Gittin 77a

לכי נפקא קאמר לה ואי מיית בלילה לא הוי גיטא וגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר שנים עשר חדש לאו גט הוא וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח עליו דהא בהדיא אמר לכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו:

באם תצא ודכוותה אם לא באתי ואמרי' לעיל בפירקין (גיטין דף עב.) גבי אם מתי אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיגיע אמר מהיום הוי מעכשיו לא אמר מהיום הוי לכשיגיע הלכך רבותינו סברי לה כרבי יוסי כו':

כאם מתי גרידא ואמרן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות והכא נמי משמע לכשלא אבא לאחר שנים עשר חודש:

כתב גט על תנאי כשר ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא הוא צוה לכתוב לאחר י"ב חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר רבי יוסי ונימא נמי דארישא פליג:

מדהוה ליה למימר כו' אבל ברישא מודה:

ורבנן דפליגי עליה סברי ל"ש אמר כתבו אם לא באתי ל"ש אם לא באתי כתבו לא צוה לכותבו אלא לאחר י"ב חדש:

לאחר שבוע שנה זה גיטך אם לא אבא לאחר שבוע זו שמטה זו ממתינים לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע:

חד בשבא תרי בשבא ותלת בשבא קרי בתר שבת שעברה אבל רביעי חמישי וששי נקראין על שם שבת הבאה:

לאחר שבוע שנה נראה דאפילו עומד בסוף שבוע הוי שנה כיון שהזכיר לשון שבוע:

מתני' הזורק ת"ל ונתן - וא"ת ונימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ושלחה חזר וכלל ודיינינן כעין הפרט וכן י"ל בסמוך גבי המצא תמצא דהוי כלל ופרט וכלל דשדי ידו בין המצא תמצא וא"ת א"כ היכי פריך בריש מרובה (ב"ק סד:) גבי שדי חמור בין המצא תמצא והא מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא ידו כו' ומאי פריך כיון דהכא נמי שדינן ידו בין המצא תמצא הכי נמי נישדי חמור וי"ל כיון דשדינן ידו דאיירי ברשות ודמי להמצא תמצא תו לא נישדי חמור דהוי דבר הנגנב:

בכותב לה דין ודברים כו' וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כדאמרינן בהכותב (כתובות פג.) שהבעל אוכל פירות בחייה וי"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאז לית ליה כדאמרי' התם ולר"ת דמפרש בסמוך דלא תלי באכילת פירות אתי שפיר כמו שאפרש בסמוך:

והתניא האומר לחבירו כו' הוה מצי לשנויי בשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה הבעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף נא:) דקנתה ואין הבעל אוכל פירות אלא משום דבפרק הכותב (כתובות פג.) אצטריך לשנויי הכי משני נמי הכא:

דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום כל הני לישני לא מהני כלום משום דמדין ודברים ומעסק ידיו ורגליו סליק נפשיה ולא מגופה דשדה כדאמרינן בפ"ב דכריתות (דף כד:) והא דמהני גבי עבד אין לי עסק בך לא כמו שמפרש ר"ת דזכו ביה שמיא דא"כ היכי מייתי ראיה לקמן בפ"ב (גיטין דף פה.) דבאשה מהני הרי את לעצמך מק"ו מעבד אלא היינו טעמא דאין לי עסק בך משמע אלא תהא לעצמך וזה לא שייך בשדה:

וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו' אהא לא מייתי ראיה כיון דעדיין לא זכה בנכסים שיכול לסלק עצמו אפילו בלשון גרוע דהא בהנהו דמייתי לא איירי בלשון דין ודברים ועוד דאי אפשי דמייתי הוי לשון טוב טפי מדין ודברים כדמשמע בכריתות (דף כד:) אלא מייתי דלא תיקשי היכי יכול להתנות שלא יירשנה הואיל שלא בא לעולם עדיין כמו שאינו יכול להתנות על נחלת אביו ואפילו לר"מ דאמר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הא בדרבנן תנאו קיים שאני התם שהוא עושה תנאי גמור אבל הכא אין עושה כל כך תנאי ועוד דאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) דבעינן שיעשה התנאי אותו שצריך לתנאי והכא עושהו הבעל שאינו צריך לתנאי ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה עליה שלא יירשנה וכי תימא מאי שנא מנחלת אביו שאינו יכול להתנות לא דמי שהרי הכא תקנת חכמים היא וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דכלום עשו אלא להנאתו אי אפשי לו באותה הנאה ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב (כתובות פג.) דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא סבר הכי ועוד דמסקנא דהתם לא קאי הכי:

לא נחלקו אלא באם תצא מר סבר לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כרבי יוסי והוה ליה כאם מתי גרידא. וכתוב בהלכות והלכתא כרבנן, ובבבא בתרא פרק נוחלין גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ורבי יוסי אומר אינו צריך ופסק רב התם כרבי יוסי, כתב הלכות חזינן למקצת מרבוותא ז"ל דאמרי לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והכא איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב, ולהאי סברא ודאי משמע דמידי ספק מיהא לא נפיק וחולצת ולא מתיבמת, והאי דכתב הכא והלכתא כרבנן לאו דוקא כרבנן ומתיבמת נמי אלא הילכתא כרבנן דאינה מגורשת ודאית וחולצת, והראב"ד ז"ל פסק כרבי יוסי ומתירין אותה לינשא כרבותינו שהתירוה לינשא משום דרבותינו בתר רב הוו דהיינו רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי ועבדי עובדא כותיה דרבי יוסי בגיטין ומעשה רב ואי משום תקנת רב בגיטין לא איריא דהכי סבר דילמא איכא בי דינא דלא סבירא ליה כרבי יוסי ואתי לקלקולה משום הכי תקין לכתחילה כליכתבו הכי בגופא דגיטא, ואי משום דאמרינן מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי משום דהאי תקנתא לדעתא דמאן דפליג עליה דרבי יוסי הוא ומשום חששא דבר פלוגתיה הוא, והר"ז הלוי ז"ל כן כתב בפרק המגרש דתקנת רב בגיטין תקנתא היא לשופרא דגיטי להרחיק מן הלעז אבל בדיעבד לא פסלי ליה לגיטה דהא רב גופיה הוא דאמר הלכה כרבי יוסי הלכך בזה גיטיך אם מתי עבדינן כלישנא קמא דרב הונא דאמר חולצת וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב בפרק המגרש מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי הגט לאחר מיתה לכך תיקון רב בכל הגיטין להיות סופרין רגילין בו, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר, עד כאן. וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל ורבנו תם ז"ל כן כתב דתקנת רב בגיטין לאו משום דלית הלכתא כרבי יוסי אלא להחמיר דשופרא דשטרא הוי לברר הדבר ולכתוב בפירוש וכן מצינו בהרבה מקומות, ורבנו יצחק ז"ל בעל התוספות כתב דאפשר דלא קיימא לן כרבי יוסי מדקאמר לאפוקי מדרבי יוסי, ומדפסק רב כרבי יוסי אין ראיה דאיכא למימר דהיינו דוקא שכתב אבל לא בעל פה, ומסתברא ודאי דרב לשופרא דגיטא תקין הכי דהא רב הונא תלמידי דרב הוה וממאי [בנדפס: ומאי] דפסק רב כרבי יוסי הוא דיליף איהו גבי הרי זה גיטיך אם מתי דחולצת, אלמא רב ודאי כרבי יוסי סבירא ליה בין בשטרות בין בגיטין ומאי דתקין לשופרא דגיטי תקין, והרמב"ן נ"ר כתב כיון דאשכחן לרבי יוחנן דפליג דאמר דחלוקין עליו חביריו על רבי יהודה הנשיא כדאמר לא הודו לא כל סיעתו כלומר בית דינו כדאיתא בירושלמי, אי נמי לא הודו כל שעתו כלומר לא בית דינו ולא בית דין אחר לו הודו לו כל ימיו אנן ודאי כותיה עבדינן דאפילו תימא דרב ורבי יוחנן פליגי אי הלכה כרבי יוסי או לא אנן כרבי יוחנן עבדין דכל רב ורבי יוחנן קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן דרב לא סמך אסבריה ותקין בגיטין מיומא דנא ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי, אבל ודאי אין יוצאין מידי ספק הילכך חולצת, והרמב"ם ז"ל כתב שאינו גט כלל לומר שמתיבמת, נראה שהוא ז"ל מפרש לאפוקי מדרבי יוסי שאינו גט כלל וכרבי יוחנן דאמר לא הודו לו כל סיעתו ולומר שחלוקין עליו חביריו לגבי גיטין שאינה מתגרשת דבר תורה, וצריך עיון.

לאחר יובל שבוע לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת לאחר שבת מאי יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר חד בשבתא ותרי ותלתא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. וכתבו בתוספות דלא מיבעיא אם עומד בתחלת השבוע אלא אפילו באמצע או בסוף יכול להיות דכיון שמזכיר שבוע מכל מקום שנה מיקרי לאחר שבוע.

תניא רבי אומר לאחר הרגל שלשים יום נפק רבי חייא ודרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כותיה. וכתב רבינו חננאל ז"ל אפילו לא עברו עליו אלא חמשה עשר יום דיו, והרמב"ן נ"ר כתב עליו איני יודע מנין לו זה ואפשר שכשם שאמרו בשבת מחצה לאחר ומחצה לפני אף כאן חצי חדש שהיא שלשים לאחר ואינו מחוור, עד כאן. ולפני שבוע ושנה וחדש צריך עיון אם כלאחר הוא דאפשר לומר דילפינן משבת דכשם דלפני שבת כלאחר שבת אף לפני שבוע ושנה וחדש כלאחר, אבל בירושלמי מצאתי רבי בון בר חייא בעי קמי רבי זעירא הרי גיטיך ערב הפסח אמר ליה אפילו כמאן דאמר כל שלשים שלאחר החג כלאחר החג הוא מודה כל שלשים שלפני הפסח שאינן כלפני הפסח, אלמא אין למדין לפני מלאחר, וצריך עיון.

גגה וחצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום פירש רש"י ז"ל מדכתב ונתן בידה ולא כתב בידה יתננו, ואינו מחוור דאין שום ייתור בונתן בידה מבידה יתננו, ור"ש ז"ל פירש דמכלל ופרט וכלל דריש לה ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל הילכך מרבינן מונתן כל דבר שדומה לידה דהיינו כעין הפרט, ואין צורך לכל זה אלא ונתן יתירא קא דריש דתרי כתיבי בפרשה, והכי איתא בירושלמי בגינתה וחצרה מנין תלמוד לומר ונתן ונתן.

בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך והכא לשון קצר קתני, והכי קאמר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דאי לא הרי אוכל פירות בחייה, ואכתי תיקשי לן דלא נפיק מרשותיה דבעל ובבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מט, א) נמי גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כי האי גונא וכן מנהג התלמוד במקצת המקומות כיון שנתפרש דינו במקום אחר, ובפרושי הרמב"ן נ"ר דאינו צריך לכתוב ובפירי פירותיהן דאף על פי שאוכל [בנדפס: פירי] פירות כיון דלית ליה אלא בדשיירה כדמוכח בכתובות פרק הכותב (כג, ב) לא מה שקנתה אשה קנה בעלה קרי ביה הוא, ואף על פי שלא כתב לה נמי בחייך ובמותיך קונה ליה ואף על פי שיורשה לא גרע ממשאיל ומשכיר דקני לה, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה הכא בשנתן לה אחר על מנת שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת לתוך פיה והכי איתא בירושלמי נתן לה אחר מתנה ואמר לה על מנת שלא יהא לבעליך רשות הן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אפילו לא כתב כמי שכתב ואי נמי בשנתן לה הבעל וכדקיימא לן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בפרק חזקת, והכא חד מתרי תלת אוקימאתא קא נסיב. ובסנהדרין פרק בן סורר גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו נסיב ליה אוקמתא אחרינא דפרכינן התם משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן.

מי שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי לאחר שבוע ר"ל לאחר השמטה ממתינין אותו כל שנה שמינית שכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע וכן אם אמר כתבו לאחר שבוע כותבין אותו כל שנה שאחר השבוע וכן בכלם ואם כתבו אחר הזמן המיועד להם הרי זה גט פסול וכן כתבו גדולי המחברים לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת אחת לאחר שבת ממתינין אותו שלשה ימים וכמו שאמרו חד בשבא תרין בשבא תלת בשבא בתר שבא ארבעה וחמשא ושיתא קמי שבא לאחר הרגל אמרה רב שלשים יום ואמרו עליו לית הלכתא כותיה וכתבו בה גאוני הראשונים שממתינין אותו חמשה עשר יום ונראה הטעם ממה שאמרו בכורות נ"ח א' פרס הפסח שהוא ט"ו לפניו וכן בזו ט"ו לאחריו ובכל אלו כתבו גדולי המחברים שאם נתיחד עמה אחר שאמר לכתוב ולחתום וליתן לא יכתובו שהרי אף בגט שהגיע לידה ר"ל בלא על מנת לדעתנו כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר בזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו אחר שנתיחד אינו גט:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמיני בע"ה:

הזורק גט לאשתו וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת מה שנכלל בחלק החמשי ובפרט בעניני נתינת הגט דרך זריקה או הנחה ברשותה וקצת מה שיכללהו החלק הששי בעניני גופו של גט ותכונתו ודרך כתיבת זמן שבו לאיזה זמן מונין לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בזריקת הגט לרשותה או לכליה על איזה צד מועיל ויתגלגל בזה דין כנסי שטר חוב זה והרי הוא גיטה ודין נתן בידה ישנה וניעורה וכן הדין זריקת קדושין ודין זריקת חוב למלוה השני בדין גט ישן השלישי בזמן הגט לאיזה זמן מונין לו וכשמנה למה שאינו ראוי למנות הימנו וכן כשנזדמנו קצת טעות בגט הן בשנוי שם עיר או שם הבעל והאשה וכיוצא באלו כיצד דנין בהם ונתגלגל מזה לקצת דברים שאינם מכונת המסכתא שדינם שוה לענין זה לצאת מזה ומזה ולשאר הדרכים שהוזכרו בה הרביעי בכתב לגרש ונמלך או בנותן גט על תנאי אם פוסל לכהנה אם לאו החמשי בדין מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אם צריכה גט אחר אם לאו הששי בדין גט קרח זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצירו אפילו עמה במטה אינה מגורשת בתוך חיקה או בתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר הר"ם פי' קלתה הוא כלי יתנו לה בו הנשים מה שהם טוות ואין הבעל מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולזה יקנה לה ואע"פ שהיא ברשות הבעל ואמרו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת ובתנאי שתהיה עומדת תוך ביתה או תוך חצרה מגורשת:

אמר המאירי בא ללמד דרך כלל שזה שנאמר בתורה ונתן בידה לא סוף דבר ידה ממש אלא אף גגה וחצרה וקרפיפה בכלל שכל שנתנו ברשותה הרי הוא כנתנו בידה והוא שאמרו ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה וכו' מנין ת"ל ונתן בידה כלומר תרי זימני והאחד מותיר לדרשא ומתוך כך אמרו הזורק לאשתו גט לתוך ביתה או לתוך חצרה הרי זו מגורשת ובלבד שתהא היא בצד ביתה או חצרה אבל אם אינה לשם לא נתגרשה אע"פ שהגט משתמר בתוכה שאע"פ שחצרו של אדם זוכה לו בענין ממון בזו מיהא חוב הוא לה וכן התבאר הטעם בראשון של מציעא זרקו לה בתוך ביתו שלו או בתוך חצרו הואיל ולא הגיע לידה אינה מגורשת אפי' זרקו למטה שהיא יושבת עליה עמו ומ"מ אם זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה והוא כעין סל שהאשה נותנת בו המטוה וכלים הצריכים לה למטה מגורשת ופירשו בגמרא הטעם מפני שאין הבעל מקפיד על מקום קלתה והרי מקום קלתה כשאול לה וכן הדין לכל דבר שהוא כקלתה ר"ל שהוא כלי קטן ומדברים הרגילים לה עד שאין הבעל מקפיד על מקומם ואינו צריך שתהא קלתה קשורה בה כלל ומ"מ אם היתה קלתה גדולה עד שמן הסתם הבעל מקפיד על מקומה אינה מגורשת אא"כ בדרכים אחרים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אף לענין גניבה להתחייב בתשלומי כפל לא סוף דבר בשגנב בידו אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה חייב וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:

תוספות בד"ה והתניא כו' או שנתן לה הבעל במתנה כו' עכ"ל דלא כפי' ר"ת לקמן דבמתנה אע"ג דאין אוכל פירות מכל מקום אם מכרה ונתנה אינו קיים ואין הדבר תלוי באכילת פירות אלא כפי' ר"י כמ"ש התוספות כל זה לקמן ומיהו קשה היאך מתוקמא מתני' במתנה דא"כ דומיא דהכי בחצרו אמאי אינה מגורשת אבל השתא דמוקי ליה בדין ודברים אין לי כו' וכדמסיק בכותב לה ועודה ארוסה ניחא דבחצרו כה"ג לא אמר כלום וכדמסיק ודו"ק:

בד"ה וכדרב כהנא כו' היכי יכול להתנות שלא יירשנה הואיל כו' עכ"ל הלשון מגומגם דבהאי תנאי נמי דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דמוקי לה כמ"ש התוספות מ"מ אם מתה יורשה כדקתני בהדיא בריש פרק הכותב עד שיאמר בחייך ובמותך ע"ש:

בא"ד ומביא שפיר מדרב כהנא דאדם מתנה כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה על דבריהם עיין בחידושינו ר"פ הכותב וק"ל:

בא"ד אע"ג דלרב אית ליה בהכותב דאפילו בדאורייתא כו' עכ"ל רבי יהודה נמי ס"ל בכל דבר שבממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא אלא דהיינו בתנאי גמור כמ"ש התוספות לעיל אבל רב קאי התם אמתני' דאיירי בתנאי כעין דהכא דגרוע וק"ל:

רש"י בד"ה לכי נפקא קאמר לה כו' לאו גיטא הוא כלל וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח דהא בהדיא קאמר כשלא אבא עכ"ל. משמע מפירושו להדיא דלרבי יוסי נמי פשיטא ליה בכה"ג דלא הוי גט כלל ודלא כמ"ש התוס' בד"ה הכל מודים דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט ובמסכת עבודת כוכבים בפר' אין מעמידין דף ל"ז כתב רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן ולמאי דפרישית לעיל דף ע"ד ע"ב אפשר לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דמה שפירש"י כאן היינו ללישנא קמא דרב הונא לעיל דמתני ארישא משמע דבסיפא רבי יוסי נמי מודה דלא הוי גט ומה שפרש"י באין מעמידין היינו ללישנא בתרא דרב הונא לעיל דבלאחר נמי פליג רבי יוסי והו"ל כמהיום ולאחר דגט ואינו גט מיהו כבר הארכתי שם בסתירת זו הסברא וכאן אין להאריך ע"ש ובחידושי הרשב"א כאן ובלשון הר"ן ז"ל:

סליק פרק מי שאחזו

הזורק פרק שמיני

תוספות בד"ה תלמוד לומר ונתן בידה וא"ת ונימא ונתן כלל בידה פרט כו' וי"ל ושלחה חזר וכלל עכ"ל. ויש לתמוה דלא מייתי כלל בגמרא קרא דושלחה ועוד קשה דלקמן בשמעתין בפלוגתא דעולא ורבי אושעיא מסיק הש"ס ואידך אי מה ידה בדבוקה ואי לפי' התוס' דכלל ופרט וכלל הוא לא שייך כלל לומר אי מה ידה בדבוקה דהא בכל כלל ופרט וכלל לא בעינן שיהא הכלל דומה לפרט בכל מילי אלא בחד צד למ"ד כללא בתרא דוקא או בשני צדדין למ"ד כללא קמא דוקא כדאיתא בר"פ בכל מערבין וא"כ היינו פלוגתא דעולא ורבי אושעיא דלר' אושעיא סגי בחד צד דומיא דידה דמשתמר לדעתה ולעולא בעינן שני צדדין סמוכה ומשתמר לדעתה לכך נראה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הירושלמי דתרי קראי כתיבי ונתן בידה וא"כ ונתן יתירא דרשינן ריבויא דאע"ג דכתיב נמי תרי זימני בידה אפשר דבידה לאו יתורא הוא דאיצטריך לכדדרשינן מי שיש לה יד יצאה שוטה וקטנה שאין להם יד והיינו כדפרישית לעיל דף ס"ד ע"ב דאפי' מאן דיליף מושלחה מי שמשלחה וחוזרת אפ"ה לא פליג אהאי דרשא דמי שיש לה יד וכמ"ש שם דתרוייהו צריכי ע"ש. ובאמת בתחילת העיון היה נ"ל לפרש בענין אחר ע"פ הסוגיא דפרק הזהב דף נ"ו דמסקינן התם דכל ידו ידו ממש הוא לבר מהיכא דליכא למימר ידו ממש דרשינן ידו ברשותו וא"כ ה"נ כיון דליכא למימר ידה ממש דהא כתיב ונתן לריבויא אע"כ דידה היינו רשותה ומהכא מרבינן חצירה ובהכי הוי א"ש הא דאמרינן ונתן בידה מכל מקום ולא אמרינן ונתן מ"מ אלא ע"כ דעיקר ילפותא דחצירה מבידה ילפינן וכן משמע מלשון הירושלמי אלא שהוא מגומגם שם וכן מצאתי בלשון הב"י בישוב לשון רבינו בעל הטורים באה"ע סי' קל"ח אלא דלפ"ז תיקשי הא דאמר עולא דבעינן עומדת בצד חצירה והכי קי"ל ואמאי הא כל היכא דדרשינן ידו ברשותו לא בעינן עומד בצדו כדדרשינן מקרא דויקח את כל ארצו מידו דע"כ היינו מרשותו והתם לאו עומד בצידו הוי אע"כ כדפרישית דונתן ריבויא הוא אלא דאפ"ה מדכתיב ידה דרשינן דבעינן חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה ולעולא בעינן נמי עומדת בצידה דומיא דידה וכ"נ להדיא מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין ומשמע נמי דל"ג ונתן בידה מ"מ אלא ת"ל ונתן מ"מ וכן הוא בגמרא דפ"ק דב"מ. ולפי מאי דפרישית ומדקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל ליישב דהא דתנינן לקמן היתה עומדת בר"ה וזרק לה תוך ארבע אמות מגורשת וכתבו התוס' דאע"ג דהא דד' אמות קונות אינן אלא מדבריהם ה"נ היינו מדבריהם משום תקנת ענוגות וכ"ש לרב אשי דאמר בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו כלל ד' אמות אלא בסימטא ע"כ הכא היינו משום תקנת עגונות כ"כ שם התוס' וכן בהא דקאמר ר"י קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה הוצרכו הפוסקים לפרש דהיינו משום תקנת עגונות וזה תימה שלא נזכר טעם זה כלל בש"ס אבל לפי דרכינו היה באפשר לומר מדאורייתא נמי מהני דונתן ריבויא הוא דמשמע נתינה כל דהו כמ"ש רש"י ז"ל להדיא אלא מדכתיב נמי בידה מצרכינן שיהא הגט משתמר לדעתה א"כ כל היכא דמשתמר לדעתה בלבד אפילו אין הגט ברשותה נמי מהני כן נ"ל לכאורה לולא שלא מלאני לבי לפרש בדבר שהוא נגד סברת הקדמונים ועוד אפרש בזה בסוגיות הבאות לפנינו בפירקין אי"ה:

בא"ד וכן י"ל בסמוך גבי אם המצא תמצא דהוי כלל ופרט כו' וא"ת א"כ היאך פריך במרובה כו' עכ"ל. באמת דמה שכתבו דהמצא תמצא דרשינן בכופו"כ ליתא לפי המסקנא דפ' מרובה אלא דהמצא תמצא הוי תרי כללי דסמיכי להדדי ודרשינן להו בריבה ומיעט וריבה והתוספות לא נחתו הכא לדקדק בין כלל ופו"כ לריבה ומיעט וריבה ומייתי למאי דס"ד מעיקרא. מיהו קושייתם דאם כן מאי פריך במרובה שייך אף למאי דמסקינן דריבה ומיעט וריבה הוא ואפ"ה מצינן נמי לרבויי גגה חצירה מהאי ריבויא גופא מהמצא תמצא מיהו נראה מזה סיוע קצת למה שכתבתי בסמוך דגבי גט נמי דרשינן ונתן מ"מ היינו דונתן ריבויא הוא דומיא דהמצא תמצא דריבויא הוא למסקנא דפ' מרובה ואע"ג דלפמ"ש בסמוך גבי גט מרבינן כל היכא שמשתמר לדעתה בלבד אפי' ברשות הרבים וגבי גנב לא אמרינן הכי כדאמר רבי יוחנן לקמן בהדיא לגיטין אמרו ולא לד"א אפ"ה לא קשה מידי דגבי גנב מילתא דפשיטא היא דלא מיקרי גנב כלל אא"כ שקנה הגניבה באחד מדרכי הקניות ומש"ה בעינן שתמצא מיהו ברשותו דוקא משא"כ בגט דמהני בעל כרחה אין לחלק אלא בכ"מ שמשתמר לדעתה אפשר דמהני לפמ"ש בסמוך אלא דלפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין וצריכא לאו אקראי קאי דהא לא דמו אלא אילפותא דברייתא קאי דמרבה גגה וחצירה בגט ובגנב ע"ז קאמר דצריכא למיתני תרוייהו כנ"ל לפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא חצירה מה שקנתה האשה קנה בעלה לאו אריבויא דקרא קמקשה דא"כ לא הוי מקשה מידי כיון דגזירת הכתוב הוא אלא דבאמת הא דמה שקנתה אשה קנה בעלה לאו מדאורייתא הוא אלא מתקנת חכמים שתקנו שיאכל פירות בחייה תחת פרקונה ומש"ה אם מכרה ונתנה אינו קיים והבעל מוציא הפירות ומתקנת אושא ואילך קונה נמי הגוף ומוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה כדמסקינן ריש פרק האשה שנפלו לה נכסים והכא אמתניתין קשיא ליה דקתני זרקו לתוך חצירה מגורשת ואמאי הא משועבד החצר לבעל מתקנת חכמים וק"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בכותב לה דין ודברים כו' וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי כו' עכ"ל. קושייתם אליבא דרבי יוחנן לעיל דף י"ח דמסקינן אליביה דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט משא"כ לריש לקיש דאמר משעת חתימה אין לבעל פירות אם כן לא מקשו מידי דקודם נתינת הגט הוי חצירה לגמרי מכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בגוף החצר ופירות נמי לית ליה משעת החתימה אלא משום דמרא דשמעתא דהכא ר' אלעזר הוא דמוקי לה בכותב דין ודברים אין לי ור"א תלמידיה דר' יוחנן הוא ומסתמא כוותיה ס"ל והיינו לשיטת התוספות לעיל דף י"ח דהא דמשני שם איפוך אברייתא קאי ודלא כבעל העיטור וסייעתו שכתבו דאיפוך קמייתא ור' יוחנן סובר משעת חתימה וק"ל:

בד"ה והתניא האומר לחבירו כו' הוי מצי לשנויי כו' או שנתן לה במתנה דאמרינן בפרק חזקת קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש רבינו תם לא שייך לומר כן דאכתי יש לבעל זכות בחצר שאם מכרה ונתנה מוציא מיד הלקוחות ולר"ת בהכי תליא מילתא ודברי התוספות כאן דוקא לפירוש ר"י. ולענ"ד מסתימת לשון התוספות לא משמע כן תו קשיא דלפי פירושו א"כ מי הכריחו לר"ת בשמעתין בד"ה בכותב ובד"ה מה שקנתה לפרש דלא תליא כלל באכילת פירות וזה דלא כשיטת הירושלמי כמו שהביא ר"י בשמעתין לקמן בד"ה מה שקנתה דהא שפיר הוי מצי ר"ת ז"ל לפרש כל הסוגיא בפשיטות ולומר דבחד מינייהו סגי דמיקרי חצר הבעל או במה שאוכל הפירות אע"ג דאם מכרה ונתנה קיים או היכא דאם מכרה אינו קיים אע"ג שאינו אוכל הפירות ולפ"ז א"ש שיטת הירושלמי דמקשה אמתני' מאכילת פירות ולקמן נמי בעובדא דרבא דאיכסיף היינו משום דנהי דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אכתי מיקרי חצר הבעל משום שאם מכרה אינו קיים והכא דמקשה הש"ס בפשיטות אמתני' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו דנהי דמוקמת למתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה אכתי מיקרי חצר הבעל כיון שאם מכרה אינו קיים ועל זה מוקי לה רבי אלעזר שפיר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא הוצרך לפרש ובפירותיהן דלעולם מיתוקמא מתניתין שנתן לה הבעל החצר במתנה שאין לו פירות אלא שיש לו זכות להוציא מיד הלקוחות אם מכרה ומכיון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך נסתלק ג"כ מאותו זכות שאם מכרה ונתנה קיים והו"ל חצירה לגמרי. אלא דבאמת אחר העיון מצאתי דליתנהו לדברי מהרש"א ז"ל כלל ודברי התוס' כאן היינו אף לפר"ת משום דבפרק האשה שנפלו מסקינן להדיא שמה ששנינו שם במשנה נפלו משניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות מקשה הש"ס שם לימא תנינא לתקנת אושא ומשני הש"ס מתניתין בחייה ולפירות ותקנת אושא לגופה של קרקע ולאחר מיתה ולפ"ז ע"כ הא דפשיטא ליה לר"ת לקמן בד"ה מה שקנתה דבמתנה אם מכרה ונתנה אינו קיים ליתא לפי דין המשנה שלא תקנו כלל לבעל אלא אכילת פירות וא"כ כיון דבמתנה אינו אוכל פירות מהיכי תיתי יוכל להוציא מיד הלקוחות אלא משום דר"ת לקמן אעובדא דרבא קאי דהוה בתר תקנת אושא מש"ה משמע ליה דאם מכרה ונתנה הבעל מוציא אף במתנה והיינו משום תקנת אושא והכי משמע ליה מסוגיא דפ' חזקת הבתים דמימרא דאמוראי היא דהוו בתר תקנת אושא ואף בזה יש לפקפק כמו שאבאר שם בסמוך משא"כ הכא דמקשה הש"ס אמתניתין חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כתבו התוס' שפיר דלכל הפירושים הוי מצי לאוקמי בנתן לה הבעל החצר במתנה דאין אוכל פירות וממילא שאם מכרה ונתנה קיים לדינא דמתניתין דהוי קודם תקנת אושא כדמשמע בפ' האשה שנפלו וכדפרישית ולא הוי צריך לאוקמי כלל בכותב לה דין ודברים אין לי אלא משום דבפ' הכותב איצטריך לאוקמי בהכי ולפ"ז דלא משמע ליה הכא לאוקמי במתנה אלא בכותב לה דין ודברים שפיר קשיא להו לעיל בד"ה בכותב דאכתי הבעל אוכל פירות והוצרך ר"י ז"ל לפרש דאיירי שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ור"ת הוצרך לפרש דלא תלי כלל באכילת פירות כנ"ל נכון ודוק היטב ומה שהקשה מהרש"א ז"ל על דברי התוס' היאך אפשר לאוקמי במתנה דאם כן בחצירו נמי הוי מצי למיתני דמגורשת בכה"ג ולכאורה דבריו נפלאים דודאי כה"ג שנתן לה במתנה לא מיקרי חצירו אלא חצירה ועל זה כתבו דחצירה דמתניתין איירי בכה"ג וכבר עמד על זה בספר קיקיון דיונה והנלע"ד בכוונת מהרש"א ז"ל דממה שכתבו התוס' כן אמקשה דהכא וכי כתב לה מאי הוי ולא סמכו קושייתם להמקשה דלעיל מיניה דמקשה חצירה מה שקנתה אשה כו' הו"ל לאקשויי דאיכא לאוקמי במתנה וזה הכריחו למהרש"א ז"ל דאין כוונת התוס' כלל לומר שנתן לה חצר שלו במתנה אלא עיקר קושיית התוס' במאי דמקשה הכא וכי כתב לה מאי הוי והתניא לא אמר כלום ופירש"י דמאחר שהוא שלו צריך לכתוב לשון מתנה וע"ז הקשו התוס' דאכתי אמאי לא מוקי בהכי שכתב לה לשון מתנה ולעולם בחצר שהוא שלה איירי והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דא"כ הוי מצי למיתני כה"ג בחצירו זה נ"ל ברור בכוונת מהרש"א ז"ל אלא שאין זה כדי להוציא דברי תוספות ממשמעותן ומה שלא הקשו כן מעיקרא יש ליישב לפי הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך דקושטא דמילתא דעיקר כוונת התוס' להקשות דה"מ לשנויי שכתב לה בלשון טוב וע"ז כתבו אגב גררא דה"ה דה"מ לאוקמי מעיקרא כשנתן לה חצירו במתנה אע"כ דמשום דבפרק הכותב מוקי לה בהכי משני נמי הכי. ועוד נראה בכוונת מהרש"א ז"ל דבכה"ג שנתן לה במתנה אפילו בחצירו ממש נמי מהני וכגון שאחר שזרק הגט לחצירו נתן לה החצר במתנה דכה"ג הוי גט מעליא כדאמר רבא לעיל בפ"ב דף כ"א כנ"ל נכון ודו"ק: