Ketubot 88b

אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה משום שבועת אפוטרופסת דהויא לה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וס"ל לא ישבע כאבא שאול דאמר חילוף הדברים וטעמייהו מפרש בגיטין בפרק הניזקין רבנן סברי מינוהו בית דין לא ישבע דא"כ מימנע ולא הוי אפוטרופוס הואיל וחשדינן ליה אבל מינהו אבי יתומים לא מימנע דאי לאו דה"ל הנאה מיניה בחייו לא הוה מימני ליה ואבא שאול סבר מינהו אבי יתומים אי ידע דמשבעי ליה מימנע ולא הוי אפוטרופוס אבל מינוהו בית דין אע"ג דידע דמשבעי לי' לא מימנע דחשיבותא הוא לגביה דמהימן להו לבי דינא:

תשבע בסוף כשתתאלמן או תתגרש ותתבע כתובה תשבע שלא עיכבה בידה משל בעלה כלום:

בתחילה בפיסוק מזונות:

האי יורשין וכו' בתמיה [כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן] הרי הוא קיים:

הלכה מקבר בעלה כו' אשה שכתב לה בעלה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך:

העתיד לבא על שנתעסקה אחר מיתה דלאו מכח נכסי בעלה באה שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים ונשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות (דף מה.) אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין:

אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה משום שבועת אפוטרופסת דהויא לה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וס"ל לא ישבע כאבא שאול דאמר חילוף הדברים וטעמייהו מפרש בגיטין בפרק הניזקין רבנן סברי מינוהו בית דין לא ישבע דא"כ מימנע ולא הוי אפוטרופוס הואיל וחשדינן ליה אבל מינהו אבי יתומים לא מימנע דאי לאו דה"ל הנאה מיניה בחייו לא הוה מימני ליה ואבא שאול סבר מינהו אבי יתומים אי ידע דמשבעי ליה מימנע ולא הוי אפוטרופוס אבל מינוהו בית דין אע"ג דידע דמשבעי לי' לא מימנע דחשיבותא הוא לגביה דמהימן להו לבי דינא: ה"ג ר"ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן:

ה"ג ר"ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן:

בית דין משביעין אותה מיבעי ליה תימה אמאי לא משני סבר לה כדשמואל דאמר בפ' בתרא (לקמן כתובות קז.) אין פוסקין מזונות לאשת איש ומוקי לה לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין משביעין אותה וצ"ע:

וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב"ד ליכא לאוקומא דאין מעמידין נשים אפוטרופסות כדאיתא בהנזקין (גיטין דף נב. ושם) ובממנה מעצמה ליכא לאוקומא דא"כ לכ"ע היורשין משביעין אותה דלא שייך ביה טעמא דמינהו אבי יתומים דאמרינן דאי משתבע ממנע ולא הוי אפוטרופוס והכא אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופיא:

ורבא אמר רב נחמן אפילו בע"ח ופסק ר"ח דמעשים בכל יום שאין מוכרים שלא בפניו לבע"ח ולית דחש להא דר"נ דאמר אפילו בבעל חוב ואע"ג דמקשי מינה בערכין פרק שום היתומים (ערכין דף כב.) ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ לחוש לשובר ומשני התם טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל כו' נראה דסתם הש"ס קיי"ל הכי מכל מקום כיון דמעשים בכל יום סמכו למה דדחינן בירושלמי דמתמה וכי נפרעין לאדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשריבית אוכלת כו' ואיכא נמי בירושלמי דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה ג' איגרי אי אתי הא טבאות ואי לא מחליטינן לנכסיה. פירוש ר"ח:

לאפוקי מדר"א ומחלוקתו והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דהוא הדין הוא עצמו דהואיל ובאפוטרופסות דחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובת' יורשין משביעין אותה דהתם יורשים דוקא תנא נמי סיפא יורשין ומעשה בא לפני ר"ת באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפוטרופיא והיתה נושאת ונותנת הרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינן שלה ולא השביעה בחיי בעלה דכיון דאוקמינן כל זמן שתובעת כתובתה דקאמר ר"ש כאבא שאול בן אימא מרים ובהא פסקינן לעיל (כתובות דף פז.) הלכה כאבא שאול ואם כן הלכתא נמי בכולה מילתא כר"ש דקמסיים אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפילו הושיבה חנוונית או מינה אפוטרופסית דלית לן למימר דהלכתא כוותיה בחדא ובאידך לא אלא היכא דמפרש לן הש"ס בהדיא וא"ת לעיל דפסקינן כאבא שאול א"כ לפסוק כר"ש דשמעי' מיניה תרתי וי"ל משום דלא קים לן בהדיא ר"ש כאבא שאול דאיכא לפרושי כאינך אמוראי דלעיל ור"ח פסק כר"ש וז"ל וקי"ל כר"ש הלכך התובעת כתובתה יורשין משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה אפי' בחיי בעלה משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא ע"י טענת ברי והני כולהו דבעי לאוקמי ר"ש כוותיה כגון אבא שאול בן אימא מרים ואבא שאול וחנן הלכתא כותייהו:

הוציאה גט ואין עמו כתובה בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פי' בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ורבי יוחנן לטעמיה דאית ליה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא:) דכותבין שובר אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה דכיון דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבא לידי הפסד שתתבע כתובתה בב"ד אחר ואילו לא ישאר שטר כתובתה בידה נהי דאינו נאמן לומר פרעתי הכל דהא לא אמר כלום מ"מ יהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא אבל עתה שכתובתה בידה יפסיד [והא דבעי רבי יוחנן לקמן בפ' אלמנה (כתובות דף צו.) יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה היינו במזונות שעברו אבל בלהבא פשיטא דעל יתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום] אבל אין לומר דנפקא מינה נמי במה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר אין את אשתי דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן שם לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עדי גרושין כיון דאין מכירין כלל אם היא אשתו והכי מפרשינן מתני' אליבא דרבי יוחנן הוציאה גט ואין עמו כתובה לאו דוקא גט אלא כלומר עדי גט גובה כתובתה דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע"פ שיכול לבא לידי הפסד דהא סבר דכותבין שובר כתובה ואין עמה גט פירוש עדי הגט היא אומרת אבד גטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ומיגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא וכן בע"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פי' שלא בגט שלא בעדי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עדי גירושין וא"ת ותיקשי לרבי יוחנן במאי גביא כיון דליכא עדי גרושין ליהמניה במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך בגמ' לרב אי דליכא עדי גירושין במאי גביא וי"ל דלר"י דאמר דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר ולשמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי מתני' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה הכי פירושא דמתני' הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא לא גביא אע"פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה מ"מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ותקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גירשתיך וגם לא יוכל לומר פרעתי וכי תימא יכתבו שובר הא סבר דאין כותבין שובר אי נמי אי שמואל לית ליה דרבי יוחנן דאמר לא אמר כלום אם לא תוציא הגט ממש יהא נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שאין כותבין דגט הוי במקום כתובה דהכי הוי בעי למימר אביי התם בפ"ק דב"מ (דף יז: ושם) כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי שכבר גבתה כתובתה בגט ונקרע והיה לי שובר שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כשתתאלמן וה"ה שהיה יכול לטעון שלא פרע לה עדיין מ"מ יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הגט ויקרענו ומן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט רק שיש עידי גירושין דליכא מיגו ולהכי לא פריך בגמרא אלא לרב אבל לשמואל דמיירי בדאיכא עידי גרושין אתי ליה שפיר וה"נ הוי פי' דמתני' מעיקרא לאביי בפ"ק דב"מ (שם) ולבסוף מסיק כר' יוחנן ומוקי לה במקום שכותבין ומפרש כמו שפירשתי אליבא דרבי יוחנן דהוציאה גט היינו עידי גט וא"ת והא בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא: ושם) משמע דסבר אביי דאין כותבין שובר דקאמר אביי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי וא"כ אמאי גובה כתובתה והא יכול לבא לידי הפסד ע"י מה שנשאר גט וכתובה בידה כדפרי' וי"ל דאביי יעמיד כגון שיש עדים שנשרפה הכתובה [וניחא ליה טפי לאוקמי במקום שכותבין ונשרפה מלאוקמי במקום שאין כותבין מדקתני כתובה ואין עמה גט דנ"ל דוחק בדכתב לה איהו ושינה המנהג] ולהכי גביא שפיר בעידי הגט גרידא ואע"פ שהגט נשאר בידה היינו לא אפשר וכתבינן שובר דמצי אמרה בעינא לאינסובי ביה ולית ליה לאביי דקרעינן ליה וכתבינן אגביה כו' כדאמר התם א"נ בתר דשמעה מרבא ושני ליה אין עבד לוה לאיש מלוה קבלה וסברה דכותבין שובר והא דתנן בסוטה (דף ז: ושם) אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואמר בגמרא ש"מ כותבין שובר אמר אביי תני מקרעינן לא משום דאית ליה לאביי דאין כותבין שובר אלא דדחי דמהא ליכא למשמע מינה תדע דהא רבא דאית ליה בהדיא בפרק גט פשוט (ב"ב קעא:) דכותבין שובר דחי נמי התם בסוטה ומוקי לה במקום שאין כותבין כתובה [ואההיא סוגיא דהתם קשה דמאי פריך ש"מ כותבין שובר התם ע"כ הוא צריך לשובר שאינו פורע לה כלום שהרי הפסידה כתובתה וא"א לדוחקה שתחזירו וי"ל דהתם דייק מדקתני שוברת ולא קתני יוצאת בלא כתובה מכלל דבעלמא כותבין]:

וקא מיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפטרופס וכו' ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ופי' דמתני' כשעשאה האב מינה אפטרופס דהוה ליה אפטרופס שמינהו אבי יתומים וא"ת ודלמא כשעשאו ב"ד אפטרופס וה"ל איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וי"ל דהא ליתא שאין ב"ד מונין אפטרופס לנשים כדאיתא בפרק השולח:

האי כ"ז שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה פירש רש"י ז"ל להקל בה ואם תובעת משמע לשון מיעוט דאלו כ"ז לרבות להחמיר כדפי' רש"י ז"ל קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן דר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן הניחא כ"ז שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר, גרסת הספרים והוא גרסת רש"י ז"ל אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקותו ואעפ"כ פי' זה דר"פ אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלי' עליה' לפרש סוף דברי ר"ש שכן פי' רש"י ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבוע' בלחוד פליגי אלא אכולה מלת' דר"א ומחלוקותו פליגי ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמר משביעה כ"ז שירצה שבועת אפטרופא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה פי' אפי' מן היורשי' אין משביעין אותו כשנפרע מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ולר"ש אפי' פטרה מן השבועה נשבעת כאבא שאול כ"ז שתובע' כתובתה ואם אין תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה על אפטרופוס שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה כר"א ומחלוקותו שאמר משביעין אותה כ"ז שירצה ע"כ לשון רש"י ז"ל ולפ"ז הא דאמר היינו דרב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסינן אלא והוא נסחא מרווחת יותר לפי זה שזה נכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכול' אוקימתא לאביי דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכ"ע מודו דנאמנות מהני על היורשים כשהוא מפורש כמו במשנתינו וכולא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשאוה אפטרופא ואין זה נכון דא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכ"ז שתובעת כתובת' יורשין משביעים אותה גם על אפטרופ' בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל גם מה שפירש רבי' ז"ל דברישא פליג ר"ש אף על ת"ק דר"א שאף באפטרופא אין משביעין אותה פי' יפה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן פי' בתוספת והרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב שאף ר"ש מודה שמשביעין אות' על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר"א ולא בא ר"ש לחלוק אלא במה שנחלקו בו ר"א ות"ק שלו דהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר"א ומחלוקותו ממה שנחלקו בו ולא במה ששניהם שווים בו והא דקתני כ"ז שתובע' שמשמע שבא להוסיף על דברי ת"ק ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף הוא וכדפי' רש"י ואין פי' זה נכון דלישנא דר"א ומחלוקותו לא משמע הכי כלל אלא כדפי' רש"י וכדאמר בפ' ר"א דמילה שלא כרצון ר"א ומחלוקותו אלא כרצון ר"ש ובפ' שמנה שרצים נמי אמרי' אי הכי דברי ר"י בן נורי ומחלוקותו מבעיא ליה כלומר דברי ר"י והחולק עמו וכן פי' בכ"מ ואין הלכה כר"ש אלא כדברי ת"ק דר"א דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דלפום אוקימתא קמייתא והלכה כר"ש דקים ליה כחנן אי כאבא שאול הא לאו הכי דתהווי הלכתא כויתייהו בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסק הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דלא כר"ש ותו לא מידי:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה פי' וקמ"ל שאינו יכול לטעון פרעתי ופריש טעמא בפ"ק דמציעא משום דכל הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אמר ר"ח לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכח מרגניתא תותה ואע"ג דאמר אביי דדלמא מתני' במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלאו מלתא היא דאמר אפי' תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתיים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתניתין וודאי אליבא דר' יוחנן ור"ח בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה עסקינן ואפי' אביי מעיקרא מדחי היא דדחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תתווי טעמא דמתני' משום שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתניתן כפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ובסוגיא נמי הכי הוה משמע לגמרא פשטא דמתניתן כדפרכינן מינה למ"ד אין כותבין שובר וכל מאי דשקלי וטרו ביה רב ושמואל היינו לתרוצי למ"ד אין כותבין שובר אבל למאי דקי"ל כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ואפי' לרב ושמואל וא"ת וא"כ דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תקשה לן הא דתניא התם במציאה מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לה לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא דכל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה ה"נ איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאביד מינה. ותירצו בתוספת דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד ורבי' ז"ל היה אומר בשם הר"ר פנחס הלוי אחיו ז"ל דמודה ר"י היכא שהבעל הביא ראי' שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפק מתותי' ידי' והתם דאיכא ראי' שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ב"ד מוציאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דווקא קתני בגט אבל לא בעידי גרו' דהא איכא למיחוש דלמא מפקא עידי גרושיה בחד בי דינא וגבי' וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר למעבד תקנה שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשלהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בתלמוד מכלל דשלא בשעת הסכנה אינו גובה אלא בגט ממש וכן פירש"י ז"ל לקמן וכן עיקר:

אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ומכל מקום דוקא בטענת שמא אבל כל שגדלו היתומים וטענו עליו טענת בריא והוא כופר נשבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בחמשי של גיטין:

ולענין ביאור זה שהביאוה כאן פירושה דלר' שמעון דוקא בתביעת כתובה משביעין אותה אבל לא לענין אפטרופסות דמנהו אבי יתומים הוא והקשה ואם כן הואיל ור' שמעון בא להקל אם תבעה מיבעי ליה דכל זמן משמע שלהחמיר ולהוסיף הוא בא וחזרו ופירשוה על כתב לה נדר ושבועה וכו' ואמ"ר שמעון שאין נאמנות מועיל ליפרע מן היתומים בלא שבועה והקשה תינח כל זמן שתובעת וכו' אתא לאפוקי מדרבנן אבל אינה תובעת לאפוקי ממאן אתא ופירשוה על מחלקת ר' אליעזר ורבנן כמו שביארנו במשנה:

בנימוקי קצת גאונים נמצא ששכיב מרע שמינה אפטרופוס ופטרו מן השבועה לא פטרו אלא ממה שהוא שם עכשו בעין אבל אם רצה היתום להשביעו מן הריוח הבא אחר כן רשאי כדרך שאמרו במשנתנו משביעין על העתיד ואין הדברים נראין ואף דמיון מזו לזו אין בה כשתעיין בפירושה וכן כתבו במי שמינה אלמנתו אפטרופיא ופטרה מן השבועה שלא פטרה אלא ממה שהוא עכשו בעין אבל לא מן הריוח ולא ממעשי ידיה ואין הדברים נראין ומכל מקום גלגלו בדברים אלו שאם מינה שני אפטרופסים ומת אחד מהם שהיורשים או אחרים בשבילם באים לבית דין ואומרין שלא האמינו האב אלא לשנים ובזו ודאי נראה שהדין כן:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט והיא אומרת אבד גיטי הוא אומר אבד שוברי וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב אם אין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל אמר הר"ם פי' אמרו גובה כתובתה בארצות אשר מנהגם שלא יכתבו שטר כתובה אבל יעידו עליו בזה ויסמכו על תנאי ב"ד וזה מותר אבל כאשר פשט המנהג בכתיבת שטר הכתובה הנה אי אפשר מבלתי שתראה שטר הכתובה עם הגט ואז תפרע הכתובה ושובר הוא השטר אשר תכלול שזה החוב הוא פרוע או נמחל והנה נתבאר הפרוזבל ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית ומבואר הוא שזה החוב כבר עברה השמטה ואשר הבא שנאמין אשר לו החוב באמרו אבד פרוזבל כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא ויחייבהו אסור מפני השמיטה והבעל מגו דיכיל למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל משביעין אותו שבועת היסת שהוא כבר נתן ודע שזה אשר אמרו שהאשה גובה שלא בגט עקר כתובה לבד אולם התוספת כאשר תסיג עידי גירושין אז תקח התוספת בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואמר במה שקדם שאין כותבין כתבה אמנם זה עקר כתובה לבד אולם התוספת הוא אשר בלא שטר כתובה או עדים יעידו לה והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הוציאה גט ואין עמה כתובה כלומר ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה וכו' משנה זו וסוגיא שלה נתבלבלו בה המפרשים הרבה ומה שיראה לי לברור בפירוש המשנה כך הוא צריך שתדע תחלה שכותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוציא שטר חובו ותובע את חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה ממנו בשטר ולא פרעו או שיש עדים בהלואה והוא מודה שלא פרעו אלא שאומר לו לא אפרעך עד שתחזיר שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשמרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר ומה שנכתב בסוגיאת הגמרא על משנה זו כלה כדעת רב ושמואל נאמרה שהם סוברים אין כותבין שובר וכבר ביררנו במקומו שאין הלכה כדבריהם אלא כר' יוחנן וריש לקיש שאמרו כותבין שובר ועל שיטה זו אנו מפרשים את המשנה והילכך הוציאה גט ואין עמה כתובה ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה ולענין פסק אתה יכול לפרשה בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה אלא שיש הפרש ביניהם שבמקום שאין כותבין כתובה לא סוף דבר שגובה בגיטה כשהבעל מודה אלא אף בשאין הבעל מודה שהגט במקום כתובה הוא הן שאמר פרעתיה הן שטען אי זו טענה לפטור עצמו וגובה עיקר כתובה בשבועה ותוספת בעדי תוספת והיא כותבת לו שובר ואינו סומך על קריעת הגט שהכתובה במקום שאין כותבין נגבית היא בתנאי בית דין והגט מעשה בית דין לגוביינת הכתובה והטוען אחר מעשה בית דין אינו כלום ואם תאמר שבית דין יקרעו את הגט ותהא קריעתו ראית פירעון כל דמגבה לאו בבי דינא מגבה כמו שהתבאר במציעא פרק ראשון אלא כותב שובר ואם היא במקום שכותבין כתובה אם חייב מודה נותן לה כתובתה ותוספת בשובר כדין כל שטרי חובות שאבדו ואם אין חייב מודה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא אפילו עיקר כתובה אין לה הן שיטעון פרעתי אע"פ שאין קרעים בידו הן אי זו טענה שיפטור בה את עצמו ואע"פ שתנאי בית דין הרי הוא כשטר כל שהיא במקום שכותבין נפק ליה מתורת מעשה בית דין והוה ליה כשאר שטרות שאין מוציאין ממון אלא בשטר ונשבע הבעל היסת על טענתו ונפטר:

ולענין ביאור מיהא לדעת האומר אין כותבין שובר אתה צריך לפרש משנתנו במקום שאין כותבין כתבה ובדרך אחרת לפי סוגיית הגמרא והוא שכל שהוציאה גט ואין עמו כתובה אין הבעל יכול לומר אני כתבתי לה ואיני פורע עד שתביא את השטר שלא תוציאנה היום או מחר אלא אם כך הוא הביא ראיה שכתב שאין מחזיקין אותו בשנוי מנהג לכתוב במקום שאין כותבין וכן אינו נאמן בפרעתי שטוען אחר מעשה בית דין הוא ושמא תאמר אחר שאין כותבין שובר היאך יפרע ונהי דלהוצאת כתובה לא חיישינן דהא דוכתא דלא כתבי הוא מכל מקום אף היא מוציאה את הגט בבית דין אחר וגובה בו ואם תאמר לקרעו אף היא אינה מנחת מפני שהיא טוענת בעינא לאינסובי ביה תירצוה בגמרא שקורעין את הגט וכותבין למטה הימנו גיטא דנן לאו משום גיטא פסולא קרענוהו אלא דלא תיהדר ותגבה ביה זימנא אחריתי וכל שאינו נקרע גובה בו ומכל מקום במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלום בלא כתובה שהרי אינו סומך על שובר ואף אם האשה טוענת לא כתב לי כתובה אינה נאמנת שאין מחזיקין אותה בשנוי מנהג אלא אם כן הביאה ראיה שלא כתב ואתה צריך לפרש משנתנו או במקום שאין כותבין ובסתם ר"ל שלא בירר הוא שכתבו או במקום שכותבין וביררה היא שלא כתב ולענין פסק מיהא אתה מפרשה כשיטה ראשונה:

הוציאה כתבה ואין עמה גט אלא שאומרת גרשתני ואבד גיטי ואף הוא מודה שגירשה אלא שטועך שפרעה בשובר ואבד שוברו שהרי לדעתנו כותבין שובר לענין פסק הואיל וכותבין שובר אינו נאמן כלל שהרי מכיון שכותבין שובר אין סומכין לפרוע על קריעת הגט אלא על שובר ומאחר שאינו מוציא שוברו אינו כלום ומה שאמר לא יפרעו אינה לענין פסק ואין בזו חלוק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין הואיל ויש כאן כתובה וגובה בין עיקר בין תוספת ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה דוקא עיקר אבל תוספת לא מגו דמצי אמר לא גירשתני שהוא נאמן על התוספת שכל שהאשה אמרה גרשתני והוא אומר לא גירשתני נאמנת ואם הוציאה כתבה גובה עיקר אלא שלדעתם אינה גובה תוספת עד שתביא ראיה שגירש או שהוציאה גט עם הכתובה ונמצא לדעת זה שאם הוא כופר בגירושיה היא נאמנת וגובה עיקר ואם אין בכתובתה תוספת קורעין אותה ואם יש בה תוספת כותבין שובר על העיקר ומעכבת כתובתה עד שתביא עדי גירושין לגבות התוספת ולמדת לפי דרכך שזה שאמרו בגמרא מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה יכיל למימר גירשתי ופרעתי דוקא לענין תוספת ולדעת זה אתה יכול לפרש בדרך פסק לא יפרעו לענין תוספת ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונא תירצו שאע"פ שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ומאחר שנאמנת לינשא כל שכן ליטול כתובה וכמו שיראה בסוגיא אחרונה של נדרים מכל מקום כל שהיא באה תחלה אדעתא דכתובה לא מהימנא וכמו שאמרו ביבמות לענין מת בעלה שאם אמרה מת בעלה התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי ודאי אדעתא דכתובה אתיא ואין מגבין אותה כתובה כמו שיתבאר במקומו ולדעת זה כל שהוא אומר לא גירשתי לא תפרע הואיל ועיקר תביעתא על הכתובה ולדעת זה אתה מפרש משנה זו שאמר בה לא יפרעו לענין פסק ולדעת ראשון משנה זו אינה לענין פסק ואתה מפרשה לפי סוגיית הגמרא לדעת האומר אין כותבין שובר וכן במקום שאין כותבין כתובה אלא שיצא הוא מן הגדר וכתב לה כתובה והבעל טוען אע"פ שכתבתי לה כתובה היא טענה בבית דין שלא כתבתי ולא יכולתי לברר שכתבתי והאמינוה מפני שאין מנהג המקום לכתוב והכריחוני בית דין לפרוע על סמך קריעת הגט וכתיבה בתוכו גיטא דנן וכו' ונותן אמתלא לדבריו על שאינה מוציאה את הגט שהיא כובשתו מפני שהוא קרוע ושכתוב בתוכו דלא תיגבי ביה זימנא אחריתי וזהו הענין שעליו הוא אומר אבד שוברי ר"ל שאינה מוציאה את הגט ובזו ודאי דין הוא שלא תפרע הכתובה אלא שנפרעת בתוספת שהתוספת לא גבאתו בגט ואף בעדי תוספת במקום שאין כותבין כתובה אינה גובה תוספת שאין לתוספת דין מעשה בית דין שלא יוכל לטעון פרעתי הילכך כל שרצה להוסיף במקום שאין כותבין כתובה כותב שטר תוספת בפני עצמו אלא שהלכה כותבין שובר ומתוך כך אנו צריכין לפרשה לענין פסק על הדרך שהזכרנו:

ומשנתנו כלה בגרושה אבל אלמנה במקום שכותבין גובה כתובתה לעולם ותוספת שלה ככתובתה ואם אבדה כתובתה אין לה כלום אפילו עקר ואפילו תבעה ביום מיתת הבעל דילמא צררי אתפשה ובמקום שאין כותבין מיהא גובה בעדי מיתה ושמא תאמר נחוש שמא נתגרשה ותחזור ותגבה בגט כבר ביארנו שכותבין שובר ומכל מקום לדעת האומר אין כותבין שובר פירשו בגמרא דוקא שיעידו עדי מיתה שעדין היתה יושבת בבית הבעל ואם תאמר שנחוש שמא סמוך למיתה גירשה איהו דאפסיד אנפשיה והקשו בה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר ותירץ בה היכא דלא איפשר ודאי כותבין שובר דהא אלמנה מן הנשואין נמי איכא למיחש לעדי מיתה שמא תחזור ותוציאם בבית דין אחר אלא כי הא ודאי כותבין שובר וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב שעבר עליו שביעית וטוען שפרוזבל מסר עליו ואבד אינו נפרע עד שיביא ראיה שפרוזבל מסר דמאן ציית ליה וכן הלכה אלא שיש חולקים בה כמו שיתבאר ברביעי של גיטין רבן שמעון בן גמליאל אומר משעת הסכנה ואילך שלא היו יכולים לקיים מצות אלא בצנעה ובשעות גנובות אשה גובה שלא בגט ר"ל בעידי גירושין ובעל חוב שלא בפרוזבל ומכח חזקה ולענין פסק במקום סכנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

בד"ה ב"ד משביעין כו' כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ היינו נפרעת שלא בפניו והיינו נפרעת מיתומים ואמאי לא מוקמי פלוגתייהו בכה"ג בפשיטות אנפרעת מנכסי יתומים די"ל דע"כ לשמואל דמפרש פלוגתייהו התם בששמעו בו שמת הא דלא נקט פלוגתייהו בכה"ג במת על מטתו לרבותא נקט הכי כמ"ש התוספות שם ולהכי מוקי פלוגתא דהכא נמי בכה"ג וק"ל:

בד"ה וקמיפלגי כו' ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב"ד כו' דלא שייך ביה כו' והכא אנו רואין כו' עכ"ל ר"ל דצריך לאוקמא בדחוקי הא דהלכה מקבר כו' ואם נעשית אפוטרופס כו' היינו שנעשית כבר בחייו ע"י אביהם משום דבצווי ב"ד לאחר מותו כו' ובממנה מעצמה נמי לאחר מותו ליכא לאוקמא כו' דלא שייך ביה טעמא כו' דהא הכא בממנה מעצמה אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה כו' כדאמר בפרק הניזקין וא"כ ודאי דאין לחוש לה אם תמנע מכח השבועה וק"ל:

בד"ה לאפוקי מדר"א ומחלוקתו כו' דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דה"ה כו' עכ"ל ואין להקשות בהוא עצמו דקתני בסיפא שאינו משביעה על אפוטרופסות שבחייו באינה תובעת כתובה הא בתובעת כתובתה משביעה דמשמע אגב דמשביעה אכתובתה משביעה נמי אאפוטרופסות שבחייו אע"ג דנפרעת כתובתה בלא שבועה היינו כשאינו טוען להשביעה אבל כי אמר לה תשתבע לי אכתובה דלא פרעתיה שפיר יכול להשביעה ואגב זה משביעה נמי אאפוטרופסות ומיהו ברישא דמילתא דנקט יורשין דוקא כיון דפטרה מן השבועה עדיפא להו יורשים כיון דאנן טענינן ליתמי להשביעה על כתובתה משביעים אותה אז גם על האפוטרופסות אע"פ שפטרה אבל בחייו כיון דאנן לא טענינן ליה להשביעה על כתובתה אין משביעין אותה נמי על אפוטרופסות כיון שפטרה: ודע שיש לדקדק בשמעתין אמאי שביק רב פפא מלאוקמא הא דקתני אינה תובעת כתובתה כו' דהיינו נמי ביורשין דוקא וכדאוקמא לעיל במינהו אבי יתומים ור"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ויש ליישב כמ"ש לעיל דנראה דחוק לאוקמא מתני' דקתני נעשית אפוטרופסות דהיינו שמינה אותה בעלה לאחר מיתה אלא דממנה מעצמה לאחר מיתת בעלה ובההיא לא שייך דאי משתבע מימנע כמ"ש התוספות לעיל ומשתבע לכ"ע ודו"ק:

בד"ה הוציאה גט כו' ולשמואל דאית ליה אין כו' הוציאה גט כו' ממש כו' עכ"ל ועיין בתוספות בפרק קמא דמציעא שכתבו גם דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דלא אמר כלום והוציאה גט היינו עדי גט כו' עיין שם באורך:

על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן משביעין אותה על שנתעסקה לאחר מיתה דלא מכח נכסי בעלה בא שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים המשביעין אותה שלא גנבה משלהן כל זמן שירצו ואפילו אינה תובעת כתובתה מהן נשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין לשעבר על אפוטרופסות של אביהן. כל זמן שתובעת כלומר אם תובעת כתובתה משביעין אותה ואם אינה תובעת אין משביעין אותה משום אפוטרופסות שלהן ולקמן פריך אם תובעת מבעי ליה. ישבע לכי גדלו יתומים ויהיב להו דידהו אי מייתו להו לידי שבועה משתבע להו ולא חיישינן למ"ד ממנעי אינשי מלממני אפוטרופוס אדיתמי דכיון דמינהו אבי יתומים אי לאו דעבד ליה טיבותא לא הוה ממני ליה וכיון דעבד ליה טיבותא לא ממנע אנפשיה אפילו ידע דאתי הוא לידי שבועה אבל מינוהו ב"ד ולית ליה שום טיבותא ממנו אי ידע דנשבע הוא לבסוך הואיל וחשדי ליה הלכך לא ישבע מנוהו בית דין ישבע דמגו דחשבינהו בית דין דהימנו ליה אפי' אתי לידי שבועה לא ממנע אבל מינהו אבי יתומים ממנע דאמר אנפשיה מה לי לצער זה אי עבד לי טיבותא תו לא ליעביד לי טיבותא. ר"ש דאמר אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפי' על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע ואשה נמי בעלה מינה אפוטרופוסת דודאי אי לאו דמינה בחייו אפוטרופסא לא הוה אפוטרופסא אחר מיתתו. ורבנן דאמרי אפילו על אפוטרופסות משביעין אותה. רש"י במהדורא קמא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול כו' פירוש דמתני' כשעשאה האב אפוטרופסא דהוה ליה אפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ואם תאמר ודילמא כשעשאו בית דין אפוטרופא והוה ליה איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול. י"ל כו' והוסיפו עוד לומר דבשנמנית מעצמה ליכא לאוקמי דלכולי עלמא יורשין משביעין אותה דלא שייך בהאי טעמא משתבעא ממנעא ולא הוי אפוטרופסא דכך אנו רוצין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופא: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל וקמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ר"ש כאבא שאול כלומר ר"ש דקאמר דאם אינה תובע' אין היורשין משביעין אותה משום דהוה ליה כאפוטרופס' שמינהו אבי יתומים שאינו נשבע לאבא שאול וקיימא לן כאבא שאול ומהכא שמעינן דיתומים שסמכו אצל בע"ה דינו כאפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ולא ישבע וכן דעת הראב"ד בפרק הניזקין אלא שבמקצת פירש רש"י דממילא עשאה האב אפוטרופא שאלמלא זה לא היתה הולכת מקבר בעלה לבית חמיה להיות מעצמה אפטרופס' ורבינו נר"ו הכריע כדעת הראב"ד וכן השיב בתשובה ע"כ:

מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת וכו' רבינו חננאל גריס אם אינה תובעת כתובתה מבעי ליה והכי פירושא לא הוה ליה למיתני אלא סיפא דמתני' בלבד דמריש' משמע דכ"ז שתובע' כתובתה יורשין משביעין אותה אפי' על אפוטרופ' ולאבא שאול כשמינוהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל. הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמיד הרשב"א האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה מבעי ליה פרש"י ז"ל מדקאמר כל זמן משמע דשמעי' לת"ק דפטר לה משבועה ואפילו תובעת כתובתה וא"ל איהו כל זמן שתובעת כתובתה לא תפטרה ואינו דהא לא שמעינן לת"ק שדבר מכתובתה ואם כן אם אינה תובעת מבעי ליה אבל ר"ח פירש דלא הוה ליה למתני אלא סיפא דמתני' בלחוד דמרישא משמע כל זמן שתובעת כתובתה כו'. יורשין משביעין אותה אפילו על האפוטרופיא ולאבא שאול כשמינהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל קאמר הלכך אין על אשה זו שבועה אלא על כתובה שתובעת ונראה מדברי הרב דמינוהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו וטעמא דמסתבר הוא דאי משביעין ליה אפילו בגלגול אתי לאמנועי. ע"כ:

אלא אמר אביי כו' יורשין משביעין אותה ואפילו כתב נדר ושבועה אין לי עליך לא לי ולא ליורשי שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה והיינו דאבא שאול בן אימא מרים דאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' דמשמע דעולם משביעין אותה בשעת פרעון כתובה וכלישנא דאמר לה לההוא דאבא שאול אמתניתין דכיון דמתניתא הוא ודאי פליגי רבנן עליה בברייתא ואמרי דהיכא דכתב לה אין משביעין אותה והא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא אמרו אלא בדלא כתב לה ורבנן אמרי אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו כרבנן דברייתא ואע"ג דאבא שאול בן אימא מרים יחיד הוא בברייתא ולא אשכחן תנא דפליג עליו ואפ"ה כיון דבלשון יחיד קתני לה ודאי פליגי רבנן עליה וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי שלא יתפרש לן בברייתא המחלוקת וקאמרי' רבנן פליגי עליה דההוא ברייתא דבי יחידאה נשנית הא תינח דמצית לתרוצי האי כל זמן שתובעת כתובתה דאההיא קאי דקתני אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשין ואתי למימר כל זמן שתובעת כתובתה כו' אינה תובעת כתובה דקאמר ר' שמעון מאי איכא למימר כלומר אכתי איכא למפרך אהייא קאי האי אינה תובעת דקאמר ר"ש דכיון דאאינו יכול להשביעה קאי לתני כל זמן שתובעת ולשתוק אלא אמר רב פפא כל זמן שתובעת ודאי אתי לאשמעינן כאבא שאול בן אימא מרים ואינה תובעת כתובתה אתו לאפוקי מדר' אליעזר דאמר הרי זה משביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת כתובתה. וממחלוקתו אתו נמי לאפוקי מת"ק דפליג עליה דר' אליעזר דאמר ועל אפוטרופיא משביעה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת אבל לא על פלכה ור"ש פליג עלייהו ואמר דאם תובעת כתובתה משביעין אותה אפילו על פלכה והוא הדין דבעל נמי יכול להשביעה ופליג עליה דרבי אליעזר דאמר אפילו על פלכה דאם אינה תובעת כתובה אין משביעין אותה אפי' על אפטרופיא והוא הדין נמי דבעל אינו יכול להשביעה כל זמן שירצה אלא (ישבע) דהא עדיפא דאפילו בחייו אינו יכול להשביעה על אפוטרופיא שלו. לא ה"ג ר"ש כרבנן דאמר בין כך ובין כך אין משביעין אותה ולא סבירא ליה הבא ליפרע כו' אלא בשבועה ורבנן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר אין יכול להשביעה לר' שמעון דפליג אהא מתניתא. ל"ש רש"י במהדורא קמא:

ה"ג והיא גרש"י אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו ואעפ"כ פי' ז"ל דרב פפא אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלים עליהם לפרש סוף דברי ר"ש שכן פירש ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה בלחוד פליגי אכולא מלתא דר' אליעזר ובני מחלוקתו פליג ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמרי משביעה כל זמן שירצה שבועת אפוטרופיא היכא שלא פטרה מן הנדר כו'. עכ"ל רש"י. ולפי' זה הא דאמרינן אלא אמר רב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסי אלא והיא נסחא מרווחת יותר לפי' זה שהוא הנכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכולא אוקימתא דאביי למימר דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכולי עלמא מודו דנאמנות מהני על היורשין כשהוא מפורש כמו במשנתנו וכלא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשתה אפוטרופיא ואין זה נכון שא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה גם על האפוטרופיא בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל. גם מה שפירש רבינו ז"ל דברישא פליג ר"ש אפילו על תנא קמא דר' אליעזר שאף באפוטרופיא אין משביעין אותה פירש יפה וכן דעת הרי"ף וכן פירש בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש דאף ר"ש מודה שמשביעין אותה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר' אליעזר, ולא בא ר"ש לחלוק אלא שנחלקו ר' אליעזר ות"ק שלו כדהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר' אליעזר ומחלוקתו ממה שנחלקו בו ולא ממה ששניהם שוין בו והא דקתני כל זמן שתובעת דמשמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכדאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף וכדפרש"י. ואין פי' זה נכון דלישנא דר' אליעזר ומחלוקתו לא משמע הכי כלל אלא כפירוש רש"י וכדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקתו אלא ברצון ר"ש ובפרק שמנה שרצים נמי אמרינן אי הכי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מבעי ליה כלומר דברי ר' יוחנן והחולקים עמו וכן פירשו בכל מקום. ואין הלכה כר"ש אלא כדברי תנא קמא דר' אליעזר דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו רבינו אלפס והרמב"ם ואע"ג דלפום אוקמתיה קיימי הלכה כר"ש דקם ליה כחנן או כאבא שאול הא לאו הכי דתהוי הלכתא כוותיה בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסקין הרמב"ן] ז"ל וכל הפוסקים דלא כר' שמעון ותו לא מידי. הריטב"א:

מתני' הוציאה גט כו' פירש"י קא סלקא דעתין באומרת אבד שטר כתובתי. ע"כ. פי' קשיא ליה לרש"י אמאי לא פריש טענתייהו ברישא כי היכי דפריש בסיפא היא אומרת אבד גיטי כו'. והרי הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא נמי היא אומרת אבד שטר כתובתי והוא אומר כו' ותירץ דאין הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא במסקנא דשמעתתא טענתייהו היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אמר נכתב לה וזהו שכתב רש"י קא סלקא דעתי' באומרת אבד שטר כתובתי. פי' אבל למסקנא לאו הכי הוא טענתא אלא שהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והיינו כשיטתו ז"ל לקמן בגמרא דכי קאמ' תלמודא שמע מינה כותבין שובר ותיקשי למאן דאמר התם דאין כותבין הכי הויא מסקנא דשמעתא דאי אומרת אבד שטר כתובתי ולא היינו דקא סלקא דעתי' מעיקרא וקושטא דמלתא לענין הלכתא לאו הכין הוא כנ"ל. ועוד אפשר לומר דלכך כתב רש"י כן כי היכי דלא נימא דמעיקרא קס"ד דבמקום שכותבין מיירי ושוב אסיק דמיירי במקום שאין כותבין ולא שני לן בין היכא דהיא טענה דלא נכתב לה מעולם כתובה להיכא דהיא אומרת אבד שטר כתובתי כו' דכיון דהוי לה מקום שאין כותבין גובה כתובתה בהוצאת הגט אע"ג דלא הוציאה כתובה דהא ודאי ליתא דכיון דמיירי במקום שאין כותבין למסקנא למה לי למיתני ואין עמו כתובה לא הוה ליה למתני אלא הוציאה גט בלחוד דעיקר טעמא דמתני' תליא משום דנהיגי שלא לכתוב ועוד מאי ואין עמו פי' עם הגט ואין לה כתובה מבעי ליה אלא ודאי למסקנא דשמעתא טענתה היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה מוקמינן לה במקום שאין כותבין אבל אי טענה ואמרה אבד שטר כתובתי כיון דקא מודית בדבר דנכתב לה כתובה אינה גובה כתובתה ואפילו במקום שאין כותבין דהרי יש לחוש פן תפיק לה לכתובה וגביא בה וקי"ל דאין כותבין שובר וכל כה"ג לא אמרינן מגו דאיברא ודאי דמהימנינן לה ומיהו כיון דאיכא למיחש פן יפסיד הבעל לא תגבה עד שתוציא שטר כתובתה ולכך קתני במתניתין ואין עמו כתובה פי' דבשעת נתינת הגט לא היתה שם כתובה דלא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה ולמאי דקס"ד דמיירי במקום שכותבין אתיא נמי שפיר הא דקתני ואין עמו כתובה דמשמע דדרך לכתוב לה כתובה אלא שהיא לא הוציאתו ע"כ כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י לישנא אחרינא וז"ל ואין עמה כתובה ובעיא למגבה כתובתה בגיטא דאפקה עילויה וקא תבעה כתובתה וקס"ד השתא דבמקום שכותבין כתובה עסקינן וקסבר האי תנא דכותבין שובר וכשהבעל מודה בכתובה עסקינן הלכך כי תבעה מיניה כתובה ואמרה אבד שטר כתובתי לא מצי טעין לה בעל שמא תביא שטר כתובתיך ותגבי מנאי זימנא אחריתי דאמרינן זיל פרע לה וכתוב שובר כי היכי דלא תגבי ביה זימנא אחריתי אבל הוציאה כתובה וקא תבעה כתובתה ואמר לה בעל היכן גיטך ואמרה ליה אבד גיטי והוא אומר לא כי אלא את אפקת ליה לגיטך עלי וטמנת ליה לכתובתיך והכריחוני ב"ד לפרוע כתובתיך ונתקרע הגט בב"ד וכתבו לי ב"ד שובר משום שטר כתובתיך שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות ותאמרי לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי השובר לעד ושוברי אבד שהרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וכיון דליתיה לגיטא בעין מצי טען בעל ב"ד קרעו ליה לגיטא ואגב דמצי טעין הכי מצי טעין נמי אבד שוברי הלכך לא תפרע ואיכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר אפילו בלא כתובה וגט נמי אם בעל מודה הוה מצי למגבי כתובתה ואפי' מביאה גט וכתובה נמי מצי טעין כה"ג ורבי פריך הכי וכמדומה לי דבלא גט או כתובה אינה יכולה לגבות הימנו כלום אבל הך פירכא איכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר היכי מצי טעין אבד שוברי ובגמרא מפרש לה לסופה לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה ע"כ: וא"ת מאי שנא כתובה מגט והא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והלכך כי הוציאה כתובה דהיינו מעשה ב"ד ממש הוי לן להימנה ואמאי קתני סיפא הרי אלו לא יפרעו מ"ש מהוציאה גט דגובה כתובתה משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וי"ל דאיברא ודאי אחר שנתחייב וטוען הלוה פרעתי דלא אמר כלום והיינו רישא דבהוצאת הגט הרי נתחייב בכתובתה והטוען פרעתי לא מהימן אבל בהוצאת כתובתה אינו מורה עליו שום חיוב דאפשר שלא נתגרשה ולא נתנה כתובה לגבות ומפיו אנו חיים דאיהו מנפשיה קא רמי עליה חיובא הלכך לאו מעשה ב"ד הויא אלא מעשה דידיה דקא מחייב נפשיה הלכך מהימן לומר פרעתי והיינו דשניא בין גט לכתובה ולא נצטרך לטעמא דמגו כמו שפירשו התוספות ז"ל. ואם תאמר למה היא צריכה להוציא הגט דמשמע דמכח הגט היא גובה דכיון דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בלא גט הוה לן למימר שתגבה כתובה בעידי גירושין בלחוד ותירץ הר' יונה דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום זהו באלמנה שאעפ"י שמנהג המקום לכתוב כתובה והיא אינה מוציאה כתובה גובה כיון דלא אתחזק ריעותא כי בעבור שלא הוציאה הכתובה לא נדון אותו ריעותא שדרך האשה שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה לפיכך כשאומרת אבדה כתובתה נאמין אותה אבל הגרושה שצריכה לשמור את גיטה כדי שתגבה כתובתה ולא תצטרך לחזור אחר העדים מסתמא שמרה אותו וכשאינה מוציאה גט ריעותא יש בדבר כי שמא נפרעה בו וקרעו אותו וכתבו עליו גיטא דנא דקרענו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי ולפיכך לא נאמין אותה ולא תגבה אלא אם כן מוציאה הגט והשתא אתי שפיר מה דאמר רבן שמעון בן גמליאל מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ור"ל מן הסכנה ואילך שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעותא וגובה בכתובה בלבד והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי ר"ל שלא בשטר פרוזבול אבל פרוזבול צריך:

והרא"ה כתב וז"ל גרסינן בפרק שנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פי' מעשה ב"ד היינו כתובה והיינו דקארו ליה מעשה ב"ד משום דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ור' יוחנן סתמא קאמר ולא משוי הפרישה במילתיה כלל ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרעה בגט דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ממש ובמקום שטר כתובה קאי ולא פרעינן לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דוקא ולכי פרע לה קרעי' ליה לגיטא כי היכי דלא תהדר תגבי ביה ולקמן לא אתינן למימר אלא דלא יכלי למימר ליה האי טעמא דאבעי ליה למיקרעיה אי נמי למקרעי' ומכתב אגביה כדאיתא לקמן ולעולם ודאי בין מעיקרא בין אמסקנא קיימא לן דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובתה ואילו גביא בי דינא לא מגבינן לה מדלא קרעיה ליה לגיטא דתו לא מצי למגבא מיניה כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט ובמקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ואין לי כתובה והויא ליה במקום שאין כותבין לגמרי מכיון דמהימנא לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה ודאי אינה גובה שלא בכתובה שכיון שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת כדאמרינן התם לעיל בכלתיה דשבתי בריה דר' מרינוס דאירכס' כתובתה ואמר לה פרעתי ואמרי דלא מהימן משום דהוחזק כפרן טעמא דהוחזק כפרן הא לאו הכי מהימן ותוספת ונדוניא בכתובה וכ"ש אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו והשתא דאתינן להכי דאמרי דאפי' במקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אפילו אמרה כתב לי נאמנת לומר לא נפרעתי ואבדה כתובתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה ומיהו אם אמרה הכי לא גביא נמי אלא בגיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל עיקר אינה נאמנת משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטה במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה ותו דאילו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעין ליה וכתבין אגביה כו'. ובתר הכי כבשא ליה לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין והוי מילתא דלית לי' תקנתא אלא ודאי דאילו אמרה הכי כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמרינן דמשום מגו דלא כתב לי הוא ואילו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דגביא בגט שלא בכתובה אלמא דמההיא טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד ומתני' סתמא קתני בין במקום דאין כותבין בין במקום שכותבין ובין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי והיינו כר' יוחנן אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי ליה דודאי ממתני' שמעינן לה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ומתניתין דוקא בגט קתני וקס"ד דקרעיה ליה לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינן טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובתה הכי נמי במקום שאין כותבין גובה בגט דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופיה לגמרי אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיט כתובה גביא ואי לא לא דכיון דבמקום שכותבין היא אינה נאמנת לומר לא כתב לי וכל שכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי דבמקום שכותבין לעולם כל היכא דלא מפקא שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד כלל אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא ובמקום שאין כותבין דגבי' להו לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן. הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד דאי סלקא דעתך דההיא מתניתין דאתיא למפשטא מינה במקום שאין כותבין היא וטעמא דגביא משום דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי קשיא לן מאי קאמר אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין אם כן מאי קשיא ליה במאי גביא הא איכא שטר כתובה אלא ודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר וכיון שכן מאי טעמא לא קאמר לה להדיא ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דוקא אלמנה מן הנשואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכול למימר ותו מה האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא ומינה הדריה למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופא דמתניתא ומאי קושיא אפילו תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה אכתי שמעינן ליה להאי דינא באלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ותו בר מהא תמיהא לן מלתא טובא דאפילו אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי ואכתי מנא לן דלא יכול למיטען פרעתי דילמא אמת דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעון פרעתי אלא ודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתובה היכי גביא לעולם לטעון ולימא פרעתי ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין משום דגבי אלמנה מן האירוסין הוו מקום שאין כותבין דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין ולהכי נקט לה סתמא ולא אצטריך ליה לפרושי במקום שאין כותבין והוא הדין נמי דאיכא למפשטא מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין אלא דהך עדיפא ליה כדפרי' ומר קשישא לאו לאפלוגי אעיקר דינא אתי דודאי הא מילתא דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה ומהא ליכא למפשטא הא דאביי משום דאית לה מדינא דאיכא למימר דכי אית לה היינו במקום דכותבין דאיכא ראיה דאיפרעא ובמקום שאין כותבין בדלא טעין פרעתי באלמנה מן הנישואין דבכי האי גוונא נמי הוא דאית לה כתובה אלא מר קשישא הכי קשיא ליה היכא אשכחן ליה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא ודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה דמאי כתובה אית לה כיון דמלתא ברשותיה דלא למפרעה ויכול למטען פרעתי אבל השתא דלא איתניא בשום דוכתא אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן דלא יכול למטען פרעתי והיינו דמייתי אביי ראיה מאלמנה מן האירוסין ודחיא מר קשישא בהכי. וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין הא ליתא דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין והכי נמי איכא למימר דדלמא לית לה כתובה והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי וקתני דגביא כתובתה מתני' בגט קאמר ועיקר משמעותא דקא משמע לן היינו דאעפ"י שלא שעבד עצמו לה חייב מאליו בכתובתה ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה אבל בנתאלמנה ודאי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא איתניא בהדיא בין באלמנה מן האיררסין בין באלמנה מן הנשואין דאית לה כתובה במקום שאין כותבין הכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תו ליתי' דלעולם אימא לך דאין הכי נמי דאלמנה במקום שאין כותבין ואמר פרעתי נאמן אי נמי איכא למימר אלמנה מן הנשואין לאו פירכא דהוה יכול למימר ליה דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה אבל מאלמנה מן האירוסין קשיא וכי תימא אפילו איתניא לה אכתי מה ראיה איכא היינו במקום שאין כותבין ור' יוחנן הוה אמר ליה אפילו במקום שכותבין איכא למימר מכל מקום כיון דשמעינן ליה לעיקר דינא יכול ר' יוחנן למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד הוא הדין אפילו במקום שכותבין ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי ור' יוחנן נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותא דאכתי איכא למימר מאי מרגניתא דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחוייה כדדחי' במקום שאין כותבין ולא אתי אביי השתא למימר אלא דדינא מפשיט מאלמנה מן האירוסין ואמרינן אלא אביי מגופא דמתניתין הדר ביה למימר דודאי מההיא מתניתין דהוציאה גט ואין עמו כתובה שמעי' לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאי סלקא דעתך הכי הוא כדדחי דמתניתין במקום שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה ולאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד אטו גט מנה מאתים כתוב ביה כלומר והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה לגבות ואלו הוה מדינא יכול למטען פרעתי ומשום גט לא מהימן כאילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכי תימא כיון דתקון רבנן דליקום במקום שטר כתובה כמאן דכתיב ביה מנה מאתים דמי מכל מקום לטעון ולימא פרעתי דאפילו איתא דלהוי כשטר כתובה וכמאן דכתיב ביה דמי מ"ש משאר שטרא דעלמא כדמפרש ואזיל וכי תימא דאמרינן ליה אי פרעת' אבעי ליה למקרעיה כלומר כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה אם איתא דפרעתה איבעי לך למקרעיה כאילו הוא שטר כתובה עצמו אמר לא שבקתה דאמרה בעינא לאנסובי ביה שלא הניחתו לקרעו והדין עמה כדי שיהיה לראיה ותנשא בו, וכי תימא אמרי ליה אבעיא לך למקרעיה ומכתב אגבו גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תגבי ביה זימנא אחריתא אמר כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי אבל אנא כיון דחזיתא דבדין היא מעכבת עלי שלא לקרעו הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל ותהוי כתובתה כמלוה על פה וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתיה ובודאי סגיא ליה בהאי טעמא אילו היה אדם יכול לומר כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד וכיון דלא מהימן בהא שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף על גב דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין ור' יוחנן אפילו במקום שכותבין קאמר מכל מקום ממתני' שמעינן לה לעיקר דינא וכיון דהכי הוא ודאי יכול ר' יוחנן לומר דהאי דינא לעולם איתיה ואפילו במקום שכותבין וכדפרישנא לעיל והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא דהא אמרינן דממתני' גופא איכא למשמע מינה ואף על גב דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין אפשר דר' חייא לא אמר ליה דהיינו מתניתין אלא אעיקר דינא. אי נמי כיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעינן לה ממתניתין ותהוי כדבעי' שמעינן לה כפשטא ואפילו במקום שכותבין והכי שמעין לה ר' חייא ור' יוחנן. והאי פירושא מרגניתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק שנים אוחזין ויש לפרש שאף על פי שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הני מילי כשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים כל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עדי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו ב"ד גיטא דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראיתה שתגבה אינה אלא מחמת הגט שמשנתגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה הראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראית מעשה בית דין ואף על פי שאלמנה גובה בעדי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה ב"ד הן עדי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתני' וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשיה בגרושה אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה אותה בעידי מיתה דוק ותשכח ע"כ. והרב בעל המאור ז"ל בפרק שנים אוחזין פי' ההיא דרבי יוחנן בענין אחר דהא דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו טענה זו שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי את שטרי וקא משמע לן דאפילו לרבי יהודה דאמר אין כותבין שובר במעשה ב"ד מודה דכותבין. והאי דינא לא צריכא לן דהא קיימא לן דכותבין שובר בכל שטרי חוב ואפילו בלא מעשה ב"ד ורבי יוחנן גופיה מאריה דשמעתתא בגט פשוט. אי נמי קא משמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה ב"ד אף על גב דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה והכי מפרש לה רבי יוחנן למתניתין הוציאה הגט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כשהבעל מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי שטר הכתובה ובדין הוא דאפילו לא הוציאה הגט שהרי הבעל מודה אלא איידי דבעי למתני סיפא כתובה ואין עמה גט תנא רישא הוציאה גט ואין עמה כתובה ולעולם רישא כשהבעל מודה סיפא כשאין הבעל מודה שהרי הוא אומר אבד שוברי כלומר הגט שאבד ממך בו היה שוברי כתוב על גביו גיטא דין דקרענוהו כו' ע"כ:

תוספות בד"ה ב"ד משביעין אותה מיבעי ליה תימא אמאי לא משני ס"ל כדשמואל כו' וצ"ע עכ"ל. עיין במהרש"א ומורי זקני ז"ל בס' מגיני שלמה הרבה לתמוה על קושיית התוספות וכתב שהוא מסופק אם יצאו הדברים מפיהם שאין כאן מקום עיון ולא מקום תימא דא"כ היינו מנכסי יתומים כקושיית מהרש"א ז"ל וכתב בסתירת תירוצו דמהרש"א תו קשיא ליה דאכתי מקשה בגמרא שפיר אליבא דרב דתקשי ליה מתניתין דהכא ע"ש. ובאמת דלפום ריהטא הוי קשיא לי טובא דברי התוספות בכל זה. אמנם כן לאחר העיון נ"ל דדברי התוס' מיוסדים על אדני פז וקושייתם בזה היא קושיא עצומה וצריכה עיון ואדרבא לכאורה לא הוו צריכי התוס' לאתויי הא דשמואל ודמוקי לפלוגתייהו דחנן ובני כ"ג בשמעו בו שמת דבלא"ה שפיר קשיא להו אהא דמקשה הש"ס ב"ד משביעין אותה מיבעיא ליה ומאי קושיא דבפשיטות מצינן למימר דלישנא דר' שמעון הן דברי חנן ממש דקאמר תשבע בסוף ופרש"י שם במשנה דפרק שני דייני גזירות דבסוף היינו לאחר שישמעו שמת ולכאורה שפירושו מוכרח בזה דאין לפרש בסוף היינו כשיבא ממדינת הים דהא אמרינן התם שאם בא ממדינת הים ואמר פסקתי לה מזונות הבעל נאמן בשבועה אע"כ דלאחר שתתאלמן היינו בסוף ואף שיש לחלק וליישב הסוגיא דהתם אפילו בחייו וכדמשמע נמי מלשון רש"י בשמעתין שכתב דבסוף היינו לכשתתאלמן או תתגרש וכמו שאבאר אי"ה באריכות בעיקר הסוגיא בפ' ב' דייני גזירות מ"מ התוספות דהכא לא נחתו להכי וזהו שכתבו דצ"ע. אלא הא דהוצרכו לאתויי האי אוקימתא דשמואל היינו משום דבלא"ה היה נראה להם להיפך דלא שייך כלל לומר דתשבע בסוף היינו מן היורשים דאפשר דאין צריכה שבועה אף בסוף אא"כ כשבא הבעל וטוען ברי וכמ"ש שם התוספות משא"כ לגבי היורשים דלא חיישינן מספק דמתפיס לה צררי למזונות וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל שאבאר במקומו בעזה"י. אי נמי לאידך גיסא דמן היורשים חיישינן לצררי דמזונות טפי מלצררי דכתובה ולכ"ע תשבע אף בתחלה לכך הוצרכו התוספות לאתויי מדשמואל דמוקי לפלוגתייהו בששמעו בו שמת ואפ"ה סבר חנן דתשבע בסוף וא"כ לרב נמי איכא למימר דלדינא ס"ל הכי דהא לא פליגי בהכי וכיוצא בזה הקשה הרא"ש ז"ל לקמן במקומו על דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש כן נ"ל נכון לפרש כן שיטת פירוש התוספות וע"ז כתבו וצ"ע אלא דבאמת יש ליישב קושייתם דאפ"ה מקשה רב ששת שפיר כיון דקי"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש וא"כ לפ"ז שייך שפיר תשבע בסוף דקאמר חנן אפילו בעודו קיים ובא ממדינת הים כדמשמע לישנא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם בעזה"י וא"כ מקשה שפיר ב"ד משביעין אותה מיבעיא ליה דנהי דשייך הא מילתא נמי לגבי יורשים ורבותא נמי איכא אפ"ה לא הו"ל למיתני בהאי לישנא אלא בהא דאיירי ת"ק דבעודנו קיים איירי והו"ל למימר דבאינה תובעת אינה נשבעת כן נראה לי ועדיין צ"ע:

תוס' ד"ה לאפוקי וכו' וא"כ הלכתא נמי בכולה וכעין זה כתבו תוס' נדה מט ע"א ד"ה ואבע"א: