Ketubot 28a

ואם היה כהן אפילו לא ניסת:

לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו:

ואמר רב גרס ומהאי קרא שמעינן לה:

לוה הימנה בהיותה תחתיו:

בנכסי אביה שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגירש את אשתו קא מיירי:

אינה נפרעת הימנו ע"י עצמה שלא יקרבו בדברים:

באבל רבתי מסכתא היא וקורין אותה שמחות וזו היא משנה ראשונה שלה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו:

ארוס וארוסתו כהן היה:

ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דע"ז (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפי' לכהן:

כפר קטן נידון כשכונה וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא:

רב הונא אמר נגודי מנגדינן להו נראה לר"ת דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי כדאמרינן במועד קטן (דף יז.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא:

אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא בתרומה דרבנן וקשה לריב"א דאמר בפ"ק דפסחים (דף ד: ושם) דנאמנים על בדיקת חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופריך מידי מששא אית בהו ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וי"ל דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן אבל קשה דהיכא דבידו אפי' בדאורייתא אשה מהימנא דבפרק המדיר (לקמן כתובות דף עב. ושם) תנן וקוצה לה חלה ובניקור מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן וי"ל דבירושלמי מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים עצלניות הן ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני:

והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה דבתרומה סגי בא' כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין דלהכי מוקי לה בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן אינו נאמן אפי' יש גדול עמו הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן סגי בהוא ואחר:

קיום שטרות דרבנן תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור"י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמר לעיל (כתובות דף כ.) דחיישינן שמא זייף ומיהו בריש גיטין (דף ג. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד:

ודלמא עבד כהן הוא פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין וקשה לרבינו יצחק דבפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) מפרש הש"ס הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפי' אין מעלין שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש"ס וכן מפרש התם הש"ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה משום גרושה ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין וי"ל דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד ויוציאו עליו קול עבדות ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי מעשה ידיך במזונותיך:

והוא שיש גדול עמו יש דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא, ובפלוניתא שיצאת בהינומא, אבל שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, אינו צריך לצירופו של גדול, שאם אתה אומר כן תיפוק משום גדול לבדו, דהא מעלין לכהונה על פי עד אחד. אבל הראב"ד ז"ל אוקמה אכולהו, ומתניתין דהכא רבי יהודה היא דאמר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכדמוכח לקמן דמתניתין רבי יהודה היא, דאמרינן תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, והיינו רבי יהודה, אלמא מתניתין רבי יהודה היא. ומיהו הני דלקמן דקתני בברייתא נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה ומשפחה זו טהורה וכו', הנהו אפילו לחודייהו בלא צירוף גדול מהימני, משום דהנהו קלא יתירא אית להו ומיפרסמא מלתא, ועבידא לאיגלויי ולא אתי לשקורי.

הימנוה רבנן בדרבנן ודוקא בגודלן מה שראו בקטנם אבל בקטנן לא הימנוה, וקשיא לן, ומאי שנא מבדיקת חמץ דהימנוה אף בקטנן, כדגרסינן בפרק קמא דפסחים (ד, ב) הכל נאמנים על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ואמרינן התם דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן. יש לומר, דהתם שאני, דהא מוקמינן לה בדאמרי אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקי לה דייקי טפי, אבל הכא דלמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם, כגון דאמרי בדיק ליה. איכא למימר, דכיון דבדיקת חמץ שכיחא בכל שנה וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות דייקי בה טפי אבל בדמיון כתיבות אי נמי, באשה היוצאת בהינומא, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין, ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר. כן נראה לי.

נדחת מפניו ואין הוא נדחה מפניה פי' קתני לישני יתירא לאשמועי' שהיא נדחת מפניו ואף צריכ' ללכת מרחוק ואין הוא נדחה מפניה אפילו למקום קרוב ודלמא דאגיר אגיר ואתא מה לי אגר איגר או שיש לפניהם שווים בחצר וי"ל דקיימא לן טפי להו טפי מינ' כשהי' דרה במקו' מושכר מלהוציא מחצר שלה כשיש לפניה' בית בחצר ונגדי מנגודין להו פי' אף לאחר השמת' דאי לא מאי נגידי נמי דקאמר שהרי השמת' חמורה מן המחה' כדאיתא בפ' מקום שנהגו הלכך הנכון כדפירשו הגאונים ז"ל ואסקי' דכל היכי דגייסי אהדדי אפילו מן הארוסין אינם נפרעין אלא ע"י שליח והיא הצריכה לעשות שליח בשבילה כשם שאמרו היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ושמעי' מהכא האשה שאינה צנועה שיש לה תביעה מן האחרים והוא רוצה להתבזות בב"ד ע"י עצמה מזדקיקינן לה ומיהו אם האשה צנועה היא ואינה רוצה להתבזות בב"ד יכלה למנות אנטלר ואפי' היא נתבעת ואפילו למאן שאין נתבע ממנו אנטלר דאלו לדידן כל נתבע שבעולם יכול לימנות אנטלר וכדכתיבנא במסכת שבועות בס"ד:

מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן פי' אע"ג דלענין עדות גמור גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי תחילתו וסופו בכשרות כדאתא בפרק מי שמת ובמסכת גיטין בדברים שבמשנתינו הקילו אע"פ שתחילתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בתלמודא:

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא פי' ואע"פ שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה הכא נמי דשרינן ממילא על חתימת קרובו ותנא לא אתיא לאשמועינן הא משום ההיא פשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא כתב ידו ואין זה מעלה או מוריד לקרובו כלל ונראה הדברים דה"ה שהדיינים המקיימין העדות יכולין להיות קרובים של עדי השטר שהרי אינם דינם על הקרובים כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינים המקבלים עדותם קרובים אלו לאלו ואע"פ שהדיינים מכירים חתימות ידי העדים אין צריכין להינה בפעם ואפילו העד נעשה דיין משים קיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לעג דעלמא שלא יהא הדיינים קרובים לעדים שהוא פסול כדאמר בירושלמי לא מעידין זה על זה ולא זה על זה משום דרכי שלום ושם פי' הטעם שאם הוזמו הרי הם נהרגין על פי קרובים שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם ההוא יכולין הדיינים לדון השטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות השטר ליכא הזמה שמא אחרוהו וכתבוהו וכפירוש רש"י ז"ל בסנהדרין אבל אין זו שיטת התלמוד דילן דהזמה מילתא אחריתי ומעלמא קאתי להו כדאיתא במסכת סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן הרי ג' עדות ואין עדות אחד בהזמה וטעם פסול קורבה בתלמוד דילן גזרות המלך הוא שלא יהא הדבר יגמר ע"פ קרוביהם שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינה חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים להדיינים הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחר שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור בזה אפילו בקיום שטרות דרבנן שאין לקבל אפי' עדות הקרואים וכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל. אבל יש מרז"ל שאומרים דבקיום שטרות דרבנן כיון שהעד נעשה דיין אפילו נעשה דיין ע"פ קרובו וכן היה דעת מכרעת ולכ"ע צריך שלא היו עדים הקיום קרובים זה לזה דא"כ אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים וצריך ג"כ שלא יהיה הדיינים ולא העדים קרובים למלוה ולא ללוה שא"כ הרי השטר יגבה בעדי קרובים או בדיינים קרובים נמצא אתה אומר שלא הותרה קרובים בקיום אלא שיהיו המקיימים או הדיינים קרוב לעדים החתומים או שיהא עד קרוב לדיין לדעת קצת מרבותינו ז"ל ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול:

גמרא אמר רב הונא בריה דר' יהושע והוא שיש עמו גדול ודייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אע"פ ששני העדים המקיימין קרובים וכך נראה הדברים אע"פ שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצרכי למימר לפרש מתניתן נקט מתניתן לא אתי לאשמועינן מידי אלא לענין קטטות והא דבעינן גדול עמו היינו הדברים השנוים במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר זה כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאה בהינומא אבל לענין תרומה א"צ לצרופו של גדול דא"כ באותו גדול נמי סגי דהא מעלין בתרומה ע"פ עד אחד ואע"ג דהא דתרומה כר' יהודא דאמר אין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד וכדאיתא בתלמודא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפי' לר' יהודא מעלים לתרומה ע"פ עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי סגי בעד אחד וכן לענין טומאת בית הפרס אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא קמ"ל ופירוש ומתני' לא זו אף זו קתני ומסברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמ"ש ותנא דמתני נקט והנהו דמסתמא שכיח גבייהו וידעי כתבי דידהו:

הימנוה רבנן בדרבנן וא"ת וכיון דמלתא דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו אסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאיתא במסכת פסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' קטנים ופרשינן התם טעמא משום דבדיקת חמץ דרבנן וי"ל דהתם רגלים לדבר משום דבבדיקות חמץ מצוים כל השנה וכולם מתעסקים בה הלכך אפי' תינוקת דייקי בה משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינהו קטן לומר מכאן בא נחיל זה כשהיו הבעלים מרדפים אחריהם ואלו מסיחים לפי תומם וקושטא אמר ואומר מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאית' התם וטעמא בכה"ג שהבעלים מרדפים אחריהם ומסיחים לפי תומם רגלים לדבר דקושטא קאמר והוא שאמר כן על אחר כדאיתא בירושלמי:

וליחוש דלמא עבד כהן הוא וא"ת כי הוה עבד כהן מאי הוה דהא ראוי להאכיל בתרומה למכרו דלשיחרור ליכא למיחוש כדמוכח בסמוך אפי' לר"י ותו כי אמרינן בפירקן דלעיל חילוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ועוד אלא דהאי ליכא לאוקמי לא כר' יוסי כדאמרינן הכא דע"כ ר' יוסי היא כדאמרינן לעיל ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו בתרומה בתורת כהן גמור כדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהוג היה מנהג בנים אלמא נאמן עליו גבי אכילת תרומה לו ולבניו בתורת כהן וכיון שזה המעיד קטן היה באותו שעה לכך איכא למיחוש שמא עבד כהן הוא ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי:

מי שיש לו דין עם אשתו שנתגרשה כגון שלוה הימנה אחר שנתגרשה או בעודה תחתיו בנכסי מלוג או שתובעת כתבתה או באי זה צד של תביעה אסור לו לפרעה מיד ליד אלא על ידי אחר ואף אם באו לדין לפני בית דין אין בית דין נזקקין להם לשמוע טענותיהם אלא על ידי אפטרופוס שלה ומכל מקום דוקא בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין אין בה חששא ונפרעת על ידי עצמה ואי חזינן להו דגיסי אהדדי אף בזו אסור וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו כלה באשת כהן יש אומרין דוקא בדרך זה שהיא תובעת יכולה למנות אנטלר אבל נתבע אינו יכול למנות אנטלר שאין מעמידין אפטרופוס לנתבע וראיה להם בבבא קמא פרק ראשון ח' ע"ב ובמסכתא זו פרק מי שהיה נשואי צ"ב ע"ב ראובן שמכר שדה לשמעון ואתא בעל חוב דראובן וטריף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלאי הדר הא לאו הכי לא מצי למידן במקום נתבע ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ר"ל דלתובע מעמידין אפטרופוס אבל לא לנתבע ואף גאוני הראשונים שלחוה לישיבות בלשון זה תובע דאי בעי יהיב ליה לנכסיה מוקים אפטרופוס נתבע לא אלא שאף הם נותנים מקום לאשה צנועה למנות הן פנויה הן אשת איש אלא שאם תצטרך שבועה תבוא ותשבע ואף חכמי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהאפטרופוס אומר אנא יהיבנא משכנתא בבי דינא במקום הנתבע דאי מחייב אנא פרענא רשאי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין הלכה א' כהן גדול דן ודנין אותו והקשה וימנה אנטלר ותירץ הגע עצמך שיש שם שבועה וכי אנטלר בשבועה אלמא כל שאין שם שבועה מיהא ממנה שאם לא כן היה לו להקשות וכי נתבע ממנה אנטלר אלא שאין זו ראיה גמורה שאפשר שמכבודו של כהן גדול הקלו בו כל שאין שם שבועה הא אדם אחר לא וכן הדין שהטוען יכפור בכמה דברים שהנתבע יודה שחזקה אין אדם מעיז וכו' ואף לשיטה אחרת זו של בבא קמא ושל פרק מי שהיה נשואי אינה ראיה לדעתי שמא בזו יכול לדון בשבילו אף בלא הרשאה הואיל ועליה דידיה הדר וכבר הוספנו בדינין אלו בשני של סנהדרין:

המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי באשת פלוני שיצאת בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו על הגורן ושהמקום הזה בית פרס הוא ועד כאן היינו באין בשבת אבל אינו נאמן לומר דרך היה לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום הזה אמר הר"ם ובתנאי שיעיד עמו גדול זה העדות בעצמו ואז נקל ונדין בו ואלו הדברים כלם אמנם הם ענינים יצטרך בו העדות לבא והם כלם דרבנן לפי שקיום שטרות ותקנת כתבה מנה ומאתים ותחומין וטומאת בית הפרס וכן זאת התרומה אשר תנתן לזה הכהן אשר יעלה לכהנה באלו העדויות החלושים תרומה דרבנן שיהיה זה הדבר אשר תצא ממנו התרומה צומח בעציץ שאינו נקוב כמו שהתבאר בתרומות ומה שדומה לזה ולא יאמן זה העדות באמרו דרך ומעמד היה לפלוני לפי שהוא ממון מבלתי עדות שלם ואין מותר אצלנו ללמד העבד תורה וכן מהעקרים שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולזה לא תאמר אולי עבד כהן כהן הוא שהעבד לא ישנה לפי שאסור ללמוד אותו כמו שאמרנו ולא יחלוק על הגורן גם כן:

אמר המאירי אע"פ שמת אחד מאלו בעוד שזה קטן והוא נאמן בזה ופירשו בגמרא לא שיהא נאמן לקיימו על פיו לבד אלא כשיצטרף עמו אחר שאין קיום שטרות בפחות משנים על כל חתימה וחתימה ואע"פ שזה קרוב ללוה או למלוה או לערב כשר כל שאינו קרוב לעד שעמו ובתשובות לגדולי הפוסקים ראיתי שצריך לגדול מצטרף עמו שלא יהא קרוב לא ללוה ולא למלוה ולא לערב ולא לעד שעמו וכן אם העידו שנים בגדלן על חתימה שראו בקטנן אינו כלום עד שיצטרף עמו אחר גדול שהכיר החתימה משהגדיל ואף בדרך זה דוקא באלו השלשה שסתמו רגיל עמהם הרבה וסמכו בענין זה הואיל וקיום שטרות דרבנן אקילו גבה ויש מפרשים שאף בשאר כל אדם כן שהרי באחיו אמרו בגמרא דלית ליה אימתא ולא שכיח גביה ואם כן אף בשל כל אדם כן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ובלבד בדברים שהם רגילים בו ושאר הדברים הנזכרים במשנתנו אינו כן אלא יש מהן שצריך עדות שנים אלא שדיינו שיעידו בו בגדלם מה שראו בקטנם ויש מהם שדיינו באחד שמעיד בגדלו מה שראה בקטנו כמו שיתבאר בפרטים זכורני באשה פלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע והוא הוראה שבתולה נשאת מגבין לה מאתים על פיו שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ואינו צריך עדות אלא פירסום הדבר וזו צריכה לשנים אלא שדיינו ששניהם יעידו בגדלן על מה שראו בקטנן זכורני שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר ר"ל כשהיינו למדים יחד לטבול לאכול בתרומה לערב מאכילין אותו תרומה לערב על פיו ובזו דיו בעד אחד שיעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ומכל מקום פירשוה בגמרא דוקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אע"פ שבעד אחד מאכילין לו דוקא בעד שראה בגדלו ושהיה חולק עמנו בגורן ר"ל שכהן אחר הידוע בכהן מעיד עליו כך וכשר אף בעד זה לבד כשהעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ושמא תאמר בשני אלו נחוש שמא עבד כהן הוא תירצו בגמרא בראשונה שאסור לאדם שילמוד עבדו תורה ומאחר שמבית הספר היה יוצא לאו עבד הוא ובשניה תירצו שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו ושהמקום הזה בית הפרס ר"ל שדה דנחרש בו קבר שעושה בית הפרס עד מאה אמה כמו שביארנו ענינו בחגיגה ובהרבה מקומות ויש לחוש בו למגע של עצם כשעורה ועדותו בזו הוא מתוך שהיה אביו מונעו מליכנס לשם שלא לטמא טהרותיו וכל שעברו שם טהרות תולין על פיו אע"פ שלא היו מוחזקים בטומאה זו ומכל מקום אם העיד שאבד בו הקבר שדינו בשריפת התרומה אין שורפין על פיו ויש מפרשים דבר זה לקולא ר"ל שאם העיד שנידש או נופח טהור וכן נראה מסוגיית הגמרא שאמרו בית הפרס דרבנן כלומר מה טעם נאמן בה מפני שבית הפרס עצמו אף קודם דישה וניפוח אינו אלא מדרבנן וכן אם היה נודע בבית הפרס והעיד שלא היו נזהרים בו אלא עד מקום פלוני נאמן ופירושו שהמקום הזה לבד הוא בית הפרס ולא עוד:

ועד כאן היינו באים בשבת ר"ל שלא היו אבותינו מוחין בידינו ונאמנין שלא להצריך מדידה עד אותו מקום הואיל ותחומין דרבנן כמו שיתבאר במקומו שאפילו עבד ושפחה נאמנין בכך ושמא תאמר אף קטן עצמו יהא נאמן בה כבדיקת חמץ התם הוא דאמרי אנן בדיקניה אבל אם אמרו פלוני בדקו אין נאמנין ובראשון של פסחים תירצנוה בדרך אחרת והכל אמת:

אבל אינו נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה לילך בו לכרמו או לשדהו או מעמד היה לו לפלוני במקום הזה להספיד בו מתיו כשמוליכם לבית הקברות שכל אלו אפוקי ממונא הוא ואע"פ שקיום שטרות גם כן אפוקי ממונא הוא התם הוא משום דרבנן הוא וכן כתבה משום דרוב נשים בתולות נשאות וגלויי מילתא בעלמא הוא:

ושאכלנו בקצצה של פלוני ופירשו בגמרא שכשהיה אחד מן האחים נושא אשה שאינה כשירה באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו נשא אשה שאינה הגונה לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו באו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו וזו היא קצצה שתינוק נאמן עליה ובזו פירשו גדולי המחברים שבעדות אחד שיעיד בה על מה שראה בקטנו חוששין לו ובשנים פוסלין אותו ובתלמוד המערב הלכה י' פירשו שאם היה מניחה היו חוזרין פעם אחרת לעשות כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו:

ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלני כהן על ידי עצמו ר"ל שהוא מעיד אני בעצמי הייתי מוליכה אבל אם היה מעיד רואה הייתי שהיו מוליכין לו אינו כלום אלא אם כן ראה משהגדיל ויש מפרשים אף כשראה משהגדיל:

וכלן אם היה גוי ונתגייר או עבד ונשתחרר והעידו משנתגייר או נשתחרר על מה שראו בגיותו ועבדותו אין נאמנין ור' יוחנן בן ברוקא אומר נאמנין והלכה כתנא קמא ולמדת מכל מקום שבקטנותו אינו נאמן מכלום ואע"פ שבבדיקת חמץ אמרו הימנוהו רבנן בדרבנן התם דאמרי אנן בדיקניה אבל להעיד על אחרים בקטנותם בשום דבר לא ואף למי שגורס שם דאמר בדיק ליה מכל מקום שב ואל תעשה שאני ר"ל שלא להצריכו בדיקה אבל לעשות מעשה על פיו כגון ליתן תרומה ולהוליך טהרות בבית הפרס וכל שכן להוציא ממון לא והוא שאמרו על משנה זו בתלמוד המערב הלכה י' לא אמרו אלא בגדלן הא בקטנן לא:

תד"ה אלו נאמנים כו' משמע דבקוטנן לא מהימן כו' מוקי לה בגמ' בתרומה דרבנן וקשה כו' עכ"ל מכל אינך דקתני במתני' ל"ק להו דאף על גב דמדרבנן נינהו הרי לא האמינו בהו אלא שנים דהיינו שיש גדול עמו אבל מתרומה דהאמינו את זה שראה בקוטנו אפילו אין עוד עמו אחר כמו שהוכיחו התוספות לקמן קשיא להו שפיר אמאי לא מהימן גם בקוטנו כי התם גבי חמץ וק"ל:

בד"ה ודלמא עבד כו' דבפרק נושאין כו' דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין כו' עכ"ל צ"ע דמאי משמע ליה סוגיא דפרק נושאין טפי מסוגיא דהכא דמשמע נמי הכא דמשו"ה אין חולקין משום דמעלין כפרש"י לקמן [ד"ה] במקומו של ר"י מש"ה אמר אין חולקין ואם יש לבעל דין לחלוק לפרש להיפך דבמקומו של ר"י היו מעלין משום דאין חולקין ה"נ איכא לפרושי ההיא דפרק נושאין ע"ש וי"ל בדוחק ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא שכיחא כו' כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד כו' עכ"ל היינו היכא דמכירין אותו שהוא עבד הוא ירא לשאול תרומה אחר שישתחרר פן יתברר הדבר ולכך היו חולקין לו כל זמן שמכירין בו שהוא עבד אי לאו משום טעמא דמעלין אבל במתני' דהכא דאין אנו מכירין אותו שהוא עבד ודאי דאינו ירא לשאול גם אחר שישתחרר ולכך פריך ודלמא עבד כהן כו' ודו"ק:

במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא אם תאמר תקשי לך נמי סיפא דקתני אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה פשיטא יש לומר כל היכא דשמעינן רבותא ברישא איכא למימר דסיפא תנא משום רישא. מ"מ יצ"ו. וי"א בסיפא לא קשיא ליה דקמ"ל שלא תאמר טלטולא דגברא קשי מדאיתתא נהי דלא הוה פשיטא לן דמהאי טעמא בחצר של שניהם היא נדחית אבל סברתינו היתה נוטה דטלטולא דגברא קשי טפי ויש לי להוכיח דהשתא נמי הוה סבירא לן דטלטולא דגברא קשי מדדחי' דילמא דאגור מיגר והא איכא דאגור מיגר דתרווייהו שוין בה והיא נדחית מפניו מיהו בחצר של שניהם הוה מספקא לן אם היא נדחית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו אורחה לשכור בתים. שיטה ישנה:

ודילמא דאגור מיגר ואם תאמר מה לי אגור מיגר או שיש לשניהם בית בחצר דהא והא שניהן שוין בחצר. ויש לומר דאפילו קיל טפי להודיע כחה טפי מיניה כשהיא דרה במקום מושכר מלהוציאה מחצר שלה כשיש לשניהם בית בחצר. הריטב"א ז"ל: ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה פרש"י ז"ל לוה ממנה כשהיתה יושבת תחתיו מנכסי מלוג שלה וי"א שלותה היא מאביה והלותה לבעלה וגרשה ומת אביה ותובעת חובה. ואם תאמר אמאי לא נקט אינה נפרעת כתובתה על ידי אחר. יש לומר אורחא דמילתא נקט דאילו כתובתה לאלתר כשגרשה מתרעמת ונפרעת ממנו. שיטה ישנה:

נגודי נמי וכו' פי' שמותי ונגודי דאי אמרת נגודי בלבד נמצא שהוא מיקל דהא שמתא חמירא מנגודי כדאמרינן בפסחים [נב א'] במערבא ממנו אנגידא וכו' ורב הונא ודאי להחמיר אתי דהא קאמר נגודי נמי. שיטה ישנה והריטב"א ז"ל: וכן כתבו התוספות ז"ל אלא דלא מכרעי מדקאמר נמי דאפשר דלא הוו גרסי נמי אלא מדהוה בתרא עיין בתוס':

באבל רבתי כתב רש"י ז"ל מסכת היא וקורין אותה מס' שמחות וזו היא משנה ראשונה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. פי' לפירושו הוקשה לו ז"ל אמאי קראו אותה מסכת שמחות ולא קראו אותה על שם תחלת המסכת כמו מסכת משקין מסכת ביצה. ותירץ ז"ל לפי שהמשנה הראשונה הגוסס לכך לא קראו אותה על שם תחלתה דאין קוראין שם של פורעניות כנ"ל: ואי גייסי בהדדי כלומר שאנו מכירין בהן שאין מתביישין זה מזה אפילו מהאירוסין נפרעת על ידי אחר. ר' יהונתן ז"ל: מתניתין אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן פי' דאף ע"ג דלעדות גדול בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר ובעינן נמי שתהא תחלתו וסופו בכשרות כדאיתא בפ' מי שמת ומסכת גיטין ובדברים אלו שבמשנתנו הקלו אע"פ שתחלתן היה בפסלות מטעמא דמפרש בגמרא: נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא פי' ואף על פי שלא הכירו אלא כשהוא קטן וה"ה נמי דשרינן הכא ממילא להעיד על חתימת קרובו והכא לא אתא לאשמועינן הא משום דפשיטא ליה דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא על כתב ידו ואין זה מעלה ומוריד לקרובו כלל ונראין הדברים דה"ה שהדיינין המקיימין העדות יכולין להיות קרובים לעדי השטר שהרי אינן דנין על קרובם כלום אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינין המקבלין עדותן קרובין אלו לאלו ואף על פי שהדיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואפילו העד נעשה דיין משום דקיום שטרות דרבנן כדאיתא לעיל אפילו הכי יש לחוש בזה משום לתא דעלמא שלא יהיו הדיינין קרובים לעדים שהוא פסול כדאמרינן בירושלמי אין מעידין לא זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ושם פירשו הטעם שאם הוזמו הרי הן נהרגין על פי קרוביהן שהעידו עמהם או שדנו אותם ולפי הטעם יכולין דיינין לדון שטר שהוא חתום בקרוביהם דהא בעדות בשטר ליכא הזמה שמא איחרוהו וכתבוהו וכדפרש"י בסנהדרין אבל אין זו שיטת גמרא דילן דהזמה מילתא אחריתי הוא ומעלמא קאתי להו עונש וכדאיתא במסכת סנהדרין [כח א'] גבי הא דתנן שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה וטעם פסול דקורבא בגמ' דילן גזרת מלך הוא שלא יהא הדבר נגמר על פי קרובין שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינן חשובים אלא כעד אחד וכשהעדים קרובים לדיינין הרי הוא כאילו העד עצמו נעשה דיין אחד שהעיד ואין כאן דין שלם וכיון שכן יש לגזור זה אפילו לקיום שטרות דרבנן שלא יקבל דיין עדות קרוביו. וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל. אבל יש מרבותי אומרים דבקיום שטרות כיון שהעד שהעיד נעשה דיין אף נעשה דיין על עדות קרובו וכן היתה הדעת מכרעת ודכ"ע צריך שלא יהו עדי הקיום קרובים זה לזה דאם כן אין כאן אלא עד אחד וכן אתה אומר בדיינים צריך גם כן שלא יהיו העדים ולא הדיינים קרובים לא למלוה ולא ללוה שאם כן הרי השטר נגבה בעדות קרובים או בדיינים קרובים נמצאת אתה אומר שלא הותרה קורבה בקיום אלא שיהיו המקיים או הדיין קרוב לעד החתומים או שיהא העד קרוב לדיין לדעת קצת [רבותי] ודעתי ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול. הריטב"א ז"ל: גמרא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו לא קאי אלא אקיום שטרות ואיצתה בהינומא דאפוקי ממונא נינהו דאילו אתרומה ובית הפרס ובתחום שבת אי כשיש גדול עמו תיפוק ליה דאותו גדול נאמן לבדו. שיטה ישנה: והוא שיש גדול עמו דייקי קצת רבנן ז"ל דדוקא גדול עמו בעינן אבל רחוק לא בעינן כי אף על פי ששני העדים המקיימין קרובים לעדים החתומים הרי הם כשרים אם אינם קרובים זה לזה וכן נראין הדברים אף על פי שהיה אפשר לדחות הראיה דהכא מאי דאצטריכא ליה למימר לפום מתני' נקט דאילו במתני' לא אתא לאשמועינן מידי אלא לענין קטנות והא דבעינן גדול עמו היינו לדברים השנויין במשנתינו שצריך שני עדים כגון זה אומר כתב ידו של אבא וכגון שמעיד על האשה שיצאת בהינומא אבל לענין תרומה אין צריך לצירופו של גדול ואם כן באותו גדול סגי דהא מעלין לתרומה על פי עד אחד ואף על גב דאוקים להא דתרומה כרבי יהודה דסבר אין מעלין לתרומה על פי עד אחד וכדאיתא בגמרא הא מתני' בתרומה דרבנן היא ואפילו לרבי יהודה מעלין לתרומה על פי עד אחד דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל ולענין תחומין דרבנן נמי בעד אחד סגי וכן לטומאת בית הפרס. הריטב"א ז"ל:

משום דאית ליה אימתיה וכשמלמדו נותן עיניו בכתיבתו וכדי לכתוב כמותו אבל אביו דליכא אימתא כו'. תלמידי הר"י ז"ל: אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל פי' ומתני' לא זו אף זו קתני ומסתברא דכיון דקתני אחיו דלא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמאי שנא ותנא דמתני' נקט הנהו דמסתמא שכיח גביה וידע כתבא דידהו. הריטב"א ז"ל: וכבר כתבתי במתני' מה שכתבו תלמידי הר"י ז"ל בזה. והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וז"ל זה כתב ידו של אחי ודוקא אהני תלת אבל איניש דעלמא לא מפורש בירושלמי ע"כ ועיין בפסקין:

הימנוהו רבנן בדרבנן ואם תאמר וכיון דמילתיה דרבנן הוא למה אינו נאמן להעיד אפילו כשהוא קטן לגבי תרומה וכולהו איסורין דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ כדאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו קטנים ופירש טעמא התם משום דבדיקת חמץ דרבנן. ויש לומר דהתם רגלים לדבר לפי שבדיקת חמץ מצויה בכל שנה וכולם מתעסקין בה הילכך אפילו תינוקות דייקי בה [משא"כ באידך דמתני' דלא דייקי בה] טפי ואמר בדדמי ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר בכאן יצא נחיל זה כשהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן כדאיתא התם ובכה"ג שבעלין מרדפין אחריהם והם מל"ת רגלים לדבר דקושטא אמרו והוא שאומרים כן לאלתר כדאיתא בירושלמי. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה ואית דגרסי התם בדיק ליה. ויש לתרץ לאותה גירסא דהתם מהמניה משום דאי בעו מצו למבדקיה השתא בפנינו והרי בידם לתקן וליכא לאקשויי תרומה נמי הרי בידו להאכילו בתרומה דאיכא למימר קטן לא יכול להחזיקו בתרומה דאין מעשיו כלום. וקשיא לי אם כן בית הפרס דבידו לתקן ולנפח אמאי לא הימנוהו עליו בקטנו. ויש לומר דילמא קטן לא ידע למנפח וידע לבדוק מחמץ שרגיל בו. אמי"ץ. ועוד יש לומר התם דשב ואל תעשה הוא הימנוהו שלא להצריכו בדיקה אבל לעשות מעשה על פיו כגון לתת תרומה ולעשות טהרות בבית הפרס ולאפוקי ממונא לא מהמנינן להו א"נ יש לומר דברים הקבועים לעולם כגון מצות בדיקה שקבועה בכל שנה בההיא מהמנינן להו בדרבנן ולא נהירא דאם כן בתחומין אמאי לא ובעירובין פרק כיצד מערבין נמי גרסינן גבי תחומין לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל ואפילו עבד ושפחה נאמנין ואילו קטן לא קתני וטעמא דעבד ושפחה דמהימני מפני שגם הם מוזהרין במצות שבת כמו האנשים ועוד דשבת היא מצוה תדירה בכל שבוע ובדברים שהם ענין צרכי הבית ותדיר בכל יום נשים נאמנות אפילו בדאורייתא כגון בנקור בשר ובמליחתו ובספירת נדה. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל י"ל דהתם שאני דהא מוקמינן לה כדאמרי אנן בדקנוה דכיון דאינהו גופייהו בדקו לה דייקי טפי אבל הכא דילמא אמרי בדדמי ואפילו לספרים דגרסי התם כגון דאמרי בדיק ליה איכא למימר דכיון דבדיקת חמץ שכיח בכל שתא וכלהו מתעסקין בה אף תינוקות דייקי בקטפי אבל בדמיון כתיבות א"נ באשה יוצאה בהינומה ודאי לא דייקי בה כולי האי דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר כנ"ל. ע"כ:

כיון דרוב נשים וכו' גלויי מילתא בעלמא הוא אין פירושו דכיון דגלויי מילתא הוא לא משקר דהא אין אנו חוששין שישקר מדעת אלא שיטעה במחשבתו משום דבקטנו לא דק. ועוד א"כ בתחומין דגלויי מילתא בעלמא היא מאי שנא דמהימנינן ליה משום דתחומין דרבנן אלא ה"פ כיון דרוב נשים בתולות נשאות לא היינו צריכין לעדות גמורה אלא בפרסום דתרי בעלמא סגי ובגלויי מילתא שיצא הדין לאור ויתפרסם הדבר בלא גמגום וכך פרש"י ז"ל. שיטה ישנה:

וליחוש דילמא עבד כהן הוא ואם תאמר וכי הוי עבד מאי הוי דהא ראוי לאכול בתרומה למכירה ולשחרור ליכא למיחש כדמוכח בסמוך ואפילו לרבי יוסי ותו כי אמרינן בפרק דלעיל חלוק גרנות חזקה לכהונה אמאי לא פרכינן כי הכא דניחוש דלמא עבד כהן הוא ולא עוד אלא דבההיא ליכא לאוקמה דלא כר' יוסי כדאמר הכא דההיא ע"כ ר' יוסי היא כדמוכח לעיל. ויש לומר דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו לתרומה בתורת כהן גמור וכדאמרינן לעיל כי אמרינן דנהיג ביה מנהג בנים דאלמא נאמן עליו להאכילו לו ולבניו בתרומה בתורת כהן וכיון שזה המעיד הוא קטן באותה שעה איכא למיחש שמא עבד ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה אבל לבני ביתו אין להאכיל אבל בההיא דלעיל שהמעיד הוא גדול ומעיד בפי' שהיה מחלק בתורת כהן תו ליכא למיחש מידי. ע"כ הריטב"א ז"ל:

רש"י בד"ה ואם היה כהן אפילו לא ניסת עכ"ל לכאורה משמע מפירושו דלא כפירוש התוספות דלפירושם דוקא אם לא ניסת איירי דבניסת דחמירא ליה א"צ להרחיק אלא כדי שכונה ואפשר לומר דלשון אפי' שכתב רש"י לאו לענין שיעור הרחקה איירי אלא לענין עיקר הדין דבאשת ישראל פשיטא ליה לרש"י דאין שום סברא לומר שצריך להרחיק היכא דלא ניסת דפנויה היא אלא דוקא בניסת משא"כ באשת כהן ע"כ אפילו אם לא ניסת איירי דאי בניסת לא שייך להחמיר או להקל בענין שיעור הרחקה כיון דאיסור אשת איש ודאי חמור מאיסור כהונה והאי איסורא שייך בתרווייהו ואין שום סברא ג"כ לומר כיון דבאשת כהן איכא תרי איסורי חמירא ליה וא"צ להרחיק אלא במבוי שהוא שיעור קטן משכונה לשיטת הרא"ש ז"ל או להיפך כשיטת התוספות דמבוי גדול משכונה ולומר דהיכא דאיכא תרי איסורי החמירו יותר כסברת הרא"ש ז"ל דהא ודאי דלגבי איסור אשת איש איסור כהונה לאו מידי היא. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דעיקר בבא דאשת כהן היינו אם לא ניסת ולפ"ז לענין אי שכונה גדולה ממבוי או קטנה אין הכרח בפרש"י כן נ"ל ודו"ק וכה"ג יש לדקדק בלשון התוספות בד"ה ואם היה כהן שכתבו בסוף הדיבור כיון דניסת חמירא ליה אפילו לכהן וע"כ דהאי אפילו לאו לענין דחמירא ליה קאי דפשיטא דאשת כהן שניסת חמירא ליה טפי מאשת ישראל אלא דלשון אפילו אעיקר הדין קאי דאפילו אשת כהן שניסת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה לחוד ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו' עכ"ל לכאור' נראה מפירושם דדוקא אתרומה לא קאי דפשיטא לן לעיל דבגדול לחוד סגי דמעלין לתרומה דרבנן ע"פ ע"א משא"כ בתחומין ובית הפרס אע"ג דהוי נמי מדרבנן בעינן דוקא גדול עמו. וכ"כ מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' בדיבור הקודם אלא דהתוס' גופא בפ' בכל מערבין ובפ' מי שהוציאוהו מספקא להו אי בעינן בתחומין גדול עמו או לא ולשון המשנה שם לכאורה משמע דאפילו בעבד ושפחה לחוד סגי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ואפשר דכוונת התוספות כאן ג"כ היא כן דמתרומה מוכח דאכל הני דקתני מתרומה ואילך לא קאי רב הונא אלא דוקא לקיום שטרות והינומא דהוי מילתא דממונא מש"ה בעינן גדול עמו:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו' משמע לכאורה מלשונם דאתרומה לא קאי אבל אתחומין קאי דבעינן נמי גדול עמו אלא דבתוספות בעירובין פ' בכל מערבין ופ' מי שהוציאוהו מספקא להו לענין תחומין אי בעינן גדול עמו או לא והרא"ש ז"ל כתב כאן בפשיטות דבתחומין נמי לא בעינן גדול עמו:

בד"ה קיום שטרות דרבנן תימא כיון דמדאורייתא כו' א"כ כל אדם שירצה יזייף כו' עכ"ל. הנה רש"י ז"ל בריש גיטין דף ג' הרגיש בזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ע"ש וכתבתי שם דהו"ל כמילתא דעבידי לאיגלויי אלא דהתוספות כאן לא הונח להם בזה דנהי דמילתא דלא שכיח היא אפ"ה כיון דודאי איכא מיעוטא דמיעוטא דחציפי א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולפ"ז לשון כל אדם לאו דוקא ובשלמא בלא פי' רש"י אפשר דאף ע"ג דרוב בני אדם מוחזקין בכשרות אפ"ה כל בני אדם שיש להם ספק מלוה ישנה על חבירו יכול לזייף עליו שטר משא"כ לפרש"י דלא חציפי לזייף א"א לפרש תמיהת התוספות אלא כדפרי' דאכתי לא שבקת חיי משום הני דחציפי וחשידי. אמנם לענ"ד בזה ג"כ י"ל דאין לתמוה כ"כ דהא אם יוציא איזה אדם חשוד שטר מזוייף על חבירו בקל יוכל זה שכנגדו להציל עצמו ולשבר מלתעות רשע ע"י שיכתוב ג"כ שובר מזוייף באותן עדות עצמן או עדים אחרים שאין מכירין ג"כ. ועי"ל דריש לקיש גופא לא קאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן אלא כשיודעין מיהא שיש עדים בעולם ושמותיהם כן וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאגלויי ואף בגיטין הבאין ממדינת הים משמע בריש גיטין שהיו רגילין להחתים תמיד ספרי דדייני כדפרישית התם וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאיגלויי משא"כ כשאין העדים ידועין כלל אפשר דלכ"ע בעינן קיום. ובריש גיטין הארכתי בענין זה יותר ע"ש:

פיסקא ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר כו' ודלמא עבד כהן הוא כו'. כבר כתבתי לעיל דף כ"ה בל' התוספות בד"ה או דלמא שאין סברא זו מוכרח לחוש דלמא עבד הוא אף לענין יוחסין. משום דמכירין ישראל עבדים שביניהם דאלת"ה האיך מתירין לו לישא אשה כלל וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל דף כ"ד בד"ה אבל נאמן מסוגיא דהחולץ אלא דאפשר דאדרבא לענין לחלוק לו תרומה בבית הגורן במקום כהנים אחרים חשיב כמו לכתחלה ואיכא למיחש טפי דלמא עבד כהן הוא ובהכי אתיא ליה שפיר לישנא דמתני' גופא דקתני דנאמן לומר זכור אני בפלוני שהיה טובל לאכול בתרומה ומסקי' בסמוך דמהני האי עדות לתרומה דרבנן וא"כ מאי עדות שייך הכא שמעיד שהיה אוכל תרומה להאכילו השתא תרומה (דאי חשוד השתא לעבור אעון מיתה ולאכול תרומה א"כ מאי ראיה שאכל תרומה מעיקרא) אע"כ דמהני עדות שהיה אוכל תרומה לענין שנותנין לו עכשיו תרומה דרבנן וכמ"ש לעיל דף כ"ה בתוספות ד"ה ודילמא כו' וא"כ מקשה שפיר ודילמא עבד כהן הוא. ועוד נ"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתניתין דהכא דאלו נאמנין איירי אף בקרא עליו ערער דהא אמתניתין דלעיל בפירקין קאי דקתני וכן שני אנשים זה אומר כהן אני הרי אלו נאמנין ואיירי בקרא עליו ערער כדמסקי' התם דנפיק קלא. וא"כ מקשה שפיר ודלמא עבד כהן הוא והיינו אי קרא עליו ערער שהוא עבד דקפסיק ותני ואלו נאמנין. ומשני שפיר מסייע ליה לריב"ל. ובזה נתיישב מה שהשמיט הטור בא"ע סי' ג' יוצא מבית הספר לאשמעינן דבלא קרא עליו ערער לא בעינן יוצא מבית הספר דלא חיישינן דלמא עבד כהן הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הן וא"כ לא חיישינן דלמא עבד הוא לקצת הפוסקים וכמ"ש הבית חדש דמה"ט השמיט הטור הא מלתא דיוצא מבית הספר והיינו נמי ע"כ בלא קרא עליו ערער אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אף בקרא עליו ערער וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ודילמא עבד כו' וקשה לר"י דבפרק נושאין כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דמאי אולמא סוגיא דפ' נושאין טפי מסוגיא דבסמוך ע"ש קצת באריכות ובאמת דלפי הבנתי כל אריכות לשונו הוא שלא לצורך כיון דכל השקלא וטריא בסוגיא דפ' נושאין ככתבה וכלשונה איתא נמי בסמוך אלא דלאחר המחילה מכבוד תורתו של המהרש"א ז"ל אגב שיטפא לא דק שפיר דודאי אין כוונת התוספות אסוגיא דבמקומו של רבי יהודה דודאי יש לפרש להיפך דמעלין תלוי באין חולקין כמ"ש מהרש"א ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך אלא דכוונת התוספות בסוגיא ר"פ נושאין היינו אאידך ברייתא דקתני התם עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב עבד בהדייהו ומפרש סתמא דתלמודא התם טעמא דעבד משום דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ואהא קשיא להו שפיר דבלא"ה הו"ל למימר שמא ישאל לאחר שישתחרר וכבר הרגיש בזה ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש לעיל בפירקין והשיג על מהרש"א ז"ל מיהו סברת מהרש"א ז"ל אפשר דאין לפרש כן כוונת התוספות כיון דמייתי ראיה מהא דמוקמינן טעמא דאשה נמי משום גרושה וא"כ המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה טעמא דגרושה לא אסיק נמי אדעתיה טעמא דשחרור. ולמאי דמסיק התם טעמא דאשה גרושה אפשר דאין ה"נ דטעמא דעבד משום שחרור. אלא דאפ"ה לשון התוס' משמע להדיא כדפרישית דאהאי סוגיא קאי ופשיטא להו דבעבד יש לחוש לשחרור טפי אף מאן דלא חייש באשה משום גרושה וכן נראה גם כן לשון הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות פרק נושאין ע"ש:

תוס' ד"ה והוא וכו' לא קאי אתרומה עי' עירובין דף נט ע"א תוס' ד"ה אפילו עבד:

תד"ה והוא דלהכי מוקי בתרומה דרבנן כיון דסבר תנא דמעלין מתרומה ליוחסין. תמוה לי דמה צריכי לזה הא בפשוטו ניחא דבתרומה דאורייתא ממנ"פ אי מעלין ליוחסין מה מהני עדות גרוע לזה דהא יעלו ליוחסין ואי אין מעלין ממילא ע"א כשר לחוד מהני, ואם אין גדול עמו אמאי נאמן בדאורייתא על מה שראה בקטנו, אע"כ בתרומה דרבנן ומיירי באין גדול עמו ומ"מ נאמן בדרבנן על מה שראה בקטנו, וצ"ע. גם כל אריכות דבריהם אינו מובן אמאי לא הוכיחו בפשוטו דלא קאי אתרומה דהיכא דמעלין לא מהני גדול עמו, והיכא דאין מעלין בגדול לחוד תסגי: