Ketubot 45b

אימור דשמעינן ליה כו' כלומר ליכא למ"ד הכא אישתני קרבן משום שינויא דגופא מדלא מחייב להו ר"ש לנודע להם משנתמנו לאיתויי כדהשתא אלא פטורין לגמרי קאמר וטעמא דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופה:

דאזיל אף בתר ידיעה כלומר שעת החטא מחייבתו כשבה ושעת ידיעה מחייבתו שעיר לפיכך אין כאן אחד מכל הקרבנות שחייבתו תורה:

דאזיל בתר ידיעה דשינוי הגוף:

ולא אזיל בתר חטאה כי ההיא דתני שילא [ע"א] תידון בחנק מי שמעת ליה:

אם כן דהכי שמעת ליה לייתי כי השתא:

האמר ליה כו' שינוייא הוא:

לתנא דתנא קמיה להא דתני שילא:

הנערה והוציאו את הנערה [דברים כב] ולא כתב והוציאוה:

אימור דשמעינן לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה תימה לרשב"א דמ"מ מייתי שפיר מדר"ש דתידון בחנק לכל הפחות כיון דבחטאה מיחייבא בסקילה ובבגרות מיחייבא חנק מידי דהוה אנחנקין שנתערבו בנסקלין דנידון בחנק כיון שאינו יכול לקיים בו מצות סקילה ולא דמי לקרבן כיון דלא ידע הי קרבן לאיתויי פטור דלא שייך למימר דיביא קרבן קטן שבהם דאפי' יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן ונמצא מביא חולין לעזרה:

הנערה שהיתה כבר ומהכא שמעינן דכל היכא דאישתני גופא לא אישתני קטלא דבתר מעיקרא אזלינן:

סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא היינו עיר שסרחה בו כדגמרינן לקמן מעבודת כוכבים שסוקלין אותו על פתח העיר שעבד בו:

על פתח ב"ד לאו דווקא על פתח ב"ד אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחין כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מב: ושם) אמילתא אחריתא אבל קשה לר"י כיון דמסתמא ב"ד לאו חוץ לשלש מחנות יתבי היכי קאמר הכא סוקלין אותה על פתח בית דין הא ילפינן התם בכל הנסקלין מפריס הנשרפין וצריכין ליסקל חוץ לג' מחנות ותירץ ר"י דהכא בעיר שרובה עובדי כוכבים בטלה קדושת היקף חומה ואין צריך להוציאה לחוץ לחומה דחומה כמאן דליתא דהא עיירות המוקפות חומה משתלחין מצורעים מהם כדאמרינן במסכת כלים (פ"א מ"ז) וכשהיא רובה עובדי כוכבים אין משתלחין משום דבטלה קדושת חומה:

המוציא ש"ר לוקה ונותן מאה סלע גרסינן ותו לא ולא גרסינן בין בעל בין לא בעל דהא איכא דאמרי מוקי לה והוא שבעל:

רבי יהודה אומר ללקות לוקה מ"מ פ"ה משום לא תלך רכיל אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין נראה לר"ת דלקמן בעי הש"ס אזהרה למוציא ש"ר מנלן ומסיק מלא תלך רכיל משמע דלא מהני אלא לאזהרה אבל לא למילקי ועוד כל אדם שמחרף אשתו מזנות לילקי מלא תלך רכיל ועוד הקשה ר"י דאי לוקה מלא תלך רכיל לרבי יהודה אמאי צריך ויסרו ומיהו לרשב"א נראה דהא לאו פירכא היא דאי לא כתיב ויסרו לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא ש"ר אבל השתא דשמעינן דלקי מויסרו אנו צריכין למצוא אזהרה מוקמינן לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר ונראה לר"ת דלוקה היינו מכת מרדות לכ"ע והא דקאמר רב פפא מאי לוקה ממון לא אתא לאיפלוגי אהא דמפרש דלוקה הינו מכת מרדות אלא דאינו נראה לו להעמיד ההיא דבעל לוקה ולא בעל אינו לוקה במלקות ממש דאין לו לשנות אינו לוקה הואיל ומדרבנן מיהא לקי ועוד דאין נראה לו שיניח התנא לשנות מאה סלעים דכתיב בהדיא בקרא וישנה מלקות שאינו מפורש דבכל הנהו מתניתין דלעיל לא קתני מלקות גרידא אלא בהדי מאה סלע ואע"ג דלרבי יהודה בעלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואפ"ה לא לקי בלא בעל הכא שאני דגלי קרא דלא לקי אלא דווקא כשבעל וא"ת לר' יהודה דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה אמאי איצטריך והיה אם בן הכות הרשע דבפרק קמא דסנהדרין (ד' י.) ובמכות (ד' ד: ושם) פריך ותיפוק ליה מלא תענה ומשני דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וי"ל דלר' יהודה איכא לשנויי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועוד דהא דלוקין על לאו שאין בו מעשה מהכא הוא דקיימא ליה לר' יהודה בפ"ק דמכות (ד' ד:) כדאמרינן התם דר' יהודה גמר ממוציא שם רע ועדים זוממין:

אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל בתר ידיעה אף בתר ידיעה פי' דבעו חטאה וידיעה בחד גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה א"כ לית קרבן כי השתא משיח פר ושעיר נשיא קשיא לן דהא מאי פירכא מרבא הא והיכא ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא, וי"ל דאיהו סבר דאמאי דלא ליתי קרבן כי השתא גזירות הכתוב הוא דבעינן אשר נשיא יחטא אם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאי אי' לכללה הוה דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינין ליה השתא ה"נ אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידיינה כאלו חטאה השתא וקרי ביה אשר נשיא יחטא א"ל אי הכי מילקי נמי לא לילקו ומאה סלעים נמי לא משלם, יש לפרש דהכי קאמר בשלמא למ"ד דמש"ה חידוש הוא כדשנינן אליבא דשילא ל"ק ליה האי דבדידה חדית רחמנא בדידיה לא חדית רחמנא אלא לדידך דאמרת דינא הוא אמאי, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותה על פתח ב"ד, פירוש סמוך לפתח ב"ד ולא בפתח ב"ד ממש דהא בעינן לדחוקי' כי היכי דהוה הצוה על ידי רוכב הסוס כדאיתא בסנהדרין גרסת רש"י ז"ל גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משער והכל דרך אח':

רבי יהודא אומר ללקות לוקה מכ"מ, פי' רש"י ז"ל לוקה משום לא תלך רכיל בעמך דסבירא ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והקשו בתוספות דא"כ אפילו המוציא ש"ר על הבוגרת ועל האשה נמי ועוד דלא תלך לא אדכורא תלמידא אלא לאזהרה בלחוד ומלקות מויסרו נפקא דאי לא לר' יהודה ויסרו אותו ל"ל לכך נראה להם כמו שפירש ר"ת ז"ל דמלקות רבנן קאמר דפרכינן לקמן לוקה מכות מרדות לאו למימר דהשתא סבירא ליה דמלקות מדאורייתא קאמר אלא משום דקתני לא בעל אינו לוקה ומשמע אינו לוקה כלל להכי פרכינן דלעולם לוקה מכות מרדות דרבנן:

לוקה מכות מרדות מדרבנן, פירש בעל הערוך ז"ל דמכות מרדות מכין אותה עד שתצא נפשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בע"פ ובפירוש המשנה במסכת נזיר משמע שמכין אותה לפי אומד ב"ד וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שמכין אותה באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריהם שכל מכות מרדות שהיא על העבירה נמשכת ויש בו לחוש לסכנה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהוא על העבירה שאינה אלא ליסרו על שעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכות מרדות ברצועה של מלקות האמור במס' מדות:

עובד ע"ז סוקלין אותו על על שער שעבד בו ר"ל שער העיר ובעיר שרבה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין ופירשו גדולי המפרשים שפתח בית דין זהו הסקילה ומכל מקום לפי מה שפירשנו למעלה שני מקומות הן וכן כתבוה גדולי המחברים ועיקר הדברים שבשעת המחנות היו בית דין עומדים חוץ לשלש מחנות והיה קרוי מקום הסקילה פתח בית דין ובירושלם היה בית הסקילה חוץ לבית דין והיו קורין לו בית הסקילה:

דין הוצאת שם רע ללקות וליתן מאה סלע אינו אלא בשבעל ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וחקרתי על הדבר ונודע לי שזינתה תחתי והוציא עדים על כך והוזמו אבל כל שהוציא עדים ולא בעל מכין אותו מכת מרדות אבל אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע:

בפרש"י בד"ה והוא שבעל כראב"י כו' לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומלקות דמוציא ש"ר חידוש כו' עכ"ל דבעל נמי לאו שאין בו מעשה הוא בעבירה שהוא מוציא ש"ר ואפ"ה לוקין עליו מויסרו דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה בעלמא כדאמרינן בפ"ק דמכות מיהו ק"ק לר"י דס"ל דאינו חייב עד שישכור עדים אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה דהא ע"י מעשה (א) שנותן שכר לעדים נעשה העבירה ודו"ק:

תוס' בד"ה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא היינו עיר שסרחה בו כו' עכ"ל כך היה הגירסא לפניהם שער העיר ההיא ופירשו דההיא ר"ל עיר שסרחה בו וכדגמרינן לקמן מע"ז מיהו שער העיר גופיה במוציא ש"ר נמי ילפינן מע"ז דלא כתיב שער העיר אלא בנערה המאורסה שזינתה בבית אביה ולא ילפינן מיניה מוציא שם רע דאל"כ לא הוה אצטריך למילף פתח מפתח ופתח משער דמשכן אלא שער משער דע"ז וכה"ג כתב מהרש"ל ודו"ק:

בד"ה ר"י אומר ללקות כו' ונראה לר"ת דלוקה היינו מכות מרדות לכ"ע והא כו' עכ"ל מיהו אין זה מספיק דאף לפירוש ר"ת אכתי המקשה דלא אסיק אדעתיה לומר דלוקה מ"מ היינו מכות מרדות ע"כ הא דלוקה אפילו בלא בעל היינו משום לא תלך רכיל תקשי ליה כל הני קושיות שהקשה ר"ת ויש ליישב בקצת דהמקשה הכא לא ידע הא דאסיק לקמן אזהרה למוציא שם רע משום לא תלך רכיל והא דלמדנו יסרו מויסרו כו' ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דלר"י בעלמא לאו שאין בו מעשה כו' הכא שאני דגלי קרא דלא לקי אלא דוקא כשבעל כו' עכ"ל וכן צ"ל גם לפ"ה אליבא דרב נחמן אלא דלפי' ר"ת צ"ל כן גם לרב פפא וק"ל:

אימור דשמעינן ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה פי' דבעי חטאה וידיעה בתר גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה אם כן ליתו קרבן כי השתא משיח פר ונשיא שעיר וקשה לי דהא ודאי פירכא רבה היא והיכי ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא וי"ל דאיהו סבר דמאי דלא ליתו קרבן כי השתא גזרת הכתוב דבעינן אשר נשיא יחטא ואם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאם איתא דכללא הוא דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינינן ליה כי השתא הכא נמי אי אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידייניה כאילו חטא השתא וקרינן ביה אשר נשיא יחטא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל הקשו להפך דמאי פריך מכל מקום מייתי שפיר מדר"ש דתדון בחנק לכל הפחות כיון דבחטאה מחייב בסקילה ובידיעה מחייב חנק מידי דהוה אנחנקין שנתערבו בנסקלין דנידון בחנק כיון שאינו יכול לקיים בו מצות סקילה ולא דמי לקרבן כיון דלא ידע אי קרבן לייתי פטור דלא שייך למימר דיביא קטן שבהם ואפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן ונמצא מביא חולין לעזרה ע"כ. כתוב בגליון תוספות חטאה מחייבי ביה כשבה או שעירה שהוא קרבן קטן וידיעה לפר למשיח שהוא קרבן גדול ע"כ. מכל מקום שמעינן דבקושית התוספו' מיתרצא שפיר קושיית הריטב"א ז"ל מיהו צריך לתרץ קושיית התוספו'. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואשתני ולא אשתני תנאי היא פירש"י ז"ל אי אמרינן אשתני גופא אשתני קטלא דמ"ד הכא אשתני דינא כל שכן בדשילא ואקשי' אימר דשמעת ליה לר"ש וכו' דאזיל (אף) בתר ידיעה לחודה מי שמעת ליה פי' דאילו לא אזיל ר"ש בתר חטאה היה לך לומר כאן תדון בחנק אבל ר"ש בתר חטאה אזיל אלא לגבי קרבן כיון שא"א לו להביא קרבן עד שיודע לו ולא נודע לו אלא לאחר שהוא משיח או נשיא אינו מביא קרבן כדמעיקרא דהשתא הוא דחייל עליה חיוב קרבן אבל גבי נערה שזינתה משעה שזינתה נתחייבה בסקילה הילכך נדון באותה מיתה החמורה. זהו תורף הפירוש. עד כאן: וע"פ דרך זה משמע לי לפרש דרב נחמן סבר דהיינו תנאי דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני דכי היכי דתני שילא תדון בחנק משום דאזיל נמי בתר השתא ולהכי תדון בסקילה מיהא דהיינו חנק הכי נמי קא פטר ר"ש מקרבן משום האי טעמא דאזיל נמי בתר השתא ולא ידעינן הי קרבן ניתי ולהכי פטור וכמו שהקשו התוספו' ז"ל. והיינו משום דסבירא ליה לרב נחמן דמטעם דאשתני גופא הוא דקא פטר ר"ש ולהכי איכא למימר כיון דטעמיה היינו משום דאשתני גופה ומ"ה קא פטר ר"ש מטעמא דכתבו התוספו' ז"ל וכדכתיבנא דהילכך גבי קטלא דלא שייך למימר הכי אלא אדרבה קי"ל דהנחנקין שנתערבו בנסקלין דנדון בחנק אזלינן בתר השתא ותידון בחנק וזהו שכתב רש"י ז"ל פטורין. לגמרי אלמא דמשום דאשתני גופא אשתני קרבן. ע"כ. פי' כיון דאשתני גופ' ע"כ אשתני קרבן ולא ידעי' מאי ניתו הלכך פטורין לגמרי וכדכתיבנא. ואפשר היה לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר דה"ק דכיון דמשום דאשתני דינא קא פטר היכא דאשתני גופא יחייב קרבן כדהשתא דמינוי לא חשיב שינוי הגוף לגמרי וליתא אלא הנכון כדכתיבנא. ופריך עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' פי' דטעמא דקא פטר ר"ש לאו משום דאשתני גופא בלחודה כי היכי דנילף מקרבן לקטלא אלא משום דגבי קרבן בעינן ידיעה דאי אפשר לו להביא קרבן עד שיודע לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא למגמר מקרבן לקטלא ואילו הוה קאמר ר"ש דליתי כדהשתא משוח פר ונשיא שעיר הא ודאי דהוה שמעי' מיניה הא דתני שילא דתדון בחנק דאלמא משום דאיכא שינוי הגוף אזיל בתר ידיעה ולא בתר חטאה דלא חשיב שעת חטאה כיון דאשתני גופא אבל השתא דקא פטר לגמרי מקרבן לאו משום דחשיבא ליה שינויא דגופא אלא טעמא דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופא פי' דאין קרבן בלא ידיעה והרי הידיעה בשעה שהוא נשיא הויא אבל גבי נערה דכל חיובא אתיא לה משעה שזינתה אין לנו לילך אלא בתר מעיקרא ושינוי הגוף לא חשיב ולא מידי כנ"ל. והכל הוא מובן בלשונו של רש"י המאיר עינינו בתורה דוק ותשכח: וז"ל הרא"ה ז"ל. אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת ליה אם כן כלומר דאזיל לגמרי בתר השתא ליתי קרבן כדהשתא משיח פר ונשיא שעיר כשילא דאזיל לגמרי בתר השתא אלא ודאי ר"ש בתר מעיקרא לגמרי קא אזיל אבל שאני קרבן דלא חייל חיוביה אלא בחטאה ובידיעה הלכך בתר מעיקרא לא אזלינן דלא הות ידיעה בתר השתא נמי לא דלאו דינא הוא דניזול בתר בסוף אבל בההיא דשילא כוליה חיובא בשעתא דזנאי הוה וכיון דכן אזלינן בתר מעיקרא. עד כאן. ובשיטת רבו הרמב"ן ז"ל אמרה:

האמר ליה רבי יוחנן לתנא תני כו' ואיכא למידק לפי מאי דפרישנא לעיל דכי קאמר אשתני ולא אשתני תנאי היא ולא משום דצריכינן לאשכוחי תנאי דפליגי בהכי הוא דאמרינן דתנא דשילא ותניא אחריתי תנאי היא דבלאו הכי נמי שפיר מצינן למימר תנאי היא דהא אינהו גופייהו תנאי הוו אלא משום דבעי' לאשכוחי פלוגתא קצת בכה"ג כי היכי דלא ליהוי פלוגתא חדשה מעתה תקשי אתו' משום דלא אתיא ר"ש כותיה דשילא משבשינן לדשילא דלמא הא דתני שילא הויא תנא בפני עצמו דס"ל הכין ופליגי תנאי בהכין ויש לומר דלהכי כתב רש"י ז"ל האמר ליה כו'. שינויא הוא. פי' כלומר שינויא בעלמא הוא דבפ' בן סורר משום קושיא אחריתי צריכין אנו להגיה כן בדשילא ולהכי אמרינן הכא נמי הכין ודייקא נמי דקאמר הא אמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דהוי הודאת הקושיא ולא תירוצא כנ"ל. ואכתי איכא למידק היכי מצינן למתנייא להא דשילא כלל והא אי תנינן בסקילה אין כאן אלא שתי מדות בנערה ולא שלש ואפשר ולבסוף בגרה תדון בבית הסקילה ולא בשער העי' ולא בפתח בית אביה שהרי היא בוגרת לפנינו נשתנה מיהא מקום סקילתה כנ"ל:

ואמאי נערה המאורסה וכו' הא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דדעת המקשן מעיקרא הויא דהכל הולך אחר גמר דין ולהכי כי דחינן להא דשילא ואמרינן תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ועוד יש לי לפרש שמעתין בענין אחר דמעיקרא פריך למימרא דכל היכא דאשתני גופא כו' פי' ואפילו במוציא ש"ר מדקתני רישא באו לה עדים בבית אביה וכו' דאלמא דלא אשתני אלא מבית אביה לבית חמיה פי' שנשאת אבל גופה לא אשתני כלל דאלו אשתני גופה כגון סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק וכדקתני סיפא ואפילו במוציא ש"ר הדין כן ולהכי פריך מדתניא נערה המאורסה שזינתה ומ"ש בגרה הוציא עליה ש"ר וכו' ומיהו אי הוה שמיע ליה דבנערה המאורסה דוקא תני כן ולא במוציא ש"ר לא הוה קשיא ליה ולא מידי אלא עיקר רומייה אמוציא ש"ר וכדכתיבנא ומשני רבא מוציא ש"ר אמרת וכו' פי' דבעית למידק מדתני שילא באו לה עדים בבית חמיה וכו' דבמוציא ש"ר נמי אמרינן דאי בגרה אשתני קטלא שאני מוציא ש"ר וכו' ולעולם במוציא ש"ר לא אשתני קטלא ולהכי נקט באו לה עדים בבית חמיה וכו' משום דבעי לאשמועינן טעמו של דבר דהיינו מאי דקאמר רבא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' הלכך תנא דברייתא נמי קאמר הכין אלא שקצר ופריך עלה רב הונא בריה דרב יהושע דאין זה טעם הדבר דדילמא כי חדית וכו' והלכך הדרינן לדיוקן דמעיקרא דמדקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' אלמא דבמוציא ש"ר אילו בגרה תידון בחנק ומשני אלא אמר רב נחמן וכו' ופרכינן עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' ומהדרינן האמר ליה רבי יוחנן וכו' פי' ואפילו נערה המאורסה נמי בלא מוציא ש"ר תדון בסקילה ולא היינו צריכין לשבושי כולי האי אלא דנימא שמוציא ש"ר דוקא הוא שתדון בסקילה אבל בנערה המאורסה דכתיב בהדיא נערה המאורסה אית לן למימר דסרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק אלא משום דבדוכתא אחריתי צריכין אנו לשנויי הכין משבשינן לה ה"נ הכין וכדכתיבנא ולהכי פריך ואמאי נערה המאורסה וכו' דבשלמא לדידי לא הוה רמינן אלא ממוציא ש"ר למוציא ש"ר ומיהו בנערה הוה ניחא דתדון בחנק אבל לדידך דתרצת לי דבנערה המאורסה נמי תדון בסקילה והא נערה המאורסה כתיב. כנ"ל: אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר פרש"י ז"ל דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוציאוה וקשה דהא במוציא ש"ר כתיב ודילמא במוציא ש"ר חדית רחמנא דהכי נמי חדית ביה חדושא אחרינא דנכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' וכדקאמר רבא לעיל ותירצו בתוספות דכיון דדרשינן הנערה שהיתה כבר לומר דבתר מעיקרא אזלינן הלכך מהכא שמעינן דבכל דוכתא אמרינן הכי דכל היכא דאשתני גופא לא אשתני קטלא ואילו לא הוה שמעינן לה אלא מהדין הכתוב בה הוה פרכינן שפיר ודילמא כי חדית רחמנא וכו' וכדפרי' רב הונא לעיל בכיוצא בזה אבל השתא דמקשינן לה מייתורא דקרא דכתיב הנערה דמשמע דנזיל בתר מעיקרא וכדכתיבנא הלכך יש ללמוד כן בכל דוכתא כנ"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר ומהאי ילפינן בכל מקום דכל היכא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. ע"כ: אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם יש לפרש דה"ק בשלמא למ"ד דמוציא ש"ר חידושא הוא כדשנינן אליבא דשילא לא קשיא ליה הא דבדידה חדית רחמנא בדידיה לא חדית רחמנא אלא לדידך דאמרת דינא הוא אמאי. הריטב"א ז"ל: על פתח ב"ד פי' סמוך לב"ד ולא בפתח ב"ד ממש דהא בעינן לרחוקיה כי היכי דתהוי ליה הצלה ע"י רוכב הסוס כדאיתא בסנהדרין. הריטב"א ז"ל: וכתבו התוספות ז"ל ריש פרק נגמר הדין כהאי טעמא דכי היכי דתיהוי ליה הצלה א"נ דלא מתחזו ב"ד רוצחין דאמרינן התם בפרק נגמר הדין לא קיימינן אלא אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה אבל חוץ לב"ד מקרא מלא הוא דכתיב הוצא את המקלל וכדדרשינן התם במתניתין וכיון שכן הכא דבעינן ע"כ שיהא על פתח ב"ד טעמא דהצלה לא שייך הכא דמפתח ב"ד ממש לסמוך לפתח לא שייך טעמא דהצלה דהצלה פורתא לא שמה הצלה. ומיהו טעמא דלא לתחזו ב"ד רוצחין שייך נמי הכא דעל הפתח ממש מתחזו ב"ד מתפארין ברציחה אבל סמוך לפתח לא מתחזו כולי האי ולהכי כתבו התוספות לאו דוקא על פתח ב"ד אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין כדאמרינן בפרק נגמר הדין אמילתא אחריתי ע"כ. ומיהו איכא למימר דכיון דכתיב שעריך ולא אפשר משום דרובא ע"ג שערי ב"ד מקרו שעריך וכל כמה דמצינן לקיומי מאי דכתיב שעריך טפי עדיף והלכך על פתח ב"ד ממש בעי מיהוי ומ"ה נמי לא בעינן דליהוי חוץ לשלש מחנות אע"ג דכל הנסקלין ילפי' מפרים הנשרפים דצריכין ליסקל חוץ לג' מחנות כדאיתא בפרק נגמר הדין. וכ"ת תינח היכא דכתיב שעריך כגון בעבודת כוכבים אבל בנערה המאורסה דלא כתיב שעריך אדרבה אית לן למילף מפרים הנשרפים דליהוי חוץ לשלש מחנות ואמאי הויא על פתח ב"ד ומסתמא בית דין לאו חוץ לשלש מחנות יתבי דהא דגמרי' לקמן פתח מפתח כו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וכדפי' רש"י ז"ל לקמן כדי ללמד שעריך ולא שערי ע"ג ומשום הך אסמכתא לא סמכינן דרשא גמורה דפרים הנשרפים. וי"ל דגבי נערה המאורסה נמי הכתיב על פתח בית אביה דהיינו תוך שלש מחנות וכשאין לה פתח בית אב פתח שער העי' במקום פתח בית אב קאי והיינו דקתני אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא והכי איתא בספרי דוקני וכן גרסי התוספות ז"ל פי' ולהכי נקט שער העיר ההיא לומר דהרי היא במקום פתח בית אב ובעיר שרובה ע"ג פתח בית דין הויא במקום פתח בית אב ומעתה לא תיקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות כשאר הנסקלין לא כנערה המאורסה ולא כעו"ג וכדכתיבנא:

ומיהו התוספות ז"ל לא פירשו כן וקשיא להו דאמאי נסקלת על פתח בית דין והא חוץ לשלש מחנות בעינן ותירצו בעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה ככתוב בתוספות והא דקתני סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא לא בעי למימר שער העיר ההיא שהאב בתוכה אלא שאין לו בית ונמצא דפתח שער העיר במקום פתח בית אב קאי וכדכתיבנא אלא להכי קתני ההיא לאורויי דהיינו עיר שסרחה בו והוה ליה כהאי דתני גבי ע"ג על שער שעבד בו ולכל מאי דתני הכא גמרינן מע"ג ולא לענין עיר שרובה ע"ג לבד וכיון דלא קפדינן שתהא נסקלת על שער העיר שהאב בתוכה אלמא לאו במקום פתח בית אב קאי ומעתה תקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות ואין לתרץ משום דכתיב שעריך וכמו שתירצו התוספות בפרק נגמר הדין דהא נערה המאורסה לא כתיב שעריך וכדכתיב' הא אין לך לתרץ אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דבעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה כנ"ל ודוק שהפכו התוספות הדיבורים דמעיקרא נקטו על ב"ד ושוב נקטו סוקלין אותה על פתח שער וכו'. וקל להבין אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל שעריך. בעו"ג כתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו וגו'. ע"כ. ומשמע לי דס"ל ז"ל דדוקא בע"ג בעינן על שער שעבד בו כדקתני בברייתא אבל בנערה המאורסה לא בעינן דדוקא ממלת שעריך גמרינן לנערה המאורסה ומיהו מאי דבעינן שער שעבד בו גמרינן מדכתיב אשר עשו אצל שעריך ומאי דגמרי' בסמוך נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה וכו' היינו לומר בשעריך קאי אצל מאי דביני שעריך דלמטה ולמעלה והלכך לא גמרי' מיניה לנערה המאורסה אבל מאי דילפינן ממלת שעריך לבד דהיינו שעריך ולא שערי ע"ג ילפינן נמי מינה לנערה המאורסה כנ"ל: גרש"י ז"ל גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך ויש גורסין גמר פתח מפתח שער ושער משעריך והכל דרך אחד. הריטב"א ז"ל. ג"ה תנו רבנן המוציא שם רע לוקה ונותן מאה סלע רבי יהודה אומר וכו' ולא גרסינן בין בעל בין לא בעל דהא בסמוך אוקימנא כשבעל דוקא והיינו נמי דאמרינן באוקמתא קמייתא הכי קאמר המוציא ש"ר לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל אלמא אוקמתא הוא דעבדינן לברייתא ולא למתניא הכי בהדיא. הריטב"א ז"ל:

רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום וכו' כרבי אליעזר בן יעקב פרש"י ז"ל כראב"י. דאמר לקמן לא נאמרה פרשת מוציא שם רע אלא כשבעל הילכך מאה סלע לא מחייבינן ליה אלא כשבעל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא לקי ואפילו לא בעל דהא הלך רכיל ואי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ר' יהודה לטעמיה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו במסכת מכות וכו'. והוא שבעל. כראב"י וקסבר ת"ק אליבא דראב"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומלקות דמוציא שם רע חידוש הוא דמויסרו אותו נפקא וההיא קרא כשבעל כתיב. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום. דמלקות משום אזהרת לא תלך רכיל הוא ולאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ע"כ: והקשו עליו דלקמן בעי תלמודא אזהרה למוציא שם רע מנין מלא תלך רכיל משמע בתר דילפינן מלקות מויסרו מהני האי לאו לאזהרה אבל למלקי לא. ועוד כל אדם שיחרף את אשתו מזנות לילקי ועוד אמאי אצטריך ויסרו לרבי יהודה. ותירץ רשב"א דאי לא כתיב ויסרו לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא שם רע אבל השתא דשמעינן דלקי מויסרו אנו צריכין למצוא אזהרה ומוקמינן ליה לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר. ובזה נתרץ הכל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דלמלקות צריך לקרא מבחוץ ולא סגי במאי דכתיב גבי מוציא שם רע ויסרו כדי להלקותו הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן דדוקא למאי דעניש קרא להדיא במוציא שם רע ואין אנו צריכין לקרא אחרינא מבחוץ הוא דקאמרינן ביה דברים ככתבן כגון מאה סלע אבל מלקות אף על גב דכתיב ביה נמי ויסרו הרי אי לאו אזהרה דלא תלך רכיל לא הוי לקי הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן אלא בין בעל בין לא בעל לוקה ושאר כל אדם שמחרף אשתו כיון דלא כתיב ביה ויסרו לא לקי כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא וכו'. פי' כיון דאין המלקות אלא על ידי אזהרת לא תלך רכיל אף על גב דעיקר המלקות משום ויסרו דכתיב גבי מוציא שם רע מכל מקום הרי אינו לוקה אלא משום אזהרת לא תלך רכיל הילכך לא שאני לן בין בעל בין לא בעל ולא אמרינן ביה דברים ככתבן ולכן שני ליה בין מלקות למאה סלע כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דבכל סוגיא דלעיל פריך תלמודא אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם משמע דלכ"ע אין זה בלא זה. ועוד הקשה על מה שפירש ז"ל דמוציא שם רע הוי לאו שאין בו מעשה דא"כ לחשבינהו גבי הנך דתנא בפ"ק דתמורה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן כל לא תעשה שבתורה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם. ונראה לר"ת דלכ"ע אין מלקות אלא כשבעל אליבא דרבי יהודה ולא שני ליה בין מלקות למאה כסף כיון דעיקר המלקות כתוב ביה דהיינו ויסרו דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא ולוקה היינו מכת מרדות לכ"ע ואפילו לדעת המקשן ורב פפא והכי קשיא ליה והתניא רבי יהודה אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה פי' קס"ד דאינו לוקה כלל קאמר דאין לו לשנות אינו לוקה הואיל ומדרבנן מיהא לקי ומשני אמר רב נחמן ה"ק בעל לוקה מדאורייתא לא בעל אינו לוקה מדאורייתא אבל לוקה מכת מרדות מדרבנן והא נמי דקתני ללקות לוקה מכל מקום היינו מלקות מדרבנן והא דקאמר רב פפא מאי לוקה ממון לא אתא לאפלוגי אהא דמפרש דלוקה היינו מכת מרדות וכו' ככתוב בתוספות. כנ"ל לפרש שיטת התוספות ז"ל דהמקשן נמי הוה ס"ל דמלקות מדרבנן דאי ס"ד דמקשן דמלקות דאורייתא קאמר ורמי מתנייתא אהדדי וכדבעינן לפרושי לשיטת רש"י ז"ל הרי גם לשיטת ר"ת ז"ל צריך ליישב דעת המקשן ובהכי נמי ניישב כולה שמעתתא ומאי קשיא ליה לר"ת על שיטתו של רש"י ז"ל: ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכ"כ וז"ל. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום פרש"י ז"ל לוקה משום לא תלך רכיל בעמך דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין. והקשו עליו בתוספות דא"כ אפילו המוציא שם רע על הבוגרת ועל כל אשה נמי ועוד לא תלך לא אדכריה תלמודא אלא לאזהרה בלחוד ומלקות מויסרו נפקא דאי לא לר' יהודה ויסרו אותו למה לי לכך נראה להם כמו שפירש ר"ת ז"ל דמלקות דרבנן קאמר והא דפרקי' לקמן לוקה מכת מרדות דרבנן לאו למימרא דהשתא סבירא לן דמלקות דאורייתא קאמר אלא משום דקתני לא בעל אינו לוקה ומשמע אינו לוקה כלל להכי פרקינן דלעולם לוקה מכת מרדות דרבנן. ע"כ: והרא"ש ז"ל כתב וז"ל. ונראה כפי' ר"ת ז"ל שפירש דלוקה דקתני היינו מכת מרדות והאי דלא ניחא ליה לרב פפא תירוצא דרב נחמן לאו משום דפליג עליה דלדידיה נמי הוי פירושא הכי כדפרשינן אלא אהא מהדר רב פפא דקבל רב נחמן הקושיא מההיא הברייתא דתניא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ומשום אותה קושיא תירצו לוקה מכת מרדות מדרבנן וקא"ל רב פפא מהא ברייתא לא קשיא מידי דע"כ לוקה דקתני בברייתא היינו ממון דלא מסתבר שיניח התנא לשנות מאה סלע דכתיבי בקרא בהדיא וישנה מלקות דרבנן דלא כתיבא בהדיא דבכולהו מתני' דלעיל לא קתני מלקות גרידא אלא בהדי מאה סלע. ועוד קשה לרב פפא דאין לו לשנות אינו לוקה בברייתא בתרייתא כיון דמדרבנן מיהא לוקה מכת מרדות ע"כ. לא ביאר הרב ז"ל מה היה דעת המקשן. ולכאורה משמע מדבריו ז"ל דמאן דרמי מתנייתא אהדדי לא אסיק אדעתיה דלוקה מכת מרדות מדרבנן קאמר והנכון מה שכתבתי. ומכל מקום קשיא להו לתוספות ז"ל על שיטת ר"ת ז"ל דהא אפילו לרבנן דס"ל בעלמא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במוציא שם רע סבירא ליה דלוקין כשבעל אף על גב דהויא ליה לאו שאין בו מעשה דעל דיבורו הוא דלקי וכיון שכן לרבי יהודה כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא הוה לן לפלוגי הכא במוציא שם רע בין בעל ללא בעל דהוה לן למימר דאהני לן מאי דס"ל בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה דלא נימא לגבי מלקות דברים ככתבן אלא דילקה אפילו לא בעל דאף על גב דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא מכל מקום כיון דכתיב ביה ויסרו ואזהרתיה מלא תלך רכיל ובכל מקום לוקין על לאו שאין בו מעשה לרבי יהודה הוה לן למימר דילקה אפילו לא בעל: ותירצו בתוספות דלא אהני מידי מאי דסבירא ליה בעלמא לאו שאין בו מעשה לוקין כיון דלא איירי קרא אלא דוקא כשבעל הרי גלה הכתוב כאן דלא לקי אלא כשבעל דדברים ככתבן בעינן אבל מאי דכתיב בפרשה ועיקר מלקות מויסרו נפקא דלא תלך רכיל לא אתא אלא לאזהרה בעלמא. ועוד תירצו בתוספות דאילו הוה ידעינן מעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין הכי נמי דהכא נמי הוה אמרינן דלוקה אף על פי שלא בעל וכדכתיבנא ומיהו מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה דלוקין על לאו שאין בו מעשה וכיון שכן יש לנו לומר דברים ככתבן אפילו לגבי מלקות ותקשי נמי לשיטת רש"י ז"ל מהכא דהיכי מצינן למימר דטעמיה דרבי יהודה דלוקה מכל מקום משום דהוי לאו שאין בו מעשה והרי מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה הכין. ודע שבקצת נוסחאות מהתוספות כתוב ואם תאמר לרבי יהודה דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה אמאי אצטריך והיה אם בן הכות הרשע וגו'. ויש לומר דלרבי יהודה איכא לשנויי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"כ. וזה גליון תוספות ואינו מהפנים ועל קושיא זו נמי קאי הא דקאמר ועוד דהא דלוקין לאו שאין בו מעשה וכו' ועיין בתוס' סנהדרין פ"ק דף י':

לוקה מכת מרדות דרבנן פירש בעל הערוך ז"ל דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בערב הפסח ובפי' המשנה למסכת נזיר פירש שמכין אותו לפי אומד ב"ד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין הדברים דכל מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש להבא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא לייסרו לשעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות. הריטב"א ז"ל:

בגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא משמע דאההיא דסליק מיניה קאי דא"ל ר' יוחנן לתנא תני תידון בסקילה ואהא מקשה נערה המאורסה אמר רחמנא ונראה דלאו מרישא דקרא פריך דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורסה דהתם ודאי אשעת ביאה קאי דכתיב ושכב עמה אלא אסיפא דקרא קאי דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר את הנערה וגו' משמע דאשעת הוצאה נמי קפיד רחמנא שתהיה נערה והא דלא קשיא ליה כה"ג אההיא ברייתא דקתני משבגרה הוציא ש"ר בסקילה ואמאי הא התם במש"ר נמי כתיב והוציאו את הנערה וההיא בוגרת היא נ"ל דהתם איכא למימר דהא דכתיב והוציאו את הנערה אפתח בית אביה קאי. לאפוקי בוגרת בשעת הוצאה דאין סוקלין ע"פ בית אביה אבל מעיקר סקילה לא מיעטה רחמנא. אלא דלפמ"ש לא א"ש מה שפרש"י לדברי התרצן דהנערה שהיתה כבר היינו קרא דוהוציאו את הנערה דכתיב במש"ר דמייתורא דהאי קרא משמע ליה הנערה שהיתה כבר ואידך קרא הנערה דכתיב בנערה המאורסה הוי משמע ליה נערה ולא בוגרת ולולי דברי רש"י היה נראה דהתרצן נמי קאי אהנערה דנערה המאורסה אלא מדכתיב הנערה ולא כתיב נערה משמע ליה הנערה שהיתה כבר וצ"ע:

בתוספות בד"ה הנערה שהיתה כבר ומהכא שמעינן דכל היכא דאישתני גופא עכ"ל אפילו לפרש"י דמהנערה דכתיב במש"ר ילפינן אפ"ה ילפינן מיניה בכל דוכתי ולא אמרינן דמש"ר חידוש הוא דהא לענין אישתני גופא לאו חידוש הוא לכל הפירושים שכתבתי לעיל ומכ"ש לפמ"ש בשיטת התוספות דדוקא לרבא הוי חידוש למאי דס"ל דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת ש"ר בחנק וא"כ במש"ר הוי חידוש דבסקילה. משא"כ למסקנא דבכל ענין הוי בסקילה תו לא הוי חידוש אלא דין גמור דאזלינן בתר מעיקרא וממילא דה"ה לכל דוכתי אלא דאכתי מאי הוצרכו התוספות לזה הא כתבו התוספות לעיל בד"ה תנאי היא דבכל הסוגיא משמע לן דמסברא אזלינן בתר מעיקרא ומכ"ש למאי דמסקינן דאפילו ר"ש מודה דאזלינן בתר מעיקרא ורבנן דר"ש ילפי בהדיא בפ"ג דהוריות מקרא דבתר חטאה אזלינן ולא אמרי' אישתני דינא ולפ"ז לא איצטריך לן בשום דוכתא למילף דאזלינן בתר מעיקרא אלא דוקא הכא כי היכי דלא נימא נערה אמר רחמנא ולא בוגרת. ואפשר דהאי בכל דוכתי אנערה המאורסה קאי דאע"ג דכתיב נערה דמשמע ולא בוגרת וע"ז כתבו דאפ"ה ילפינן מהנערה דכתיב במש"ר אלא שזה דוחק ואפשר דל' אי הכי מילקי נמי לילקי משמע להו הכי ודו"ק:

בד"ה רבי יהודה אומר לוקה וכו' פ"ה משום לא תלך רכיל וכו' ואין נראה לר"ת דלקמן וכו' אבל לא למילקי עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא לר"ת דפשיטא דאיכא למימר דלקמן אליבא דרבנן איירי דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין וכ"כ מ"ז בס' מג"ש ליישב שיטת רש"י והנלע"ד בכוונת ר"ת דבלא"ה לא מסתבר לחייבו במלקות מקרא דלא תלך רכיל כיון דפשטא דקרא לא איירי כלל במוציא ש"ר ולא כתיבא בהאי עניינא ומהיכי תיתי נוקמי במש"ר טפי מבשאר כל אדם אלא משום דלקמן מייתי הש"ס האי קרא דלא תלך רכיל לענין מש"ר. וע"ז כתב ר"ת דמשום הא לא איריא אדרבא התם משמע דלא שייך האי קרא אלא לענין אזהרה ואיירי בכל אדם אלא דכל אדם אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר לוקין דכתיב ויסרו אבל ללקות לגמרי משום דלא תלך רכיל לחוד במש"ר אין שום סברא ול"ל נמי דר"י ויסרו נמי דייק א"כ הא גלי קרא בהדיא דהיינו דוקא כשבעל כמ"ש ר"ת גופא בסוף הדיבור כנ"ל בכוונתו ועיין בסמוך ומה שהקשו עוד אם כן כל אדם שמחרף אשתו מזנות לילקי דרך את"ל קאמר שאף אם נאמר דשייך טפי לאוקמי לא תלך רכיל לענין זנות אשתו א"כ כל אדם שמחרף אשתו לילקי דמה לי לא בעל במש"ר ומה לי שאר חירוף דרך זנות כיון דאידי ואידי לאו מויסרו מפיק להו:

בא"ד ועוד הקשה ר"י דאי לוקה מלא תלך רכיל לר"י אמאי צריך ויסרו עכ"ל. גם בזה יש לתמוה דהא ר"י גופא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה לא יליף אלא ממש"ר כדאיתא פ"ק דמכות הביאו התוס' בסוף הדיבור וא"כ שפיר איצטריך ויסרו כ"כ ג"כ מ"ז בס' מג"ש ולענ"ד שיטת ר"י ג"כ כמו שכתבתי בסמוך דאי ס"ד דר"י דריש ויסרו לענין מלקות אם כן הא גלי קרא להדיא דלא לקי אלא במאי דכתיב בהאי עניינא והיינו כשבעל כמ"ש ר"ת בסוף הדיבור אע"כ דרבי יהודא לא דריש כלל ויסרו לענין מלקות אלא מלא תלך רכיל לחוד יליף רבי יהודא דלקי וא"כ מקשה אמאי צריך ויסרו אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דמלא תלך רכיל לחוד לקי אכתי איצטריך ויסרו לאשמעינן דאפילו כשבעל דחייב קנס אפ"ה לוקה אע"ג דבעלמא קי"ל אין לוקה ומשלם גלי קרא הכא דלוקה ומשלם וצ"ע ודו"ק: