Talmud Builders

    Commentary page

    Ketubot 62a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 62a

    Ketubot 62a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 395 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות:

    לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש ואע"ג דמשמעותא דעניינא משמע שלא היה פורש מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן וי"א חדשים בביתו רב קרא יתירא דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב המשרתים את המלך לכל דבר מחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיו שתי מחלקות נצבים ומשרתים שמשרתים עם השאר זו ו' חדשים בדילוג וזו ו' חדשים בדילוג זו באה וזו יוצאה מדי חדש בחדש הרי חדש בבית המלך וחדש בביתו ואף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו:

    ושנים חדשים בביתו האיש בביתו שהרי ל' אלף איש היה המס וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש כשמחליפין אלו הולכין עשרת אלפים אחרים ובחדש השלישי עשרת אלפים שלישי' נמצא שעמדו הראשוני' בביתם ב' חדשים וכן כולם בחלופיהם כך:

    שאפשר ע"י אחרים לפי מנין החליפות כך היו עולים:

    שאני התם דאית ליה הרווחה שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהי' בבית המלך [חדש] אחד משני חדשים שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטין אבל ת"ת מצוה דיליה הוא:

    אנחה שוברת כו' איידי דאיפלגו בה רב ורבי יוחנן בדרשא דקרא נקט לה נמי הכא:

    מתנים באמצע הגוף:

    דשנן בה הורגלנו בה כמו כיון דדש דש (גיטין דף נו:):

    15 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 62a · Sefaria

    Tosafot

    אלא אורחא דמילתא כמה פי' בקונטרס שלא ישא עליו חטא ואפי' הוא יכול לפתותה וא"ת והיאך יצא ר"ע וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים ואדרבה אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה ונראה לר"י דאפועלים קאי ולא אתלמידים דהא אפי' שלא ברשות יוצאין לעולם ל' יום ויחזור לביתו יום אחד והכא קרא קאמר חדש בביתו או ב' חדשים למ"ד דאע"פ שהוא ברשות אלא אפועלים קאי וקרא נמי דמייתי בפועלים איירי וא"ת והיכי קאמר בסמוך שאני התם דאית להו רווחא פועלים דמתני' נמי אית להו רווחא וי"ל רווחא דהתם דמלאכת המלך נפיש:

    שאני שמועת בית המקדש דתקיפא טובא וא"ת והא האי קרא דואתה בן אדם האנח בשברון מתנים גבי בהמ"ק כתיב דכתיב בתרי' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת (להם) אל שמועה כי באה ונמס כל לב וי"ל דההוא קרא קודם חורבן כתיב וכן היה אומר נביא לישראל שהיה נאנח על שמועת בהמ"ק שעתיד ליחרב ואז ונמס כל לב מתוך האנחה שתהי' אחר החורבן על שמועת בית המקדש:

    טיילין על שם שדרכם בטולא דאפדנייהו:

    מנדדות שינה מעיניהם בתלמידים הלומדים בעירם קאי דאי בעיר אחרת אמאי מנדדות שינה הא אין דרך ליכנס בעיר בלילה:

    והתניא הפועלים אחת בשבת מרישא דקתני הפועלים שבת אחת לא מצי למיפרך דרישא לאו בדין עונה מיירי אלא אדרבה אשמועינן דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגם תחלה אבל מברייתא פריך שפיר דאיירי בדין עונה האמורה בתורה ולא ביציאה שלא ברשות מדקתני אחת בשבת ולא קתני שבת אחת כמו במתני' ומשני דבעושה מלאכה בעיר אחרת איירי והיה דרכם ומנהגם כך וא"ת מאי איריא כשמנהגם כך אפי' לשנות יכולין שבת אחת כדפרישית במתני' וי"ל דבברייתא קמ"ל דאע"פ שמנהגם כך לעשות מלאכה בעיר אחרת אם רוצי' לשנות ולשהות יותר אין הרשות בידם ור"י בר' ברוך היה אומר דג' מדות בפועלי' דהעושין מלאכה בעירן שתים בשבת כדתנן במתני' וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום לביתם אחת בשבת לפי שיש להם טורח הדרך אבל אותם שאין חוזרין לביתם בין היה מנהגם בין לא היה כמו רישא דמתני' דקתני יוצאין שבת אחת משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין בכל יום שמיני אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות שתים בשבת ואחת בשבת כדפרישנא:

    Tosafot on Ketubot 62a · Sefaria

    Rashba

    אורחא דמלתא כמה אמר רב חדש אחד כאן וחדש אחד בביתו ואי ק"ל הני רבנן דלקמן (כתובות סב ע"ב) דפסקו י"ב שנים, איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן. ואינו מחוור, דהא ר' פסק על בנו. ויש לומר דקודם כניסה שאני, דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך. ויש עוד לפרש, דלא אמרו כאן אלא למלאכה, אבל לתלמוד תורה כל כמה דיכול לפתותה, וזה נכון.

    Rashba on Ketubot 62a · Sefaria

    Ritva

    אורחא דמלתא כמה פי' רש"י ז"ל שלא ישא עליו חטא וא"ת א"כ היאך שהה ר"ע י"ב שנה ברשות ויש מתרצים דהכא בפועלי' קיימי' אבל בתלמיד' כל שנתן להם רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפי' לתלמוד תורה יש נשיאות חטא וכדפירש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא רווח ביתא משא"כ ביוצא לת"ת דליכא רווח ביתא וההיא דר"ע שניא היא שפסק כן עמה בשעת קידושין וזה יותר נכון ואחרים פי' אורחא דמלתא כמה אם כתבה לו רשות סתם בלא קביעת זמן כמה יהא סתמן וגם זה נכון:

    לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דעניינ' דקר' בשנים עשר נציב' שהעמיד שלחה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם עומד חוץ לביתו אלא חודש בשנה הכי לישנא יתירא דייק דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים למלך לכל דבר המחלוקת לכל חדשי השנה אלא דאי מדקאמר הבאה והיוצאת חודש בחודש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חודש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חודש זה חודש:

    והתני' אחת בשבת וא"ת וליקשו ליה מרישא דמתני' דקתני הפועלי' שבת אחת י"ל דההי' ל"ק דהאי באקראי בעלמא דיצא פעם אחת של' ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי מקשינן מברייתא וזה ברור:

    Ritva on Ketubot 62a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והתניא כו' יוצאין שבת א' משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין בכל יום ח' כו' עכ"ל ודברי הב"י בטור אה"ע סימן ע"ו מגומגמים בזה שהבין שדין חמרים שוה לדין פועלים שאינן לנין בביתם כו' שכתבו דפ"א בשבת קאי לפועלים שאין לנין כו' ולחמרים כו' וזה אינו דגבי חמרים קאמר פ"א בשבת דמשמע ממש ביום ז' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 62a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה והתניא הפועלים אחת בשבת וכו' עד י"ל דברייתא קמ"ל וכו' ונראה שלפי סברא זו ס"ל דאחת בשבת ושבת אחת משמעותן שוה וכן כתב הר"ן שזהו סברת רב אלפס ולא משמע ליה שבת אחת שאינם חוזרים כ"א ביום השמיני כסברת ר"י ברבי ברוך דאל"כ תקשה דהכא משני דקמ"ל בברייתא שאע"פ שמנהגם כך אם רוצים לשנות יותר מאחת בשבת אינן רשאין ורישא דמתני' תני דיכולין לשנות להיות כל שבעה בחוץ וק"ל:

    Maharam on Ketubot 62a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אורחא דמילתא כמה פרש"י שלא ישא עליו חטא וא"ת אם כן היאך שהה רבי עקיבא י"ב שנה ברשות. ויש מתרצין דהכא אפועלים קיימי' אבל בתלמידים כל שנתנה לו רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפילו לת"ת יש נשיאות חטא וכדפרש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא ריוח ביתא מה שאין כן ליוצא לתלמוד תורה דליכא ריוח ביתא וההיא דר' עקיבא שניא היא שפסק כן עמה בשעת קדושין וזה יותר נכון. ואחרים פירשו אורחא דמלתא כמה אם נתנה לו רשות סתם בלא קביעות זמן כמה יהא סתמו וגם זה נכון. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך הני רבנן דלקמן דפסק י"ב שנים איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן ואינו מחוור דהא ר' פסק על בנו וי"ל דקודם כניסה שאני דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך ויש עוד לפרש דלא אמרו כן אלא למלאכה אבל לתלמוד כל כמה דיכול לפתותה וזה נכון ע"כ.

    וז"ל הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל והתלמידים היוצאין שלא ברשות וכו' כלומר יש להן רשות לישב חוץ לביתו כדי ללמוד תורה ל' יום שלא על דעת אשתו ואע"פ שהיא מתרעמת עליו אינו משגיח עליה ואיבעיא לן בגמרא ברשות כמה כלומר אם נתנה לו אשתו רשות כמה דיתיב כמה יתיב ומתמהינן כמה יתיב כמה דיהב' ליה איהי רשותא אלא אורח ארעא דלית לה על בעלה תרעומת כמה אמר רב חדש כאן בבי רב וחדש בביתא ורבי יוחנן אמר חדש בבי רב ושני חדשים בביתו נמצא עכשו לדעת רב שכשיושב שלשים יום בתלמוד תורה ואינו יושב שלשים יום אחרים בביתו ולאו אורח ארעא שאשתו אינה רוצה בכך ואינה מתפייסת אלא מתרעמת עליו אף על פי כן אינו משגיח לתרעומת שלה אלא שיש לו רשות לישב בתלמוד תורה שלשים יום ואע"פ שלא ישב עמה שלשים יום ואם הוא מחליף ויושב שלשים יום בביתו ושלשים יום בתלמוד תורה אורח ארעא שהאשה מתפייסת בכך ורוצה בו ואין דרכה להתרעם עליו. ע"כ:

    לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש דמשמעות הענין משמע דלא היה חוץ מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן ואחד עשר בביתו אלא דמקרא יתירא דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב והמשרתים את המלך לכל דבר המחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שהיו שם שתי מחלקות נציבים ומשרתים (עוד) שמשרתים עם שאר המחלקות זו ששה חדשים בדלוג זו באה וזו יוצאת מידי חדש בחדשו הרי חדש בבית המלך וחדש בביתם אף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת שהיו משמרות חלוקות לעבדות המלך משמרה לחדש אלמא בדרך ארץ יכול לצאת חוץ לביתו שלא ברשות. רש"י במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא: וז"ל הריטב"א ז"ל לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דענינא דקרא בשנים עשר נציבים שהעמיד שלמה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם חוץ לביתו אלא חדש בשנה הכא לישנא יתירא דייקי' דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות לכל חדשי השנה אלא ודאי מדקאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חדש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חדש וזה חדש. ע"כ:

    וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל שנאמר הבאה והיוצאת חדש בחדש כו' שהיו הממונים לפרנס את המלך י"ב (חדשים) ששה מפרנסין אותו בימות החמה וששה בימות הגשמים וכלם מנו במקומם שנים והם מפרנסין אותו כסדר הזה שהיו חדש אחד בביתם וחדש עם המלך ודריש ליה מדכתיב הבאה והיוצאת. ע"כ:

    חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואיכא למידק דילמא קרא ה"ק שהיו עובדים למלך לעולם חדש היו עובדים בלבנון ושנים חדשים היו עובדים בביתו פירוש בביתו של המלך והיינו דכתיב בביתו ולא כתיב בביתם וי"ל דהא ודאי ליתא דהא המס היה שלשים אלף והיו מתחלקים לעשרה אלפים ומתחלפים כל עשרה אלפים בחדש ואי קרא נמי בעי למימר שהיו אלו העשרה שבאו מהלבנון עובדים בבית המלך תקשי אמאי היה להם לנוח אלו העשרה והעשרה שנשארו שלא הלכו אל הלבנון היה להם לעבוד בבית המלך ואמאי מטרחינן כולי האי עלייהו דהני עשרה שבאו יגעים מהלבנון ואי כל העשרים אלף שנמצאים בבית המלך עובדים יחד בבית המלך הא ודאי ליתא דהא לא כתיב אלא וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות גו' אלא ודאי משמע דקרא לא משתעי אלא בעבודת הלבנון והא דכתיב שנים חדשים בביתו פירוש האיש בביתו וכן פרש"י להדיא ודוק דקא מפרש ז"ל שהרי שלשים אלף איש וכו'. וקשה דאמאי אצטריך הרב לאורוכי כולי האי ולאתויי ראיה אמאי דכתיב בקרא להדיא כנ"ל:

    דאפשר על ידי אחרים לפיכך עומדים ב' חדשים בביתם דאית להו רווחא שמתפרנס בעלה מבית המלך לפיכך יכול לצאת חדש לעבודת המלך אבל בדוכתא אחריתי ליכא למשמע מהכא דליהוי חדש חוץ מביתו ולית ליה הא דאמרן לקמן רוצה אשה בקב ותפלות כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב שאני התם דאית ליה הרווחא. שהיו נהנים מבית המלך ואיכא רווח ביתא לפיכך מקבלת עליה שיהיה בבית המלך חדש אחד משני חדשים שכיון שיש לו שכר יש לה מזונות מרווחים ותכשיטים אבל תלמוד תורה מצוה דיליה הוא ע"כ.

    ומשמע לי דבהכי תירץ תירוץ מרווח דליכא לאקשויי מההיא דלקמן דרוצה אשה בקב וכו'. דההיא דלקמן מיירי שלא ברשותה כגון נשאת לו כשהוא חמר ובעי ליעשות גמל שלא ברשות והכא מיירי בשכבר נתנה רשות אי איכא נשיאות חטא עליה אי לא הילכך איכא למימר דמשום הרווחה כיון דכבר נתנה רשות דלבה נכון עמה ומקבלת עליה בשמחה ואין כאן נשיאות חטא כלל. ועוד יש לומר דהכא ליכא אפילו קב דתלמוד תורה מצוה דיליה הוא אבל ההיא דלקמן בין חמר לגמל הא איכא קב מיהא ורוצה היא בקב ותפלות כו'. ותירוץ ראשון הוא נכון יותר וברור דייק לה רש"י ז"ל הכא ולקמן גבי חמר ונעשה גמל דוק ותשכח כנ"ל. והתוס' תירצו לחלק בין עבודת המלך לשאר הרווחות דעבודת המלך איכא רווחא טפי ודוחק. ומה שכתבתי הוא יותר נכון וברור:

    חצי גופו חצי כחו מתנים באמצע גופו עומד טבורו של אדם לא מצי גוי לסגויי בהדיה לא היה יכול ללכת יפה ולהשיג את ישראל. רש"י במהדורא קמא: והטיילין אין לפרש מלשון טיול דהא בני פרקי לא מטיילי ורב שמואל בר שילת לא הוה מטייל אלא טורח ויגע עם התלמידים אלא על שם דדרים בטולא דאפדנייהו וכדאמרינן גבי רב שמואל בר שילת. כך פירשו בתוספות: ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל בני פירקי תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן ואינן יוצאין חוץ לעירם ולשון טיילין על שם שלומדים בהנחתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ:

    8 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 62a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר רב חדש כאן וחדש בביתו כו' ופרש"י דאע"ג דאין ללמוד מכאן אלא חדש כאן וי"א חדשים בביתו אלא דרב קרא יתירא דריש כמו שכתב באריכות אלא דמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב דכד מדלית ימי עיבורה וימי לידה דמסתמא לא היו צריכים להיות בביתם פש ליה חדש בביתו אלא דלענ"ד לא אשכחן בשום דוכתא שפטור ממצות עונה בימי עיבורה אדרבא משמע בש"ע ובפוסקים דבששה חדשים האחרונים של ימי עיבורה חייב יותר משום תיקון הולד. אלא דמ"מ בלא"ה מ"ש רש"י ז"ל די"א חדשים בביתו אינו מוכרח דהא צריכין להתעכב טובא בהליכתן ובחזירתן בדרך ועוד שהיו צריכין לעלות ג' פעמים בשנה לרגל ולהתעכב ג"כ בדרך בהליכה ובחזירה ולפי זה בפשיטות מצינן למימר דמיתורא דקרא דריש רב שפיר דאשמעינן קרא אגב אורחא שכל א' מהם לא יפחות מלהתעכב עכ"פ חדש בביתו כמו שהוא חדש כאן ומה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות עוד דעיקר ילפותא דרב היינו לחדש כאן משא"כ לחדש בביתו לאו מקרא יליף אלא מסברא שצריך להתעכב בביתו כמו שמתעכב כאן ואין זה עולה יפה לכאורה לפי משמעותא דשמעתין. לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל דאתלמידים קאי דא"כ לחדש כאן לא איצטריך למילף כיון דאפילו שלא ברשות יוצאין שלשים יום וע"כ דעיקר הילפותא לחדש בביתו אלא דאפי' לשיטת התוספות הא פשיטא להו אדרבה מסברא דתלמידים היוצאין שלשים יום שלא ברשות אינן צריכין להתעכב בביתם אלא יום א' וכה"ג משמע מלשונם בסמוך בד"ה והתניא כמו שאבאר בסמוך:

    בתוספות בד"ה אלא אורחא דמילתא כמה כו' פי' בקונטרס כו' וא"ת והיאך יצא ר"ע כו' עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דזו דברי ר"א אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וא"כ משמע דברשות אפילו טפי שרי מ"מ אפשר דמשמע להו כיון דאמר רבא לקמן סמכו רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא בנפשייהו אלמא דרבא לית ליה הא דר' אדא בר אהבה. דחכמים פליגי אדר"א ועוד דהא רב גופא דאמר חדש כאן וחדש בביתו קאמר לקמן הלכה כר"א ומשמע דאהא דשלא ברשות נמי קאי דאי לעניין עיקר דיני עונה לא שייך לומר הלכה דהא לא אשכחן מאן דפליג. מיהו למאי דמסקו התוס' דנראה לר"י דמימרא דרב אפועלים קאי ולא אתלמידים נראה דמשמע ליה דבתלמידים לא שייך לומר ברשות כמה דודאי כמה דבעו יוצאין ברשות ואין עליהם חטא ובהכי אתי ליה שפיר הא דר"ע בפשיטות ועיין בל' הרא"ש ז"ל:

    בד"ה והתניא הפועלים כו' וא"ת מאי איריא כשמנהגם כך אפילו לשנות יכולין כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דנהי שיוצאין שלא ברשות שבת א' מסתמא צריכין להתעכב שבוע אחד כמו כן בביתם כדפרישית בסמוך בשם מהרש"א ז"ל בח"א וא"כ באותו שבת שנייה חזר לזמן עונתו פעמיים בשבת משא"כ כיון שמנהגם כך לעולם סגי בפעם א' בשבת אלא ע"כ דהתוס' לא נחתו כלל לסברת מהרש"א ז"ל כדפרישית בסמוך ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Ketubot 62a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָאוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד בעסק התורה ממשיך האדם אורות מוחין מן חו"ב [חכמה ובינה] שהם י־ה לתו"מ [תפארת ומלכות] שהם ו־ה אך יש המשכה גדולה מזו שממשיך אורות מוחין מן כתר הרמוז בקוץ של יו־ד שבשם אל חו"ב שהם י־ה והארה זו שנמשכת מן הכתר נקראת חיי עולם הבא וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל. וזהו שאמרו שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה לצורך המשכת אורות מן י־ה לו־ה ועל ידי כך זוכין להארה גדולה יותר שהוא המשכת אורות מוחין מן כתר לי־ה שזו נקראת בשם חיי עולם הבא.

    Ben Yehoyada on Ketubot 62a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 62, Amud Aleph, about 395 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “אוֹרְחָא דְמִילְּתָא כַּמָּה? אָמַר רַב: חֹדֶשׁ כָּאן,…”

    2. Segment 227 words

      Opens “וְרַב נָמֵי, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַהִיא?…”

    3. Segment 352 words

      Opens “אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל…”

    4. Segment 430 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָכְתִיב ״בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם״! הָהִיא…”

    5. Segment 557 words

      Opens “הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי דַּהֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא בַּהֲדֵי…”

    6. Segment 649 words

      Opens “הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם. מַאי ״טַיָּילִין״? אָמַר רָבָא:…”

    7. Segment 730 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: כְּגוֹן…”

    8. Segment 854 words

      Opens “רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה קָאֵי בֵּי בָאנֵי. הֲווֹ…”

    9. Segment 944 words

      Opens “וְהַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. וְהָתַנְיָא: הַפּוֹעֲלִים אַחַת בַּשַּׁבָּת!…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “הַחַמָּרִים אַחַת בַּשַּׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 62a · Segment 7 — “…רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, דְּאָכֵיל מִדִּידֵיהּ, וְשָׁתֵי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 62a · Segment 6 — “…פִירְקֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאן דִּכְתִיב בְּהוּ ״שָׁוְא לָכֶם…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    אוֹרְחָא דְמִילְּתָא כַּמָּה? אָמַר רַב: חֹדֶשׁ כָּאן, וְחֹדֶשׁ בַּבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכׇל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיּוֹצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֹדֶשׁ כָּאן וּשְׁנַיִם בְּבֵיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ״.

    The Gemara explains its query: Although a man can legally make any agreement with his wife to limit her conjugal rights, how much is an acceptable manner for this matter? Rav said: The husband may spend a month here, in the study hall, and then must spend a month at home. The allusion to this is as it is stated with regard to reserve units serving in King David’s army: “In any matter of the courses, which came in and went out month by month throughout all the months of the year” (I Chronicles 27:1). And Rabbi Yoḥanan said: He may spend one month here, in the study hall, and then two months in his home, as it is stated with regard to workers who worked in the construction of the Temple: “A month they were in Lebanon, and two months at home” (I Kings 5:28).

    וְרַב נָמֵי, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַהִיא? שָׁאנֵי בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דְּאֶפְשָׁר עַל יְדֵי אֲחֵרִים: וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַהִיא? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִית לֵיהּ הַרְוָוחָה.

    The Gemara asks: And what is the reason that Rav did not also say a proof from that source that Rabbi Yoḥanan quoted? The Gemara answers: The construction of the Temple is different, since it is possible for this work to be performed by others, as there were many people involved in it, but with regard to Torah study, which cannot be performed by others, he is given permission to spend a month here and a month there. The Gemara further questions: And what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not say a proof from that source that Rav quoted? The Gemara answers: There, with regard to King David, it is different, since he gains profit from working for the king; since there is profit involved, his wife might be willing to forgo his staying with her. However, in general a woman wants her husband to spend most of his time at home, so with regard to Torah study, where there is no monetary profit, she will not waive her right for as long.

    אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח וְאָמַרְתָּ אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה וְנָמֵס כׇּל לֵב וְרָפוּ כׇל יָדַיִם וְכִהֲתָה כׇל רוּחַ וְכׇל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם״.

    § Apropos a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan with regard to the construction of the Temple, the Gemara cites another dispute between them. Rav said: Groaning breaks half of a person’s body, as it is stated: “Groan, therefore, you son of man, with the breaking of your loins, groan so bitterly” (Ezekiel 21:11), which indicates that groaning breaks half of one’s body, down to his loins. And Rabbi Yoḥanan said that groaning breaks even a person’s entire body, as it is stated: “And it shall be, when they say to you: Why are you groaning? That you shall say: Due to the tiding, for it comes, and every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint, and all knees shall drip with water” (Ezekiel 21:12).

    וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָכְתִיב ״בְּשִׁבְרוֹן מׇתְנַיִם״! הָהִיא דְּכִי מַתְחֲלָא — מִמׇּתְנַיִם מַתְחֲלָא. וְרַב נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְנָמֵס כׇּל לֵב וְרָפוּ כׇל יָדַיִם וְכִהֲתָה כׇל רוּחַ״! שָׁאנֵי שְׁמוּעָה דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, דְּתַקִּיפָא טוּבָא.

    The Gemara asks: And why doesn’t Rabbi Yoḥanan also say that it breaks half of one’s body? Isn’t it written: “With the breaking of your loins,” implying that it does not break the entire body? The Gemara answers: This does not mean that the breakage only reaches the loins, but rather that when the sigh begins to affect a person, it begins from his loins. The Gemara asks: And why doesn’t Rav also say that it breaks the entire body? Isn’t it written: “And every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint,” which indicates that groaning causes the entire body to break? The Gemara answers: The news with regard to the destruction of the Temple is different, as it is extremely crushing and causes great anguish, but in general a sigh causes only half of the body to break.

    הָהוּא יִשְׂרָאֵל וְגוֹי דַּהֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. לָא אִימְּצִי גּוֹי לְסַגּוֹיֵי בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל. אַדְכְּרֵיהּ חוּרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נְגִיד וְאִיתְּנַח, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אִימְּצִי גּוֹי לְסַגּוֹיֵי בַּהֲדֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרִיתוּ ״אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם״? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי מִילְּתָא חַדְתִּי, אֲבָל הָא דַּשְׁנַן בָּהּ — לָא. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: (דְּמַלְּפִי) [דְּמַלְּפָא] תִּכְלֵי — לָא בָּהֲתָה.

    It is related that a certain Jew and a gentile were walking along the road together. The gentile could not keep up with the Jew, who was walking faster, and he therefore reminded him of the destruction of the Temple in order to make the Jew feel sorrowful and slow down. The Jew sighed and groaned, but even so the gentile could not keep up with him, as the Jew was still walking faster. The gentile said to him: Don’t you say that groaning breaks half of a person’s body? Why didn’t it affect you? He said to him: This applies only with regard to a new sorrowful affair, but this, from which we have suffered repeatedly and to which we have become accustomed, does not affect us as much, as people say: One who is used to being bereaved of her children does not panic [ bahata ] when one of them dies, and similarly, one who is used to a tragedy is not as devastated when being reminded of it.

    הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם. מַאי ״טַיָּילִין״? אָמַר רָבָא: בְּנֵי פִירְקֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאן דִּכְתִיב בְּהוּ ״שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא״, וְאָמַר רַב יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָאוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנֵי פִירְקֵי?!

    § The mishna said that men of leisure must engage in marital relations with their wives every day. The Gemara asks: What is meant by the term men of leisure? Rava said: These are students of Torah who go daily to review their lectures at a local study hall and return home each evening. Abaye said to him: Wives of Torah scholars are those about whom it is written: “It is vain for you to rise early and sit up late, you that eat the bread of toil, so He gives to His beloved in sleep” (Psalms 127:2), and Rabbi Yitzḥak said in explanation of this verse: These are the wives of Torah scholars who deprive their eyes of sleep in this world and reach the life of the World-to-Come. This indicates that Torah scholars exert themselves greatly in their studies and are not home in the evenings, and you say that the students reviewing their lectures are men of leisure, whose wives have conjugal rights for every night?

    אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, דְּאָכֵיל מִדִּידֵיהּ, וְשָׁתֵי מִדִּידֵיהּ, וְגָנֵי בְּטוּלָּא דְאַפַּדְנֵיהּ, וְלָא חָלֵיף פְּרִיסְתְּקָא דְמַלְכָּא אַבָּבֵיהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: כְּגוֹן מְפַנְּקִי דְמַעְרְבָא.

    Rather, Abaye said: The mishna should be explained in accordance with the opinion of Rav, as Rav said: This is referring to a man such as Rabbi Shmuel bar Sheilat, who ate his own food, drank his own drinks, slept in the shade of his own house, and the king’s tax collector [ peristaka ] did not pass by his door, as they did not know that he was a man of means. A man like this, who has a steady income and no worries, is called a man of leisure. When Ravin came from Eretz Yisrael he said: For example, the wealthy, pampered men in the West, Eretz Yisrael, are called men of leisure. Due to the time they have available and the richness of their diet, they have the ability to satisfy their wives every night.

    רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה קָאֵי בֵּי בָאנֵי. הֲווֹ סָמְכִי לֵיהּ תְּרֵי עַבְדֵי. אִיפְּחִית בֵּי בָאנֵי מִתּוּתֵיהּ, אִיתְרְמִי לֵיהּ עַמּוּדָא, סְלֵיק וְאַסְּקִינְהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָסָלֵיק בְּדַרְגָּא, הֲווֹ סָמְכִי לֵיהּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי. אִיפְּחִתָא דַּרְגָּא תּוּתֵיהּ, סְלֵיק וְאַסְּקִינְהוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: וְכִי מֵאַחַר דְּהָכִי, לְמָה לֵיהּ לְמִיסְמְכֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן מָה אַנִּיחַ לְעֵת זִקְנָה?

    To illustrate this point, the Gemara relates two incidents demonstrating the health and strength of the inhabitants of Eretz Yisrael: Rabbi Abbahu was once standing in the bathhouse and two slaves were supporting his walking. The bathhouse collapsed under him and was destroyed. He found a pillar, stood on it and got out, and pulled them both up with him. Similarly, Rabbi Yoḥanan was once going up stairs, and Rav Ami and Rav Asi were supporting him. The stair collapsed under him, but he went up and pulled them both up with him. The Sages said to him: Since it is clear that you are so strong, why do you need people to support you? He said to them: If so, if I were to expend all my strength now, what will I leave for myself in my old age?

    וְהַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת. וְהָתַנְיָא: הַפּוֹעֲלִים אַחַת בַּשַּׁבָּת! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִירָן, כָּאן בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַפּוֹעֲלִים שְׁתַּיִם בַּשַּׁבָּת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִירָן, אֲבָל בְּעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת — אַחַת בַּשַּׁבָּת.

    § The mishna said: The set interval for laborers to fulfill their conjugal obligations to their wives is twice a week. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita : For laborers, once a week? Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: This is not difficult: Here, the case is where they work in their own city. There, the case is where they work in another city. This is also taught in the Tosefta (5:6): For laborers, twice a week. In what case is this statement said? It is when they work in their own city, but when they work in another city, the set interval for their conjugal obligations is once a week.

    הַחַמָּרִים אַחַת בַּשַּׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: אִיכְּפַל תַּנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן טַיָּיל וּפוֹעֵל? אֲמַר לֵיהּ: לָא,

    § The mishna said: The set interval for donkey drivers is once a week, and for other professions it is even less frequent. Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: Did the tanna go to all that trouble just to teach us the halakha for a man of leisure and for a laborer? According to the set intervals given for conjugal obligations, it seems that the halakha that one who vowed to prohibit his wife from conjugal relations for longer than a week must divorce her is referring only to a man of leisure or a laborer, whose set interval for conjugal relations is less than that period. However, for other people, whose set interval is once a month or even less frequent, there should be no need to divorce the wife, since the vow does not deprive her of conjugal rights for longer than she would have been deprived anyway. He said to him: No,