Talmud Builders

    Commentary page

    Ketubot 103a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 103a

    Ketubot 103a. The full printed text of this folio side — 33 numbered segments, about 581 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מאי למקום שאמה דקתני מילתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם:

    דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו:

    לסוף איעתר משכיר:

    זבין ריחיא וחמרא לטחון בה מזונות ביתו:

    אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע"פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים:

    טחון וזבין באותה שלקחת:

    טחון ואותיב למזונותיך באותה שאצלי:

    ולא אמרן דלא יהיב דמי:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 103a · Sefaria

    Tosafot

    ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא תימה הואיל והאי עובדא בדלית טחינה לריחיא אמאי איצטריך רב עוירא למימר התם תרי כריסתא לית לה הכא טחון וזבין אפי' לא הוה משכח משכיר למיטחן ומיזבן דהוה חד כריסא לא הוה דמי למתני' דבמתניתין ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואמר רבי דבלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב הוה מצי לבטולי המקח שלא יצטרך ליתן לו אגרא הואיל ואית ליה פסידא אבל מ"מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר ריחיא שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן ונהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד זמן שהתנו ביניהן לא יוכל השוכר הואיל ומשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולית לך פסידא על כורחיך תניח לי הריחים עד הזמן שהרי לי הוה פסידא ולך אין פסידא:

    ה"ג שיפצא מאי ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ וכן פי' ר"ח:

    ברכת הבית ברובה פי' ר"ח כגון הא דאמרינן (שבת דף קכב.) נר לאחד נר למאה וכן כל כהאי גוונא אין נותנין:

    Tosafot on Ketubot 103a · Sefaria

    Rashba

    מתני' ונותנין לה מדור לפי כבודה. וכתב הרשב"א ז"ל נראה לי ממתניתין דאין משתמשת בכל הבתים עם ה.... ביחד, אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית ובאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה, הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר והיינו דמייתי ראיה מדכתב לה ואת תהא יתבא בביתי, דאלמא עיקרא דברייתא לומר שאינם יכולים לדחותה לגמרי מאותו מדור. והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכסתות ובכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, דודאי לאו בכולן קאמר, אלא נותנין לה מהם לפי ירושלמי (בפרקין ה"ג): דרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם ובעלה במדינת הים ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת היםׁ (אורחות חיים הל' כתובות דף צט ד"ה אלמנה, ר"ן על הרי"ף לעיל כתובות נד, א).

    מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה. ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו, אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו (תוה"ב שם).

    בעי אביי שיפוצא מאי תיקו וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבנו לא תחזק וכ"כ הרשב"א ז"לֿ (מ"מ הל' אישות שם)

    ת"ר בשעת פטירתו של רבי וכו' הא דמייתי הכא פטירתו של רבי נראה מהירושלמי (ה"ג) שהטעם לפי שאמרו שם שלשה דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו, אל תזוז אלמנתי מביתי, אל תספדוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו', ומשני דלא אמרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות (רשב"א בשטמ"ק).

    Rashba on Ketubot 103a · Sefaria

    Ritva

    ההוא גברא דאגרי' ריחיא לטחינה פי' שהשכיר בית הרחיים שלו בשכר שטרח לטחון מה שהיה לו לטחון כל השנה לסוף איעתר משכיר וזבין ריחיא וחמרא והיה טוחן לו ואמר ליה לשוכר הב לי דמי טחינה אמר ליה השוכר מטחן טחינא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עווירא מי דמי התם חדא כריסא אית להו וכו' כלומר דהתם א"א דלא ניתן לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול תפסיד מאחד מהם או כל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחון שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום מדידיה דיכול לטחון בראיי' שלקח לאחרים ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר לי' טחין וזבין טחין ואותיב אחריתי ולא אמרן אלא דלית ליה לשוכר טחינה אבל אית ליה לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה:

    אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואי לית את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא לקמן דיהבין לה לפי ברכת הבית אם היתה טענות לפי שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדברי' חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף יותר מינה בזה ואפי' לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפי' לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעת מזונות מחלו להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב בס"ד:

    ברכת הבית ברובה פי' רש"י ז"ל כיון שהם רבים ועוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפ"ז לא אתו שפיר הא דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכה מרובה משום דנר לאחד נר למאה:

    יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו פי' רש"י שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקאמר דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו לאחר שהורידם בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא הכי פי' דהכא זכתה דאלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמשה בו בחיי בעלה משא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטים אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דווקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות. יש ספרים שגורסים הכא תפסה התם לא תפסה וזה וזה כפי' רש"י ז"ל. אבל מבעלי תוספת שפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשוי עשוי כיון שלא תפסו מחיים ונקט קדמו שממהרו לעשות כן קודם שידען בדבר שימחו בהם. הא דאמרינן אימר צררי אתפיסנהו מסתברא לי דהכי פי' כיון דאיכא תרתי חדא אכלו בתנאי ב"ד ואידך דקני מיניה על תנאי ב"ד דכיון דכולי האי עבד אית לן למיחוש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפיסה ואפילו בשבועה לא טרפא מינייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה אתפיס צררי משא"כ לקמן דהוה כאשתו ולגבי בני חרי וגם לא קנו מיניה והא דאצטרכי לטעמא דשאין קצובין או שאין כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא מהני טעמא דצררי דלא ליגבו אפילו בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מיניה וכדפריך וכן אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במסכת גיטין מהא דהיא ניזונות מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותירצוהו בקנו מידו ובסוגיא דהכא כנ"ל. נקטינן מדור באלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ואם וכו' כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבים לבנותו בנהו שתהא דרה בו אלא מתוך שנפל נסתלקה ממנו. הא דמייתי הכא פטירתו של ר' נראה מהירושלמי שהטעם לפי שאמרו שם ג' דברים צוה ר' בשעת פטירתו אל תזוז אלמנותי מביתי ואל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בו בחייו יטפל במותו, ואקשינן עלה ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו' אמר ר"י דלא לימרן ביתא דנשיאותא היא משעבדא לנשיאו':

    Ritva on Ketubot 103a · Sefaria

    Meiri

    ראובן שהשכיר ריחים שלו לשמעון לזמן ידוע בשכר שיטחון לו שבוע אחד בחדש ושכר טחינת השלשה שבועות יהיו לשמעון ואחר כך נתעשר ראובן וקנה ריחים וחמור והיה טוחן לעצמו ואמר לשמעון השוכר מעתה איני צריך לטחון אצלך תן לי שכר טחינת אותו שבוע שהיית טוחן לצרכי והלה אומר איני מוצא בכדי ספוק טחינה אלא הריני טוחן לצרכך כמו שהתניתי הדין עם השוכר והרי הוא אומר למשכיר טחון בריחים שלך למכור וטחון בריחים שלי להניח בביתך ומכל מקום כל שהשוכר מוצא בכדי ספוק טחינה אף לאותו שבוע כופין על מדת סדום ואין אומרין הדין עם המשכיר לטחון לעצמו בריחים אלו ולהיות שוכר נותן לו מעות הואיל ואינו צריך לטחינה וכמו שאמרו במשנתנו בבת שפסק לה ראשון מזונות ואחר כך פסק לה השני שאוכלת עם השני שאמה לשם וראשון מעלה לה מזונות הואיל ואין זו צריכה למזונות שלו שבמשנתנו אין לה מקום במזונותיו של ראשון ואין יכול לומר לה אכלי עמי ושובי אכלי עמו דחד כריסא אית לה תרי כריסי לית לה אבל בזו יכול לומר לו טחון וזבין טחון ואותיב כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:

    המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנים אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנים אותה והיא בבית אביה:

    אמר הר"ם וכן יניחו לה הכלים והבגדים אשר היתה רגילה להשתמש בהן ואפילו היו בגדי משי או כלי זהב וכן העבד והשפחה אשר היו משמשין אותה לא יסורו ממנה וכבר קדם לך שזה מתנאי כתובה ואם נפל הבית אשר היתה דרה בה הנה כבר אבדה חיוב הדירה בביתו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה עליהן שיבנו אותו ואפילו מממון שלה ולא גם כן שתפשה ואתה ידעת שהכל כאשר יתחברו בהוצאה ירויחו קצתם בקצת ולזה יוכלו לומר לה אם [אין] את אצלנו אין ליך מזונות אלא אם תרצה בחלק המגיע לה כשתהיה עמהם שהיא תקח זה בלי ספק:

    אמר המאירי אלמנה שאמרה וכו' והענין הוא שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מותו בתנאי בית דין כל זמן שאינה תובעת כתובתה כמו שהתבאר ובא ללמד שאם היורשין אומרין לה לילך לבית אביה ושיזונו אותה לשם והיא אומרת אי איפשי לזוז מבית בעלי יכולה היא לומר כן ואין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ומכל מקום נראה שאם היה אותו בית מצוי להיות בית ועד מוציאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב במעשה פטירתו של ר' שצוה אל תזוז אלמנתי מביתי והקשו ולאו מתניתין היא ותירץ דלא לימרון ביתא דנשיאותא הוא ומשועבד לנשיאותא אלמא שאלמלא שצוה בכך היו יכולין לומר כן וכן בא ללמד במשנתנו שצריכין ליתן או לשכור לה מדור לפי כבודה אם לא היה לבעל בית מדור אלא שהיה שוכר ואם הדבר בהפך שהיא אומרת אי איפשי לזוז מבית אבא אף היורשים יכולין לומר לה אם את אצלנו הרי אנו מעלין ליך כפי הצורך לה אלא כפי מה שאומדין שתהא הוצאתך עולה עלינו לחשבון ברכת הבית שברכת הבית מרבה כמו שידעת נר לאחד נר למאה תבשיל לאחד תבשיל לשנים ומכל מקום אם היא רוצה ליטול לפי ברכת הבית כופין אותם בכך ואם היתה טוענת כן מפני שהיא ילדה ולהשמר מן החשד ולעז מדינה וכגון שהיא אשת אביהם ואינה אם שלהם זנין אותה בבית אביה ככל הצריך לה ומכל מקום כתבו הגאונים שאם היתה לה לטחון ולאפות בבית בעלה כגון שלא היו לה שפחות מנכין לה כפי הראוי:

    זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

    זה שביארנו שנותנין לה מדור לפי כבודה כבר ביארנו הענין כשלא היה בית לבעל או שהיה לו ונפל אבל אם היה בית לבעל הרי היא יושבת עמהם במדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ככל הצריך לה לפי כבודה על הדרך שהיתה משתמשת בו בחיי בעלה ואין רשאים ליחד לה מקום וכן משתמשת בכרים וכסתות ושאר בגדי משכב שנשתמשה בהן בחיי בעלה וכן באותם עבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה כפי הצריך לה וכן נותנין לה כסות הראוי לה לפי כבודה וכבוד בעלה וכמו שאמרו פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה:

    מאחר שביארנו שמשתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה עמהם כדרך שנשתמשה בו בחיי בעלה ככל הצריך לה אתה למד שאם אמרו היורשים לעשות לה בית קטן וצר שתעמוד שם אינם רשאים וזהו שאמרו בביתי ולא בבית עקתי ויש מפרשין אותו לתועלת היתומים לומר שאם היה הבית קטן וצר ואינו מספיק ליורשים עמה יכולין לומר הרי אנו זנין אותך בבית אביך וראשון עקר:

    יתומים שמכרו הבית שמדור האלמנה לשם לא עשו כלום ואע"פ שבנכסים מועטים אמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים קודם שיזכו בהם הבנות מה שמכרו מכרו כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא ק"מ א' התם לא תפישי מחיים הכא תפשה מחיים:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Ketubot 103a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ה"ג שיפוצא מאי ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ כו' עכ"ל דמפרש"י חזקה בדקיה נראה דגרסינן שפצה מאי דמבעיא ליה אם בדיעבד כבר שפצה ותקנה מאי וא"כ בבנתה כבר נמי ה"מ למבעי הכי ולזה כתבו התוספות דמדינא ולכתחלה קמבעיא ליה דאע"ג דלא תוכל לבנותו היכא שאין הבית בעין מהו שתוכל לשפץ כיון דעדיין הבית ששיעבוד דירתה עליו הוא בעין וגרסינן שיפוצא שהוא שם דבר ולא שפצה וכן מוכיח לשון הרי"ף והרא"ש שיפוצא מאי תיקו הלכך לא תשפץ עכ"ל וק"ל:

    בד"ה ברכת הבית ברובה כו' נר לא' נר לק' וכל כה"ג אין נותנין עכ"ל ודקאמר וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ היינו פת ומלבושים וכ"ה במרדכי ע"ש:

    Chidushei Halachot on Ketubot 103a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו רחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הרחיים והלך והשכירן לאחרים שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הרחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הרחיים. לסוף איעתר משכיר זבן רחייא אחריתי וחמרא להנהיג הרחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הרחיים שלי השתא דאית לי רחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו ברחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הרחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקיט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן רחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן רחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון ברחייא דידי' אבל אי שכיח טחינא לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאנשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא ליהנות זה אצל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק: וז"ל הרא"ה ההוא גברא וכו' רחיים של ראובן היו והשכירן לשמעון וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים לסוף איעתר ראובן המשכיר זבן רחייא וחמרא א"ל הב לי אגרא כלומר תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך כן פי' ר"ח ע"כ: וכתבו תלמידי ר"י ז"ל דאגר רחייא וכו' פי' השכיר הרחיים שלו על תנאי שיטחון בשכירות שיעור ידוע בכל שנה ושבוע או בכל חדש וחדש אח"כ נתעשר המשכיר וקנה רחיים וחמור לסבב הרחיים והיה אומר לשוכר כיון שיש לי רחיים בשלי אני צריך לטחון ותן לי אתה דמי הטחינה ומסקנא דמצי אידך למימר לטחינה שכרתיה ממך אם אינך צריך לטחון באלו לאנשי ביתך שכבר יש לך רחיים אחרים [טחון] זבין טחון אותיב כלומר טחון ומכור לאחרים או טחון והנח בביתך מיהו אם מוצא דגן מאחרים שמספיק לטחינת הרחיים כופין אותו לתת דמי הטחינה דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כתב ר"מ ז"ל ושמעינן מינה דכה"ג גבי מזונות היכא דקביל אנפשיה לחבריה במזונות ואיעתר חבריה ולא אצטריך למזוני מחייב למיתב ליה דמי מזונות לא שנא היו ליה מזוני מקמי הכי ולא שנא דאיעתר בתר הכי דהא מתני' דה"ל מזוני מקמי דלקביל ליה בתרא מזוני אנפשיה וקתני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וגבי מעשה ברחייא נמי דאיעתר בתר הכי וטעמא דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב הא לאו הכי מחייב למיתב ליה דמים ודוקא דלית ליה לנתבע פסידא אלא טירחא בעלמא הוא דאיכא אבל היכא דאית ליה פסידא בין מזונות לדמי מזונות חיישינן לפסידא דנתבע ולא יהיב ליה אלא שיעורא דלא לפסיד ע"כ:

    מי דמי התם חדא כרסא וכו' כלומר דהתם אי אמרת דלא ליתבו לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול הפסיד מאחד מהם אוכל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחין ליה שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום דיכול לטחון ברחיים שלקח לאחרים בשכר ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לשוכר טחינה אחריתי אבל אית לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

    מתני' אלמנה שאמרה וכו' ונותנין לה מדור לפי כבודה אינו ר"ל שאם אין לה בית שישכרו לה דהא בהדיא קיי"ל בפרק נערה שאם לא הניח להם אביה בית שאינם חייבים לשכור לה וכמו כן אם הניח להם אביהם בית צר אינם חייבים לתת לה בית רחב מדתני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אלא מאי דקתני ונותנין לה מדור לפי כבודה ר"ל שאם הניח בעלה בתים הרבה והיתה רגילה בחייו להשתמש במדור המשובח נותנין דמי המשובח אי נמי שאם היתה רגילה להשתמש פעמים במדור זה ופעמים במדור זה אינם יכולים לדחותה אצל הגרוע אלא נותנין לה המשובח. תלמידי רבינו יונה: מדור הדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא:

    ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו' האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש אבל אם היתה אמה אינה יכולה לטעון זה דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן היא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכן ואף לדברי הרמב"ם שאומר יכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי ואף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר וכדכתיבנא בפ' הכותב בס"ד ע"כ: גמרא תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשימוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה בית קטן וצר יכולין היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בי ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך תהא יתבא בבית' כל זמן שימשך זמן אלמנות שלך תשתמש באותו הכבוד שנשתמשת בחיי בביתי ע"כ: במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

    בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פי' הא קי"ל שאם הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכו'. ורב נחמן סבירא ליה שאם קדמו יתומים ומכרו מאותן נכסים מועטין מה שמכרו מכרו והפסידו הבנות זכותן ובב"ב פרק מי שמת מפרש במדורין מועטין וכתב רש"י ז"ל ודוקא כשקדמו ומכרו קודם שהתפיסו לבנות אבל אחר שב"ד זכו לבנות למזונותיהן לאו כל כמינייהו לאפקועי זכות הבנות. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א יתומים שקדמו ומכרו פירש"י ז"ל שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו שהורידום בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא דהכי פירושא דהכא זכתה האלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמש בו בחיי בעלה מה שא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטין אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דוקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות ויש ספרים שגורסין הכא תפסה התם לא תפסה וזה כפרש"י ז"ל אבל יש מבעלי התוספות שפירשו שאפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשה עשוי כיון דלא תפסו מחיים ונקט קדמו לפי שאמרו לעשות כן קודם שידעו בדבר שימחו בהם ע"כ: התם ירושת נכסים מועטים לא תפסו בנות מחיי האב מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הכא תפיסה מחיים שהרי בחיי בעלה עומדת בביתה וזכתה באותה דירה ע"כ: אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אין שומעין לה מפני שהיתומים יכולים לומר לה כלום התנה אבינו עמך אלא כל זמן שתהא הבית קיימת וזו כיון שנפלה לא קרינן ביה בביתי ע"כ: שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרינן עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב שיפצה חזקה בדקיה מאי מי אמרינן לא מפקינן לה כל הימים שיכול להתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך לחזק הבית ולעמוד בו ימים רבים אלא לא יעמוד אלא כל ימי קיום הבית מכמו שהיתה כשמת בעלה. והתוספות גרסי שיפוצא מאי ושם דבר הוא ופירוש מהו שתשפץ אי מצי לעכב על ידה לכתחלה ומיהו לבתר דתקנה לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שיפוצא מאי שיפוצא מהו ע"כ:

    וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה גמגום. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ברכת הבית מרובה פי' במקצת הדברים שמספיקים שלשה בני אדם יספיקו ארבעה דנר לא' נר למאה וכן כל כיוצא בזה ורש"י ז"ל גורס ברכת הבית ברובא כלומר לפי רוב בני אדם הברכה משתלחת בבית דמזלא דתרי עדיף והראשון עיקר ע"כ:

    וז"ל הריטב"א ברכת הבית מרובה פירש רש"י כי כשהם רבים עוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפי זה לא אתי שפיר מאי דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכת הבית מרובה משום דנר לא' כו'. ע"כ. וז"ל הר"י מטראני ז"ל ברכת הבית ברובא פירוש ברוב בני אדם מתמעטת ההוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונות ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והאי דתני אין לה מזונות הצריכין ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבי לה ע"כ:

    לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה וכדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירוש כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח. שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירות בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק: שוכר את מקומו מכאן שמענו שהמשכיר בית לחבירו אע"פ שיש לו בה תפיסת יד קונה לו לשוכר מדין חצירו וכן נמי משמע הכי מההיא דמציעא דד' זקנים שהיו הולכים בספינה ואמר ר"ג מעשר שיש לי במקום פלוני נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. תלמיד הרשב"א ז"ל:

    7 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 103a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות ד"ה ולא אמרן כו' תימא הואיל וההיא עובדא כו' דבמתניתין ליכא פסידא כו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי פסיקא להו דליכא פסידא בההיא דמתניתין דהא ודאי איכא פסידא במאי שצריכין ליתן כל דמי המזונות משלם ואי הוי אכלה גבייהו לא היו צריכין אלא ליתן לפי ברכת הבית והנראה מזה דסברי התוספות דה"נ כיון שאין המניעה מן הראשון א"כ אין ה"נ דאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית כמו בסמוך באלמנה שאמרה אי אפשי כו' וא"כ צ"ע על הפוסקים שכתבו בפשיטות וכ"כ הרא"ש ז"ל בריש פירקין בשם ר"ת ז"ל שנותן לה כל דמי המזונות משלם ואף שיש לחלק קצת בין היכא דקפסיד לגמרי או היכא דליכא אלא פסידא קצת וזה דוחק דא"כ נתת דבריך לשיעורין וצ"ע ובעיקר דברי התוס' עיין בל' הרא"ש ז"ל. אח"ז ראיתי בתי"ט שכתב טעם לחלק בין ההיא דהכא שנותן לה דמי מזונות משלם ובין ההיא דבסמוך באמרה אי אפשי שאין נותן לה אלא לפי ברכת הבית וכתב ג"כ טעם אחר בשם הר"ן ז"ל ע"ש ולא ידעתי למה להו לאהדורי אטעמא הא טעמא רבה איכא דבסמוך באמרה א"א ואינה נותנת שום טעם לדבריה מש"ה לא מפסדינן ליתומים בכדי משא"כ הכא דכיון שניסת לאחר א"כ ישנו בדין ותקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה כדאמרינן לעיל זאת אומרת מש"ה נותנין לה משלם וכן מצאתי בלשון הרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתב דמזה הטעם נותנין לה דמי המזונות משלם וא"כ ק"ל מאי ק"ל להרא"ש ז"ל ג"כ קושיית התוס' הכא ותיפוק ליה דבמתני' ליכא פסידא דהא לדבריו איכא פסידא במה שנותנין לה דמי מזונות משלם ובלא"ה היתה ניזונית אצלו לפי ברכת הבית ואפשר דאכתי לא הוי ליה לאקשויי בפשיטות כיון דזה אינו מפורש במשנה דנותן לה משלם והרא"ש ז"ל בריש פירקין כתב כן לפי המסקנא דהכא ודו"ק:

    בגמרא אמר ר"נ יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום ואע"ג דכל תנאי כתובה לא טרפי ממשעבדי מ"מ הכא הרי כתב לה בביתי וא"כ גוף הבית משועבד לה ועוד דאי אמרת שמכרן מכר א"כ לא הועילו חכמים בתקנתן משא"כ ביתומים שמכרו בנכסים מועטין לא שייך לומר מאי הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דתיכף לאחר מיתת האב כשימצא נכסים מועטין יגבוהו הב"ד לבנות ושוב אין יכולין למכור דדוקא בקדמו ומכרו קאמר מה שמכרו מכור והיינו קודם שנזקקין לה הב"ד כמו שפרש"י:

    שם לשון חכמים עושר דתנן המוכר פירות כו' ואע"ג דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ כיון דאף אם לא קנה מ"מ מיהא לא גרע מנושא ונותן בדברים שאם חזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו שייך ביה שפיר האי לישנא דלשון חכמים עושר כן נ"ל:

    שם ת"ר בשעת פטירתו של רבי כו' הא דמייתי לה הכא בשמעתין כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו משום דבירושלמי מייתי דרבי ציוה לבניו אל תזוז אלמנתי מביתו ומסקינן נמי בירושלמי דמה שהוצרך לצוות על ככה אע"ג דבכל הנשים הדין כן מ"מ כיון שביתו של רבי היה מיוחד לנשיאים ס"ד שישכרו לה בית אחר מש"ה ציוה להם דאפ"ה לא תזוז מאותו בית מיהו כיון דלא מייתי הא מילתא בשמעתין בפירוש נראה דאגב דאיירי הכא בענין אשת האב לאחר מיתה קתני לה נמי הכא דצריך ליזהר בכבוד אשת האב לאחר מיתה אף במאי דלא הוי מעיקר חיובא כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Ketubot 103a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' את אביך זו אשה אביך עי' בכורות דף ו' ע"א תוס' ד"ה ור"ש:

    שם ה"מ מחיים עי' רשב"ם ב"ב דף קלא ע"ב ד"ה ואשה אצל בני הבעל וצ"ע:

    שם כל בי שמשי הוה אתי לביתיה והיה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ופוטר את רבים בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חפשים ממצות כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש. ספר חסידים סי' תתשכ"ז:

    שם לחכמי ישראל אני צריך עי' מדרש רבה פ' ויחי:

    Gilyon HaShas on Ketubot 103a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ נראה לי בס"ד שלשה אלו [ נֵ ר שֻׁ לְחָן מִ טָּה] שצוה עליהם הם ראשי תיבות שֶׁמֶן לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. וגם נרמז באותיות שמן שנתן לו השם יתברך מעלה שלא ניתנה לשאר צדיקים שיבא בגלוי אחר פטירתו ונמצא מצד מעלה זו הרי הוא כמו שמן הצף על כל משקין כן הוא צף במעלה זו על כולם.

    כָּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אַתִּי לְבֵיתֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך מעלה זו לרבינו הקדוש שיבא בגלוי בגופו ממש וישב על שלחנו כשאר בני אדם בעודם בחיים מה שלא נעשה כזאת לשום צדיק בעולם לא קודם ממנו ולא אחריו! היינו כי השם יתברך אינו מקפח שכר כל בריה ומצינו (כתובות קד.) שכל החכמים שבדורו השתדלו להתפלל בעדו שלא ימות וענו עצמן בתענית והרבו תפילות ותחנונים ובכיה בקיבוץ רב מה שלא עשו בשום דור כמותם בעבור צדיק שבדור! ואף על פי שסוף דבר 'נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים' ונפטר רבינו הקדוש, לא קפח השם יתברך שכרם ונתן רשות שיבא לביתו בגלוי בגוף ממש כדי שבזה לא יהיה נפסק השפע שהיו בני דורו נשפעים בחייו בזכותו. כי ידוע דהצדיק בעודו בחיים נשפעים בני דורו על ידו ואחר פטירתו נפסק אותו השפע וזהו עיקר ההפסד של הדור בפטירת הצדיק ולכך בוכין ומספידין על חסרון זה מה שאין כן עתה שהוא בא לעולם הזה ויושב בין החיים אינו נחשב שנסתלק מן העולם ואז גם אותו השפע שהיו נשפעים ממנו בהיותו בחיים ממש אינו מסתלק. ובזה יובן הטעם שלא היה בא לביתו בגלוי אלא רק בליל שבת מפני כי זמן השתלשלות השפע הוא בשבת ומשם יונקים כל ימות החול וביאתו היתה לצורך דבר זה שלא יסתלק אותו השפע שהיה בא על ידו ולכך היה עושה כן בליל שבת שהוא זמן ירידת השפע לעולם. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת להורות שלא היה לו חסרון וגרעון מדבר זה שנתעסקו בו בליל שבת דאיתא בירושלמי דכלאים שנמשך היום ולא שקעה השמש עד שהגיע חצי הלילה של שבת והיו ישראל דואגין שמא חס ושלום חללו שבת ויצאה בת קול ואמרה שכולם מזומנים לחיי עולם הבא. ועוד נראה לי הטעם שנעשית לו מעלה זו בליל שבת מפני שיום השבת הוא בסוד תורה שבכתב וליל שבת הוא סוד תורה שבעל פה וכנזכר בזוהר הקדוש וידוע כי רבינו הקדוש הוא עשה סידור תורה שבעל פה בששה סדרי משנה שסדר ולכן נעשית לו מעלה זו בליל שבת דשייכה אליו.

    Ben Yehoyada on Ketubot 103a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 103, Amud Aleph, about 581 words in 33 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 33 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “מַאי לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בַּת אֵצֶל…”

    2. Segment 24 words

      Opens “לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳.…”

    3. Segment 312 words

      Opens “הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ רִיחְיָא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה.…”

    4. Segment 416 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ,…”

    5. Segment 521 words

      Opens “סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ…”

    6. Segment 623 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב עַוִּירָא: מִי דָּמֵי? הָתָם,…”

    7. Segment 720 words

      Opens “וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא,…”

    8. Segment 828 words

      Opens “מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית…”

    9. Segment 925 words

      Opens “אָמְרָה: ״אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ —…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן…”

    11. Segment 1143 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בַּמָּדוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת…”

    12. Segment 127 words

      Opens “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן?…”

    15. Segment 159 words

      Opens “הָתָם לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים, הָכָא מִשְׁתַּעְבְּדִי…”

    16. Segment 1611 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל —…”

    17. Segment 1724 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל —…”

    18. Segment 185 words

      Opens “בָּעֵי אַבָּיֵי: שִׁיפְּצָה, מַאי? תֵּיקוּ.…”

    19. Segment 193 words

      Opens “אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי.…”

    20. Segment 2015 words

      Opens “וְלִיתְּבוּ לַהּ כִּי יָתְבָה הָתָם? מְסַיַּיע לֵיהּ…”

    21. Segment 217 words

      Opens “וְלִיתְּבוּ לַהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת? הָכִי נָמֵי.…”

    22. Segment 2215 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא: לְשׁוֹן חֲכָמִים בְּרָכָה, לְשׁוֹן…”

    23. Segment 2323 words

      Opens “עוֹשֶׁר, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא…”

    24. Segment 2413 words

      Opens “מַרְפֵּא, דִּתְנַן: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ…”

    25. Segment 2540 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי, אָמַר:…”

    26. Segment 2614 words

      Opens “הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״כַּבֵּד…”

    27. Segment 2730 words

      Opens “אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד…”

    28. Segment 287 words

      Opens “הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא.…”

    29. Segment 2920 words

      Opens “״נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ…”

    30. Segment 3024 words

      Opens “הַהוּא בֵּי שִׁמְשָׁא אֲתַאי שִׁבָבְתָּא, קָא קָרְיָה…”

    31. Segment 3128 words

      Opens “״יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי, הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי…”

    32. Segment 3217 words

      Opens “וְהַאי דַּאֲמַר הָכִי — דְּלָא לֵימְרוּ: מִילְּתָא…”

    33. Segment 3315 words

      Opens “אָמַר לָהֶן: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Ketubot 103a · Segment 12 — “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Ketubot 103a · Segment 5 — “סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם ״הֲרֵי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 103a · Segment 16 — “אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין…

    Original text

    מַאי לִמְקוֹם שֶׁאִמָּהּ? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ בַּת אֵצֶל הָאֵם, לָא שְׁנָא גְּדוֹלָה וְלָא שְׁנָא קְטַנָּה.

    What is the purpose of emphasizing: To the place where her mother lives? Conclude from here that a daughter lives with her mother; it is no different if she is an adult woman, and it is no different if she is a minor girl.

    לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳.

    § It was taught in the mishna that if two men are obligated to support this girl, both of them may not jointly say that they will be partners in her support. Rather, each one fulfills his obligation independently.

    הָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ רִיחְיָא לְחַבְרֵיהּ לִטְחִינָה. לְסוֹף אִיעַתַּר, זְבֵין רִיחְיָא וְחַמְרָא,

    The Gemara relates that there was a certain man who rented out a millstone to another for the price of grinding, i.e., the one who rented the millstone was to pay the cost of the rental by grinding whatever the owner needed to be ground. In the end, the owner of the millstone became rich, and he purchased another millstone and a donkey, and he no longer required the services of the renter to grind things for him.

    אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָּנָא הֲוָה טָחֵינְנָא גַּבָּךְ, הַשְׁתָּא הַב לִי אַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מִיטְחָן טָחֵינְנָא לָךְ.

    The owner of the millstone said to the renter: Until now I would have what I needed ground by you, and the service that you provided was in place of payment for the rental of the millstone. Now, since I no longer require this service, give me payment for the millstone. The renter said back to him: I will grind for you because that is what I agreed to, but I did not agree to have to pay money.

    סְבַר רָבִינָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם ״הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד״, אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

    Ravina thought to say that this is the same as the mishna that states that both of them may not jointly say: We will sustain the girl as one in a partnership. Rather, one sustains her, providing her with food, while the other gives her the monetary value of the sustenance. In that case, although the original condition was to provide the girl with support in the form of food, when circumstances changed, the previous husband became obligated to pay her support in the form of money. So too here, due to the change in circumstances, the renter should pay the owner of the millstone with money.

    אֲמַר לֵיהּ רַב עַוִּירָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, חַד כְּרֵיסָא אִית לַהּ, תַּרְתֵּי כְּרֵיסָתָא לֵית לַהּ. הָכָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: טְחוֹן וְזַבֵּין, טְחוֹן וְאוֹתֵיב.

    Rav Avira said to Ravina: Are the two cases comparable? There, in the case of the girl, she has only one stomach; she does not have two stomachs. Therefore, it is impossible for both of them to support her with food. Here, in the case of the millstone, the renter is able to say to him: Grind and sell, grind and store for later use, i.e., the owner of the millstone can use his new millstone to grind for others at a profit, and at the same time the renter will continue grinding the owner’s grain as per their agreement. Therefore, the renter is not obligated to change the terms of the original agreement.

    וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא, אֲבָל אִית לֵיהּ טְחִינָא לְרִיחְיָא — כְּגוֹן זוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל מִדַּת סְדוֹם.

    The Gemara notes: We said this only in a case where the renter does not have any other grinding to do with the millstone and without the grinding that the renter does for the owner the mill will remain inoperative. However, if he has other grinding to do with the millstone, i.e., instead of grinding the owner’s grain he can grind the grain of others for a fee and thereby pay money for his rental, in a case such as this one forces him to cease his conduct characteristic of Sodom and to pay his rental fee in the form of money.

    מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי — אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: ״לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ״, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ, וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ.

    MISHNA: In the case of a widow who said: I do not want to move from my husband’s house, but instead I wish to remain there, the heirs are not able to say to her: Go to your father’s house and we will sustain you. Rather, they sustain her in her husband’s house and they give her living quarters befitting her dignity.

    אָמְרָה: ״אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא״ — יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר לָהּ: אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ — יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת.

    However, if she said: I do not want to move from my father’s house, and you should bring me my support there, the heirs are able to say to her: If you are living with us, you will have sustenance from us, but if you are not living with us, you will not have sustenance from us.

    אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים — זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ.

    If she argued that she does not wish to live in her deceased husband’s house because she is young, and they, the heirs, are also young, and it is improper for them to be living in the same house together, then they sustain her and she stays in her father’s house.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בַּמָּדוֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בְּכָרִים וּכְסָתוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. בִּכְלֵי כֶסֶף וּבִכְלֵי זָהָב כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּחַיֵּי בַעְלָהּ. שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ: ״וְאַתְּ תְּהֵא יָתְבַתְּ בְּבֵיתִי וּמִיתַּזְנָא מִנִּכְסַי כֹּל יְמֵי מֵגַר אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי״.

    GEMARA: The Sages taught: A widow that remains in her husband’s house uses the living quarters in the same manner that she would use them in her husband’s lifetime. She uses the slaves and the maidservants in the same manner that she would use them in her husband’s lifetime, the pillows and the sheets in the same manner that she would use them in her husband’s lifetime, and the silver utensils and gold utensils in the same manner that she would use them in her husband’s lifetime. She maintains all the rights she had during her husband’s lifetime because this is what he wrote to her in the text of the marriage contract: And you will reside in my house and be sustained from my property all the days that you live in my house as a widow.

    תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּבֵיתִי״ — וְלֹא בְּבִקְתִּי.

    Rav Yosef taught: The husband stipulated in the marriage contract: You will reside in my house, with the implication: And not in my hut. Therefore, if the house is too small, she cannot obligate the heirs to allow her to live in the house with them.

    אָמַר רַב נַחְמָן: יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר אַלְמָנָה — לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם.

    Rav Naḥman said: Orphans who sold the living quarters of a widow did not do anything, i.e., the sale is invalid.

    וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן? דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ.

    The Gemara asks: And in what way is this case different from that which Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said? As Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to orphans who preemptively sold from the small quantity of property left to them by their father before the court appropriated it for the purpose of providing for female children, who do not inherit, what they sold is sold, even though they acted improperly. Why, then, is the sale of a widow’s living quarters invalid?

    הָתָם לָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים, הָכָא מִשְׁתַּעְבְּדִי לַהּ מֵחַיִּים.

    The Gemara answers: There, in the case of orphans selling property that according to halakha should be retained in order to support the orphaned daughters, the property is not mortgaged to the orphaned daughters from the lifetime of their father, since the lien on the property arising from the obligation to provide support for the daughters occurs only after the father’s death. Here, in the case of the widow’s living quarters, the property is mortgaged to her from the lifetime of her husband, who was obligated even while he was alive to provide her with a place to live.

    אָמַר אַבָּיֵי, נְקִיטִינַן: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ,

    Abaye said: We hold on the authority of tradition that in the case of a widow’s living quarters that collapsed, the heirs are not obligated to rebuild it, since they are obligated to maintain her in the residence that was mortgaged to her and are not required to provide her with a place to live.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְדוֹר אַלְמָנָה שֶׁנָּפַל — אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּיבִין לִבְנוֹתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת ״הַנִּיחוּנִי וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי״ — אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ.

    This is also taught in a baraita : In the case of a widow’s living quarters that collapsed, the heirs are not obligated to rebuild it. And not only this, but even if she says: Leave me be and I will rebuild it from my own funds, one does not listen to her, and the heirs do not have to let her rebuild it.

    בָּעֵי אַבָּיֵי: שִׁיפְּצָה, מַאי? תֵּיקוּ.

    Abaye raised a dilemma: If she repaired the house, what is the halakha ? Is it as though the house collapsed and was rebuilt, in which case she no longer has rights to it, or may she stay in the house as long as it remains standing? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    אָמְרָה אִי אֶפְשִׁי.

    § We learned in the mishna: If she said: I do not want to move from my father’s house and you should bring me my support there, the heirs are not obligated to support her.

    וְלִיתְּבוּ לַהּ כִּי יָתְבָה הָתָם? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּה.

    The Gemara asks: And why is this so? They should give her support just as they would if she were living there, i.e., in her husband’s house. The Gemara answers: This supports the view of Rav Huna, as Rav Huna said: The blessing of the house is in its abundance of residents. This means that the amount of blessing in a home is proportionate to the number of people who live there. When there are many people living together in one home, the expenses per capita are decreased. The heirs can say to her that if she stays with them in the house, the expense of her upkeep will be less than if she lives on her own.

    וְלִיתְּבוּ לַהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת? הָכִי נָמֵי.

    The Gemara asks: And they should give her the support in her father’s house according to the blessing of the house, i.e., according to the amount they would be required to pay if she lived with them. The Gemara answers: Indeed, the intent of the mishna is that they may pay her this amount, not that they may entirely avoid supporting her.

    אָמַר רַב הוּנָא: לְשׁוֹן חֲכָמִים בְּרָכָה, לְשׁוֹן חֲכָמִים עוֹשֶׁר, לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. בְּרָכָה הָא דַּאֲמַרַן.

    Rav Huna said: The language of the Sages teaches blessing, the language of the Sages teaches wealth, and the language of the Sages teaches healing. One can learn important lessons about these matters from the manner in which the Sages formulated their halakhic rulings. How is this so? With regard to blessing, it is that which we said above about the blessings of the home.

    עוֹשֶׁר, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד — קָנָה, מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ — לֹא קָנָה. וְאִם הָיָה פִּקֵּחַ — שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ.

    The language of the Sages teaches about wealth, as we learned in a mishna ( Bava Batra 84b): One who sells produce to another, if the buyer pulled the produce as an act of acquisition but did not measure it, he has acquired the produce. If he measured the produce but did not pull it, he has not acquired it. And if the buyer was perspicacious and wanted to ensure that the seller would not back out of the deal, he would rent the place where the produce was located, and he would thereby acquire the produce immediately from the time he measures it. This mishna teaches good counsel in money-related matters.

    מַרְפֵּא, דִּתְנַן: לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ בַּפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁמַּחְמִיצוֹת.

    The language of the Sages teaches about healing, as we learned in a mishna ( Pesaḥim 39b): A person should not chew wheat and then place it on his wound during Passover because the wheat will become leavened as a result. This comment of the Sages indicates that chewed wheat is beneficial for treating a wound.

    תָּנוּ רַבָּנַן, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי, אָמַר: לְבָנַי אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ בָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ. יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי, וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי.

    § The Sages taught: At the time of the passing of Rabbi Yehuda HaNasi, he said: I need my sons. His sons entered his room. He said to them as a last will and testament: Be careful with the honor of your mother. He said further: My lamp should be lit in its usual place, my table should be set in its usual place, and the bed should be arranged in its usual place. Yosef Ḥeifani and Shimon Efrati; they served me during my lifetime and they will serve me in my death.

    הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״! אֵשֶׁת אָב הֲוַאי.

    The Gemara clarifies the various requests that he made of his sons: Be careful with the honor of your mother. The Gemara asks: Why would he need to say this? After all, this is required by Torah law, as it is written: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:11)? The Gemara answers: She was their father’s wife. She was not their mother, but their stepmother, and he therefore needed to caution them concerning her honor.

    אֵשֶׁת אָב נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דְּתַנְיָא: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, ״אֶת אָבִיךָ״ — זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ, ״וְאֶת אִמֶּךָ״ — זוֹ בַּעַל אִמֶּךָ, וָיו יְתֵירָה — לְרַבּוֹת אֶת אָחִיךָ הַגָּדוֹל!

    The Gemara asks: Honoring a father’s wife is also required by Torah law, as it is taught in a baraita : Honor your father [ et avikha ] and your mother [ ve’et immekha ]. The preposition et in the phrase: Your father; this teaches that you must honor your father’s wife. Similarly, the preposition et in the phrase: And your mother; this teaches that you must honor your mother’s husband. And the extra letter vav , which is appended as a prefix in the phrase “ ve’et immekha ” is included in order to add your older brother to those who must be honored.

    הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא.

    The Gemara answers: This halakha , that one is obligated by Torah law to respect his father’s wife, applies only during his father’s lifetime. While the father is alive, out of respect for him, his wife must also be treated with respect. However, following his death, no, there is no longer any obligation to honor a stepmother. It was for this reason that Rabbi Yehuda HaNasi had to caution his sons in this matter.

    ״נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שׁוּלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מוּצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ״, מַאי טַעְמָא? כֹּל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ.

    Rabbi Yehuda HaNasi commanded his sons: My lamp should be lit in its usual place, my table should be set in its usual place, and the bed should be arranged in its usual place. The Gemara asks: What is the reason he made these requests? The Gemara explains: Every Shabbat eve, even after his passing, Rabbi Yehuda HaNasi would come to his house as he had done during his lifetime, and he therefore wished for everything to be set up as usual.

    הַהוּא בֵּי שִׁמְשָׁא אֲתַאי שִׁבָבְתָּא, קָא קָרְיָה אַבָּבָא, אֲמַרָה אַמְּתֵיהּ: שְׁתִיקוּ, דְּרַבִּי יָתֵיב. כֵּיוָן דִּשְׁמַע, שׁוּב לָא אֲתָא, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל צַדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים.

    The Gemara relates the following incident: It happened on a certain Shabbat eve that a neighbor came by and called and knocked at the door. His maidservant said to her: Be quiet, for Rabbi Yehuda HaNasi is sitting. When he heard his maidservant reveal his presence to the neighbor, he did not come again, so as not to cast aspersions on earlier righteous individuals who did not appear to their families following their death.

    ״יוֹסֵף חׇפְנִי שִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי, הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי וְהֵם יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי״. סְבוּר מִינָּה בְּהָדֵין עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָדֵים עַרְסַיְיהוּ לְעַרְסֵיהּ, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ לְהָהוּא עָלְמָא הוּא דְּקָאָמַר.

    The Gemara elaborates on Rabbi Yehuda HaNasi’s statement: Yosef Ḥeifani and Shimon Efrati, they served me during my lifetime and they will serve me in my death. It was understood from this statement that Rabbi Yehuda HaNasi was speaking of this world, that these two should serve him in his death and administer his burial. However, when they saw that their biers preceded his bier, i.e., they died before him, they said: Conclude from here that he was speaking of that world. They will attend to him in the World-to-Come.

    וְהַאי דַּאֲמַר הָכִי — דְּלָא לֵימְרוּ: מִילְּתָא הֲוַאי לְהוּ וְעַד הָאִידָּנָא נָמֵי זְכוּתוֹ דְּרַבִּי הוּא דְּאַהַנְיָא לְהוּ.

    And the reason he said this was so that people should not say: There was something wrong with them, and until now, too, it was the merit of Rabbi Yehuda HaNasi that benefited them and prevented them from dying due to their sins. Now that Rabbi Yehuda HaNasi is dying, his merit no longer protects them. Rabbi Yehuda HaNasi therefore clarified that the reason for their deaths was in order to enable them to escort him in death as in life.

    אָמַר לָהֶן: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: ״אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת,

    § Rabbi Yehuda HaNasi said further to his attendants: I need the Sages of Israel. The Sages of Israel entered his room. He said to them: Do not eulogize me in the small towns