Gittin 73b

כאשת איש והבא עליה במזיד בחנק ובשוגג בחטאת ואע"ג דמת מאותו חולי לפי שלא גירשה אלא סמוך למיתה ובגמ' מוקי לה באומר לה במסירת הגט הרי זה גיטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי הלכך רבי יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא ורבי יוסי סבר מכי יהב לה גיטא כל שעתא מספקא לן במעת שאני בעולם הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי:

גמ' בדבר אחר בתשמיש:

וחוששין משום זנות שמא בא עליה ולקמן פריך מאי קאמר:

ואין חוששין שמא בעל לשם קידושין להצריכה גט שני:

מאי קאמר קתני אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר והדר תני וחוששין משום זנות:

חוששין משום קידושין וצריכה גט שני משום קדושין ואין כאן טעם גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן אלא טעם קידושין הללו מצריכין אותה גט:

נתן לה כספים אחר בעילה:

חוששין משום זנות כלומר תולין ביאה זו בזנות:

ראוה שנתייחדה עמו באפילה בהזורק (לקמן גיטין דף פא.) תנן המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ובסמוך מייתי לה ה"ה נתייחדה עמו באפילה כדמשמע הכא:

נתן לה כספים חוששין משום זנות פי' אפילו ראוה שנבעלה כיון שנתן לה כספים פרש"י דבזנות אין שייך לשון חוששין דלכהונה כבר נפסלה שהרי היא גרושה ולתרומה לא מיפסלא בת כהן אלא בביאת עבירה שנבעלה לכותי חלל נתין ממזר ואגב קידושין נקט חוששין ומיהו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין בזנות ומיהו סתמא דתלמודא ביבמות (דף סא:) לא אשכח משנה או ברייתא כרבי אלעזר:

אם כן מאי אף דהני תרי מילי סתרן אהדדי דאי חוששין לזנות אין חוששין לקדושין:

תנא ובלבד שימות פי' בקונטרס הא דקאמר רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת היינו אם מת לבסוף ובשעת מיתה הויא מגורשת גמורה כדאמרינן ולכי מיית הוי גיטא אבל אם לא מת איגלאי מילתא דלאו גיטא הוא וחייב חטאת וטעמא דרבי יוסי מפרש הקונטרס בסמוך משום דאין ברירה ולא אמרינן לכשמת הוברר הדבר שמתחלה היו אותן שעות רחוקות מן המיתה והיתה אשת איש בודאי אלא אין ברירה ונחשבה משעת נתינה ועד שעת מיתה ספק גרושה ואין נראה לרבינו יצחק דאי סבר אין ברירה א"כ כי היכי דעד שעת מיתה הויא ספק מגורשת אע"ג שהוברר הדבר לבסוף שאותן שעות היו רחוקות מן המיתה משעת מיתה. ואילך נמי לא תהא מגורשת ודאי אע"פ שהוברר הדבר לבסוף שאותה שעה היתה סמוכה למיתה כיון דבשעה שהיה לגט לחול לא היה מבורר ולעיל בריש פרק כל הגט (גיטין דף כה:) דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גט ואפילו לא מת מאותו חולי יהיה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כל אותם הימים ולא נאמר הוברר הדבר שלא חלו כלל הגירושין ועוד דבפרק בכל מערבין (עירובין לז:) אמר דלמ"ד אין ברירה לא חייל עירוב כלל ואם כן הכא נמי לא היה להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף על כן נראה לרבינו יצחק דטעמא דרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת נתינה כר' מאיר או חלין שעה אחת קודם מיתה כר' יהודה וכן פירש ריב"ם:

אמר רבה באומר מעת שאני בעולם פי' בקונטרס שאמר בפירוש הרי זה גיטך מעת שאני בעולם ומילתא באפי נפשיה היא ולא קאי ארישא אהרי זה גיטך מהיום אם מתי דהתם לכולי עלמא מגורשת משעת נתינה ואין נראה לר"ת דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל ועוד אומר רבינו יצחק דבתוספתא בהדיא משמע דקאי אמהיום אם מתי דקתני הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה הימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה כו' ומייתי פלוגתא דהנך תנאי דבסמוך ונראה לר"ת כמו שכתב בפי' רבינו חננאל נעשה כאומר בכ"ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ואע"ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר והא אין גט לאחר מיתה כיון דקתני הרי היא כאשת איש לכל דבריה א"כ אין גט חל משעת נתינה אלא לאחר מיתה אע"ג דאמר מהיום וכן ר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת אינה מגורשת ודאי אלא משעת מיתה ואילך והא אין גט לאחר מיתה וא"ת והא דאמר כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ופירש בקונטרס שהיה כותב גט על תנאי אם ימות במלחמה והא אמרי' הכא הרי היא כאשת איש לכל דבריה לפי' ר"ת דקאי אמהיום אם מתי ומיהו [לפי' הקונטרס] י"ל שהיו מפרשין בהדיא [שמהיום] תהיה מגורשת אבל קשה דאפילו לפירוש הקונט' דהכא דבמהיום מתי הויא מגורשת לאלתר משעת נתינה מ"מ קשה דהא אילו לא נהרג אוריה היתה בת שבע אשת איש ועוד קשה דאם לא היה נותן גט אלא על תנאי אם ימות א"כ מאי כל היוצא הלא לא היה צריך תנאי זה אלא למי שאין לו בנים ויש לו אח ומיהו זה י"ל דלאו דווקא נקט אם ימות אלא כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי בצינעא וכשהיה חוזר מן המלחמה היה כונסה והיתה בת שבע פנויה והא דאמרי' בהזהב (ב"מ דף נט.) מוטב שיבעול אדם ספק אשת איש ולא ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מדוד קרי לה ספק אשת איש אע"ג שהיתה פנויה גמורה לפי שגרשה בצינעא ולא היה ידוע לעולם אם היא מגורשת אם לאו:

ולכי מאית הוי גיטא כלומר גט גמור, מדקתני רישא מת הרי זה גט.

והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה ולתרוייהו קא פריך דכיון דלרבי יהודה הוי כאשת איש גמורה מחיים דבעל אלמא לדידיה כל שאמר מהיום אם מתי כמו שאמר מהיום ולאחר מיתה דמי וקסבר דחזרה הוי ולרבי יוסי מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך מחיים מגורשת ואינה מגורשת, אם כן לדידהו אף לאחר מיתה לא ליהוי גיטא.

ופריק רבא [רבה] באומר מעת שאני בעולם. ופירש רש"י ז"ל: דרבי יהודה ורבי יוסי לא אמהיום אם מתי דמתניתין קיימי דהתם ודאי לכי מאית איגלי מילתא דמשעת נתינה הוי גט והבא עליה פטור לגמרי, אלא רבי יהודה ורבי יוסי באומר הרי זה גיטיך מעת שאני בעולם קא מיפלגי כלומר מעת אחרון שהוא בעולם יחול הגט. הלכך לרבי יהודה עד שעה הסמוכה למיתתו לא הוי גט ומעיקרא אשת איש גמורה היתה והבא עליה במזיד נהרג בשוגג מביא חטאת, דרבי יהודה סבר יש ברירה וכדדייקינן מהא מתניתין בריש פרק כל הגט, ורבי יוסי סבר משעת נתינה מספקא מילתא דילמא שעה זו היא סמוכה למיתתו ואף על גב דחיי טפי אין ברירה והלכך כל שעה הוי ספק גט והבא עליה באשם תלוי קאי, ומפרש גם כן תנא ובלבד שימות דאף לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת דוקא בשמת אבל אי לא מאית איגלי מילתא למפרע דלא הוה גט וחייב חטאת, ואין פירוש זה מחוור, דהיאך באה השאלה במשנתינו מה היא באותן הימים במה שלא הוזכר במשנה ונצטרך לומר דמשנתנו חסורי מיחסרא, ואם הדברים כן הוה ליה לרבא לפרושי בהדיא מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, ועוד דברייתא דאיתא בסמוך ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו', כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בעילתה ספק, מפורשת היא בתוספתא דאמהיום אם מתי היא שנויה דתנא התם זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ימים שבנתים זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו', אלמא לאו באומר מעת שאני בעולם היא. ועוד קשה לפירושו דאי רבי יוסי לית ליה ברירה אף כשנתרפא הוה לן למימר דלא מתחייב חטאת כי היכי דאמרינן לדידיה דאפילו חיי טפי לא מתחייב חטאת משום דבההיא שעתא דבא עלה מיהת הוה ספיקא אי שעה סמוכה למיתתו ומאי ובלבד שימות דתני עלה, ועוד כיון דלית ליה לרבי יוסי ברירה אפילו כשמת לא ליהוי גט כלל כיון שאי אפשר לברר שעה שהוא חל, וכדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גמרא מתנה אדם על עירובו, דלמאן דלית ליה ברירה לא חאיל העירוב כלל כל היכא דשייך ביה דין ברירה. ונראה מדברי רבנו חננאל ז"ל שהוא גורס נעשה כאומר לו מעת שאני בעולם ואמרינן דמהיום אם מתי קאי כמשמעה דפשטא דמתניתין, אי נמי גרסינן באומר פירושו נעשה כאומר, וכיוצא בו בשילהי פרק קמא דנדרים (יג, ב) באומר יאסר פי לדיבורי שפירושו נעשה כאומר, וכמו שכתבתי שם בסיעתא דשמיא, ובהא קא מיפלגי דרבי יהודה סבר דאם מתי עיקר ומהיום שמתי בו קאמר והילכך ימים שבנתיים הרי היא כאשת איש גמורה ומיהו לכשימות הויא מגורשת דיש ברירה וביום שמת הוברר הדבר שאז חל הגט וכדדייקינן מינה בריש פרק כל הגט ולכי מאית מיהא הוה גט אלמא אית ליה לרבי יהודה ברירה. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום עיקר ואם מתי תנאה ולכי מאית הויא מגורשת מהיום או אם מתי עיקר כרבי יהודה ולא הויא מגורשת עד שעה הסמוכה למיתתו, ומיהו דוקא אם מת אבל אם נתרפא לא דהא אפילו הוי מהיום עיקר הא אתני במיתה אבל כשנתרפא איגלי מילתא למפרע דלא חל הגט כלל, והיינו דתניא עלה ובלבד שימות ולרבי יוסי דוקא איצטריך למיתני הכי. ולפי פירוש זה רבי יוסי נמי אית ליה ברירה, וכי דייק מינה בפרק כל הגט דרבי יהודה אית ליה ברירה הוא הדין נמי דהא מצי למידק מינה לרבי יוסי ולמיפרך מדרבי יוסי אדרבי יוסי אלא דאיכא לפרוקי דרבי יוסי אדרבי יוסי כדפרקינן דרבי יהודה אדרבי יהודה, ואף על גב דרבי יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו והכא מספקא ליה, היינו טעמא דאם מתי מספקא ליה אי הוי כמפרש בהדיא דוקא בשעה אחרונה שהוא בעולם ועוקר הזמן הכתוב בגט.

בפרק הזורק יתבאר שהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי לדעת בית שמאי אינה צריכה גט שני אבל לדעת בית הלל צריכה הימנו גט שני ודוקא שנתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה אבל נתגרשה מן האירוסין אף לדעת בית הלל אינה צריכה ממנו גט שני ופירשו מחלוקתם בשלא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד ולדעת בית הלל שהלכה כדבריהם אומרין הן הן עידי יחוד כו' הואיל ולבו גס בה ומ"מ אם ראוה שנבעלה אף בנתגרשה מן האירוסין כן חזקה שאין אדם עושה בעילתו זנות אבל לא ראוה שנבעלה אלא שיש שם עידי יחוד בנתגרשה מן הנשואין מיהא חוששין לו וכן הלכה וזהו דעת ר' יוסי בר' יהודה בסוגיא זו לפי המסקנא ומכל מקום אם ראוה שנבעלה ושנתן לה כספים יראה מסוגיא זו שאין חוששין לה לקדושין כלל אזורה מוכיח עליה וכן ראיתי לקצת מפרשים:

זה שביארנו שחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות דוקא בזו ר"ל בגירש ונתיחד או בעל או במקדש על תנאי ובעל סתם שמן הסתם על כונת אישות הוא בועל אלא אם כן פירש שהוא בועל שלא לשם אישות או על סמך תנאו אבל בשאר הנשים כל זונה סתמא לשם זנות וכל שכן בשפחה או גויה שאינן בנות קדושין ואין אומרין ודאי שחרר ובעל והרי הבן בחזקת גוי ועבד עד שיודע שנתגירה אמו או נשתחררה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא עיקר אבל מקצת הגאונים כתבו שכל שבועל בפני עדים על חזקת אישות בועל והורו מתוך כך שכל מי שיש לו בן משפחתו אין אשתו מתיבמת שמא שחרר ובעל ולא עוד אלא ודאי שחרר ודברים אלו יראה לי שלא אמרום אלא כשבעל בפני עדים שאין ביאת זנות מצויה בפני עדים הא שלא נודע כן אין אומרין כן אלא שלא ראיתיה מבוארת בדבריהם אלא שכתבוה סתם כאלו דעתם בה שיש לחוש שמא בעל בעדים לשם אישות ואף גדולי המפרשים נסכמים לדבריהם הואיל ושפחה מיהא בידו לשחררה ומטעם דלא שביק היתירא כו' אלא אם כן הוא מוחזק בפריצות עריות:

בד"ה תנא ובלבד כו' ומשעת מיתה הויא מגורשת גמורה כדאמרינן ולכי מיית כו' עכ"ל הכי משמע לר' יוסי דספק מגורשת הוי נמי בחייו וק"ל:

בא"ד ולעיל בר"פ כל הגט דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוה גט כו' עכ"ל היא קושיא אחרת לפירוש הקונטרס דקאמר הכא ולכי מיית הוה גט גמור אע"ג דאין ברירה והתם דייקינן מהא דכי מיית הוה גיטא דיש ברירה וכ"ה בהדיא בתוספות בפרק כל הגט ועוד הוסיפו בקושיא מהא דקתני במתניתין שאם מת ולא מת מאותו חולי אינו גט ולפי' הקונטרס לר"י דס"ל אין ברירה היה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כו' ומהרש"ל כתב לפרש דבריהם דאפילו לא מת כלל ואין לשון התוס' מת מאותו חולי משמע כן ואפשר שלא רצו התוספות להקשות כן מלא מת כלל דבדבר שבודאי יתברר אם יחיה אם ימות מודה גם ר"י לפ"ה דיש ברירה אבל בכה"ג דאם ימות מחולי זה או לא אפשר דלא יתברר לעולם כמו שכתבו התוספות לקמן לר"מ וכה"ג חילקו התוספות בפרק כל הגט לר' יוסי ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבה כו' ואע"ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר והא אין גט כו' עכ"ל כתב מהרש"ל בשלמא לפרש"י שפירש לפי האמת דמלתא באנפיה נפשיה היא ולא קאי אמתני' איכא למימר דהמקשן היה סובר דאיירי באומר אם מתי לחוד כו' עכ"ל ואין זה מספיק דמ"מ לר' יוסי דסבר זמנו של שטר מוכיח ואם מתי הוי כאומר מהיום אם מתי כיון דפשיטא ליה במהיום אם מתי דמשעת נתינה הוא ה"נ באם מתי לר"י כיון דזמנו של שטר מוכיח וע"כ הנראה דגם לפרש"י לדברי המקשה צ"ל כדברי התוספות דהכי פריך דכיון דקתני לר"י הרי היא כא"א כו' ולר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת אלא משעת מיתה ואילך והא אין גט כו' אלא לדברי המתרץ פרש"י דנימא הכי דדוקא באומר מעת שאני בעולם אינה מגורשת משעת נתינה אבל במהיום לכ"ע ובאם מתי לר' יוסי הוה גט ודאי משעת נתינה ודו"ק:

רש"י בד"ה ואין חוששין לקידושין כו' והאי חששא דזנות לאו דוקא דמאי חששא איכא כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב הלשון דחוששין משום זנות ואין חוששין לקידושין דכולה חדא מילתא היא דאף על גב דבעלמא קיי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי לן למימר דבעל לשם קידושין ודאי וס"ד דאי לא יהיב לה גט שני שריא ליבם קמ"ל דאפ"ה חוששין לזנות כיון שנתן לה כספים ומהני האי חששא לאוסרה ליבם ונראה דלאו לשון חוששין דייק רש"י ז"ל דבלא"ה מצינו לשון חוששין אף לקולא כגון חיישינן שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל וחיישינן שמא באמבטי עיברה בחגיגה אלא דכולה בבא דחוששין משום זנות משמע לרש"י ז"ל דלא צריכה כלל כיון דקתני אין חוששין משום קידושין וראוה שנבעלה פשיטא דבעילת זנות היא וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות וק"ל:

תוספות בד"ה נתן לה כספים חוששין כו' פרש"י דבזנות אין שייך לשון חוששין כו' עכ"ל. ומשמע דלכל השיטה צריך לפרש כן וקשיא לי דלפי שיטת רבינו חננאל ור"ת שכתבו בסמוך בד"ה אמר רבה דגרסינן באומר מעת שאני בעולם וכולה מתניתין דלא תתייחד ומה היא באותן הימים חדא מילתא היא וכמ"ש ג"כ בד"ה לא תתייחד דנראה גם כן שהיא שיטת ר"י ולפ"ז צריך לומר דברייתא דהכא דקתני חוששין משום זנות לא מיתוקמא כר"י דאמאי קרי ליה ביאת זנות כיון דכאשתו היא לכל דבר והגט אינו חל אלא סמוך למיתה ממש אע"כ דברייתא מיתוקמא כחכמים ורבי יוסי דאידך ברייתא דמגורשת ואינה מגורשת דהכי הלכתא לפי גירסת רש"י ותוספות כמו שאבאר והא דקרי לדידהו בעילת זנות אע"ג דמגורשת ואינה מגורשת סוף סוף כיון דאסורה לו באותן הימים מספק מיקרי שפיר ביאת זנות וא"כ לפ"ז מאי קשיא להו להתוספות בלשון חוששין משום זנות דודאי איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דאי מדקתני אין חוששין משום קידושין אכתי לא שמעינן אלא שאין להחמיר להצריכה גט שני מחמת קידושין דאי הוי בעיא גט שני מחשש קידושין אם ניסת בלא גט שני לשוק הוי דינא דתצא ועוד דלכתחילה הוי שריא ליבם ובהא דקתני אין חוששין משום קידושין אשמעינן דאסורה ליבם ואם ניסת בלא גט שני לא תצא אבל אכתי יש סברא לומר דלכתחילה מיהא בעיא גט שני מחשש גט ישן כיון שנבעלה לאחר הגט בטעות שהיה סבור שהיא מותרת לו וא"כ שייך חששא דגיטה קודם לבנה קמ"ל דחוששין משום זנות ותלינן בודאי דביאת זנות היא כיון דמדינא אסירא ליה דמגורשת ואינה מגורשת וממילא דתו לא שייך שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא לקושטא דמילתא גיטה קודם לבנה והבן נולד מביאת זנות באיסור וכמו שכוונתי בעזה"י בזו הסברא לדעת הר"ן ז"ל ע"ש. ואי משום דקשיא להו להתוספות לשון חוששין כבר כתבתי דמצינו כמה פעמים חוששין לקולא כמ"ש התוספות בכמה דוכתי ועוד דעיקר מילתא דחוששין לזנות חומרא היא שע"י כך אסורה ליבם וכמ"ש בלשון רש"י ז"ל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר דאזיל לשיטתיה דההיא דלא תתייחד לא איירי באומר מעת שאני בעולם אלא באומר מהיום אם מתי דלכ"ע מגורשת למפרע מהיום כמ"ש רש"י ז"ל בסמוך וא"כ האי בבא דחוששין משום זנות לא צריכא כלל משא"כ לשיטת התוספות צריכה וצריכה כדפרישית וצ"ע ודוק היטב:

שם בגמ' מתקיף לה רבא מאי אף ופרש"י דהאי חששא דזנות לאו דוקא חששא כו' והו"ל למימר חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות עכ"ל. וקשיא לי דאי הוי קאמר רבי יוסי ברבי יהודה חוששין לקידושין סד"א דכיון דראוה שנבעלה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל קידושי ודאי ושריא ליבם שנתבטל הגט קמ"ל דחוששין נמי לזנות ומש"ה חולצת ולא מתייבמת וצריך עיון משום דבכמה דוכתי משכחינן דמה"ט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הו"ל קידושי ודאי ויש מקומות דלא הוי אלא קידושי ספק וא"כ הא דקאמר חוששין לקידושין בלא"ה משמע דלא הוי אלא קידושי ספק כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם כמאן דלא כחד וקשיא לי דהא בלא"ה תיקשי הא דאמר רבה בר בר חנא משמיה דר"י דבלא ראוה שנבעלה מודו בית הלל דאין צריכה גט שני משום דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומאי שנא דבגט ישן אסרי בית הלל כל שנתייחד עמה לאחר הכתיבה וחיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא דביחוד גרידא חיישינן שבא עליה וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ס"פ הזורק ותירץ דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כיון שכבר גירשה ומסתמא מחמת שנאה גירשה וכיון דסני אהדדי לא חיישינן שמא בא עליה משא"כ בגט ישן שעדיין לא גירשה וא"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא מילתא דרבה בב"ח משמיה דר"י כרבי יוסי בר יהודא והא דחייש הכא ר"י בר יהודא לקידושין אפילו בלא ראוה שנבעלה היינו משום דהכא אין מגרשה מתוך שנאה ואדרבא אמדינן דעתה דלא נתכווין לגרשה אלא בתנאי שימות וכ"ש דלפמ"ש בסמוך לשיטת התוספות ע"כ ברייתא דרבי יוסי ב"י ורבנן סברי כר' יוסי וחכמים דמתניתין דמגורשת ואינה מגורשת וא"כ שפיר יש לחוש לקידושין ואמאי מסקינן דהוי דלא כחד ולדעתי היא קושיא עצומה על הרשב"א ז"ל אמנם לדעתי בלא"ה אין דבריו מוכרחין דבפשיטות אתי שפיר מילתא דרבה בב"ח דבלא ראוה שנבעלה אין צריכה גט שני לכ"ע היינו משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא נבעלה כלל ואת"ל דנבעלה שמא שלא לשם קידושין נבעלה אלא לשום זנות ובנבעלה לשם זנות ודאי לא שייך גט שני משום חששא דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא קושטא דמילתא גיטה קודם לבנה דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי איירי וכדפרישית בשם הר"ן ז"ל דהיכא דליכא לעז על הבן שלא כדין לא שייך האי חששא וסברא פשוטה וברורה היא משא"כ בההיא דגט ישן דאסרו ב"ה היינו משום דליכא אלא חד ספיקא שמא בא עליה ויאמרו גיטה קודם לבנה ולפ"ז מסקינן שפיר דמילתא דרבה בב"ח הוי דלא כחד וכרבי יוסי בר יהודא נמי לא מיתוקמא דאמאי חייש ריב"י לקידושין האיכא נמי תרי ספיקי כנ"ל נכון. ולענ"ד התמיה קיימת על רבינו הרשב"א ז"ל שלא פירש כן אם לא שנאמר דאיהו סבר דלמאן דאית ליה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל ודאי קידושין א"כ ליכא אלא חד ספיקא וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך ודוק היטב. ועוד אפרש בזה סוף פרק הזורק בעזה"י:

תוספות בד"ה תנא ובלבד שימות פי' בקונטרס כו' ואין נראה לר"י דאי סבר אין ברירה כו' ולעיל בפרק כל הגט דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גיטא כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא ולדידהו מי ניחא הא לקושטא דמילתא סבר ר' יוסי אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים כמו שדקדקו התוס' בפ' כל הגט מההיא דסלע שתעלה מן הכיס וע"כ תיקשי מההיא דאמרינן לכי מיית הוי גיטא לר' יוסי אע"כ שיש לחלק דההיא דלכי מיית לא מיקרי ברירה כ"כ והיינו כמו שכתבו התוס' שם דלענין מיתה סופו להתברר בודאי באותו שעה וכן למאי דמוקי לה במעת שאני בעולם היינו ממש סמוך למיתה באותו הרגע שנתבררה השעה בבירור שהיא הרגע הסמוכה למיתה וע"כ דהכי הוא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש שם מהרש"א ז"ל דלענין משעה שאני בעולם לא מיקרי סופו להתברר וכתב שם דהא דמשנינן בשמעתין באומר מעת שאני בעולם היינו לר' יהודא דוקא ולא לר' יוסי וכבר השגתי עליו שם דאגב חורפיה לא דק דודאי לר' יוסי נמי מוקמינן באומר מעת שאני בעולם לרש"י ז"ל או להתוס' דנעשה כאומר והדברים ברורים כשמש נקטינן מיהא דע"כ באומר מעת שאני בעולם נמי שייך סופו להתברר וכדפרישית בשיטת התוס'. ולפ"ז ממילא רווחא שמעתא נמי לשיטת רש"י דנהי דלכי מיית הוי גיטא היינו משום דבשעת גמר מיתה נתבררה השעה דמהאי שעתא חל הגט בודאי ולא דמי לשאר ברירה משא"כ משעת נתינת הגט עד סמוך למיתה הו"ל ברירה גמורה אם נאמר כיון דלבסוף נתברר שלא מת עד בסוף הוברר הדבר למפרע שלא היה ראוי למות באותו שעה וא"כ דמי שפיר לשאר ברירה שהעיקר סובב על זה דלמ"ד אין ברירה לא אמרי' הוברר הדבר למפרע אע"פ שנתברר לבסוף והא עדיפא לן מהחילוק שכתב מהרש"א ז"ל אף לפי סברתו בין שעת המיתה ממש ובין שעה הסמוכה למיתה ממש דוק ותמצא ובזה נתיישב ג"כ מאי דמקשו התוס' לפרש"י מההיא דפ' בכל מערבין דהתם כיון דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע אע"ג דהוברר בסוף אכתי מיהא בשעת קניית העירוב שאינו חל כלל אלא בין השמשות לא הוברר וכיון דלא הוי עירוב בהש"מ ממילא לא מהני מאי דנתברר בשבת משא"כ הכא לענין גט נהי דבשעה שמסרו לידה לא חל הגט כיון שלא נתברר אם הוא שעה הסמוכה למיתה מ"מ חל הגט בשעה ורגע הסמוכה למיתה בודאי כיון שהגיע השעה זמן הבירור שראוי הגט לחול בודאי ומאי סברא היא זו לומר כיון דלא הוברר בשעה שמסרו לידה לא ליהני אם הוברר אח"כ כיון שיכול הגט לחול באותו שעה דודאי לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתורת גירושין מסר לידה כדאמרינן בכל גט על תנאי וזה נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל לולא שאיני כדי להשיג על דברי התוספות במילתא דתליא בסברא. מיהא בעיקרא דמילתא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא מה שנתקשו קדמאי ובתראי בגט שכ"מ דמהיום אם מתי היאך מצאנו ידינו ורגלינו כיון דאנן קי"ל אין ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים כדאיפסקא הילכתא בביצה פ' משילין וא"כ לכי מיית נמי לא הוי גיטא כדדייק הש"ס להדיא בפ' כל הגט ומה שכתבתי בסמוך בשם התוספות פ' כל הגט דההיא דלכי מיית לא דמי לשאר ברירה אכתי קשה שלא נזכר חילוק זה שם בגמרא וכיון דבגמרא דפ' כל הגט מדמה לה בהדיא היאך ניקל מסברא דנפשין לומר דלא דמי ואף לפמ"ש בשם מהרש"א ז"ל דלא מדמי אלא מעת שאני בעולם ולא מהיום אם מתי לא אהני לן כלל דאכתי הקושיא במקומה דהא מסקינן בשמעתין להדיא דמתני' מיתוקמא ע"כ במעת שאני בעולם וכ"ש לשיטת התוספות דמהיום אם מתי נעשה כאומר אם מתי וא"כ אמאי הוי גיטא הא קי"ל אין ברירה וכבר האריך בזה במרדכי בפירקין וכן בס' גט פשוט הנדפס מחדש האריך מאוד בזה אלא דעכ"ז העלו דמאי דמדמה להו בפ' כל הגט לא סלקא לפי המסקנא וזה דוחק גדול. והנלע"ד בענין זה דהא דאמרינן בפ' כל הגט דמההיא דלכי מיית הוי גיטא מוכח דאין ברירה לאו אשעת מיתה שחל הגט קאי דבההיא שעתא ודאי לא שייך ברירה כיון שנתברר בודאי כדפרישית אלא אשעת כתיבה קאי דכיון דלא חל הגט אלא בתנאי כשימות ותנאי זה לא היה מבורר כלל בשעת הכתיבה כיון שאינו בידו נמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כמו שכתבתי בדף הקודם גבי ומי מספקא ליה שהרב המגיד כתב דמהאי טעמא פסול כשנכתב התנאי בגוף הגט משום דקי"ל אין ברירה ולא נכתב לשם כריתות ושכן מבואר בירושלמי בפ' כל הגט. ולפ"ז אף אנו נאמר דאף החולקים על פרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דכל התנאים פוסלין בגט דפ' המגרש שהתוס' מפרשים בענין אחר היינו בשאר תנאים דלא מיקרו ברירה כיון שהתנאי בידי אדם משא"כ בתנאי דאם מתי דגרע טובא כדפרש"י ותוספות פ' כל הגט אפשר דפשיטא דבכה"ג כ"ע מודו דיש לפסול הגט כשנכתב התנאי בגוף הגט מה"ט דקי"ל אין ברירה ונמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כדאיתא בירושלמי. ובאמת עיקר ברירה דפ' כל הגט אכתיבת הגט קאי התם כמו שכתב ר"י בעל התוספות שם דף כ"ד ע"ב בד"ה לאיזה שארצה דאף מאן דאית ליה יש ברירה מודה בגט דאין ברירה דכתיב לה לשמה שיהא מבורר בשעת הכתיבה ע"ש בתוספות ובחידושינו שהארכתי בתכלית האריכות בענין זה ולפ"ז נראה לי ברור דהא דדייקינן לכי מיית הוי גיטא בפ' כל הגט דאין ברירה היינו דוקא אליבא דר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וא"כ ע"כ איירי שנכתב התנאי בגוף הגט דליכא למימר שהסופר כתב הגט לשם כריתות גמור שלא בתנאי ואח"כ התנה הבעל בעל פה הרי זה גיטך מהיום אם מתי דא"כ תיקשי ליפסול האי גיטא משום מוקדם כיון דהיא עדיין כאשת איש אף בשעת המסירה עד סמוך למיתה א"כ שייך חששא דבת אחותו שאם זינתה לאחר מסירת הגט היא בת סקילה ותוציא הגט ותאמר שמעיקרא נתגרשה מזמן הגט ולא דמי לכל גיטין הבאין ממדינת הים ונמסרו לאחר הכתיבה זמן מרובה דהנהו אית להו קלא מזמן המסירה מיהא כמ"ש התוספות דף י"ח משא"כ הכא שאף מזמן המסירה אינו חל תו לא שייך האי טעמא כדפרישית לעיל בדף הקודם ומכ"ש דשייך חששא דפירות שתוציא האשה שלא כדין מיום המסירה ובאמת היא כאשתו לכל דבר אע"כ דאיירי שכתב התנאי דמהיום אם מתי בגוף הגט דתו ליכא למיחש למידי משום מוקדם וא"כ מדייק שפיר דלכי מיית אמאי הוי גיטא הרי נכתב הגט שלא לשם כריתות אי ס"ד דאין ברירה אע"כ דיש ברירה. וליכא למימר שנכתב בגוף הגט ולאחר כתיבת התורף הא נמי ליתא דכיון דאליבא דר' יהודא קיימינן ואיהו הוא דאמר דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כדדייקינן בריש מכילתין דף ד' וא"כ אפילו בנכתב אחר התורף נמי יש לפסול כיון שנחתם שלא לשם כריתות ופשטא דלישנא משמע דלר' יהודא לא מכשרינן שום גט אלא בעידי חתימה דלדידיה וכתב אתרווייהו קאי אכתיבה ואחתימה ועיין מ"ש בזה בריש מכילתין. נמצא דכל זה לר' יהודא דוקא משא"כ לר' יוסי וחכמים דקי"ל כוותייהו לגירסת רש"י ז"ל ותוספות בשמעתין דמגורשת ואינה מגורשת לא מצינן למידק דאין ברירה מדסברי דלכי מיית הוי גיטא דלדידהו איירי שפיר שהתנה כן בעל פה לאחר כתיבת הגט נמצא שהגט נכתב לשם כריתות ואפ"ה אין לפסול הגט משום מוקדם דכיון דמשעה שהגיע הגט לידה מגורשת ואינה מגורשת ואם זינתה פטורה באמת מסקילה תו לא שייך חששא דבת אחותו ואפשר דאפילו משום לעז ממזרות נמי אין לפסול בכה"ג כיון דבאמת לא הוי אלא ספק ממזרות וכשר מדאורייתא וטעמא דפירות נמי לא שייך בכה"ג דמשעת מסירת הגט נראה שאין לבעל פירות כן נ"ל נכון בעזה"י דלפי מאי דקי"ל דמגורשת ואין מגורשת אין לפקפק בגט שכ"מ שהתנה בעל פה בתנאי דמהיום אם מתי אף למאי דקי"ל אין ברירה וכדפרישית בסייעתא דשמיא ועוד דאליבא דהלכתא אפי' אם נכתב אחר התורף יש להכשיר בעידי מסירה לחוד וכמו שאפרש בפ' המגרש בעזה"י ועוד דאפילו בעידי חתימה כשר דנהי דאמרינן לעיל בריש מכילתין דמקרי מזוייף מתוכו היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה ודו"ק:

בא"ד ואפילו לא מת מאותו חולי היה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בכוונתם דאפילו לא מת כלל איירי והשיגו מהרש"א ז"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מבואר להדיא כדברי מהרש"ל ז"ל ומה שכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דמשמע להו לחלק בין לא מת כלל שסופו להתברר בודאי ובין אם ימות מאותו חולי דאפשר שלא יבא לידי בירור וכתב דכה"ג חילקו התוס' בפ' כל הגט ולמאי דפרישית בסמוך נתבאר דודאי לא משמע להו להתוספות לחלק כמ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ לא הוו מקשו מידי על פרש"י ז"ל דאיכא לחלק בכה"ג דלענין כי מיית הוי גיטא מפני שסופו להתברר אבל בימים שבינתיים אין ברירה שאין סופו להתברר כמ"ש מהרש"א ז"ל גופא בפרק כל הגט אלא שכבר השגתי עליו שם מסוגייא דשמעתין והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"י דטעמא דר' יוסי כו' משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת מיתה כר' מאיר כו' עד סוף הדיבור. ונראה בעיני דרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן מדמסקינן לקמן בשמעתין דלר' יוסי מייתי אשם תלוי וידוע דבימי ר' יוסי לא שייך אשם תלוי דלאחר החורבן הוי וע"כ דנפקא מיניה בזמן הבית וכן לכשיבנה במהרה ואי ס"ד דספיקא דר' יוסי היינו ספיקא דדינא לא שייך האי פלוגתא דאשם תלוי דמאן יימר דבזמן הבית מספקא להו כי היכי דמספקא לר' יוסי משא"כ לפרש"י ז"ל א"ש דכיון דקי"ל אין ברירה לעולם היא ספק מגורשת אפילו אם יבא אליהו ויאמר וכן הא דאמרינן בפ' הזהב גבי דוד מוטב שיבא על ספק אשת איש ומייתי התוס' בסמוך מסייע נמי לפרש"י ז"ל קצת דקרי לה ספק א"א בהחלט משא"כ לפי' התוס' מאן יימר דמספקא ליה לדוד דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא וק"ל:

בד"ה אמר רבה באומר כו' פירש בקונטרס כו' ומילתא באפי נפשיה היא כו' ואין נראה לר"ת כו' ועוד אור"י דבתוספתא בהדיא משמע כו' עכ"ל. באמת לא נתפרש בלשון רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשיה היא והיה נ"ל לכאורה דלפרש"י ז"ל נמי אדלעיל מיניה קאי אלא דלפי גירסתו דגריס באומר מעת שאני בעולם ולא גריס כאומר מש"ה משמע ליה לרש"י ז"ל דרבה מפרש דכולה מתני' איירי באומר לפי דסתם גט שכ"מ שמגרש בתנאי דמהיום אם מתי רגיל לומר ג"כ מעת שאני בעולם לפי שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל ובהכי הוי אתי שפיר דלא תיקשי שיטת רש"י ז"ל אהדדי דבפ' כל הגט מפרש רש"י ז"ל בהדיא דההיא דהרי היא כאשת איש לכל דבריה קאי אמהיום אם מתי וא"כ מה שפירש כאן בד"ה ומשני דמתני' לאו באומר מהיום אם מתי היינו דלא איירי במהיום אם מתי לחוד אלא שאומר ג"כ מעת שאני בעולם והתנא לשון קצרה נקיט. ובהכי הוי א"ש נמי מה שפי' רש"י ז"ל בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ז דטעמא דמתני' דלא תתייחד איירי משום גט ישן וכאן פירש במתני' טעמא אחרינא משום חשש קידושין ולמאי דפרישית אתי שפיר דכאן פירש אליבא דר' יוסי ור"מ וחכמים ושם פירש אליבא דר' יהודא דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה דתו לא שייך חשש קידושין אלא חששא דגט ישן כמו שכתבו התוס' לעיל במשנתינו ולר' יוסי וחכמים נמי אפשר דשייך נמי טעמא דגט ישן לפי שיטת מהרש"א ז"ל נקטינן מיהא דההיא דלא תתייחד לפרש"י ז"ל דפרק האשה שנתארמלה אפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלאו מילתא באפי נפשיה כן נ"ל לכאורה אף שהוא קצת דוחק לפי לשון רש"י ז"ל בשמעתין אפ"ה ניחא לי טפי בהכי דלא תיקשין שיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי אהדדי דממילא נתיישב כל מה שהקשו עליו בתוס' וק"ל:

תוס' ד"ה נתן לה כספי' וכו' עשאה זונה נקט ע' יבמות ד' סט ע"א תד"ה לא פוסלין:

רש"י ד"ה ואין חוששי' לקידושין ואי לתרומה בת כהן לא מפסלה כו'. יש לע' דמדכ' רש"י תחלה אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה, דע"כ מה דרצה לומר דלכהונה היינו כר"א בפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. א"כ מה דחה רש"י דלתרומה לא מפסלה אלא בביאת עבירה הא לר"א גם בלא ביאת עבירה עשאה זונה. ולזה נלענ"ד דמוכח דס"ל לרש"י כמ"ש תוס' יבמות (דף סט ע"א) ד"ה לא פסולי' דאף לר"א לא עשאו זונה רק לאוסרה לכהן ומפסלה בביאתו ונתחללה, ולכאורה היה נראה מזה להוכיח דבאמת הדין בכהן המגרש ולנה עמה בפונדק וראוהו שנבעלה דל"א דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין. לא מיבעיא למ"ש הש"ג בשם מהרא"י הובא במ"ל דאם היה נדה כיון דבלא"ה עושה עבירה בביאתו אזדא חזקה דא"א בועל ב"ז, א"כ ה"ה הכא בכהן, אלא אף מה דדחה המ"ל דמ"מ י"ל דמה דמצי בהיתרא עושה, מ"מ י"ל דבכהן המגרש למה דמבואר בקידושין דף עח ע"א דס"ל לאביי קידש ולא בעל לוקה א' בעל לוקה ב', ורבא ס"ל קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל היכא דבעל בלא קידש ליכא אלא לאו א' דלא יחלל. ואם בעל ע"י קידושין לוקה ב' לא יקח ולא יחלל, אם כן ממילא ה"ה בקידש בביאה דעבר בב"א על הב' לאוין אם כן יש לומר דל"ש א"א בועל ב"ז, דיש לומר דלא רצה לבעול בקידושין להרויח לאו א'. ומה"ט נלענ"ד בגרושה שניסת לאחר ונתגרשה וחוזר הראשון ובעלה דל"ש א"א בועל. למה דמבואר בקידושין דאינו לוקה רק בקידושין, וא"כ י"ל דמש"ה לא רצה רש"י לפרש דמיירי בכהן דבזה ל"ש בפלוגתא דרי"ק ור"י אם חוששין לקידושין דבזה ל"ש א"א בועל ב"ז וכנ"ל. אמנם באמת אי משום הא לא ארי' דבלא"ה לא קשיא מידי די"ל דודאי לשון חוששים לזנות משמע דחוששי' שהביאה היא זנות בעלמא ולא קידושין. ולזה דקדק רש"י דלמאי נ"מ אי לכהונה והיינו כר"א דפנוי הבא על הפנויי' עשאה זונה והיה שפיר לישנא דחוששין לזנות והיינו דהמגרש הוא ישראל דאם היה הביאה דרך קידושין לא נעשית זונה ולא מפסלה לתרומה רק מכח דניסת לישראל. ויש נ"מ דלאחר שימות זה חוזרת להיתר להנשא לכהן ולזה קאמר הברייתא דחוששין שהיה זנות בעלמא ונעשית זונה ואוסרת לכהן לעולם. ודחה רש"י דהא בלא"ה היא גרושה וע"ז כ' ואי לתרומה הא לא מפסלה רק בביאת עבירה. וא"כ ממנ"פ אם הוא ישראל ליכא ביאת עבירה. ואם הוא כהן ממילא בין ע"י ביאת זנות בין ע"י ביאת קידושין נתחללה. ואיך שייך חוששי' משום זנות דהא בעלה לפנינו ובודאי בין כך וב"כ נתחללה. וזה נכון לדחות הראי' הנ"ל. אבל מ"מ לדינא היא סברה גדולה. וצ"ע:

תד"ה א"כ מה אף דהני תרי מילי סתרן אהדדי כו'. לכאורה תמוה דהא תוס' כ' מקודם דלר"א פנוי הבא על הפנויי' עשאה זונה נקט שפיר דחוששין אף משום זנות א"כ מה פרכי' מה אף דלמא באמת סבר הבריית' כר"א. ולזה קאמר רשב"א כי חוששין אף משום קידושין היינו דאזלי' הכא והכא לחומרא דחוששין לחומרא לקידושין וחוששין לחומרא לזנות ולא הוי סתרי אהדדי. ולענ"ד נראה דלכאורה קשה איך כ' התוס' דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ניחא והיינו ע"כ לתרומה דאי לכהונה בלא"ה פסול משום גרושה. והרי באמת כ' תוס' יבמות (דף סט) דמודה ר"א דלענין תרומה לא מפסלא וכנ"ל. וא"כ דברי התוס' סתרי אהדדי. וזה איזה ימים שעבר פה איש חכם ואמר שהראה לו הגאב"ד דק"ק ליסא שחכם א' כ' לו קושיא זו. והשיב החכם הנ"ל דכוונת תוס' לענין כהונה. והיינו אף דבלא"ה אסורה משום גרושה מ"מ נ"מ לענין דאם ניסת לכהן לוקה ב' משום גרושה ומשום זונה וכדאית' בקידושין (דף עא) ודבריו נכונים. ולפ"ז ניחא דכ"ז לת"ק דס"ל דאין חוששין לקידושין וחשבי' לודאי זנות שייך לומר דחוששין לזנות ללקי עלה משום זנות אבל על ריב"י שפיר פרכי' מה אף משום קדושין. דהא כיון דחיישי' לקידושין ממילא ל"ש דחיישי' גם לזנות דממנ"פ הא לאוסרה לכהן בלא"ה אסורה משום גרושה. ולענין ללקות הוי ספק דשמא הוי קידושין ואינה זונה. וא"כ אם באת ללקות משום זונה ע"כ דהוי ודאי זנות ואיך אמרי' חוששי' לקידושין הוי תרתי דסתרי. ונ"ל לפ"ז ראי' מוכרחת מסוגיא מדפרכי' מה אף ע"כ מוכח כדברי תוס' יבמות הנ"ל דר"א דאמר עשאה זונה היינו רק לכהונה ולא לתרומה וכבר כתבנו דאין מוכח בכוונת רש"י. וראיתי במ"ל בהל' איסורי ביאה (פי"ח הי"ב) בסופו כ' על דברי תוס' יבמות הנ"ל והוא חידוש גדול בעיני. ולענ"ד ברור דגם רש"י ס"ל כן וכנ"ל ויש סעד גדול מסוגיין וכנ"ל: