהכא אע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אפ"ה לא מיעקרא נחלה דאורייתא עכ"ל וקשיא לן הא זימנין דמיעקר נחלה דאורייתא לגמרי שאין יורשי הקטנה נוטלין כלום לא מאביהן ולא מאמן ולמאי דפרישית אתי שפיר:

גמרא ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי כו' אזל בע"ח טריף לחדא מינייהו כו'. לכאורה משמע מלשון הגמ' דאיירי שטרף כבר ברשות ב"ד וא"כ ממילא דאיירי שהיה שומא והכרזה דהא ב"ד שטעו ומכרו שלא בהכרזה נעשה כטועים בדבר משנה ועוד דכל טירפא ואדרכתא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא לאו כלום הוא וא"כ ממילא היו צריכין לעשות שומא ולכתוב שובר על גוף השט"ח ואפ"ה לרבא מצי לסלק ליה אלא דהרא"ש ז"ל כתב דלאחר שומא והכרזה לא מצי לסלק ליה וכן נראה מלשון התוספות כאן דאל"כ אין זו ענין לעיקר פלוגתייהו דפ' המקבל ולפי שיטת התוס' והרא"ש ז"ל צ"ל דהא דנקיט אזל טריף לחדא כו' והיינו משום דמעשה שהיה כך היה או משום רבותא נקיט הכי דאע"ג שכבר ירד הבע"ח לקרקע ברשות הלוקח ע"מ שיגבה הסך חמש מאות אפ"ה יכול לסלקו כיון שלא היה שומא והכרזה וכן צריך לפרש בלשון הפוסקים שהביאו בזה הלשון:

תוספות בד"ה מאי פסידא כו' מיהו לרמי ב"ח ניחא אבל לרבא מנ"ל כו' עכ"ל. והא שכתבו דלרמי ב"ח ניחא אע"ג דלפ"ז לא שייך האי ראיה דמייתי ממתניתין ואם אמרו היתומים אנו מעלין אלא דאיכא למימר דעל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלק בזוזי בלא"ה הוי פשיטא ליה מסברא דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים יותר שומעין לו ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד משא"כ לרבא קשיא להו מנ"ל ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו ובפשיטות מצינן למימר דמה שרגילין לומר דהיינו פלוגתא דהכא היינו משום דלא אשכחן מ"ד דלא מצי לסלק אלא לרמי בר חמא לחוד אבל בהא דאיכא למ"ד דמצי לסלק לא הוצרך לאתויי מהכא אלא כיון דאשכחן בגמרא בכמה דוכתי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמה"ט זימנין דדחי ליה לוקח לבע"ח מבינונית לזיבורית כדאיתא לקמן בשמעתין ובתוס' א"כ כ"ש דמה"ט מצי הלוקח לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו כמו שהיה המוכר יכול לסלקו. ובזה נ"ל ליישב שיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב לחלק בין היכא שהלוקח מסלק כל דמי החוב או לא והיינו מטעמא דפרישית כיון שהלוה גופא לא היה יכול לסלק אלא דוקא כשהיה נותן לו כל דמי חובו ולא עדיף מגברא דאתא מחמתו אלא דממה שכתב הרא"ש ז"ל דביתומים מצי לסלק בדמי השומא אף כשאין שוה כל דמי החוב א"כ משמע דלא נחית להאי טעמא ועיין בסמ"ע סי' קי"ד סעיף קטן ד' והש"ך העלה כמו שכתבתי דדוקא כשנותן הלוקח כל דמי החוב ונראה דהיינו מזה הטעם שכתבתי ואע"ג דלאחר שומא והכרזה והורדה כתבו רוב הפוסקים דאין הלוקח יכול לסלק כלל ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל כו' התם טעמא אחרינא איכא דללוה גופא נמי מדינא לא בעי מיהדר אלא משום ועשית הישר והטוב ובלוקח לא שייך כדמסיק הרא"ש ז"ל. ובלא"ה מלשון התוס' בתירוצם שכתבו דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפליים על שויו עכ"ל וא"כ אכתי לא שמעינן דמצי לסלק אלא כשנותן בע"ח כל דמי חובו דאל"כ אכתי מנא לן שהרי אם ישום אותה יותר משויו יהא תועלת לבע"ח בזה אע"כ דלקושטא דמילתא סברי התוספות שאין יכול לסלק אלא בדמי כל חובו דוקא וכשיטת הש"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שע"ז לא הוצרכו להביא ראיה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא מטעמא דמה מכר ראשון לשני ודוק היטב:

קונטרס אחרון ע"א תוספות בד"ה מאי פסידא כו' כתבתי דמל' התוספות משמע כשיטת הש"ך בח"מ סי' קי"ד ס"ק א' דאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אלא כשיתן לו כל חובו דוקא דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' ודלא כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד':

רש"י בד"ה מצוה על היתומים כו' אלא שאין לב"ד לכופן כו' אלא מצוה בעלמא מדרבנן עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' הכותב דף פ"ו בל' התוספות בד"ה פריעת ב"ח דלשיטת רש"י לאו בכל מצוה דרבנן אין כופין אלא דוקא הכא מדשני בלישנא לומר מצוה על היתומים ולא קאמר סתם חייבים אע"כ דמעיקרא דתקנתא כך היה דמצוה בעלמא ואין כופין וכן מבואר בלשון רש"י בהדיא דאל"כ למה הוצרך לזה כאן דהא אדרבא אי הוי כופין כ"ש א"ש טפי מילתא דאביי אע"כ שלא בא רש"י לפרש אלא הא דקאמר בלשון מצוה וקאמר השתא בדין קטריף משמע דיש לחלק בין לשון מצוה ובין לשון בדין כן נראה לי ועיין מ"ש בזה סוף פ"ק דגיטין בענין מצוה לקיים דברי המת ועיין בלשון הגהת אשר"י דמפרש ההיא דשמעתין ביתומים קטנים וכבר הארכתי בזה בפרק הכותב ע"ש:

בד"ה אחריות נפשיה כו' והא לא דמיא לגוזל שדה כו' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דב"מ לא משמע הכי דהא מקשה הש"ס התם מההיא דגוזל שדה ומכרה אההיא דמה שאירש מאבא מכור לך ומשני רבא התם לא סמכא דעתיה ומדלא משני שאני ירושה דממילא אלמא דלא מצי לשנויי הכי דכיון דאמר בפירוש מה שאירש מאבא מכור לך לא מהני האי טעמא דירושה ממילא לגרוע המכירה אלא משום דלא סמכא דעתיה וכן הקשה בס' בני יעקב על בעל העיטור דף צ"ב ע"ש אלא דהמעיין שם בלשון הסוגיא יראה דאפשר דהני תרי טעמי צריכי להדדי ודא ודא אחת היא ואין להאריך כאן ושם יבואר וכן הוא בעיטור עצמו בשם רבינו האי גאון ע"ש שהביא שני הטעמים כא'. ועוד נ"ל ליישב דבלא"ה קשיא לפירש"י בלישנא קמא מאי שייך אי אתיא אמו ומערערה דמה ערעור שייך כאן כיון שלא מכר אלא אם תמות וירשנה ועוד מאי ס"ד דרמי ב"ח דאיהו במקום אמו קאי אם כן מה מכר לו הא עיקר המכירה היה אם תמות אמו אע"כ דהאי לישנא משמע שתהא המכירה קיימת אף בחיי אמו אם לא תערער על מכירתו וא"כ לפ"ז אם לקח הבן הקרקע מאמו וטרח אבתרה שפיר הוי שייך האי טעמא דטרח דניחא ליה דליקום בהימנותא ואהכי סמכה דעתא דלוקח אלא משום דירושה ממילא ולא טרח מש"ה לא נתקיים המכירה ואי משום שהבעל עדיין קיים בהא לא איכפת לן דמסתמא איירי בקרקע שהכניסה לו משלה והיא מיקרי מוחזקת שכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שמא תמות וירשנה בעלה משמע שהיא מוחזקת וא"כ עיקר טובת הנאה היינו אם תסכים אמו על המכירה ולא תערער וא"כ יפה כתב רש"י טעמא דירושה ממילא כן נ"ל נכון בעזה"י וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב בד"ה בטובת הנאה כו' דלא היה זה שלוחה עכ"ל א"כ משמע שעיקר המכירה היה בחיי אמו אלא שלא היה שלוחה וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דב"מ במוכר שדה שאינה שלו כדפרישית והשתא א"ש נמי הא דסבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי דנהי שהיה המקח קיים בחיי אמו כל זמן שלא ערערה מ"מ השתא ירש הבן אותו זכות לערער ודו"ק:

בא"ד לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימא כו' שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא שייך לשון בטובת הנאה דקאמר דהא מכירה גמורה היא כיון דקרקע בחזקתה אלא שיש לאמו שיעבוד עליה ונהי דרש"י ז"ל מסיק דמש"ה לא מכרה אלא בדבר מועט אכתי לשון טובת הנאה אינו מדוקדק דהא בדוכתי טובא אשכחן בגמרא המוכר שדה שלא באחריות ולא אשכחן האי לישנא דטובת הנאה ואם באנו לפרש דאיירי בשדה שהכניסה לו משלה הוי אתי שפיר יותר אלא דמלשון רש"י עצמו לא משמע כן ולולי פירש"י בזה היה נראה לפרש האי פירושא דלשון אחר דאיירי בשדה שייחד אביו לאמו בכתובתה ומכר הבן אותה שדה בחיי אביו בטובת הנאה אם ימות אביו ולא תערער האם או שתמות בחיי אביו או לאח"כ אבל אם תערער מחמת כתובתה לא יהא המכירה כלום והשתא לפ"ז מצינן למימר דלא דמי כלל למה שאירש מאבא דהתם הא מסקינן טעמא משום דלא סמכא דעתא ופרש"י שם דשמא ימכור האב זו השדה ופירושו מוכח דליכא למימר דלא סמכא דעתא דשמא ימות הבן קודם שיגיע לידו דא"כ התם בלוקח נמי כ"ש דלא סמכה דעתיה דאיכא ספיקא טובא שמא ימות המוכר קודם שיקח השדה מהבעלים דמסתמא לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט דא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד דשמא לא יתרצה למכור לעולם אע"כ דלשמא ימות לא חיישינן אלא הא דלא סמכה דעתיה היינו שמא ימכור האב קודם שימות משא"כ בלוקח שדה גזולה לא שייך לומר שמא ימכרו בעלים הראשונים דאכתי יטרח ליקח מבעלים שניים נמצא דעיקר מילתא דלא סמכא דעתיה ע"כ מוכרח דהיינו משום שמא ימכור והאי חששא לא שייך הכא בשדה שייחד לאמו בכתובתה וכ"ש במה שהכניסה לו משלה דבכל הני לא מצי האב למכור בחיי אשתו כן נ"ל נכון. ולע"ד נראה ברור שכן הוא שיטת הרב רבי משה בר חנוך שהביא העיטור ומרן הב"י בטור חו"מ סי' ר"א שכתב דכתובת אשה לא דמי לשאר יורשים שאין האשה מוחזקת בהן עד שתשבע כו' ובעל ס' בני יעקב דף צ"ח האריך בזה והניח דברי רבי משה בר חנוך בתימא ולמאי דפרישית א"ש דודאי מצד ירושת האב לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כיון שאין האב יכול למכור אלא דאכתי היה מהראוי לומר שאין המכר כלו' דהוי דבר שאינו ברשותו שמא תמכור האם לאחר מיתת האב וע"ז כתב ר"מ ב"ח דאינה מוחזקת עד שתשבע ואם כן מיד לאחר מיתת האב תתקיים המכירה והוא ישלם להאם דמי כתובתה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

קונטרס אחרון רש"י בד"ה אחריות דנפשיה לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימי' מה שייחד לה אביו בכתובתה דבשדה שייחד לה בכתובתה סמכא דעתה דלוקח טפי כיון שאין יכול למכור כלל כמבואר בפוסקים דאין מכור כלל אף בחייו ומתוך כך נתיישב' שיטת ר' משה בר חנוך שהביא בעל העיטור והב"י בח"מ סימן רי"ב ממה שתמה עליו בספר בני יעקב על העיטור עיין בפנים: