Gittin 74a

ומטמא לה אי כהן הוא:

שאינה צריכה הימנו גט שני אם מת דסמוך למיתה הוי גט:

בעילתה תלויה הדבר תלוי עד שימות או עד שיעמוד מחולי זה אם מת מן החולי הבא עליה פטור דלר' מאיר משמע ליה מעת שאני בעולם היינו משעת נתינה וה"ק לה ה"ז גיטך מעת שאני בעולם אם מתי הלכך כשמת איגלאי מילתא דגרושה הואי בשעת ביאה ואם לא מת הבא עליה בחטאת:

רבי יוסי אומר בעילתה ספק לכשימות דמשמע ליה מעת שאני בעולם ומיהו מספקא לן על שעת ביאה אי גרושה הואי אי לא שמא זו היא שעה הראויה ליסמך למיתה שמא אינה זו ואינה גרושה הילכך אם ימות מביא הבא עליה אשם תלוי ואם לא ימות בחטאת ודאי:

מגורשת ואינה מגורשת ובלבד שימות והיינו נמי כרבי יוסי דמייתי אשם תלוי דספיקא משוו לה ולקמן מפרש מזוני איכא בינייהו:

לא מייתי אשם תלוי אם ימות אלא פטור לגמרי כדפרישית לעיל:

ולר' יוסי אם ימות מביא זה אשם תלוי:

איכא בינייהו דר' זירא כלומר איכא בינייהו מזוני וכדר' זירא ולא דפליגי בדר' זירא דתרוייהו אית להו דרבי זירא ומשום הכי לא קרי לה רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת דקסבר לית לה מזוני ואע"ג דר' יוסי דמתני' תנא מגורשת ואינה מגורשת תרי תנאי ואליבא דרבי יוסי והיינו חכמים דברייתא:

רבי יוסי אומר בעילתה ספק ומביא אשם תלוי ולא בעי ר' יוסי חתיכה משתי חתיכות וה"נ סבר בס"פ דם שחיטה (כריתות דף כג.):

אשם תלוי איכא בינייהו דלר"מ דאמר בעילתה תלויה לא מייתי אשם תלוי אלא הדבר תלוי ועומד אם מת מאותו חולי מגורשת משעת כתיבה ואם לא מת חייב חטאת ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי אם לאו היה לר"מ מייתי נמי אשם תלוי:

רב הונא אמר והיא תתן וכן הלכה דקיי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דבפ' קמא דקידושין (דף ח.) פסקינן הלכתא כר"א דאמר התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר הרי זו מקודשת וישלים דכמאן דאמר ע"מ דמי כדרב הונא אמר. רב דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה כו' ולעיל גבי גט הוה מצי למימר נמי שפשטה ידה כו' וה"נ הוה מצי למימר שנקרע שטר קידושין אבל לא מצי למימר שנתאכלו מעות של קדושין דאע"ג דנתאכלו מקודשת דברשות' דידה קא מתאכלי כדאמרינן בריש האומר (קדושין דף נט.):

מאי איכא בין רבי יוסי לרבי מאיר אמר רבי יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו. ולרבי מאיר דאמר בעילתה תלויה לא מייתי דבעילתה תלויה וקיימא אם מתי מאותו חולי איגלי מילתא למפרע שמגורשת מעיקרא ואם [בנדפס: נתרפאה] מאותו חולי נמצאת אשת איש גמורה מתחלה ועד סוף וחטאת הוא דקא מייתי, ולרבי יוסי דאמר [בנדפס: בעילתה ספק] מגורשת ואינה מגורשת הויא לה ספק לעולם ולעולם אשם תלוי מייתי, ולהכי אקשינן חכמים היינו רבי מאיר דחכמים נמי הכי קא אמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, [בנדפס: ורש"י ז"ל גריס בדחכמים מגורשת ואינה מגורשת וגריס נמי מאי איכא בין רבי יוסי וחכמים דרבי זירא איכא בינייהו לרבי יוסי לית לה מזונות לחכמים אית לה מזוני וגרסא זו נראית לי עיקר].

רב הונא אמר והיא תתן וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו שנתקרע הגט או נאבד. והוא הדין דהויא מצי למימר הכא נמי כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, וטובא איכא דמצי למימר אי נמי ולא אמר, ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ולא נקט בה כגון שנקרע או שנאבד שטר קידושין, היינו טעמא משום דההוא טעמא לא סגי אלא בשקדשה בשטר אבל קדשה בכסף לא, אלא אפילו נתאכלו המעות לכולי עלמא מקודשת משום דבתורת קדושין נתנו לה ולהוציאם לעצמה גם כן כדאיתא בקדושין פרק האומר (כט, א) גבי גמרא האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום וכו' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו, רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא לפקדון דמו ולא למלוה דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותיה דמאריה קא מתאכלי והני ברשותה דידה קא מתאכלי, למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה ולא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה הכא בתורת קדושין יהב ניהלה ובהא עדיפי קידושי כסף משטר וטעמא משום דאיחייבא לשלומי כספא, והילכך ניחא ליה למינקט נפקותא דסגי לכולהו קידושי בין שקדשה בכסף בין שקדשה בשטר.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומר סבר לי ולא ליורשי אבל לכולי עלמא מיהא תנאי הוי. דאי איתא דאיפליגו אי תנאה הוי או לא, הוה להו למינקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד הגט או שנתקרעה. גרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר גבי פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן אף בקדושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז כרבן שמעון בן גמליאל אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום.

כי סלקי להתם אשכחתיה לרב אסי דיתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן הכל מודים באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה והא תניא מהיום ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת דברי חכמים וכו'. פירש רש"י ז"ל: דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוו, והקשו עליו בתוספות דהא ליתא דלרבי יוחנן קיימינן השתא ורבי יוחנן לית ליה האי טעמא כלל, אלא טעמייהו דרבנן דכל האומר מעכשיו ולאחר זמן כאומר יתחיל ולא יגמור עד לאחר זמן ובדין הוא דלרבנן אפילו [בנדפס: יבומי נמי תיבם] חליצה אינה צריכה דאין גט לאחר מיתה והכא הא איכא קצת גט לאחר מיתה, אלא קסבר רבי יוחנן דהכא גזירה משום מהיום אם מתי הוא דאצרכוה חליצה [בנדפס: דאמרו שאינה מתיבמת אלא חולצת] וכדאיתא בקדושין ריש פרק האומר (ס, א) גמרא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום וכו' לרבי יוחנן דאמר שיורא הוי כל גט דמשייר ביה לא כלום הוא יבומי תתייבם, אמר אביי היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי דתנן מהיום אם מתי הרי זה גט.

כבר ביארנו במשנה שכל אותן הימים שבנתים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וכן כתבנו שזו כדברי חכמים בבריתא אלא שיש גורסים בה דרך אחרת ולפיכך אנו כותבין דרך ביאור ענין הסוגיא כדי לישב בה גירסתנו והוא שאמרו ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ומעשי ידיה והפר נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט ר"ל שאם מת אינה זקוקה כלל דברי ר' יהודה ומפני שהוא סובר שהגט חל בשעה הסמוכה למיתה וא"כ הבא עליה בנתים חייב בה כבשאר אשת איש ור' מאיר אומר בעילתה תלויה כלומר שר' מאיר סובר שלכשימות הגט חל למפרע משעת נתינה והילכך כל שבא עליה בנתים אם מת פטור ואם עמד חייב חטאת ור' יוסי אומר בעילתה ספק כלומר אם עמד ודאי בחטאת הוא אבל אם מת יש בדבר ספק שמא אין הגט חל עד שעה הסמוכה למיתה ובשעת ביאה לא היתה גרושה עדין או שמא משעת נתינה ומתוך כך אם ימות מביא עליה אשם תלוי ואנו גורסין בה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות וזו היא כדעת ר' מאיר וכן אנו גרסין חכמים היינו ר' מאיר ופירש דמזוני איכא ביניהו דלרבנן אין לה מזוני והוא רבוי הנכלל במה שאמר לכל דבר ואע"פ שהם מודים שכל מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות שהרי הלכה פסוקה היא כמו שביארנו בראשון של מציעא מ"מ הם מפרשים בזו שמגורשת ודאית היא לענין זה ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין וחכמים אומרין מגורשת ואינה מגורשת ושאלו בה היינו ר' יוסי דאמר בעילתה ספק ותירץ דלרבנן אית לה מזוני ומשום הכי קרו לה מגורשת ואינה מגורשת ולר' יוסי לית לה כלומר בעילתה ספק דוקא לענין אשם תלוי אבל למזונות מגורשת ודאית היא ולענין מזונות מיהא לא נתברר הלכה כמי אלא שנראין הדברים לדמותה למגורשת מספק דעלמא להתחייב במזונותיה:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת אמר רשב"ג מעשה בצידן אחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אוסתלתי ואבדה אוסתלתו אמרי חכמים תתן לו את דמיה אמר הר"ם פי' אמרו ותתן ר"ל שהיא נתגרשה מעכשו אבל יתחייב לה שתתן מה שהתנה עליה ולזה אם נתקרע הגט או אבד קודם שתקיים תנאה ואחר זה קיים אותו לא תצטרך גט אחר ואמרו בכאן ועד שלשים יום לא ירצה שהיא תתן לו אצל שלמות ל' יום ולא קודם ואמנם הכונה שתשלים אליו אותן בתוך זה הזמן ולא נקיש על זה הדין אם אמר לה הרי זה גיטיך על תנאי שתתני לי הבגד הפלוני ונאמר תתן דמיה או דבר שוה כמהו או יותר אבל יתחייב שתתן זה הדבר בעיני ורשב"ג יחלוק על זה הדין ואין הלכה כמותו:

אמר המאירי נחלקו בה בגמרא רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא והיא תתן ולא שתפרש על כרחה שאין כופין לקיום תנאי אלא שאם יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה כמו שכתבנו בראשון של קדושין בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אלא והיא תתן לכשתרצה וכשתתן תהא מגורשת משעת נתינה למפרע שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ורב יהודה אמר לכשתתן כלומר שאין הגט חל כלל עד שתתן הואיל ולא אמר להם בפירוש מעכשו ושאלו בגמרא מאי ביניהו שהרי אף לרב הונא מכל מקום אינה מגורשת לגמרי עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי והשיבו דאיכא ביניהו נתקרע הגט או שאבד קודם קיום התנאי דלרב הונא הרי היא מגורשת ולרב יהודה אינה מגורשת והלכה כרב הונא אלא שלכתחלה לא תנשא עד שתתן כמו שכתבנו וגדולי המחברים שכתבו שתנשא לכתחלה אף קודם קיום התנאי לא נתבררו לי דבריהם אלא שאיפשר שלא אמרוה בנתינה אלא בתנאים דעלמא מפני שהם מחלקים בין תנאי של נתינה לתנאי דעלמא שכל תנאי שהוא שתתן היא לו שמא ימות או לא יקבל וכגון שיהא מטמין עצמו או לא יקבל מדעת ולדעת מה שכתבו הם עצמם דנתינה על כרחו גט פסול הוא אבל בשאר תנאים תנשא לכתחלה ומכל מקום אין הדברים נראין וכבר ביארנו מזה בכדי הצורך בפרק אחרון:

וכן בענין קדושין אמרו בשלישי של קדושין הרי את מקדשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה גם כן רב הונא ורב יהודה שלרב הונא והוא יתן ר"ל לכשירצה ולכשיתן יתקיים התנאי למפרע ונעשית מקדשת משעת נתינה ור' יהודה אמר לכשיתן ר"ל שאין הקדושין חלים עד שיתן הואיל ולא אמר בהדיא מעכשו ושאלו בה א"כ מאי ביניהו והשיבו כגון שקבלה קדושין משני קודם קיום התנאי ואח"כ בא זה יקיים התנאי לרב הונא אין קדושי השלמת התנאי מפקעת קדושי שני לגמרי ולרב יהודה קדושי שני הוו קדושי והלכה כרב הונא והוא הדין בגט שאם קבלה קדושין מאחר קודם קיום התנאי לכשיתקיים התנאי מקדשת לשני כמו שפירשנו במקומו אלא שהתלמוד תפש בקדושין לשון קדושין ר"ל שפשטה ידה כו' ולגיטין לשון גט ר"ל נתקרע הגט כו':

על מנת שתתני מכאן ועד שלשים יום אם נתנה בתוך שלשים או ביום שלשים מגורשת שאין הכונה בסוף שלשים דוקא אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואם לא נתנה לו עד שעברו כל שלשים אינה מגורשת וכן הלכה:

אמר רשב"ג וכו' פירשו בגמרא דחסורי מיחסרא והכי קתני על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו איצטלית דוקא קאמר כלומר מדמין אותה למכאן ועד שלשים שפירשנו שאין הכונה דוקא בסוף שלשים אלא באיזה יום שמכאן ועד שלשים ואף כאן שתהא סבור לומר לאו איצטליתי דוקא אלא או איצטלית או דמיה אינו כן אלא איצטלית דוקא וכל שאינה נותנת לו איצטליתו אפי' אבדה והיא רוצה ליתן דמיה אין זה קיום התנאי כלל ורשב"ג סובר תתן לו דמיה ומעשה בצידן וכו' ואין הלכה כרשב"ג אלא איצטלית דוקא ואפי' נותנת לו איצטלית חשובה כמותה מדקאמר איצטליתי איצטליתו דוקא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם ואפי' רצת ליתן ליורשיו אינו כלום מאי טעמא לי ולא ליורשי קאמר וא"כ נתינה ליורשיו לאו קיום תנאי הוא והוא הדין אם אמר על מנת שאתן ומת הוא או מתה היא שאף אנו אומרין שאתן לה ולא ליורשיה או אתן אני ולא יורשי וגדולי הדורות מפקפקים לומר שאין קפידת נותן שוה לקפידת מקבל שהמקבל מקפיד על כל פנים שלא לקבל אלא הוא אבל נותן לא איכפת ליה אם לה אם ליורשיה אם הוא אם יורשיו ומכל מקום גדולי הרבנים כתבוה כדברינו וכן הדברים נראין שאף למקבל משעת מיתה ואילך מיהא דעתו על יורשיו ואפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי:

בא"ד כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא כו' עכ"ל ולכך באוריה אף שבא מן המלחמה מ"מ כיון שלא בא בסוף המלחמה נתקיים התנאי וכ"כ התוס' בפרק הזהב וק"ל:

בא"ד שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי בצנעה כו' עכ"ל מדברי התוספות בפרק הזהב היו עושין בצנעה כדי שלא יהיו קופצין על נשותיהם לנושאם וק"ל:

בד"ה אשם תלוי כו' ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי כו' לר' מאיר מייתי נמי אשם כו' עכ"ל נראה דכתבו ושמא משום דמספקא להו בדר"מ אי בעי ר' מאיר חתיכה מב' חתיכות אי לאו וק"ל:

בד"ה א"ב שפשטה כו' המ"ל נמי שפשטה ידה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי שינויא ליכא לדעת ר"י כלל שכותב בהפוך הדף דאף רב יהודה דאמר לכשתתן דספיקא הוי ואם כן ליכא למימר האי א"ב כו' עכ"ל וכ"כ התוספות בפרק האומר וז"ל ולא רצה לשנויי א"ב שפשטה ידה כו' דא"כ היה צ"ל כו' לרב יהודה אינה צריכה גט משני כו' והא ליתא דאפילו לרב יהודה צריכא גט מספק כו' עכ"ל ומ"מ אין נראה דהתוס' בשני דבורים הסמוכים בזה אחר זה יהיו דבריהם בסתומים סותרים אבל התוספות דהכא ס"ל דמכל מקום המ"ל דא"ב לרב הונא מקודשת ודאי ולרב יהודה מקודשת מספק וא"ב אם פשטה ידה שוב וקבלה עוד קידושין מאחר דלרב הונא אינה צריכה גט ולרב יהודה צריכא גט מספק ואין זה תימה שהתוספות בב' מקומות דהיינו דהכא ודהתם סותרים שגם במה שכתבו התוספות הכא דה"מ לשנויי גבי קידושין א"ב שנקרע הגט כו' נראה מדבריהם שם דיש לדמות לנתאכלו מעות הקידושין ואין נראה לחלק בין נקרע שטר הקידושין לנאבדו ודו"ק:

בא"ד והא אמרינן הכא הרי היא כאשת איש לכל דבריה לפר"ת דקאי אמהיום אם מתי עכ"ל. ואע"ג דהתם מימרא דאמוראי היא הא דכל היוצא למלחמת בית דוד אפ"ה לא ניחא להו למימר דאליבא דר' מאיר איירי דאמר בשמעתין דמגורשת משעת נתינה או כר"י וחכמים דמגורשת ואינה מגורשת אלא כיון דמקרא דואת ערובתם תקח דרשינן לה וכן מקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה דרשינן בפ' במה בהמה ליקוחין יש לך בה משום דאורי' גט כריתות כתב לאשתו וא"כ משמע להו דלכ"ע אית להו הנך דרשי ומש"ה קשיא להו לר' יהודא דמתניתין:

בא"ד אבל קשה דאפילו לפי' הקונטרס דהכא כו' מ"מ קשה דהא אילו לא נהרג אורי' היתה בת שבע אשת איש עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא באמת אמרינן להדיא בפ' במה בהמה גבי דוד שביקש לעשות ולא עשה וא"כ משמע אדרבא להדיא דאיהו מיהת לאיסורא איכוון דלא הוי ידע שיהרג אורי' בסוף והיינו דביקש לעשות וחטא לפי מחשבתו אבל מ"מ לא חטא באיסור אשת איש ממש כיון שנהרג בסוף במלחמה. ונראה דהתוספות סברי כשיטת רש"י ז"ל בפ' במה בהמה שמפרש פי' אחר בההיא דביקש לעשות שביקש לשכב עמה קודם קבלת הגט ולכאורה דברי תימה הן דקרא לא משמע הכי דלא הוי ידע לה מעיקרא עד אותו מעשה שהיתה על הגג ואמאי לא מפרש לה כדפרישית ונראה דרש"י ותוספות לא ניחא להו לפרש דעיקר ביאה היתה במחשבת איסור דעל זה לא הוי קאמר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דבכה"ג חטא גמור הוא כדאשכחן בעובדא דר' חייא בר אשי דמצער נפשיה ואמר אנא מיהא לאיסורא איכווני אע"ג שהיתה ביאת היתר גמור באשתו ממש וכ"ש הכא לכך מפרשי בענין אחר שביקש לעשות קודם לכן וא"כ לא חטא כ"א במחשבה שלא באה כלל לידי מעשה וק"ל:

בא"ד ומיהו זה יש לומר כו' אלא כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא כו' עכ"ל. פירוש דעיקר הגט היה שמא יפול בשבי או יהרג ולא ימצאו עדים להעיד על מיתתו ותתעגן אשתו לעולם מש"ה התנו שאם לא יבא בסוף המלחמה יהא גט וכן פרש"י ז"ל להדיא בפ' במה בהמה ע"ש:

בא"ד ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי כו' עכ"ל ואכתי איכא למידק דסוף סוף אפילו בכה"ג לא הוי גט לאלתר אלא אם לא בא בסוף המלחמה והיינו מדאמר רב הונא לעיל בדף הקודם גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר ומשמע דה"ה ליוצא בשיירא דלעיל בפרק התקבל דף ס"ה ע"ב במשנה משמע להדיא דיוצא בשיירא דינו כמסוכן וכ"כ התוס' שם להדיא בד"ה כדי לייפות כחו דעיקר מימרא דרב הונא בגיטו כמתנתו דמייתי התם בעובדא דגניבא היינו דיוצא בקולר דמי למסוכן ולמצוה מחמת מיתה וא"כ ממילא דה"ה ליוצא בשיירא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שאם לא נהרג אורי' אלא בא לביתו היה הגט בטל מעיקרו לרב הונא ואפילו לרבה ורבא דפליגי אדרב הונא היינו משום גזירה דרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא הוי גיטא כדאיתא לעיל דף ע"ג בגמרא. מיהו לפר"ת דהכא ודאי לא קשה דאזיל לשיטתו לעיל דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו לא קאי אלא אגט על תנאי ולא בסתם גט שכ"מ וא"כ ה"ה ליוצא בשיירא דהוי גט גמור אבל לשיטת החולקים לעיל על ר"ת כמ"ש לעיל דהרי"ף והרמב"ם ורוב המפרשים לא ס"ל כר"ת וא"כ אם נאמר דבההיא דהכא אכתי סברי כר"ת שכל היוצא למלחמה היו מגרשין בגט גמור כי היכי דתיתי להו שפיר האי דדוד ובת שבע א"כ ע"כ צריך לומר דבימי דוד נמי הוו סברי כרבה ורבא דלית להו הא דרב הונא דגיטו כמתנתו משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואפקעינהו רבנן לקידושין ולפ"ז נלע"ד שזה היה כוונת דוד המלך ע"ה שאמר לאורי' רד לביתך והיינו כדפרישית לעיל דף ע"ג דהא דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו משום דחכמים תיקנו בגט שכ"מ שיהא בלבו לגרשה לגמרי ואם יערער הבעל ויאמר שנתכוון בלבו לגרשה על תנאי אם ימות דהו"ל גילוי דעת ואומדנא דמוכח בהא אפקעינהו רבנן לקידושין ולזה נתכוון דוד שאורי' ילך לביתו ויבא בטענה זו שאם עמד חוזר ומסתמא בת שבע שכבר הרגישה לעצמה שהיא הרה לדוד מסתמא לא תרצה לשוב לאורי' ותתעצם בטענותיה שהיא מגורשת גמורה כתקנת חכמים נמצא דמצד הערעור של אורי' יפקיעו חכמים קידושין מיניה כדפרישית וא"כ תהא פנויה גמורה למפרע ותחזור ביאת דוד להיתר מעיקרו כן נראה לי או שנאמר דהנהו דלית להו הא דר"ת בההיא דגיטו כמתנתו בההיא דהכא נמי לא סברי כוותיה אלא שהיו מגרשין על תנאי דדא ודא אחת היא לשיטה זו ובאמת לרבינו תם דהכא נמי אין מוכרח לומר דהכל היו מגרשין לגמרי דמהיכא תיתי ודאי ניחא להו טפי לגרש על תנאי אלא דלאו כ"ע דינא גמירי לגרש על תנאי שיש בהן כמה חילוקי דינים והיו צריכין לגרש בפרהסיא בפני מאן דגמירי דיני תנאי ומש"ה יש שהיו מגרשין לגמרי ובצינעא והכי הוי גט דאורי' לר"ת. וע"פ הדברים האלה נלע"ד שזה כוונת הפסוק דאמר נתן הנביא לדוד מדוע בזית דבר ה' לעשות הרע ודרשו חכמים שביקש לעשות ולא עשה ודרשו עוד את אורי' הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה וקשיא לן מכדי מעשה דבת שבע קדים להריגת אורי' מ"ש דמקדים קרא הריגת אורי' ברישא תו קשיא לי למה לא דנו דוד לאורי' בסנהדרין ולדרכינו אתי שפיר דבאמת גירש אורי' בגט גמור בלא תנאי אבל דוד הוי סבר שגירש על תנאי אם ימות במלחמה דסתמא דמילתא הכי הוא כדפרישית וא"כ אם היה דנו והמית ע"פ סנהדרין נמצא שלא נתקיים התנאי של אורי' כיון שלא מת במלחמה וכדאמרינן לעיל בדף הקודם הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש אין זה גט לכך ציוה דוד לאורי' שיחזור למלחמה וציוה ליואב שיסבב מיתתו ע"י מלחמה כיון דבאמת חייב מיתה דמורד במלכות הוי וכדי שיתקיים התנאי למפרע שיהרג במלחמה ויהיה גט ועל זה הענין הוכיח הנביא ולא היה מקום להוכיחו על מעשה דבת שבע כלל לא במחשבה ולא במעשה כיון דבאמת לא גירש אורי' על תנאי כלל אלא בגט גמור ומש"ה הוכיחו בזה הסדר את אורי' הכית בחרב ולא דנתו בסנהדרין ע"כ מחשבתך ניכר' מתוך מעשיך שהיית סבור שגירש על תנאי אם ימות במלחמה נמצא דבזה בזית דבר ה' לעשות שביקש לעשות ולא עשה כיון דלפי דעתך שהיה גט על תנאי חטאת בחטא גמור במחשבת ביאת איסור כקושית התוס' כאן שאם לא נהרג אורי' היתה בת שבע א"א גמורה אבל לפי האמת את אשתו לקחת לך לאשה דלפי האמת בשעה שלקחת היתה מותרת לך כאשתך גמורה כיון שהיה גט גמור כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב ג"כ הא דאמרינן בפ' במה בהמה רבי דאתא מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד פירוש לשון מהפך דייק כיון דקרא שלא כסדרן כתיבי דמעשה דבת שבע הוי ברישא ע"כ מוכח דלא חטא אלא שביקש לעשות ולא עשה והיינו כדפרישית דלפי מה שעלה על דעתו חטא מיהא במחשבה ובדרוש הארכתי וכאן לא באתי אלא לפרש לפי שיטת התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

בד"ה ר"י אומר כו' ולא בעי ר"י חתיכה משתי חתיכות כו' עכ"ל אין זה מוכרח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שכתב דהיכא דאיקבע איסורא לא בעינן חתיכה משתי חתיכות וכתב שם להדיא דספק גירושין מיקרי איקבע איסורא כיון שהיא בחזקת א"א ע"ש:

גמרא מאי ותתן רב הונא אמר והיא תתן ר"י אומר לכשתתן ויש לדקדק מאי טעמא דר"י דנהי דסבר דע"מ הוי כמו אם אפ"ה לפמ"ש התוס' לעיל בדף ע"ב בד"ה הכי אמר רב דקי"ל הלכה כר"י אפי' בגיטין דזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ אפילו בתנאי דאם נתגרשה למפרע אם נתקיים התנאי בסוף ולא מסתבר למימר דר"י פליג אדרב רביה אם לא שנאמר דר"י סבר דרב גופא לא קאמר הלכתא כר' יוסי אלא בתנאי שבכתב ולא בעל פה וכי האי לישנא דאמרי' לעיל דלרב הונא נמי מספקא ליה אי אמר רב בעל פה או לא ואפשר דלר"י פשיטא ליה או שנאמר כשיטת ה"ה בפרק ח' מהלכות גירושין דלא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דאם מתי או לאחר מיתה ולא לענין שאר תנאים ואע"ג דרבותינו התירו לינשא בתנאי דאם לא באתי דמייתי הש"ס לעיל דסברי כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מיהו אנן לא קי"ל כרבותינו בהא כדאמר ר' יוחנן סוף פירקין ואפשר דהיינו נמי טעמא דר"י דאמר הכא לכשתתן כנ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין ולעיל גבי גט הומ"ל נמי דאיכא בינייהו שפשטה ידה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי לא פסיקא ליה לתלמודא לומר לעיל דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקיבלה קידושין דלרב יהודא דאמר לכשתתן לא תפסי קידושין כלל דמאן יימר דהכי הוא דהא לכולהו לישני לעיל משמע מיהא דלרב הונא מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בע"פ דזמנו של שטר מוכיח או לא ולרבא לחד לישנא פשיטא ליה וא"כ משמע דרב יהודא דאמר לכשתתן משום דע"מ הוי כאם מ"מ בתנאי דאם גופא אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי הוי מיהא ספק קידושין דלמא הלכה כר"י נמי אפילו בע"פ ואף לשיטת ה"ה שהבאתי בסמוך דלר' יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי דמיתה אכתי לא פסיקא לתלמודא לומר לענין גט דלר"י לא תפסי קידושין כלל דלמא סבר ר"י כרבותינו דהתירו אפילו בתנאי דאם לא באתי משום דזמנו של שטר מוכיח אלא דלדידהו פשיטא להו ולר"י מספקא ליה בתנאי שבע"פ ואפשר דאפילו רבי יוחנן דקאמר דלא הודו כל סייעתו לרבותינו דאינהו ר"י נשיאה וחבריו בסוף פירקין מסתבר למימר דהיינו לענין דלא הוי גט ודאי אבל לעולם מידי ספיקא לא נפקא כדמספקא לרב הונא אף ללישנא קמא ולרבא ללישנא בתרא ובהכי א"ש טפי דלא מסתבר לומר דשלשה מחלוקות בדבר וכמו שאפרש עוד לקמן בשמעתין ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל. נמצא דלפ"ז לא שייך האי איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין לענין גט כלל דזמנו של שטר מוכיח והו"ל מיהא ספק קידושין ואפי' לר"י בעיא גט משא"כ לענין קידושין דלא שייך זמנו של שטר דאפי' בקידשה בשטר אמרינן ביבמות דף ל"א דלא תיקנו זמן בקידושין ודברי התוספות בזה צריכין עיון ואף אם נפרש כשיטת מהרש"א ז"ל דאפי' היכא דלר"י הוי ספק גירושין אפ"ה שייך האי איכא בינייהו אי הוי ספק קידושין או ודאי קידושין אלא דאפ"ה יש לתמוה דהתוס' לקמן שכתבו דלר"י הוי ספק גט לא מייתי כלל האי טעמא דזמנו של שטר מוכיח. ובר מן דין יש מקום אתי עוד לפרש ולומר דלרב יהודא נמי דאמר לכשתתן אפ"ה מעיקרא בימים שבינתיים הו"ל כמגורשת ואינה מגורשת ותפסי בה קידושין מספק והיינו לשיטת רש"י ז"ל בעמוד הקודם דהא דקאמר רבי יוסי בתנאי דמהיום אם מתי דבימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת היינו משום דקי"ל אין ברירה דהתנאי תלוי בדעת אחרים א"כ נראה דה"ה בתנאי דע"מ שתתן מאתים דהו"ל נמי תולה בדעת אחרים ובימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת דשמא תקיים התנאי מיד ואפי' אם לא קיימא אכתי הוי ספק דאין ברירה ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן דהבעל אינו יכול לומר מחולין לך א"כ התנאי אינו בידו ודמי לתנאי דמיתה לענין ברירה אלא דיש לחלק וצ"ע. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות גירושין דאפילו בתנאי דאם דלכ"ע אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ואפ"ה כתב דהיינו לענין אם נקרע הגט או נאבד אבל לענין שתינשא לאחר כתב דלכתחילה לא תינשא אבל אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא אם תקיים התנאי אח"כ וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין על מנת לרב יהודא דודאי לא גרע מאם לרב הונא וא"כ בימים שבינתיים הו"ל מיהא קידושי ספק אם קיבלה מאחר. ונלע"ד הדבר ברור שמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה מדלא קאמר האי איכא בינייהו ומע"מ לר"י שמעינן לתנאי דאם לכ"ע וכדבעינן למימר לקמן אי"ה אלא שבעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל תמהו עליו שלימים וכן רבים וכל מפרשי דבריו נלאו למצוא פתח בטעמא דמילתא. ולכאורה היה נלע"ד לפרש טעמו של הרמב"ם ז"ל כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל משום דקי"ל אין ברירה והו"ל ספק מגורשת בימים שבינתיים אלא דא"א לומר כן דא"כ הו"ל ספק מגורשת מדאורייתא ואם ניסת תצא כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק עשירי ומה"ט נמי לא מצינו לפרש דבריו דמספקא ליה אי זמנו של שטר מוכיח וליישב כל מה שהוכיחו מפרשי דבריו דפשיטא ליה דלא אמרינן בגיטין זמנו של שטר מוכיח ועלה בידי אלא דאכתי קשה א"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ואם ניסת למה כתב דלא תצא והנלע"ד ביישוב דבריו אפרש בסוף הסוגיא בעזה"י כאשר הורוני מן השמים ודו"ק:

גמרא עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי כו' דכ"ע מיהא תנאי הוי תיובתא דרב יהודא פירש"י דאי לכשתתן קאמר נהי דלי ליורשי משמע הו"ל גט לאחר מיתה עכ"ל. ואף למאי דפרישית בסמוך דלרב יהודה נמי קודם שתתן הוי ספק מגורשת אם נתקיים התנאי בסוף וכ"כ התוספות בד"ה אדמיפלגי אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא תנא קמא גופא לא קאמר אלא לא נתנה זקוקה ליבם משמע דלרשב"ג דנותנת לא' מן היורשים אינה זקוקה כלל ומותרת לשוק אלמא דבודאי מגורשת מחזקינן לה למפרע ועיין מ"ש התוספות בקידושין ד' ס' ע"ב בד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי אבל אכתי קשה לפי מאי דפרישית בסמוך מאי מקשה הכא תיובתא דרב יהודא דנהי דלא סליק אדעתא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אכתי איכא לאוקמי האי ברייתא כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ורב יהודא ע"כ לית ליה הא דרבי יוסי או דמספקא ליה ולכאורה היה נראה מכאן כשיטת הרב המגיד שהבאתי בסמוך דלרבי יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דמיתה ולא לענין שאר תנאים וכן נראה לכאורה ממה שכתבו התוספות בד"ה רב הונא אמר והיא תתן וכן הלכה דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומאי איצטריכו להאי טעמא הא בלאו הכי כתבו התוספות לעיל דף ע"ב דהלכה כרבי יוסי אף בגיטין דזמנו של שטר מוכיח וא"כ בלא עידי מסירה ואפילו בתנאי דאם נמי אית לן למימר והיא תתן ובשלמא אדרב הונא גופא דאיצטריך למימר בסמוך כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי היינו משום דמשמיה דרבי קאמר ליה ורבי ע"כ פליג בהדיא אדרבי יוסי ולית ליה דזמנו של שטר מוכיח כדאמרינן לעיל כזה גט דקאמר רבי למעוטי דרבי יוסי וכמו שאפרש בסמוך ועוד דלרב הונא גופיה משמע לעיל דמספקא ליה אי הלכה כר"י בעל פה ומשום הכי איצטריך ליה למימר האומר ע"מ כאומר מעכשיו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והגאונים דההיא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו נמי לענין דלא בעינן תנאי כפול כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל משא"כ לשיטת התוספות שפסקו לעיל בהדיא כרבי יוסי אפי' בע"פ א"כ למה הוצרכו לפסוק הלכה כרב הונא משום דאומר ע"מ כאומר מעכשיו ותיפוק ליה משום זמנו של שטר אע"כ דקיימי בשיטת הרב המגיד. אלא דא"א לומר כן דבסוף פירקין כתבו להדיא בד"ה הכל מודים לכשתצא דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט אלמא דלהתוספות איירי ר"י בכל התנאים וכך נראה עוד ממה שכתבו לעיל דף ע"ב דהא דתקין רב מיומא דנן ולעלם היינו לשופרא דשטרא ולא כתבו שהוצרך לתקן משום תנאי דאם לא באתי וכיוצא בזה אע"כ דלא נחתו התוספות לסברת ה"ה ולא שני להו לענין זמנו של שטר בין תנאי דמיתה לשאר תנאים ולפ"ז ע"כ דמה שהוצרכו כאן לפסוק דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו לענין קידושין דלא שייך בהו זמן ונ"מ נמי לענין גיטין גופא היכא שאין כתוב בו זמן דבדיעבד הוי גט ואם ניסת לא תצא כדאיפסקא הלכתא לקמן סוף פרק המגרש ומש"ה הוצרכו לפסוק שאם גירשה בע"מ ואין בו זמן אפ"ה מגורשת לאלתר ותפסי בה קידושין כן נ"ל בשיטת התוספות אבל בסוגיא דשמעתין הקושיא במקומה מאי מותיב אדרב יהודא מברייתא האיכא לאוקמי ברייתא כרבי יוסי ורב יהודא כרבנן דרבי יוסי ואפילו לפי שיטת ה"ה אכתי איכא לאוקמי ברייתא דהכא כרבותינו דהתירו לינשא בתנאי דאם לא באתי סוף פירקין מה"ט דזמנו של שטר והנלע"ד ביישוב קושיא זו דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח נראה לי שיש ליישב לפי שיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלא שייך הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח בלכשתצא וכמו שהארכתי בעה"י לעיל דף ע"ג ע"ב דאף על גב דללישנא קמא דרב הונא משמע דאפילו בתנאי דלאחר מיתה שייך זמנו של שטר מוכיח היינו משום דאין גט לאחר מיתה וכמו שכתבתי שם בטוב טעם ע"ש וא"כ אף אנו נאמר דבעל מנת נמי לא שייך לומר כן אלא דוקא בתנאי דאם משום דשני לשונות משמע ובאמת אפילו בלשון המקרא מצינו הרבה אם שהוא לשון תנאי כגון אם בחקותי תלכו והרבה כיוצא באלו ומצינו ג"כ אם שהוא לשון קביעות זמן כגון ואם יהיה היובל שמשמש לשון כשיהיה היובל וכמו שהביא רש"י ז"ל בפירוש התורה הרבה אם כיוצא באלו ומש"ה אמרינן דזמנו של שטר מוכיח שהוא לשון תנאי משא"כ בלשון על מנת שהוא לשון חכמים אפשר דלא שייך לומר שני לשונות משמע אלא לרב הונא הוא לשון תנאי בהחלט ולרב יהודא הוא לשון קביעות זמן לכשתתן דהיינו כמו לאחר דתו לא שייך זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין אלא דמלשון התוספות סוף פירקין וכן מלשון רש"י ז"ל במס' עכו"ם פרק אין מעמידין דף ל"ו משמע להדיא דאפילו בלכשתצא חמה נמי שתי לשונות משמע ואמרינן לרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בוודאי לא גרע ע"מ לרב יהודא מלשון לכשתצא דהיינו לכשתתן מיהו לקמן בסוגיא דע"מ שתחזירי את הנייר אפרש בזה ענין אחר יותר מרווח ע"ש. עוד עלה בלבי לפרש דלמאי דלא סלקא אדעתיה דהמקשה דאומר ע"מ כאומר מעכשיו א"כ מסתמא בעינן תנאי כפול בכל תנאי דע"מ דאי לא כפליה לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל אע"כ דלרב יהודא בדכפליה לתנאי איירי ואם כן לא שייך לומר שני לשונות משמע כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל אלא דשיטת התוספות אינו כן כמו שיבואר שם וכן לפי שיטת הרמב"ם ז"ל צריך ביאור כמו שאפרש שם וא"כ האי דשמעתין צריך עיון ודוק היטב:

גמרא מאי ותתן כו', בקידושין (דף ס') עלה דמתני' דהתם אמרי' סתם ר"ה אמר והוא יתן ול"א מאי ויתן. ונ"ל דבשלמא הכא בגמרא אלו אמר פלוגתייהו סתם בדרך פלוגת' לדינא היה אפשר לומר דטעמא דר"ה לאו משום דע"מ הוי כאומר מעכשיו אלא משום דזמנו ש"ש מוכיח והיינו לל"ב דלעיל (דף עב) דאפשר דר"ה ס"ל לגמרי הלכה כר"י אף בע"פ מש"ה אמר מאי והיא תתן היינו דאמר כן ר"ה בדרך פירוש אמתני' אף דסתס מתני' ס"ל לעיל דל"א זמנו ש"ש מוכיח אעפ"כ אמרי' והיא תתן וע"כ משום דע"מ כמעכשיו. אבל בקידושין דמיירי אף בכסף דל"ל משום זמנו ש"ש הוא שפיר אמרי' בסתמא ד"ה והוא יתן כיון דליכא למטעי וק"ל: ובזה מיושב דברי תוס' בשמעתין ד"ה א"ב. כ' דהומ"ל א"ב דנקרע שטר קידושין ובסוגיא דקידושין כ' תוס' סתם דלא הומ"ל א"ב דנאבדו דהא נתאכלו המעות קידושין מקודשת ולא הקשו דהומ"ל א"ב בשטר קידושין ונקרע. וע' במהרש"א ודבריו תמוהים. ולפי הנ"ל ניחא דבקידושין דאמרי' בסתם ר"ה אמר והוא יתן מש"ה אילו לא היינו מוצאים נפקותא רק בשטר קידושין ונקרע היה אפשר לומר דטעמא דר"ה משום זמנו ש"ש מוכיח אף דבשטר קידושין לא תקנו זמן מ"מ סתמא דמלתא כותבין זמן כמ"ש תוס' לעיל (דף יוד ע"א) ד"ה כי קתני. מש"ה הוצרך הש"ס למצוא נפקות' גם בקידושי כסף וכיון דגם בזה שייך פלוגתייהו מוכרח דטעמא דע"מ כאומר מעכשיו. אבל בסוגיין דאמרי' וכן נמי בקידושין ואתמר מאי ויתן דגם בקידושין נקט פלוגתייהו בפירוש דמתני' א"כ אף אי איירי בשטר קידושין מוכח דטעמא דע"מ כאומר מעכשיו דהא סתמ' דמתני' לא ס"ל כר"י דאמר זמנו ש"ש מוכיח כ' תוס' דהומ"ל דנ"מ בנקרע:

תד"ה א"ב ולעיל גבי גט הומ"ל נמי שפשטה ידה כו'. לפמ"ש הר"ן (בקידושין דף רל"ד) להקשות האיך אמרי' דא"ב דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הא לר"ה צריכין גט כדין א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דהוי כאומרת גרשתני דאפי' שלא בפניו נאמנת להחמיר משום חזקה דאין אשה מעיזה בפניו (בסוף פ' המגרש). ותי' דהכא לא הוי כאומרת גרשתני די"ל דמה דקבלה קידושין מאחר דסברה שמא לא יקיים תנאי ולא יתן לה המעות ע"ש. א"כ מה הקשו תוס' דגבי גט לימא דא"ב פשטה ידה הא גם לר"ה צריכה גט דכיון דע"מ לאו כאומר מעכשיו ובודאי עדיין אינה מגורשת והוי א"א מעליא. וא"כ מה דפשטה ידה לקבל קידושין מאחר הוי כאומרת שגרשה בגט אחר לחלוטין או שאמרה מחולין לך ותתגרש מכאן ולהבא. וא"ל כיין דכבר נתן לה גט לחול לאחר זמן בתנאי הוי עכ"פ כמו קטטה ביניהם דאינה נאמנת לומר גרשתני דליכא חזקה דאין אשה מעיזה כמ"ש הרא"ש להדיא ביבמות (דף קטז) ע"ש, א"כ י"ל דאפי' קצת חזקה ליכא וא"נ אפי' לחומרא. ואי דעדיין יקשה על מה שפירש המהרש"א בכוונת תוס' דקבלה קדושין מאחר. מן עוד א' אחר קיום התנאי דלר"ה א"צ גט כיון דהקדושין הב' תפסי לא תפסי קידושין הג'. והא בזה הוי כמו א"א דעלמא דפשטה ידה. מ"מ י"ל דנ"מ דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. אחר קיום התנאי דהגט נתקדשה לאחיו של המקדש דלר"ה א"צ גט דאף אם גרשה זה הוי גרושת אחיו. והר"ן שהקשה היינו על לשון הגמרא דקבלה קידושין מאחר דהו"ל לומר דקבלה קידושין מאחיו. אבל מ"מ דברי המהרש"א נכוני' דהומ"ל א"ב בכה"ג: ודע דמדברי הר"ן הנ"ל י"ל דנסתר ממ"ש הגט פשוט בספרו עזרת נשים הובא במ"ל דהך דינא דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. היינו רק בנשואה ולא בארוסה דיכולה להעיז ע"ש. א"כ מה הקשה הר"ן הא הכא מיירי רק בקדשה והיא ארוסה נימא בכה"ג גם לחומרא ל"ח כיון דליכא חזקה אע"כ דאין חילוק: