Ketubot 51a

יתום ויתומה אח ואחות ונכסיהם ביד אפוטרופוס:

העלו ליתום בשביל יתומה העלו ליתום מזונות יתירים שתיזון אחותו עמו:

דאיכא תרתי אחותו ותשמשנו:

מוציאין מן היתומים:

מוציאין לבנות מן הבנים למזונות ולפרנסה:

ולבנות מן הבנות לקטנות מן הגדולות אם אין שם אלא בנות והחזיקו גדולות בנכסים מוציאין מידם וחולקות בשוה והכא ליכא מזוני שאין הבנות נזונות מן הבנות לפי שכולן שוות בירושה:

ולבנים מן הבנים לקטנים מן הגדולים לחלוק בשוה:

אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין שאין בהן כדי לזון אלו ואלו עד שיבגרו דאמרי רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין מ"מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי כמו שפר"ח דמההיא דפרק הכונס (ב"ק דף נט: ושם) קיימא לן הכי דקאמר התם רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים דחשבינן להו כתלושים ופסקינן התם הלכה כר"ש אבל אין לומר דבהנהו דאי קיימי מכחשי מודו כ"ע דכבצורות דמיין דבהשולח (גיטין דף לט.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו.) משמע דבהא נמי פליגי:

ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזונות בין לפרנסה וא"ת קשיא דרבא אדרבא דבפרק מציאת האשה (לקמן כתובות דף סח.) פסיק רבא הלכה כר"י דאמר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ואמרינן התם דשמואל כר"י ס"ל אלמא סבר רבא דשמין באב וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין וליכא למימר דהתם רבא משמיה דרב חסדא קאמר לה וליה לא ס"ל דהא התם בההיא סוגיא פריך מינה אמילתיה דרבא גופיה ולא קא משני הכי וי"ל דהא דאמר רבא הכא ממקרקעי ולא ממטלטלי היינו בדלא אמידניה והא דסבר רבא התם כרבי יהודה ושמואל בדאמידניה שדעתו שתגבה ממטלטלי וכה"ג מפליג הש"ס התם ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסיק רבא כר"י:

אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו:

מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת כו' בפרק אע"פ (לקמן כתובות דף נו:) דייק כל הפוחת אפי' בתנאי אלמא סבר דתנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לית לה לא סמכה דעתה והוי בעילתו בעילת זנות ופריב"ן דבכל מקום דאית לה ואין האשה בטוחה בו דלא סמכה דעתה תקנו חכמים שיהא בעילתו בעילת זנות אבל אם היה תנאו קיים כיון דלית לה אין בעילתו בעילת זנות ואלמנה אע"פ דבדרבנן תנאו קיים הכא תנאו בטל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה לר"י דבפרק החובל (ב"ק דף פט. ושם) משמע דאפי' היכא דלית לה הוי לר' מאיר בעילת זנות משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דפריך התם הש"ס גבי אשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה לבעלה כו' ומשני הא מני ר"מ היא דאמר אסור לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה מ"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה על כן נראה דר"מ לא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלית לה דהויא בעילתו בעילת זנות משום דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילתו בעילת זנות ודייק מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי היא בעילת זנות אלא נקט כל הפוחת משמע שבא לומר אע"ג דתנאו בטל ואית לה הויא בעילת זנות וקשה לר"י דמנא לן דכל הפוחת ואפי' בתנאי דלמא בתנאי מודה ר"מ דתנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה דאמרינן בפ' אע"פ (לקמן כתובות דף נז.) דאינה מוחלת וי"ל דלשון כל הפוחת משמע שהוא פוחת לה ובסוף ביאה אינו יכול לפחות לה אלא היא פוחתת לעצמה ולא שייך לשון פחת אלא בתנאה א"נ מדנקט כל קא דייק וא"ת דבפרק אע"פ (שם) אמר דבסוף ביאה לדברי הכל אינה מוחלת ובהחובל (ב"ק פט. ושם) משמע שיכולה למכור ולמחול ויש לומר כדפירש הקונטרס לקמן דדוקא בעל פה אינה מוחלת דאמירתה לאו כלום היא כיון דכבר זכתה אלא אם כן כתבה שובר ואם תאמר ומאי קאמר הא מני רבי מאיר היא הא משמע בפרק אע"פ (לקמן שם) דלרבי יהודה נמי אינה יכולה למחול דתנאו בטל ודווקא בכותבת לו התקבלתי קאמר ויש לומר דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין דקאמר ואי בעית אימא רבי יהודה התם בכתבה ליה התקבלתי ואם תאמר ומנא לן דלרבי מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי לא מצי מחלה דקאמר מני ר' מאיר היא דלמא ר"מ לא מבעיא בהתקבלתי קאמר דמצי מחלה דהויא בעילת זנות אלא אפי' בעל פה דתנאו בטל הויא בעילת זנות וי"ל דהשתא אין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה:

מני רבי מאיר היא השתא משמע ליה מתני' דלא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה:

אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא רישא ר"מ סיפא ר' יהודה - אסיפא בלא רישא ה"מ לדקדק מני אי רבי מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא אי רבי יהודה כתב לה שדה שוה מנה במאתים אמאי חייב והא לרבי יהודה יכולה למחול אלא דרך הש"ס דמדקדק מרישא כל כמה דמצי למידק וכענין זה יש בפרק כירה (שבת לט:) גבי מעשה שעשו אנשי טבריא ובפרק קמא דעירובין (דף טז.) גבי נמצאת שלשה מדות במחיצה. [וע"ע תוספות שבת לט: ד"ה אלא פניו וכו' ומש"ש על הגליון]:

והא מר הוא דאמר מקרקעי ולא מטלטלי בין למזונות בין לפרנסה כתב רש"י ז"ל: הני מילי היכא דלא אמידניה, הא אמידניה אפילו מטלטלי, ולקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סט, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא.

ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. פירוש: ותנאו בטל וגובה מאתים, דאי ר' יהודה הא אמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ואף על גב דאסיקנא התם דאפילו לר' יהודה דוקא כתבה אבל בעל פה לא, הכא קא סלקא דעתיה דגובה, דקתני במתניתין אפילו מחלה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, דהוה ליה למיתני הכי בפירוש, דלישנא דגמרא לא משתמע מיניה אלא דכנסה סתם בלא כתובה. והרמב"ן נ"ר פירש, דקא סלקא דעתך דזה שנשא בלא כתובה לא נכופנו לר' יהודה אלא בפחות שבכתובות דלא גרעה ממוחלת, והלכך נכוף אותו לכתוב כתובה של מאתים, ואחר כך תכתוב לו היא שנתקבלה ממנו מנה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמגרע גרעא זו ממוחלת בפירוש, והלא מחלה בפירוש כופין אותו ליתן מאתים ואין אומרים יכתוב הוא מאתים ותמחול היא מנה. ועוד, דהא לא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש לבעילת זנות, אלא דינא קתני דכתובה תנאה קיים ומוחלת אין תנאה קיים, והלכך אם אתה אומר כאן דמחילתה מחילה, אם כן נעשה זו כאלו כתב לה ואחר כך מחלה היא, שהרי לא כתב לה הוא מנה לבד, כדי שנאמר שעשה זה שלא כרצון חכמים, ואם אין מחילתה מחילה למה נכוף אותה לכתוב לו התקבלתי. ומסתברא לי, דהכא הוה סלקא דעתין דלר' יהודה כותבת לו לאו דוקא, והוא הדין למוחלת, הלכך רואים את זו כאלו יש לה כתובה של מאתים, דמסתמא הכי אית לה מתנאי בית דין, וכיון שלא חששה לכתוב הרי זו כאלו מחלה וויתרה מקצת כתובתה, ולא תגבה אלא מנה. ושני ליה, לעולם ר' יהודה, והתם כתבה ליה התקבלתי, כלומר, וכותבת דוקא, אבל מחלה לא, והלכך אפילו כשתמצא לומר בזו שהיא כמוחלת, אפילו הכי גובה מאתים כתנאה דעל פה, וכל שכן דסתם בטל, כן נראה לי.

אתאן לר' יהודה ואם תאמר, אם כן לר' יהודה מאי שנא מפני שהוא תנאי בית דין, תיפוק ליה משום דאחריות טעות סופר, איכא למימר דאעיקר כתובה קאי, דאי לאו דתנאי בית דין הוא, הוה אמינא דאין לזו אלא כמה שכתב לה, דלא דמי לשטריה דעלמא, דכיון דהלוה לו מאתים אנן סהדי דלא מחל לו המנה, אבל הכא עיקר כתובה אינו אלא במה שהוא מתפייס לכתוב לה, קא משמע לן דתנאי בית דין הוא בעיקר כתובה שיהא מאתים, והלכך אף על פי שלא כתב לה אלא שדה שוה מנה גובה מאתים.

סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי, פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות בענבים העומדים לבצור לאו כבצורות דמיין התם בצריכא לארעא אבל כל דלא צריך ארעא אפילו רבנן מודו כבצורות דמיין ומהדרינן צריכא לדקלא קאמינא פי' דצריכי ולא צריכי שהוא דין ללקוט קיימי התם משכחת טפי דאי בצריכא לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותא ועוד היכי קאמר דחזי וכו' קאמרינן אלא כדאמרינן ואתיא כר' דאמר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהותרו נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי וכדפרישית התם בס"ד וזה הוא נכון:

והא מר הוא דאמר ממקרקע ולא ממטלטלין בין למזונות בין לפרנסה פירוש בלא אומדנא דאב אבל היכא דאיכא אומדנא דאב אפילו מטלטלי איכא פרנסה וכדשמואל ורבא גופי' פסק כוותיה לקמן בפרק אע"פ:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו' כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתיים ולא כ' לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב פי' חייב במאתיים חיוב גמור ואפי' מנכסים משועבדים מפני שהוא תנאי ב"ד ומיירי כגון דכתב לה שדה בעד כתובתה דאמר לה יהיבנא לך מוהר בתולייכי שדה פלוני והא קמ"ל דאף ע"ג בעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוי' וכאלו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל אי כתב מאתיים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש שאינו חייב להשלים שכבר נתחייב מאתים ודבר זה [צ"ת] דוודאי הא ככותב לה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר"מ ואפשר דגרוע מינה כיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליה לבד ואין כאן אלא מנה ואפי' זה בכלל משנתינו נ"ל:

גמרא מתני' מני וכו' פי' רש"י ז"ל דמתניתן לא כתב לה כתובה היינו לפי שמחל לו בפי' כלומר שהתנה עמה שלא דהא לה כתובה כלל או שלא תהא לה כתובה שלימה והיינו כר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ואמרינן לקמן בדוכתא כל הפוחת ואפילו בתנאי לאוסרה שאין פחיתותו כלום ותנאי בטל דאי ר"י האמר רצה כותב לבתולה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ממך וכו' ואסיקנא דאפילו תימא ר' יודא התם כתבה לו התקבלתי כלומר דמתני' דקתני לא כתב לה לא שהתנה עמה כן ומחלה לו דא"כ ודאי תנאי קיים אלא מתני' שנכנסה סתם לחופה שיכולה לומר לא מחלתי אלא שסמכת על תנאי ב"ד זה שיטת רש"י ז"ל, ונראה עוד מדבריו ז"ל דלר"מ כשם שאם כונסה בפחות ממאתיים תנאי בטל כך אם כנסה במאתיים ומחלה אח"כ אין מחילתה מחילה וכן כתב שאין יכולה למחול תחתיו וזה אינו נכון שאין תנאי ב"ד אלא שיכנסוהו במאתיים אבל אם מחלה אח"כ מחילה כפרעון הוא ומחילתה מחילה אלא שלדברי רבי מאיר בעילתו בעילת זנות משום דלא [*) צ"ל סמכה דעת' דאי לא כולה כו' עד אם יש לה מזונות דלא כר"מ והא ליתא דהא קי"ל כר"מ כדאיתא בפ"ק כו' כצ"ל וכ"ה בשמ"ק (המו"ל)] סמכה עליה כולה סוגיין דלקמן דמיירי בדין מוחלת כתובתה לבעלה אם לא מזונות דלא כר"מ בפרק אע"פ והא דקתני רבי יודא אומר רצה כותב לה וכו' ופליג עליה ר"מ התם מפני שמוחלת לו בתחלת הנשואין וע"מ כן נשאת שכותב לה שובר לאלתר שאין כתובתה אלא לפוחת בעלמא וכאלו כי כנסיה פחות ממאתיים אבל כל שכנסה בכתובה שלימה שלא בתנאי בפחות ממאתיים ואח"כ מחלה לו דכ"ע מחילתה מחילה אלא שאסור להשהות בלא כתובה לדעת של ר"מ והשתא אתי שפיר סוגיין דאמר מתני' מני ר"מ היא פי' דמתני' משמע שלא כתב לה כתובה מפני שהתנה כן עמה או שלא כתב לה או שכתב לה ומחלה לו מחילה לאלתר לפי שכנסה בתנאי שימחול לו מיד ואתי דלא כר"מ דאמר כל הפוחת דאי ר' יהודא היא הא אמר רוצה כותב וקס"ד ב"ה דר' יהודא אם כנסה בהדיא בפחות ממאתיים שתנאי קיים אלא שלכתחלה ראויה לו לכתוב מאתיים מפני הרואים והיא כותבת לו התקבלתי ממך ומהדרינן אפילו תימא שלא אמר ר' יהודא אלא הכא דכנסה במאתיים וכתב לו שובר דחשבי' לה כאלו מחלה לו לאחר זמן מדעתה אבל מתני' שלא כתב לה כתובה שלימה אפילו ר' יהודא מודה שתנאי בטל, וא"ת ולכולהו פירושים מהכא שמעינן לר"מ דס"ל דתנאי בטל אדרבה מדקתני שבעילתו בעילת זנות מכלל דתנאי קיים ולית לה תרצו בתוספות דדייק לה מדקתני כל בתולה שאין לה מאתיי' ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת לבתולה דהיינו שבקש לפחות ואפילו לא פחת דודאי תנאי בטל וחייב לה אפ"ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה כסבורה אדעתא לגרשה ולפיכך נתכוון לפחות כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא. אתאן לר' יהודא דאמר אחריות טעות סופר הוא. וא"ת אדרבא כיון דקתני מפני שהיא תנאי ב"ד מכלל שזה הוא המחייבו דאחריות טעות סופר וי"ל משום דס"ד דגבי כתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו אדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא א"נ דכי קתני שהוא תנאי ב"ד לאו למימרא משום אחריות דנקט אלא לומר שחייב לתת לה מאתיים אע"פ שאינו שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד:

אע"פ שמזון הבת אינו נגבה בדין התלמוד מן המטלטלין אם יש שם בן יורש ואין לו מי שישמשנו והוא צריך לשפחה או למגדלת שתשמשנו או תגדלנו מעלין לו אפטרופין שלו מזונות בכדי שתזון בהם אחותו עמו ותהא משמשתו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שיש לו מי שישמשנו מבקשין ממנו לזון את אחיותיו מתורת חסד ומדת רחמנות אלא שאין כופין אותו:

מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים והחזיקו הגדולים בנחלה מוציאין מן הגדולים לקטנים בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהרי אחים הם בנחלה הן לבנים מן הבנים הן לבנות מן הבנות במקום שאין בנים ואם הניח בנים ובנות ויש שם נכסים מרובים בכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות שהבנים יירשו והבנים יזונו מוציאין לבנות מן הקרקעות ולא מן המטלטלין אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי ובנכסים מועטים אין מוציאין מן הבנות לבנים אלא הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ודוקא מן הקרקע אבל מן המטלטלין מדין התלמוד אין לבנות כלום והבנים יירשו ואין לבנות כלום ועכשו שתקנו הגאונים להיות בנות נזונות מן המטלטלין בנכסים מועטים ניזונים בנים ובנות כאחד שלא תקנו להם במטלטלין אלא להיותם כבנים וכך היא כתובה בתקנת הגאונים ואף גדולי המחברים העידו עליהן כן ולפי דרכך למדת בשמועה זו שאע"פ שאמרו הלכה כר' מחברו אין למדין מן הכללות ובזו הלכה כר' שמעון שאין מטלטלין משועבדים לא לכתבה ולא למזונות:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר לא כתב לה כתבה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז לא כתב לה כל נכסין דאתאיין לי אחראין לכתבתיך חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם הנה אם היו לאדם אלף דינרין כלם נכנסין תחת שעבוד כתבה ואע"פ שהיתה כתבתה מנה היא תטרוף כל מה שמכר או נתן אם לא שתמחול בעבורה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתבת אשה:

אמר המאירי חכמים תקנו לאשה כתבה על נכסי בעלה אע"פ שלא הביאה לו כלום והוא הנקרא עיקר כתבה ומתוך כך הוא אומר במשנה זו שאע"פ שלא כתב לה כתבה גובה באלמנות או בגירושין בתולה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין ולא סוף דבר במקום שאין כותבין שכלם סומכים על תנאי בית דין אלא אף במקום שכותבין וזה לא כתב יש לה מכח תנאי בית דין ודבר זה כשהוא טוען שאין לה כתבה ומצד שלא כתב לה אבל אם טוען שכתב לה ונפרעה אין לה כלום אחר שאין כתבה יוצאת מתחת ידה ואפילו תבעה ביום מיתה וגירושין ודוקא במקום שכותבין כתבה אבל במקום שאין כותבין כתבה אלא שסומכין על תנאי בית דין גובה ותנאי זה ר"ל עיקר כתבה אין תנאי מועיל בה להפקיעה ר"ל שאפילו התנה בשעת קדושין שישאנה בלא כתבה אין תנאו מועיל וכן כל שהתנה לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה תנאו בטל וכן יתבאר בגמרא שאם כתב לה מאתים וכתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך תנאו בטל והוא הדין אם מחלה מקצתה ולא עוד אלא אפילו כתב לה מאתים ושיעבד לה עליהם שדה שוה מנה או שלא הזכיר לה מאתים אלא שאמר לה שדה זה יהא משועבד לכתבתיך ואינו שוה אלא מנה ולא כתב לה כל נכסין דאית לי יהון אחראין וערבאין לכתבתיך חייב ר"ל ששעבודה גם כן על כל הנכסים וטורפת ממשעבדי לדעת האומר אחריות טעות סופר הוא שהלכה כן ואם התנה בפירוש שלא יהו שאר נכסים משועבדים לאותה כתבה מכל מקום גובה כלה מבני חרי וצריך שתדע שאע"פ שבתנאי בית דין זה שהזכרנו ר"ל עקר כתבה אין תנאי מועיל להפקיעו שאר התנאים מיהא תנאי מפקיעם ואין לך דבר בכל התנאים שהוזכרו הן מאותם שיש לבעל עליה הן מאותן שיש לאשה עליו שאין תנאי מפקיעם אלא שלש והם עונה ועיקר כתבה וירשת הבעל ר"ל שאם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל אלא אם כן התנה בכך קודם שישאנה כמו שיתבאר אע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חזוק כשל תורה והרי בשל תורה מיהא כל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא דבר שבממון מפני שנאמר בה לחקת משפט כך כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין צורך לחקת משפט שהרי מכל מקום אין אדם יכול להתנות על מה שלא בא לעולם ר"ל שאין לומר למורישו דין ודברים אין לי בנכסיך לאחר מיתתך שאין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות מכל מקום יש אומרים שזכות הבעל בנכסי אשתו כעין שיעבוד הוא ותנאי שבה אינו אלא כעין מחילה ומחילה לדעתם אין בה דין דבר שלא בא לעולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה מני ר"מ כו' ופי' ריב"ן דבכ"מ דאית לה כו' אבל אם היה תנאו קיים כו' עכ"ל ולפירושו לשון אפילו בתנאי דקאמר יש לפרש לגבי כותבת לו התקבלתי דלא מצי מחלה לר"מ ולא סמכה דעתה טפי למימר דאית לה כיון דכתבה לו מיהו מההיא דהחובל שכתבו התוס' מוכח דלכ"ע יכולה למחול על ידי התקבלתי ולא הוה בעילת זנות לר"מ לפירוש ריב"ן ויש ליישב דקאמר אפילו בתנאה לגבי הך מלתא דקתני במתני' דכתב לה שדה שוה מנה כו' ודו"ק:

בא"ד ודייק מדלא קתני כל בתולה כו' עכ"ל לפריב"ן ניחא דדוקא בדאית לה ולא סמכה דעתה אבל לפי' זה מי יאמר לן דלא מיבעיא קאמר ואפילו באית לה אימא דדוקא בלית לה קאמר ומשום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וקאמר דדייק כו' וק"ל:

בא"ד וקשה לר"י כו' דכל הפוחת דמשמע דאפילו באותו ענין שיש לה היינו בסוף ביאה כו' עכ"ל מה שמקשים בכאן דא"כ במאי פליגי דהא בסוף ביאה כ"ע מודו דאינה יכולה למחול כדאמרינן בפרק אע"פ י"ל דפליגי בתנאה בעלמא בלא כותבת התקבלתי לר"מ תנאו קיים ולרבי יהודה תנאו בטל ודוקא בכותבת לו התקבלתי סבר ר"י תנאו קיים דבהכי פליגי לקמן בפרק אע"פ ר' יהודה ורבי יוסי בברייתא ועוד יש לומר דפליגי בבעילת זנות דלרבי מאיר בין אית לה ובין לית לה הוה בעילת זנות ולר' יהודה אפילו בלית לה כגון בהתקבלתי רצה כותב כו' ולא הוי בעילת זנות וכן נראה דצ"ל לפי האמת דתנאו בטל לר"מ ובפרק אף על פי אמרינן לר' יהודה נמי תנאו בטל דלא פליגי ר"מ ור"י במתני' אלא בבעילת זנות ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא כו' וא"ת ומנלן דלר"מ אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם דלפי תירוצם שכתבו דהתם לפי המסקנא דשמעתין דר' יהודה איירי דוקא בכתבה ליה התקבלתי אבל לפי מאי דס"ד השתא איירי ר' יהודה אפילו בלא התקבלתי ומתניתין בין אי איירי אף בהתקבלתי ובין אי איירי בלא התקבלתי לא אתיא כר' יהודה וא"כ אין מקום לקושייתם שהקשו ואם תאמר ומנלן דלר' מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' דהא אי מתני' איירי בלא התקבלתי שפיר אתיא כר"מ ואי איירי אף בהתקבלתי ע"כ דאין נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה והיינו כתירוצם שכתבו לקמן ודקארי להו מאי קארי להו ויש ליישב הגם שכתבו בתירוצם דהתם לפי המסקנא דהכא איכא למימר נמי בהיפך דגם לפי מאי דסלקא דעתך השתא איירי ר"י דוקא בהתקבלתי כדקאמר במסקנא ויש לחלק בין כתבה ללא כתבה אלא דהוה סלקא דעתך דמתני' איירי אפילו בהתקבלתי והמתרץ השיב דמתני' איירי דוקא בלא התקבלתי ואהא שפיר קא קשיא להו השתא ומנלן דלר' מאיר אפילו בכתבה ליה התקבלתי כו' דאימא דלא פליג עליה דר' יוסי בהתקבלתי שיהיה תנאו בטל דהא לא אשכחן בדברי ר"מ דקאמר תנאו בטל אלא בלא כתבה התקבלתי ולית לן למימר דר' מאיר ור"י פליגי אלא בבעילת זנות דלר' מאיר אפילו בתנאה בעלמא שהוא בטל הוה בעילת זנות ולר"י אפילו בהתקבלתי דתנאו קיים לא הוה בעילת זנות ואם כן מתני' דאיירי אף בהתקבלתי למאי דסלקא דעתך השתא ע"כ לא אתיא אפילו כר' מאיר ומכח הך קושיא כתבו לתרץ דלפי מאי דסלקא דעתך השתא אין נראה לו לחלק כלל בין כתבה ללא כתבה ודו"ק:

בד"ה מני ר' מאיר היא השתא משמע כו' היינו לפי שהתנה עמה עכ"ל דאע"ג דלא היה נראה לו לחלק בתנאי בין כתבה ללא כתבה כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בין התנה [ללא התנה] ונשאה סתם ודאי דיש לחלק אלא דהוה משמע ליה השתא דאיירי מתני' נמי בהתנה עמה ולא היה נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה ולפי המסקנא נמי דמחלק בין כתבה ללא כתבה נמי מצי איירי מתני' בהתנה עמה אלא דלא כתבה אלא דאין מוכרח לומר כן דמצי איירי נמי בלא התנה ונשאה סתם ודו"ק:

סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו' והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [בבא בתרא סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל סוף סוף כל העומד לגדור וכו' פי' דאפילו לרבנן דאמרי במסכת שבועות ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין התם בדצריכי לארעא אבל כל היכא דלא צריכי לארעא אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין. ע"כ: דצריכי לדקלא קאמינא פירוש דצריכי ולא צריכי כלומר שראויין ללקט ואי קיימי התם משבחן טפי דאי בדצריכי לארעא לגמרי פשיטא ומאי רבותיה ועוד היכי קאמר דחזיין לבודיא קא אמינא אלא ודאי כדאמרן ואתיא כרבנן דאמרי ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין וכקרקע נינהו דהתם נמי פלוגתייהו בדצריכי ולא צריכי לארעא וכדפרישנא התם בס"ד וזהו הנכון. הריטב"א ז"ל: ממקרקעי ולא ממטלטלי כתבו בתוספות דכי היכי דמחלקין בפרק מציאת האשה בין אמידניה ללא אמידניה לענין שמין באב להוסיף על עשור נכסי הכי נמי נחלוק בין אמידניה ללא אמידניה לענין שתגבה ממטלטלי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא וכמו שכתבו התוספות ואין להקשות דא"כ כי היכי דתקינו הגאונים דכתוב' ומזונות גבי ממטלטלין הכי נמי הוו להו למתקן לענין פרנסה כיון דאנו מחלקין אף לענין דין התלמוד בין אמידניה ללא אמידניה די"ל דבזה לא הוצרכו לתקן מידי דאנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלין וחשיב כמו אמידניה דפסק רבא כר' יהודה. ועוד יש לי לפרש דבכלל מאי דחילק הגמרא לקמן בפרק מציאת האשה איתא נמי לענין מטלטלי והא בהא תליא דאם אתה אומר עשור נכסי הא ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי ואי שמין באב הויא נמי במטלטלי ובכלל מאי דפריך לקמן בפרק מציאת האשה מדרבא אדרבא איתא נמי קושיית התוספות אלא לדידהו מתרי מימרי דרבא נקט והשתא אתי שפיר דלא תקינו רבנן בתראי בפרנסה מידי דהתלמוד כתב להדיא דהכא דאמידנ' ממטלטלי ועתה בזמן הזה כולי עלמא חשיבי כאמידניה כנ"ל: דאמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה ואיכא למידק אמאי לעיל כד אייתי מימרא דרבא דלג בין לכתוב' ואי לא בעי לאתויי לעיל אלא מאי דאיצטריך ליה לא הוה ליה לאתויי נמי אלא בין למזוני למה ליה לאתויי בין לפרנסה ואפשר דאה"נ דלא בעי לאתויי אלא מאי דצריך ומאי לפרנסה כסות ולבוש ולאו היינו נדוניא והכא כד מייתי עיקר מימרא דרבא ע"כ פי' לפרנסה היינו לנדוניא. ולהכי כתב רש"י ז"ל כאן לפרנסה. לנדוניא. ולא פירש כן לעיל ודוק כנ"ל:

מתניתין לא כתב לה כתובה וכו' ואע"פ שמנהג המקום לכתוב כתוב' הוא והוא לא כתב כמי שכתב דמי ולא מבעיא בשלא כתב אלא אפי' התנה עמה בפירוש שלא יתן לה כתובה אין התנאי כלום ויש לה כתובה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

כתב לה שדה שוה מנה וכו' חייב פירוש חייב במאתים חיוב גמור ואפילו מנכסים משועבדים מפני שהיא תנאי ב"ד ומיירי כגון שכתב לה שדה בכתובתה דאמר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלוני והא קמ"ל דאע"ג דבעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוייו וכאילו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל היכא דכתב לה מאתים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש יש אומרים שאינו חייב שכבר נתחייב במאתים כתקנתא דרבנן ואם יסלקנה בדמים חייב הוא לה במאתים ודבר זה צ"ת דודאי הא ככותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר' מאיר ואפשר דגריעא מינה דכיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליו לבדו אין כאן אלא מאה ואף זה בכלל דין משנתינו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כתב לה שדה שוה מנה וכו' כלומר אע"פ שלא כתב לה אחריות כתובה כי אם על שדה בלבד וזו השדה אינה שוה אלא מנה גובה כתובתה משאר הנכסים דכל הנכסים הם אחראים לכתובתה דקי"ל כר' יהודה דאחריות ט"ס הוא ואע"פ שלא כתב אחריות כי אם על שדה זו בלבד כמי שכתב דמי ולוקחת זו השדה בשוויו והמנה האחר לוקחת משאר נכסים ואם מכר או נתן טורפת משאר לקוחות דקי"ל כרבי יהודה דאמר דהאי חייב דקתני במתני' רוצה לומר חייב ואפילו ממשעבדי. ע"כ: לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו' פי' תקנת חכמים הוא שהבעל יהיה חייב לפדות את אשתו דתקנו פרקונה תחת פירות כדכתבינן לעיל ובכלל התנאי הוא שתהי' אשתו כמו מתחלה שאע"פ שעמדה ברשות הע"ג ואי אפשר שלא נבעלה דרוב ע"ג פרוצין בעריות הם אפ"ה אם בעלה ישראל מותרת לחזור אליו דמסתמא לא נבעלה כי אם באונס ואנוסה מותרת לישראל דנפקא לן מדכתיב והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת: בכהנת כלומר בנשי כהנים לא היה התנאי שיחזירנה שאע"פ שלא נבעלה כי אם באונס אסורה לבעלה ולפיכך היה תנאי חכמים שיפדנה ויחזירנה לעירה ומתני' אתא לאשמועינן שאעפ"י שלא כתב לה אלו התנאי' כמי שכתב דמי כיון שהוא תנאי ב"ד. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

נשבית חייב לפדותה וכו' לא היה צריך זה אלא משום סיפא דאיצטריך לאשמועינן החילוק שיש בין פדיון לרפואה נקטה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. ע"כ. פי' בעי לפרושי דמתניתין הכי קתני לפי דמשנשבית חייב לפדותה לפיכך אמר הרי גיטה וכתובה וכו' אינו רשאי והשתא ניחא דלא מייתי האי לישנא כנ"ל:

אמר הרי גטה וכו' פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה ופודה אם ירצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו דלהכי קתני לקת' ולא קתני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה. הריטב"א ז"ל: ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים ע"כ. ואפשר דלרמוזי רפואה שאין לה קצבה נקט הכי ולהכי כתב רש"י ז"ל נמי חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות: ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונות והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דבעלה ג"כ דינו כיורשין מדאמרינן בירוש' [ב"ב פ"ט ה"ד] קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתיא קמיה דרבי יוחנן אמר לה אין קציץ הוא אסייך מפורניך ואי לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרינן נמי התם בעלה אמר הן דקצצין והיא בעיא דלא קצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ. ורבינו הגדול ז"ל אומר דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואגמרא דילן סמכי' וא"נ אפשר דלא פליגי ובעליך יהיב לאו דוקא אלא מנכסי בעליך קאמר ובעלה בעי היינו היורשין הבאין מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אגמרא דילן לפום האי סברא דמרן ז"ל. הריטב"א ז"ל ובגמרא אכתוב לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד: אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' הראב"ד דדוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל אם מוטלת במטה אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדושות שאין לו לשלחה אלא ודאי דמתניתין דהכא כשאינה מוטלת על המטה ומתני' דהתם במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אין רשאים לפרוע כתובתה ושתרפא את עצמה דהא רפואתה מדין מזונות הוא וקי"ל כאנשי גליל שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ושתאזון את עצמה. הריטב"א ז"ל: כתב הרמ"ה ז"ל ומה הפרש יש בין פרקונה לרפואתה שהשבוי' משעה שנשבית נתחייב לה הבעל בכדי פרקונה ומידי דחייל עליה חיוב' בבת אחת הוא שאילו שלח פדיון שמבקשי' ממנו מיד היתה נפדית לפיכך אינו יכול לפטור את עצמו מדבר שכבר נתחייב בו אבל רפואה לאו מידי דחייל עליה חיובא מעיקרא הוא שהרי אילו נתן לרופא כפלי כפלים מרפואתה לא היה יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת אלא בכל יום ויום הוא מתחייב בה דבר יום ביומו ורפואת אותו היום כבר נתנה ורפואת מחר עדיין לא נתחייב בה נמצא שאינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו הא למה זה דומה למזונותי' וכשם שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום כך יכול להפטר מרפואתה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וקרוב לזה פרש"י ז"ל ולקמן בגמרא פירש טעם אחר שהרפואה היא בכלל מזונות והיא קבלה בכל יום תשלום שכר מעשה ידיה עד עכשו אבל רשאי לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה עצמך לפי שלא קבלה עד עכשו תשלום פירות שאכל ועכשו יש לו לשלם:

גמרא הא דמקשינן מני רבי מאיר היא דאמר כל הפוחת פי' רש"י ז"ל דקס"ד גובה דקתני מתני' אפי' מחלה וזה אינו במשמע ולי נראה דקס"ד שזה שנשא בלא כתובה אין דיננו לכופו אלא בפחות שבדין הכתובות וכל כמה דאפשר דתשתרי ליה בההיא כתובה לא מפקי' מיניה טפי ולהכי קאמר רבי יהודה נכוף אותו לכתוב או ליתן מאתים ותמחול לו מנה דלא גרע נשאת בלא כתובה מו המוחלת והיינו דמפרקי' בסוף התם כתב' ליה וכו'. לומר דרבנן תקנו מאתים וכל הנשאת על דעת כן נשאת עד שתמחול קצתן לאחר כתיבה שלו דלא מבטלת תקנתא דרבנן. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מתוך פרש"י ז"ל נראה דהכי מקשי' דמשמע לן דמתניתין דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קא אמרינן אלא כתובה הראויה כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכתבו לה כן לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כרבי מאיר דקסבר ר"מ שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות דאי לרבי יהודה הא אמר דמציא מחלה וקס"ד השתא דשתיקתה דמתני' דלא כתב לה ושתקה היינו מחילה ומפרקי' במסקנא דאפילו לרבי יהודה אתיא דכי אמר רבי יהודה הני מילי כי מחלה בהדיא דכתבה ליה התקבלתי אבל מתניתין דלא מחלה להדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא ודאי פשיטא דיכולה למחול שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יכול למוחלו ולא אמר רבי מאיר אלא שאם כנסה מתחילה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי לא שתנאי בטל דומיא דאידך דאמר רבי מאיר בעלמא במקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאו בטל ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לו כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפרק אע"פ דלר"מ ודאי אחר נשואין יכולה היא למחול אפילו הראויה לה שתהא בעילתו בעילת זנות אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן מתניתין דקתני לא כתב לה כתובה כתובה הראויה קאמר ושכנסה מתחילה ע"מ כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר"מ ודאי אית ליה דאם כנס מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ודלא כרבי יהודה דקס"ד השתא דלרבי יהודה יכול הוא לכנסה מתחילה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוז ובמסקנא מפרקי' התם כתבה ליה התקבלתי הכא לא כתבה ליה התקבלתי כלומר דאפי' רבי יהודה לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובתה ויכול לשהותה כן ומותרת לו ולית ליה סברא דר"מ דמשוי ליה בעילתו בעילת זנות אבל מודה ר' יהודה דאם כנסה מתחילה ע"מ כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה. ואכתי ליתיה להאי פירושא דמאי קשיתיה דמשמע ליה במתני' הכי וקשיא ליה דהא פשטא דמתניתין לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ואתי' בין לר' מאיר בין לר' יהודה אלא ודאי פירושא הכי הוא דהא במתניתין אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה כמי שכתב דמי והא אתיא כר"מ דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובתה מתחלה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתיה שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכה להביא ראיה ואם לא יפטר בשבועה אבל אליבא דר"מ אף על גב דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אלא בכתובה הראויה אי קא טעין עלה מידי דמחלה ליה בתר הכי עליו להביא ראיה. ע"כ:

בתוספות בד"ה ממקרקעי כו' וא"ת קשיא דרבא אדרבא כו' וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין עכ"ל. ולולי דבריהם היה באפשר לומר דמההיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא בהא תליין אלא דלעיל דעיקר האיבעיא בההיא דרב זן ממטלטלי מספקא לן אי מזונות או פרנסה וכי היכי דלא נימא סוף סוף כי היכי דגבי מטלטלין לפרנסה ה"ה למזונות דאידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ע"ז מסיק דלא דמי דשאני פרנסה דאשכחן נמי עילויא אחרינא דשמין באב משא"כ במזונות דאין שמין באב כדאיתא לקמן דף ס"ח ע"ש בתוספות. משא"כ אי רב זן ממש ממטלטלים כ"ש לפרנסה וכמ"ש התוספות ג"כ לקמן ולפ"ז רבא גופא שפיר מצי סבר דאין גובין ממטלטלים אע"ג דשמין באב וצ"ע:

במשנה לא כתב לה כתובה כו' מפני שהוא תנאי ב"ד הא מילתא גופא משנה שאינה צריכה היא דהא כולהו מתני' דפ"ק דקתני איזו כתובתה מנה ואיזו מאתים ע"כ בדלא כתב לה איירי דאי בדכתב לה אפילו אלמנה גמורה גובה כל מה שכתב לה אע"כ דעיקר רבותא דמתני' דהכא היינו כדדייקינן בגמרא דאפי' התנו ונתרצית בפירוש לפחות מכתובתה אפ"ה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דלא מהני בה תנאה. ולמאי דמוקמינן לה כר"מ אפי' כתבה התקבלתי נמי לא מהני ולמאי דמוקמינן כר' יהודא נהי דהתקבלתי מהני אפ"ה אתי לאשמעינן דלא מהני בה תנאי בשעת נישואין אפי' נתרצית כדמסקינן בפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועיין מ"ש בעז"ה בסמוך שילהי שמעתין בל' רש"י מיהו למאי דמוקמינן כרב יהודא דס"ל כתובה דרבנן אתי שפיר הא דמסיק הכא וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אכולה מילתא משא"כ למאי דמוקמינן לה כר' מאיר דס"ל כתובת בתולה דאורייתא צ"ל דהא דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אאלמנה לחוד קאי או אפילו אבתולה ולענין הא מילתא גופא דלא מהני בה התקבלתי והיינו מתנאי ב"ד אליבא דר"מ שגזרו חכמים דאסור להשהות אשתו בלא כתובה וכל הפוחת הוי בעילת זנות. ומה"ט גופא לא מהני בה האי מחילה כלל דלא הוה מחילה גמורה כמו שיבואר בפרק אע"פ אי"ה ולקמן בסמוך ועוד היה בלבי לפרש דמתניתין אתי לאשמעינן נמי דאע"ג דלא כתב לה גובה בכל ענין ואפי' ממשועבדים דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי דמעב"ד קלא אית ליה ואין יכול לטעון פרעתי והיינו דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד וכדקי"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום בפ"ק דמציעא ואפי' מאן דפליג היינו במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מודה וכמ"ש תוספות בד"ה מן האירוסין דמוכח להדיא דלשון גובה משמע דאין יכול לטעון פרעתי ודו"ק:

בגמרא הא מני ר"מ היא כו' דאי ר"י האמר רצה וכו' כותבת התקבלתי כו'. כבר כתבתי דמשמע להו הכי כיון דפשטא דמתניתין מילתא דפשיטא הוא. וע"כ דאתי לאשמעינן מילתא דפסיקא דלעולם גובה. וא"כ ממילא משמע דלא מהני בה שום דבר לפחות מכתובתה לא תנאי ומחילה דמעיקרא ולא התקבלתי והיינו כר"מ. ועי"ל דאפי' את"ל דלא שייך למעט מדיוקא דמתני' ענין התקבלתי דהוי שובר גמור אלא ממעט תנאי ומחילה דמעיקרא כדמשמע מלשון התוספות בד"ה מני ר"מ. אפ"ה מדייק שפיר דר"מ היא דקס"ד כיון דקאמר ר"מ כל הפוחת והיינו אפילו בתנאי כדדייקינן פ' אע"פ וא"כ משמע דתנאי עדיף מהתקבלתי מדאיצטריך לרבויי. וקס"ד ל"ש לענין בעילת זנות ול"ש לענין דלא מהני לגרוע כתובתה וא"כ כיון דלרב יהודא התקבלתי מהני כ"ש דמהני תנאי כל זה סברת המקשה וע"ז משני שפיר לעולם ר"י דדוקא בהתקבלתי קאמר ר"י דמהני ולא בתנאי דמעיקרא דהו"ל מתנה עמ"ש בתקנת חכמים. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדמסקינן פרק אע"פ. והא דלר"מ הוי רבותא בתנאי טפי מהתקבלתי היינו דוקא לענין בעילת זנות דבהא פליג בהדיא אדרבי יהודא במתניתין דפרק אע"פ דקאמר ר"י רצה כותב משמע לכתחילה וקאמר ר"מ לא מיבעיא בהא דהוי בעילת זנות אלא כל הפוחת אפילו בתנאה וכשיטת ר"י בעל התוס' בשמעתין. עמ"ש בזה בשיטת ריב"ן ודו"ק וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שהאריך ונתקשה לו סוגיא דשמעתין עד שהעלה דהכי מדייק הש"ס דאי ר"י כיון דס"ל התקבלתי מהני א"כ לעולם לא הוי מצי למיגבי בלא כתובה דהבעל יכול לטעון שמחלה וכתבה התקבלתי. ולענ"ד דברים תמוהים הם דמה סברא היא זו דמ"ש מכל שטרי דעלמא דאע"ג דמהני בהו מחילה אפ"ה לא מצי למיטען מחלת לי עד שיביא ראיה בשטר שובר או בעדים וה"נ כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי אפי' לר"י דמהני התקבלתי היינו היכא שמוציא כתב התקבלתי אבל מהיכא תיתי יהא נאמן בלא ראיה ועי' מה שכתבתי בזה בסמוך בלשון רש"י שילהי שמעתין שנראה קצת שדבריו נוטין לשיטת הרא"ה ז"ל:

בתוספות בד"ה מני ר"מ היא כו' ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה כו' עכ"ל. פשטא דלישנא דריב"ן דנקט כל מקום דאית לה משמע להדיא דהיינו אפילו בכתבה התקבלתי דלא מהני לר"מ ואית לה כדמוכח בשמעתין נמי ס"ל דהוי בעילת זנות וכמ"ש מהרש"א ז"ל בתחלת דבריו אלא דקשיא ליה דא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי מהאי דהחובל לכך כתב מהרש"א דודאי בהתקבלתי לריב"ן אליבא דר"מ לית לה ולא הוי בעילת זנות והא דנקיט ר"מ כל הפוחת היינו אפי' בתנאה ולא מיבעיא כתב לו שדה שוה מנה כו' זהו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ומאד נפלאו דבריו בעיני דהא אמאי דקאמר ר"י במתניתין בר"פ אע"פ רצה כותב התקבלתי אהא מילתא גופא קאמר ר"מ כל הפוחת (ונהי שכתבו התוס' בסמוך ובפ' החובל דמודה ר"מ בהתקבלתי היינו לענין דמהני אבל לענין איסורא דהוי בעילת זנות ע"כ פליג אדר"י כנ"ל והארכתי בזה מאד) ופליג אדר"י וה"נ בברייתא שם. לכך נ"ל ברור דודאי לשיטת ריב"ן אליבא דר"מ בהתקבלתי נמי הוי בעילת זנות ולפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן היינו דוקא משום דלר"מ לא מהני התקבלתי ואית לה והיינו נמי מתקנת חכמים דמסתמא לא הוי מחילה גמורה וכיון דאית לה ולא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפ"ה מקשו התוס' שפיר מההיא דהחובל דהתם ודאי לית לה שהרי מכרה הכתובה לבעלה בדמי החבלה ונתקבלה כתובתה בבירור דהא לא שייך האי טעמא דלא הוי מחילה גמורה ואפילו הכי אמרינן התם דאי אפשר לה למכור משום דהוי בעילת זנות אלמא דליתא לסברת ריב"ן זהו ברור בכוונת התוספות בשיטת ריב"ן ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון אבל בסמוך איישב שיטת ריב"ן דלא תיקשי עליה קושיית התוספות ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י דבפרק החובל משמע דאפי' היכא דלית לה אפ"ה הוי לר"מ בעילת זנות כו' עכ"ל. באמת לא אשכחן האי לישנא דבעילת זנות התם בפרק החובל אלא דאסור להשהות אשתו שעה א' בלא כתובה אלא דממילא משמע להו דהא בהא תליא ולענ"ד לסברת ריב"ן ודאי ליתא דע"כ מודה ריב"ן דאסור להשהותה אפי' היכא דלית לה כיון דבפ' החובל אמרינן להדיא דטעמא דאסור להשהותה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ האי טעמא שייך טפי היכא דלית לה אלא דאכתי לא הוי בעילת זנות היכא דלא שייך טעמא דלא סמכה דעתה ואע"ג דלא אשכחן דאיירי ר"מ בהדיא בהא מילתא דאסור להשהות' אלא היכא דהוי בעילת זנות מ"מ אפשר דממילא שמעת מינה וכמו שאפרש בזה ר"פ אע"פ ועוד נ"ל דריב"ן גופא לא קאמר אלא ליישב הא דדייקינן בפ' אע"פ דבתנאי דמעיקרא לר"מ אית לה ומפרש ריב"ן דהיינו משום דאי ס"ד דלית לה לא הוי בעילת זנות כיון דמעיקרא אדעתא דהכי נשאה וסברה וקיבלה אע"כ דאית לה ומשום דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות משא"כ בההיא דהתקבלתי וההיא דפרק החובל אפילו אי לית לה נמי שייך בעילת זנות כיון דמעיקרא לא נשאת לו אלא אדעתא שיהא לה כל כתובתה כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת ריב"ן וסברא כיוצא בזו מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל גבי תחלת ביאה וסוף ביאה ע"ש ותיתי לי דקיימתיה מסברא דנפשאי ולענ"ד הסברא נכונה ודו"ק. ואי תיקשי אכתי מנ"ל דפליג ר"מ בהתקבלתי וסבר דאית לה כדמשמע הכי בשמעתין ודלמא לא פליג ר"מ אלא לענין בעילת זנות בהתקבלתי בשלמא לשיטת ר"י מוכח לה מדקתני כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דלא מיבעיא קאמר משא"כ לפי' ריב"ן לא שייך לומר כן דא"כ מי הכריחו לפירושו הא בלא"ה מדייק הש"ס שפיר בתנאי דאית לה כמו לפר"י אלא די"ל דלישנא דמתני' דר"פ אע"פ משמע הכי כמו שאפרש שם בע"ה:

בא"ד ע"כ נראה דר"מ לא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלית לה כו' עכ"ל. ואפ"ה א"ש סוגיא דהחובל דאין הב"ד יכולין לכופה שתמכור כתובתה לההיא דחבלה באחרים דכיון דאין הבעל רשאי להשהותה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת א"כ מפסדינן לבעל בידים לא מפסדינן וכ"ש היכא דחבלה בבעלה דלא מהני אם תזבין ליה כתובה כיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת וק"ל:

בא"ד וא"ת דבפרק אע"פ כו' ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול עכ"ל לפמ"ש לעיל בלא"ה מלמכור לאחרים או לבעלה לא קשה מידי דודאי מהני ולית לה. כיון שנתקבלה כתובתה בבירור ולא דמי כלל לההיא דפ' אע"פ דאמרינן לד"ה אינה מוחלת היינו משום דלא הוי מחילה גמורה ואפשר דלבה בל עמה דסמכה אהא דאסור להשהותה. ועוד דדיבורה לאו כלום הוא כיון שכבר נתחייב לה כמ"ש רש"י להדיא בההיא דפרק אע"פ. אלא דעיקר קושיית התוס' הכא מלמחול דאמרינן להדיא בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה אלמא דמהני. מיהו יש לדקדק מאי ענין קושיית התוספות הכא בשמעתין. דבלא"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהחובל אההיא דפ' אף ע"פ ולמאי דפרישית א"ש שהביאו קושיא זו הכא לסייעתא לפר"י דלר"י א"ש דע"י שובר לכ"ע מצי מחלה ומהני משא"כ לפי' ריב"ן דכל היכא דהוי בעילת זנות לר"מ ע"כ אית לה וכיון דר"מ פליג אדר"י וקאמר דבכתבה התקבלתי הוי בעילת זנות ע"כ דס"ל דאית לה וא"כ קשיא ההיא דהחובל כנ"ל וכל זה לפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן מיהו למ"ש בישוב שיטת ריב"ן דלדידיה נמי לרבי מאיר בהתקבלתי לית לה אם כן לריב"ן נמי אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר ר"מ היא כו' וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין כו' עכ"ל. ויתכן יותר לפי מה שאפרש בפ' אע"פ דכל השקלא וטריא דהתם דדייק הש"ס דלר"י בתנאי דבע"פ דמעיקרא לא מהני היינו אליבא דאביי דהתם דאי ס"ד דמהני לא הוי קאמר ר"י דכותבת שובר כיון דבעלמא ס"ל אין כותבין שובר משא"כ לרבי ירמיה דהתם דמוקי כששוברתה מתוכה אין צורך לומר דלר"י לא מהני מחילתה וא"כ המקשה דהכא סבר כרבי ירמיה ומקשה שפיר מכח כ"ש כדפרישית כיון דלר"י התקבלתי מהני כ"ש מחילה דמעיקרא דהא לר"מ נמי מחילה דמעיקרא עדיפא מדנקט בל' כל הפוחת והשתא א"ש נמי הא דמקשו התוס' בתר הכי וא"ת מנ"ל לר"מ כו' משום דהכא לא שייך לומר כן וא"כ קשיא להו מאי ס"ד דמקשה לומר דפליג ר"מ ור"י בתרתי לענין בעילת זנות ולענין התקבלתי אי מהני הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן והול"ל דלא פליגי אלא לענין בעילת זנות לחוד ואפילו את"ל דפליגי נמי לענין מחילה דמעיקרא היינו משום שזה מוכח כדדייקינן בפרק אע"פ משא"כ פלוגתא דהתקבלתי אי מהני אינו מוכרח כלל כן נ"ל ברור בעז"ה ונתיישב' קושית מהרש"א ז"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

גמ' ולבנים מן הבנות עיין לקמן דף צו ע"א תוס' ד"ה אלמנה שתפסה:

תד"ה ממקרקעי כו' ונראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי וכו'. אף דנקטו כל הפוסקים זה לפשיטות עפר אני תחת כפות רגליהם ואני בעניי יש לדון בי' טובא, דמסתפקנא לדינא באם שיעבד במפורש למזונות בנות ולגביית בנין דכרין מן המטלטלין אם מהני, דהרי בסוגיא דב"ב (דף קלא ע"א) פרכי' על בנין נוקבין ובנין דכרין הא אינו יכול לשעבד לדבר שלא בא לעולם, ומשנינן דתנאי ב"ד שאני, וא"כ כיון דתנאי ב"ד היה רק על מקרקעי אלא מדעתא דנפשיה שיעבד המטלטלין לגבות מהן י"ל דמה שהוא מוסיף ולא היה מדין תנאי ב"ד הדרא לכללא דא"י לשעבד לדשלב"ל דאף דמשעבד המטלטלין להחוב שנתחייב לדשלב"ל מ"מ מאן יימר דזה מהני דדלמא גם כה"ג א"י לשעבד המטלטלין לדבר שלב"ל, ואם נידון כן י"ל דתקנת הגאונים לא היתה רק שיהיה כאלו שיעבדו בפירוש המטלטלין אבל לא היכא דשיעבד בפירוש לא מהני וצלע"ג:

גמרא אימא סיפא כו' ול"כ כל נכסים דא"ל אחראין לכתובתך כו' אתאן לר"י דאמר אחריות טעות סופר. תמוה לי מאי שייטיה דט"ס כאן למ"ש רש"י דבס"ד מיירי שמחלה והא מחילה בפירוש בודאי מהני דאף דהוי תנאי ב"ד מ"מ מהני לענין אחריות מחילה כדקתני כתובת אשה שאין בה אחריות ממילא נשמע דבפירוש שלא באחריות דמהני גם לר"י דלא תטרוף ממשעבדי ופשטא דמתני' דקתני שהוא תנאי ב"ד ניחא דבאמת קאי על מנה השניי' ועל טריפת הלקוחות הטעם דט"ס הוא, אבל ההיא דלעיל קשה:

תד"ה מני ר"מ דאמר כל הפוחתת וכו' וקשה לר"י בפ' החובל וכו' ויש לע' מה שהקשו לריב"ן הא בב"ק לא מוכח רק בל"ל כלל. ומטעם שלא תהיה קלה כו' אבל באית לה מחצה משמע התם דבאמת לא הוי בעילת זנות. וע' בתוס' בב"ק שם שהקשו באמת מדברי ר"מ דכל הפוחת וכו', וא"כ י"ל דריב"ן בא לתרץ קושיתו בב"ק. ומש"ה ס"ל באם באמת ל"ל מה שפחת ליכא בעילת זנות כיון דעכ"פ אית לה מחצה. רק היכא דיש לה הכל והיא לא סמכה דעתה בזה בעילת זנות מטעם אחר וע'. וגם יש לע' בשיטת ריב"ן מהא דאמרי' לקמן (דף נו ע"ב) אחתי' דרמב"ח הוה נסיבא ר"א ארכס כתובתה וכו' אבל חכמים אומרים משהה וכו'. ולדברי ריב"ן די"ל אף אם הדין דל"ל. לא הוי בעילת זנות. מ"מ באית לה ולא ידעי' דאית לה גרע טפי. א"כ היכי מוכח מדברי חכמים דפליגי על ר"מ דבכה"ג דארכס דמשהו ב' וג' שנים. אימא דמודו ג"כ לר"מ היכא דאית לה ולא ידעה הוי בעילת זנות. רק דר"י ור"י דפליגי דס"ל דתנאי מהני ולית לה באמת ממילא לא הוי ב"ז ולענין סברת ב"ז לא מצינו דפליגי. רק אם אית לה או לית לה בזה וממילא תליא אם הוי ב"ז או לא. ובאמת גם לשיטת תוס' קשה היכי אמר אבל חכמים אומרים אימא אף דס"ל היכא דל"ל. וכן באית לה ולא ידעה דלא הוי ב"ז. היינו באית לה ולא ידעה והיא סברה דמחלה כתובתה וחושבת לחלוטין דלית לה, בזה שפיר הסברא מה יגרע ומה יוסיף אם באמת אית לה כיון דמרוצת בפחות ומכש"כ ביותר. אבל בארכסה דהיא אינה מרוצה בפחות וסברה ג"כ דאית לה מטעם דנאבד דלא סמכה דעתה והיא כמסופקת. בזה גרע ודומה למקדש בשט"ח קידושין (דף מח) וצ"ל דאבל חכ"א היינו חכמים אחרים דסברי כן להדיא. ודוחק: תו יש לע' במה דאמרי' אימא סיפא וכו' מני ר"י דאמר אחריות ט"ס וכו'. ונתקשיתי הלא זה לא כתב לה רק מנה. רק דאנן מגבי' לה בתנאי ב"ד. ואעפ"כ גובה לר' ממשועבדים. ועל המנה הוי כמקום אין כותבין כתובה גובה ממשעבדי מתנאי ב"ד. וא"כ זהו לר"מ ג"כ גובה ממשעבדי כמו מקום שאין כותבין דבודאי לר"מ גובה ממשעבדי. ושאני שטר כתובתה שאין בו אחריות. שלא נכתב אחריות גרע טפי. אבל היכא שלא כתב המנה השני כלל הוי כמו מקום שאין כותבין. וגם אין לומר דקושית הש"ס דלר"מ לא תגבה כלל אותה שדה שכתב לה ממשעבדי. ז"א דאותו שכתב הוא אפותיקי מפורש דגובה בו. וע':