Gittin 7a

בהמתן של צדיקים בהכל שוחטין (חולין דף ה:):

אבר מן החי שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין:

העומדים עלי לחרף ולגדף:

ובידי למוסרן כח בידי להלשין עליהן:

לנגדי מריבני ומקניטני:

גניבא היה חולק עליו:

קולר שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה:

זמרא לשורר בבית המשתאות:

השתא בהמתן של צדיקים כולי‎—Now that even the animals of the righteous etc. O VERVIEW The גמרא asks how can we say that ר' חנינא בן גמליאל was given to eat forbidden food, since we know that even בהמתן של צדיקים are protected from a mishap, then the צדיק will surely be protected from any mishap or transgression. תוספות will be discussing under what circumstances does this ‘rule’ apply. Is the צדיק always protected from mishap or only in limited circumstances? -------------- אמר רבינו תם דלא פריך אלא גבי מידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור‎ – The ר"ת says that the גמרא does not asks this question; ‘ how is it possible that a צדיק sinned’, only concerning matters of eating prohibited foods, for it is shameful for a צדיק that he eats forbidden food, more than transgressing other עבירות‎. 1 Therefore the גמרא will ask how is it possible that a צדיק ate a מאכל איסור, since even the animals of צדיקים are protected from such a ‘mishap’. תוספות will prove his point that by other עבירות this question is not asked. ולהכי לא פריך גבי רבי ישמעאל שקרא והטה בפרק קמא דשבת (דף יב, ב) – And therefore the גמרא does not ask this question concerning the story of ר' ישמעאל that he read by a lamplight and he tilted the lamp so it would burn brighter, as the גמרא relates in the first פרק of מסכת שבת. Similarly the גמרא does not ask this question – וגבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם (חגיגה דף טז, ב) – concerning יהודה בן טבאי who killed a single impeached witness. In both these cases of ר' ישמעאל and יהודה בן טבאי the גמרא did not ask how is this possible; השתא בהמתן של צדיקים וכו'! This proves that we ask this question only if it is an עבירה of eating a דבר האסור, and not by other עבירות (even חילול שבת ושפיכת דמים‎!). תוספות wishes to clarify his position: ובההיא דפרק ב' דכתובות (דף כח, ב) דהעלו עבד לכהונה על פיו‎ – And concerning that incident in the second פרק of מסכת כתובות that they mistakenly elevated a slave to priesthood on the testimony of ר' אלעזר ברבי יוסי; in some texts the גמרא there asked this question 'השתא בהמתן וכו''. However – לא גריס ליה רבינו תם‎ – The ר"ת does not include this question of השתא וכו' in his text – אף על פי שיש שם אכילת איסור תרומה לאשתו ולבניו שהם אסורין בתרומה‎ – Even though that there is in that case, of העלו עבד לכהונה, a situation where forbidden תרומה was eaten by the wife and children of this עבד, for they ate forbidden to eat תרומה. The reason we do not ask the question of 'השתא' in this case even though it is an איסור אכילה מכל מקום כיון שחכם עצמו אין נכשל באכילת איסור אין סברא להקשות -– Nevertheless since the ‘wise man’ himself (i.e. the testifying רב) was not transgressing an eating prohibition he only caused others to transgress an eating prohibition, therefore it is not logical to ask the question of 'השתא'. That question is pertinent only if the צדיק himself is נכשל באיסור אכילה, not if he was ‘just’ מכשיל others. תוספות anticipates a difficulty: ורב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה (פסחים דף קו, ב) – And concerning the episode with רב ירמיה בר אבא who forgot and tasted some food before הבדלה; which is not permitted – אף על גב דאמר התם (דף קה, א) דמיתתו באסכרה – even though the גמרא says there that the punishment for eating before הבדלה is death through choking; we can surmise that it is a grave transgression; and nevertheless the גמרא does not ask 'השתא' even though this is a transgression of eating. And similarly – ובראש השנה (דף כא, א) בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא‎ – And in מסכת ראש השנה it states that the food of the Babylonians is tasty on the day of the great fast (יום הכיפורים) of those who live in the West (Israel). The בני בבל actually ate on יום כיפור‎. Nevertheless the גמרא does not ask the 'השתא' question. תוספות explains: אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור: It is not such a reprehensible act if it is ‘merely’ a matter of eating something permissible in a forbidden time; as in eating before הבדלה or even on יום כיפור‎. If the item eaten is inherently כשר, only that it was eaten at a forbidden time, it is not as disgraceful as eating something which is intrinsically forbidden. Therefore the question of 'השתא' is limited to eating a דבר האסור, not to eating a דבר המותר in a זמן האסור‎. S UMMARY הקב"ה will protect צדיקים from not being נכשל in eating a מאכל אסור even בשוגג, for it is a גנאי for a צדיק to eat a מאכל אסור‎. This protection does not extend to other עבירות as evidenced by the fact that ר' ישמעאל transgressed the שבת and יהודה בן טבאי was responsible for the unjustified death of an עד זומם‎. A צדיק may inadvertently cause others to eat a מאכל אסור, as evidenced by the fact that a family of an עבד ate תרומה illegally, based on the testimony of ר' ישמעאל ברבי יוסי‎. This protection against eating a מאכל אסור is limited to food that is intrinsically אסור, however protection against eating a מאכל המותר בזמן אסור is not guaranteed; as evidenced by ר' ירמי בר אבא who forgetfully ate before הבדלה and the בני בבל who mistakenly ate on יום כיפור‎. T HINKING IT OVER 1. How do we explain the significance of the גנאי of eating a מאכל אסור as opposed to other עבירות‎? 2. How can we justify the opinion of those who are גורס 'השתא' in the case of העלו עבד לכהונה, while still agreeing with the basic premise of תוספות‎? 3. Why was it necessary to add that eating before הבדלה מיתתו באסכרה‎? 4. Can we derive from this תוספות that איסורי דרבנן can also be an איסור חפצא‎?

הוא יפילם חללים‎—He will cause them to fall like corpses O VERVIEW ר' אלעזר interpreted the פסוק of דום לה' והתחולל לו to mean that if you will be השכם והעריב עליהם לביהמ"ד then your enemies will self-destruct. The word דום indicates either prayer or learning. תוספות cites a different interpretation of the word דום‎. ------------------------ בפרק בתרא דזבחים (דף קטו, ב) דרשינן דום בענין אחר גבי וידום אהרן (ויקרא י) – In the last פרק of מסכת זבחים, regarding the פסוק of וידום אהרן, the גמרא interprets this same word דום in a different manner; the גמרא there explains our פסוק to mean that – אף על פי שהפיל לך חללים אתה דום: Even though ה' caused death to your dear ones, nevertheless you should be silent. S UMMARY דום can mean to daven and study (which will defeat your enemies), or it may also mean that one should be silent and not question Hashem’s justice. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to cite the differing view of the גמרא in זבחים‎?

השכם והערב עליהן‎—Arise early and stay up late for them O VERVIEW ר' אלעזר interpreted the פסוק of דום לה' והתחולל לו to mean that if you will be השכם והערב עליהם לביהמ"ד then your enemies will self-destruct. תוספות explains the connection between דום and השכם והערב‎. ---------------------- דריש דום כמו דמדומי חמה (שבת דף קיח, ב) – He interpreted the word דום as in דמדומי חמה the redness of the sun. תוספות anticipates a difficulty אף על גב דאמר בבבא קמא (דף צג, א) המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה‎ – Even though the גמרא in מסכת ב"ק sates, he who delivers his claim for justice to שמים, he is punished first, so how could have ר"א encouraged מר עוקבא to seek justice in שמים‎?! תוספות responds: הא אמר הני מילי דאית ליה דינא בארעא‎ – But the גמרא states there, that the abovementioned constraint is only if he can find justice here in this world; however by מר עוקבא he could not find any means to protect himself by turning to the (civil) authorities. תוספות offers an alternate explanation of השכם והערב: אי נמי השכם עליהם לבית המדרש קאמר לעסוק בתורה: Or you may also say; that השכם והערב עליהם meant to go early and stay late in the ביהמ"ד to engage in תורה study, but not to daven for their downfall. S UMMARY One may ask Hashem to punish his enemies only if there is no recourse on earth (as in the case of מר עוקבא). Alternately מר עוקבא added in his studies; he did not daven for his enemies’ downfall. T HINKING IT OVER If השכם והערב is referring to learning, what connection is there between learning and השכם והערב‎?

זמרא מנא לן דאסור‎—From where do we derive that song is forbidden O VERVIEW מר עוקבא was asked from where do we derive the prohibition against זמרא‎. Our תוספות (seemingly) agrees with sרש"י' interpretation of זמרא‎. ----------------------------- פירש בקונטרס לשורר בבית המשתאות‎ – רש"י explained that זמרא means to sing at party gatherings; תוספות continues – וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין – And so it seems as רש"י explains, since the גמרא asked, and why did he not sent them this פסוק which states, ‘they should not drink wine in song’, indicating that it is forbidden to sing in a בית המשתה‎. A support to this proof – ובפרק בתרא דסוטה (דף מח, א) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות‎ – For in the last פרק of מסכת סוטה the משנה teaches that when the סנהדרין ceased to function, the שיר at the party houses also ceased – שנאמר בשיר לא ישתו יין‎ – As it is written בשיר לא ישתו יין‎. וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר‎ – And it is fitting that one be stringent in similar situations as the one mentioned in תלמוד ירושלמי where he would arise and go to bed with song, which is a great indulgence, and one should refrain from this – ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה: However, a song of a מצוה, for instance during the חופה, which people sing in order to rejoice with the חתן וכלה that is permitted. S UMMARY One should refrain from songs of levity except for a שמחה של מצוה such as by a חופה‎. T HINKING IT OVER Does תוספות agree with רש"י or is he disputing him?

עטרות חתנים‎—Crowns for the grooms O VERVIEW The גמרא states that כלילא, also known as עטרות חתנים are prohibited. תוספות will discuss what exactly כלילא is, and to what extent this איסור applies. ------------- פירש בקונטרס עטרה ממש‎ – רש"י interprets this to mean an actual crown. תוספות disagrees with רש"י. ואין נראה דאמר עלה בפרק בתרא דסוטה (דף מט, ב) – And it does not seem correct, for the גמרא says in the last פרק of מסכת סוטה concerning these עטרות‎ – לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר‎ – ‘It was not taught that it is prohibited to have עטרות חתנים only if they are made from roses or myrtles, however those עטרות חתנים that are made from reeds or rushes are permitted’. This concludes the quote from the גמרא‎. Now תוספות resumes refuting רש"י. ואין דרך לעשות עטרה משל קנים‎ – And it is not customary to make crowns from reeds. Crowns are normally made from more precious materials than simple reeds. תוספות offers his interpretation of עטרות חתנים: אלא עטרות שעושין כעין כיפה‎ – Rather the term עטרות refers to a dome like structure that is placed over the heads of the חתנים תוספות anticipates a question and responds to it: ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש‎ – The phrase that the גמרא uses to describe the עטרות חתנים; that they are placed ‘ on the heads of all men’, should not be understood as being specifically on the head itself ; which would support sרש"י' interpretation, but rather it means above the head as a canopy of sorts. תוספות will support his view that עטרות may refer to canopies. ובמסכת מדות (סוף פרק ג' דף לו, א) דתנן העטרות שבחלונות – And in מסכת מדות we learnt in a משנה concerning the crowns of the windows of the היכל פירשו נמי הגאונים כעין כפות מזוהבות שעושין בחלונות‎ – The גאונים also interpreted the term עטרות to be similar to a golden dome made for windows ( i.e. a window awning). We see that the term עטרות need not refer to a crown worn on the head, but rather it can be a dome as well. The גמרא here refers to these עטרות חתנים as a כלילא‎. They are to be distinguished from other כלילא mentioned elsewhere in the גמרא‎. ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה שבת דף נט, ב) – And the כלילא that we are discussing here are not the golden crowns as those which are discussed in פרק במה אשה – דקאמר נפק כמה כלילי בנהרדעי‎ – Where the גמרא there says: many crowns appeared in נהרדעי once לוי gave permission to wear כלילא on שבת‎. The כלילא discussed there is obviously a type of hat. It cannot mean a canopy. That would surely be forbidden to go out with on שבת‎. However the term כלילא here used in conjunction with עטרות חתנים refers to a canopy. תוספות will now explain the scope of the prohibition against עטרות חתנים‎. ודוקא לחתנים אסור דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט, ב) דהיא עיר של זהב‎ – This prohibition concerning עטרות חתנים is limited only to חתנים; similar to the prohibition concerning the עטרות of brides concerning which the גמרא explains in מסכת סוטה that עטרות כלות is another name for a ‘ city of gold’. This was a certain type of hat which had the picture of a city engraved or drawn on it. This prohibition against עטרות כלות was only limited to כלות; as תוספות will now prove. ובפרק במה אשה (דף נז, א) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי‎ – And in פרק במה אשה the משנה states: ‘A woman is not to go out on שבת wearing an עיר של זהב’; we can infer from this משנה that in the weekdays it is permitted to wear an עיר של זהב‎. However in סוטה we learnt in a משנה that they prohibited the everyday wearing of עטרות כלות, which the גמרא interprets to mean עיר של זהב‎. This is seemingly an open contradiction. אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה‎ – However we can resolve this contradiction; they prohibited only חתנים וכלות to have these עטרות for that would be exhibiting excessive joy at a wedding which is prohibited – כדאמרינן התם נמי (בבא בתרא ס, ב) זה אפר מקלה שבראש חתנים: As we also say elsewhere that the פסוק אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, refers to the burnt ashes which are placed on the heads of חתנים; to somehow contain the שמחה within an appropriate level. This explains why only עטרות חתנים וכלות were prohibited to prevent excessive שמחה; however on other occasions where there is no concern of excessive שמחה then עטרות חתנים וכלות are permitted, as evidenced by the משנה in פרק במה אשה which prohibits a woman from wearing an עיר של זהב, i.e. עטרות כלות only on שבת, and not בחול‎. The same would apply to עטרות חתנים as well that it is אסור only for חתנים‎. S UMMARY There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of עטרות חתנים‎. רש"י maintains that it is a crown, while תוספות maintains that it is a domed canopy. תוספות rejects sרש"י' opinion by quoting a גמרא that עטרות חתנים may be made from reeds. Crowns are not made from reeds; however canopies are. תוספות supports his position from the גאונים who interpret עטרות elsewhere to mean a canopy. This prohibition against עטרות חתנים as well as against עטרות כלות, are limited to חתנים וכלות themselves on their weddings, otherwise they are permitted. תוספות proves this from the fact that the גמרא describes עטרות כלות as עיר של זהב‎. The משנה prohibits a woman from wearing an עיר של זהב on שבת only. In the weekdays a woman, not a כלה, may wear an עיר של זהב, the same applies to a man concerning עטרות חתנים‎. T HINKING IT OVER 1. How can we reconcile what תוספות says that עטרות חתנים are permitted for all people (except חתנים) with the statement of the גמרא that says: נסתלקה וכו' נסתלקה עטרה מראש כל אדם‎?! 2. Are עטרות חתנים permitted for כלות on their wedding day? 3. What would תוספות ruling be regarding whether a חתן could wear עטרות חתנים as רש"י interprets it; i.e. a crown?

בזמן שמצנפת בראש כהן גדול‎—At the time when the מצנפת is on the head of the כה"ג O VERVIEW רב חסדא interpreted the פסוק of הסר המצנפת והרם העטרה to mean that as long as the מצנפת is בראש כה"ג then there can be an עטרה בראש כל אדם; however once the מצנפת is removed from the ראש כה"ג (after the חורבן ביהמ"ק), then the עטרה must be removed מראש כל אדם‎. This is the source for prohibiting עטרות חתנים‎. It is not clear why the פסוק mentions the מצנפת specifically to indicate that after the חרבן it is prohibited to wear עטרות חתנים (and how do we know that the מצנפת is connected to the כה"ג). ------------------------ תוספות explains that מצנפת refers to the hat of the כה"ג specifically: דאותה של כהן הדיוט קרויה מגבעת כדכתיב (שמות כח) ועשית להם אבנטים ומגבעות‎ – For the hat of a כהן הדיוט (a regular כהן) is called a מגבעת, as it is written, ‘and you shall make for them belts and hats’ ; referring to the בני אהרן‎ – תוספות will explain why the hats of the כה"ג and כהן הדיוט have different names: ומפרש רבינו יצחק בן אשר משום דלכהן הדיוט לא היה ציץ והיתה גדולה קרויה מגבעת‎ – And the ריב"א explains that since the כהן הדיוט had no ציץ on his forehead, therefore his hat was large and was called מגבעת – אבל של כהן גדול היתה קטנה קרויה מצנפת – However that hat of the כה"ג was small since he wore the ציץ and it was called מצנפת‎. This explains why רב חסדא stated here בזמן שמצנפת בראש כה"ג; for only the כה"ג wore a מצנפת‎. תוספות offers a differing view: מיהו אומר רבינו יצחק דאשכחן בלשון הגמרא דקרי נמי מצנפת לשל הדיוט‎ – However, the ר"י says that we find in the גמרא that the hat of a כהן הדיוט is also referred to as a מצנפת ; this is – בפרק בראשונה ביומא (דף כה, א) דאמר נוטל מצנפת של אחד מהן‎ – in the פרק בראשונה in מסכת יומא, where the גמרא states; ‘he took the מצנפת from one of the כהנים’; indicating that the hats of regular כהנים were also called מצנפת‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: ואפילו היו שוות נקט הכא בראש כהן גדול לפי שאין אסור אלא לחתנים כדמפרש‎ – But even if they were the same, nevertheless רב חסדא mentions here בראש כה"ג specifically, since the prohibition of עטרות is limited to חתנים only, as the גמרא clearly states; the חתן‎ – כעין כהן גדול שהוא ראש ושר בישראל: is similar to the כה"ג who was the head and a prince in ישראל‎. S UMMARY The מצנפת was worn only by the כה"ג; or alternately he mentions כה"ג (even though the hats of all כהנים are [sometimes] referred to as מצנפת) since the prohibition against wearing עטרות applies only to חתנים who are similar in stature to the כה"ג. T HINKING IT OVER 1. What is the dispute (if any) between the ר"י and the ריב"א‎? 2. If we assume that היו שוות, then why should the איסור of עטרות חתנים (which is based on הרם המצנפת), be only on חתנים (who are like the כה"ג), when it should be on everyone (like the כהנים הדיוטים), since all כהנים wear the מצנפת‎?!

הא דאמרינן כלילא מנא לן דאסור. דוקא לחתנים אמרו, דומיא דכהן גדול שיש שמחה לפניו, אבל שאר כל אדם לא. והא נמי דרבינא דקא גדיל כלילא לברתיה ואמר דלא אסרו אלא בגברי דומיא דכהן גדול בהלולא דברתיה הוה ואפילו הכי שרי בנשי. ואי קשה לן הא דתנן במסכת סוטה (מט, א) בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות. הא פירשו התם מאי עטרות כלות עיר של זהב, אבל כלילא בנשי לא גזרו אפילו כשהיא כלה, ועיר של זהב נמי בשאר נשים שרי ולא אסרו אלא בשבת דהא ר"ע עבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא כדאיתא בשבת (נט, ב). כן פירש רבינו תם ז"ל.

הוזכר בכאן במר עוקבא ששלח לו לר' אליעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו וכתב ליה אשמרה לפי מחסום וכו' אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהדיהו שלח ליה דום לה' וכו' השכם והערב עליהם לבית המדרש וכו' וענין דום מלשון דמדומי חמה שבשחרית וערבית וקצת גאונים סוברים שעל תפלה הוא רומז ולשון בית המדרש האמור בו לפי שרוב תפלותיהם בבית המדרש היו ודום הוא ענין כמו שתרגמו בתרגום ירושלמי וידום אהרן ושבח אהרן ועל ענין זה סמכו בעוסק בתורה ביחידי לומר עליו ישב בדד וידום ומכל מקום עיקר הפירוש בו על תלמוד תורה ויש שואלים בה והלא המסור מכלל המורידין הוא ולמה מיחה בידו ורב כהנא נמי חזינן בסוף בבא קמא קי"ז א' דשמטיה לקועיה דחד יש מתרצים בו שמכל מקום תחלה ראוי להרבות עליו בתפלה ואין נראה כן שהרי במוחלט הוא מוחה בידו ואומר שלא ישתדל לגרום להם שום רעה ולא אמר שיהא נותן מתון בכך ויש מפרשים שלא היו אלו המצרים לו מפסידים לו כלום בהדיא אלא שמצערין אותו בדבריהם ובעסקיו עד שאיפשר שגורמים לו הפסד והוה שאמר מצערן לי ואף זה אין נראה לי שאף הוא לא היה מורה לעצמו היתר בכך מחמת צער דברים ומיני בזיונות אלא שיראה לי שאף במסור הגמור אע"פ שהוא בכלל מורידין מכל מקום אין מוסרין אותו למלכות שאם כן אף המוסרים אותו נעשו מסורות עליו וכל מיני מסורות מכוערים ומרוחקים אפילו בדרך נקמה אלא שאם יכולים לחבטו ולהורידו בשאר מיני הכאות וחבלות עושין:

כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשמעו ולהשתעשע בו בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה לשם כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש ובמסכת סוטה מ"ח א' נראה כן בהדיא כמו שביארנו שם:

התבאר במסכת סוטה גם כן שבפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שהיו רגילים לעשות לחתנים עטרות של כסף מצויירות ומשובצות ביופי ונוי וכן גזרו על האירוס והוא תוף המקשקש ומשמיע קול גדול והמייה יתירה ואף הם סמכוה מן המקרא הסיר המצנפת והרים העטרה כל שניטלה מצנפת מראש כהן גדול ניטלה עטרה מראש כל אדם ודוקא דומיא דכהן גדול ר"ל בחתן אבל בכלה מותר וכמו שמצינו רב אשי הוה גדיל כלילא לברתיה ר"ל ביום החתונה ומה שאמרו שבפולמוס של טיטוס שבא אחר אספסיינוס גזרו על עטרות כלות כבר פירשוה באחרון של סוטה דוקא בעיר של זהב ועטרה זו מאחר שאף לחתנים אסורה כל שכן לשאר בני אדם וכן בעיר של זהב אסורה לכלה וכל שכן לשאר נשים ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו בהפך שלא נאסרה עטרה אלא לחתן ומחשש רבוי שמחה ביתר מדאי דומיא דכהן גדול שיש כבוד ושמחה לפניו וכן הדין בעיר של זהב דוקא נאסרה לכלה הא בשאר נשים מותרת ולא נאסרה להן אלא בשבת והוא שאמרו על ר' עקיבא דעבד לה לדביתהו ירושלם דדהבא:

לעולם יהא אדם זריז במצות צדקה לעשות ממנה כפי הראוי לו ואפי' הרואה בעצמו שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם כפי הראוי לו ולא עוד אלא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה והכתוב מבטיחו בכך ועניתיך לא אענך עוד כלומר שוב אין מראין לו סמני עניות:

תד"ה השכם כו' דום כמו דמדומי כו' א"נ השכם עליהן לבהמ"ד כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלא הוו גרסי אלא השכם והערב עליהן והם כלים כו' ולא גרסינן לבית המדרש וק"ל:

בד"ה עטרות כו' ודוקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות כו' עכ"ל ודקאמר נסתלקה עטרה מראש כל אדם לאו דוקא אלא דומיא דכ"ג שהוא ראש ושר בישראל כמ"ש לקמן והך נמי דלקמן דהוה גדיל כלילא לברתיה לכלה קאמר וכעין כיפה והך מתני' דסוטה דאסרו עטרות כלות ידע לפרושי בעיר של זהב אלא מהאי קרא דהסר עטרה הוה קשה ליה לרבינא דהוה ס"ד לאסור בנשי דומיא דבגברי דהיינו נמי כיפה וק"ל:

בד"ה בזמן שמצנפת כו' בפרק בראשונה דאמר נוטל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא שלח לו דום לה' והתחולל לו כו' ויש לדקדק מעיקרא אמאי לא שלח ליה בתהילים ועוד מהאי קרא שהוא מוקדם בפסוק דמהאי קרא שמעינן נמי דרשה ועצה טובה דהשכם והערב לב"ה משא"כ מקרא קמא ול"ל דקרא דדום לד' איכא למידחי כמ"ש התוס' דא"כ אמאי שלח ליה עכשיו מהאי קרא אע"כ דפשטא דקרא דהיינו כדדרשינן הכא דכתיב סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו ועוד יש לדקדק דקרא קמא אשמרה לפי מחסום דוד על עצמו אמר ומאי שייך לגביה האי עניינא למסור אויביו למלכות שהוא בעצמו מלך הוא ואם התפאר שלא היה מתנקם עצמו מאויביו מאי אשמרה לפי מחסום דקאמר והנלע"ד בזה דודאי עיקר מלתא דדוד שאמר אשמרה לפי מחסום היינו שלא היה מוסר דינו לשמים דאסור כמ"ש בתוס' ואע"ג דהיכא דליכא דינא בארעא שרי אפ"ה אין זה מדת חסידות דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה וכדאמרינן נמי בחסידים הראשונים שלא עלתה על מיטתן קללות חביריהן המצירין להם והיינו דשלח ר"א למר עוקבא חדא דאשמעינן תרתי דאף למסור דין לשמים אסור וממילא דכ"ש למסור למלכות והיינו דלא שלח ליה מקרא דום לה' והתחולל דמשם משמע לכאורה איפכא דשרי מיהא למסור דינו לשמים כמ"ש התוס' לחד פירושא ועוד דקרא דדום והתחולל איכא למידחי דאיירי דוקא במי שהשעה משחקת לו כדכתיב להדיא סיפא דקרא אל תתחר במצליח דרכו וכה"ג ודאי אסור להתגרות בו ואפשר דאף למסור דין לשמים לא יתכן כדדרשינן ולא עוד אלא שזוכין בדין כדכתיב מרום משפטיך מנגדו משא"כ בגניבא דוודאי לא קיימא ליה שעתא דהא בהדיא קאמר מר עוקבא שבידו למוסרם למלכות ודאי דשרי מש"ה לא שלח ליה מהאי קרא אלא מקרא דאשמרה לפי מחסום וכדכתיבנא והיינו דהדר שלח ליה לא מצינו דאיקום בהו דמהאי קרא גופא משמע דכה"ג שרי דהא כתיב בסיפא דקרא דאשמרה לפי מחסום נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני ואם כן משמע להדיא דכיון שלא יוכל לעמוד בהם חם לבו ודבר דבר בלשונו והיינו היפך מהא דקאמר מעיקרא ששם מחסום לפיו לכך שלח עכשיו שפיר מקרא דום לה' אי לה' להתירא להתיר לו באמת מיהא למסור דין לשמים כיון דלא מצי למיקם בהו וכדעבד דוד המלך ע"ה וכפרוש' קמא של תוס' בד"ה השכם או נימא דשלח ליה לאיסורא כפי' בתרא של תוס' והיינו משום דאיכא תקנתא דהשכם והערב לבה"כ משא"כ בדוד המלך בקרא קמא נראה שהאויבים מנעוהו להשכים ולהעריב לבה"כ כדמצינו שאמר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' והיינו דקאמר בהאי קרא גופא נאלמתי דומיה החשיתי מטוב ודרשינן בברכות על ביטול תורה והיינו דמסיק בהאי קרא חם לבי כו' דברתי בלשוני שהיה מוסר דין לשמים משא"כ היכא דאיכא תקנתא להשכים ולהעריב אסור אף למסור לשמים כדמוכח מקרא דדום לה' להאי פירושא ומכל שכן למסור למלכות ודו"ק:

רש"י בד"ה העומדים עלי לחרף ולגדף עכ"ל הנראה שבא ללמד בזה דדוקא כה"ג שעמד עליו בדברי חרוף אסור למוסרו משא"כ אם היה גניבא מוסרו למלכות ודאי דשרי למר עוקבא להציל עצמו ולמסור את גניבא למלכות כדאיתא להדיא בח"מ סי' שפ"ח:

תוספות בד"ה השכם כו' דריש דום כמו דמדומי חמה לא ידעתי מי הכריחם לזה דיותר נראה דדריש והתחולל מל' תפילה וממילא א"ש דא"ל השכם והערב שהוא זמן תפילה לותיקין:

גמרא א"ל רב חסדא קרא כתיב הסר המצנפת כו' זאת לא זאת ויש לדקדק אמאי מייתי סיפא דקרא זאת לא זאת כיון שאין בו צורך לדרשא זו ונראה דבלא"ה לא הוי מצי לאתויי מקרא דהרם העטרה קאי אעטרות חתני' דהא לפשטא דקרא אכתר מלכות קאי שתתבטל הכהונה והמלוכה ול"ל דא"כ איפכא מיבעיא ליה דמלך קודם לכה"ג הא ליתא דכיון דנבואה של פורעניות היא בקלקלה מתחילין מן הקטן ועוד דסדר פורענות הוא מונה דבתחלה הוסר' המצנפת דבי'ז בתמוז בטלה עבודה והוסר התמיד וגלות צדקי' באב לכך מייתי סיפא דקרא דהשפל הגבוה ועל צדקיה נאמר שניטל' המלוכה ממנו וניתנה לגדליה בן אחיקם כתרגומו וכפירש"י שם וא"כ מדקאמר זאת לא זאת מכלל דרישא דקרא לא קאי אכתר מלוכה אלא אעטרות חתני' והא דמקדים מצנפת של כ"ג לעטרות חתני' אע"ג דבקלקלה מתחילין מן הקטן דמה"ט הזכיר פורענות דכה"ג קודם למלך אלא משום דעטרות חתנים לא הוסר אלא לאחר שהוסר המצנפת מכה"ג לכך מזכיר כה"ג קודם ובזה נתיישב נמי דלבתר דקאמר דעטרות חתני' מדרבנן א"כ ממילא מוכח דהרם העטרה קאי אמלוכה ומש"ה מקשה הש"ס שפיר מאי זאת לא זאת ומפרש לה לענין שהעמידו צלם בהיכל כנ"ל וק"ל:

גמ' אי מההוא הוה אמינא הנ"מ זמרא דמנא עי' חגיגה דף טו ע"ב ברש"י ד"ה זמרא:

שם מתותא דא"י ע' עירובין דף כא ע"א תד"ה אחוי ליה:

תוס' ד"ה השתא בהמתן וכו' דגנאי הוא לצדיק ע' מהריק"ש בהגהותיו ריש טוי"ד:

אֶלָּא בִּקְּשׁוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר גָּדוֹל, וּמַאי נִיהוּ? אֵבָר מִן הַחַי נראה לי בס"ד קרי ליה 'דָּבָר גָּדוֹל' כי הרב חק"ל [חקרי לב] ז"ל ביורה דעה (חלק א׳ סימן א') העלה לדעת גדולי הפוסקים שאם אכל אדם אבר מן החי יש בידו איסור לאו דאבר מן החי ואיסור עשה דאינו זבוח דעבר אעשה דשחיטה דכתיב וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים יב, כא) עיין שם ולכן מאחר שיש בו עשה ולא תעשה להכי קרי ליה דבר גדול.

בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי, וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ פירוש אל תאמר טוב לאדם שיעביר על מדותיו וראוי שתמחול להם, הנה אלו עומדים עלי רוצה לומר על גופי שעושים לי צערא דגופא שלא ניתן לימחל! והשיב לו עם כל זה איכא מדת חסידות אם תשתוק ולא תעשה להם כלום. וחזר ושלח לו דְּקָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא, וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ כי חושש אני אם לא אקדים למוסרם למלכות יקדימו הם למסור ולהלשין ואז אחר כך לא מצינא להציל עצמי.

וְהוּא יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ חֲלָלִים חֲלָלִים (תהלים לז, ז) נראה לי בס"ד כפל הלשון על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ, ז) כפל לו המיתה אחת שיעני דחשוב כמת (נדרים סד:) ואחת שימות ממש וכאן חללים מצד עניות בממון וחללים בנפשות שיהיה להם שתי מיתות ממון ונפשות. או יובן מיתה לגוף שתסתלק נפשם מתוכו וישאר הגוף חלל כי בעוד האדם חי היתה הנשמה ממלאת כל הגוף ועוד חללים מצד הנשמות כי כל ניצוצי קדושה של תורה ומצות הם עומדים תוך הנשמה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נז:) על ישראל מלאים מצות כרמון ואלו התורה ומצות שלהם יהיו למר עוקבא ונמצא נפשותם נשארו חלולים וריקנים. ואמר לו יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ כלומר שתראה בעיניך מפלתם דכל העושים לו נס בזכותו זוכה ורואה בנס שלו שנאמר הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז). ולכן סיים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כדי שתהיה מפלתם בזכות התורה שלך ואז תזכה לראות בעיניך את מפלתם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל אדם יש לו מזל למעלה להמליץ עליו ולכך כפל 'חֲלָלִים חֲלָלִים' דהיינו שונאים התחתונים ושונאים העליונים שהם מזלות שלהם את כולם יפיל לפניך עד כאן דבריו נר"ו.

הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן נראה לי בס"ד מה שתלה הדבר בהשכם והערב דשכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא משום דאשה מעשה ידיה לבעלה ואין לאדם שכר מן הדין אך מה שעושה מתוך דחק יש שכר בהאי עלמא כדין אשה שדחקה עצמה זוכה לעצמה וכל שזוכה בו בדין יש לו קבלת שכר גם בהאי עלמא משום בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) ולכן אמר לו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב שתדחוק עצמך אתה אב בית דין ומוטל עליך צרכי צבור וקשה עליך אם תשכים ותעריב ולכך נחשב זה עושה מתוך הדחק דיש שכר גם בהאי עלמא ואז בשכר זה יהיו כלים ואמר אֲלֵיהֶם רוצה לומר שתשכים קודם מהם ותעריב יותר מהם כדי שלא יגין עליהם זכות תורה שלא לשמה שיש בידם אפילו לפי שעה כי גניבא היה חכם ובא לבית המדרש. או יובן אומרו הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לבית המדרש רוצה לומר שתתפלל שחרית וערבית בבית המדרש במקום שאתה גורס ואז פועלת התפלה יותר לזמר עריצים ועל תפלה שייך לשון משכים ומעריב וכמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ח.) כיון דאמרי לרב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו. ומה שאמר כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם הכונה שיהיה איזה סיבה שהם יפלו ברעה שסבבו לעצמם מידם כדי שלא תהיה אתה בסוג כל שחבירו נענש על ידו דאין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט:) אלא הם יפלו ברעה אשר יסבבו הם מעצמן להם.

הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר נראה לי בס"ד דברים הראשונים ששלח מור עוקבא לרבי אלעזר לומר בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת מַהוּ שלחם במכתב ולא על ידי שליח בעל פה מפני שאמר לו ובידי למסרם למלכות ולא האמין למסור דברים אלו בידי שליח ולכן שלח לו כל הדברים כתובים במכתב סגור ומאחר דמור עוקבא שלח לו הדברים במכתב אז גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה במכתב ולכך שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב), אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. אבל שילוח השני שאין בו ענין מסירה למלכות ואין בו סוד אלא רק שלח לו קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא לא כתב זה במכתב אלא שלח דברים אלו בעל פה על ידי שליח דאין השליח מבין על מי הוא מדבר ומה רוצה בכך ולכן גם רבי אלעזר החזיר לו תשובה בעל פה על ידי השליח ולהכי לא אמר הש"ס 'שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ' אלא אמר שלח דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז, ז), ומאת ה' היתה זאת הסיבה לשלוח מור עוקבה שילוח השני בעל פה כדי שגם רבי אלעזר ישלח הדברים בעל פה יצאו הדברים מפיו של רבי אלעזר ויעשו פרי מה שאין כן אם היה כותבם במכתב לא היה מוציאם בפיו ולזה אמר הדבר יָצָא 'מִפִּי' רַבִּי אֶלְעָזָר וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר רוצה לומר פועל זה נעשה לגניבא בשביל שהדבר יצא מפי רבי אלעזר ולא כשלוח הראשון דכתב במכתב דוקא. ועוד נראה לי בס"ד דרך אחרת במאמר זה ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר למה בשלוח הראשון אמר פסוק מזמור ט"ל (תהלים לט, ב) ולא אמר פסוק זה דמזמור כ"ז (תהלים לז, ז) דקדים דכתיב ביה דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ? והוא דמאמר מור עוקבא בשלוח הראשון שאמר וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת סובל זה שני פירושים האחד הוא למסרם למלכותא דארעא והשני למלכותא דרקיעא והיא ספירת המלכות שהיא ספירה העשירית דכל העונשים נעשים על ידה בסוד דינא דמלכותא דינא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל והנה בזה יש כונות שראוי לכוין אותם בעת שמענשין את האדם על ידי המלכות העליונה ולכך אמר לו וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת שאני יודע הכונות שצריך לכוין בזה וכיון דדבריו סובלים שני פירושים ולא נודע איך הוא שואל לכך. שלח לו רבי אלעזר פסוק בסימן ט"ל דקאמר אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי והכתוב לשונו כפול אלא שהוא מדבר בשתי מסירות אלו והוא אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי קאי על מסירה ומלשינות אצל מלכותא דארעא וְאֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם קאי על מסירת דין בפה למלכותא דרקיעא שהיא ספירת המלכות שבעשר ספירות דקדושה ולכן לא הביא לו פסוק דּוֹם לַהֳ' שאין בו רמז על שתי מסירות הנזכר. וכשראה מור עוקבא שמנעו רבי אלעזר משתיהן בכח פסוק זה חזר ושלח לו דברים בעל פה על ידי שליח כדי שרבי אלעזר גם כן ישיב תשובה בעל פה ואולי יאמר לו רבי אלעזר איזה פסוק שיש בו קללה על שונאיו ומאחר דאומר אותו בפיו ודאי פועל בו פועל שאז תתקיים הקללה בשונאיו מחמת דבורו של רבי אלעזר וכאשר חשב כן עלה בידו שרבי אלעזר גם כן שלח לו תשובה בעל פה ואז דבריו עשו פירות וכאשר היה.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי־עַד, עוֹשֶׂה לוֹ דִּין (יהושע טו, כב). נראה לי בס"ד כל החרדה אשר חרד רב הונא בר נתן לפני רב אשי על דרשה דרב גביהה לאו על פשוטן של דברים כי אם על הסוד הרמוז בהם. ונראה לי בס"ד הכונה שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד רמז לשם אכדט־ם [74] שעולה מספר עַד והוא שם אשר בו תלוי הבטחון בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד (ישעיה כו, ד) והוא בבינה עלאה וכנזכר בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל בדרוש ל"ג לעומר עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר החכם שהוא מאמר מופלא הפלא ופלא וזה לשונו בני אל תבטח באדם אך תבטח בתשעה ועשרים אדם עד כאן לשונו והוא פלא. ובזה מובן שפיר בס"ד כי שם הבטחון הוא שם א כ ד ט־ ם והוא אותיות כ " ט ואותיות אדם וזהו שאמר אל תבטח באדם האנושי אלא תבטח בשם הבטחון שיש בו תשעה ועשרים דהיינו אותיות כ"ט ויש בו אותיות אדם והוא כפתור ופרח. והנה מאחר שהוא דומם הרי שם בטחונו בהשם יתברך לכן יתעורר שם הקדוש שבו תלוי הבטחון אשר מספרו ע"ד בסוד בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד לעשות לו דין שזהו כבודו דשכינה עלאה תהיה פטרון שלו. ומה שדרש רב אחא מבי חוזאה שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִּין נראה לי בס"ד דאותיות סְּנֶה במילואם כזה ס מ " ך נ ו " ן ה" י הנה אותיות המלוי לבדם עולין מספר קכ"ו כמנין ג' פעמים מ"ב [42×3=126] שהוא סוד ג' ידים שהנקמה תלויה בו כנודע ולזה אמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה רוצה לומר ג' פעמים מ"ב שהם בתוך אותיות 'סְּנֶה' עוֹשֶׂה לוֹ דִּין. ועוד נראה לי בס"ד כונת רב אחא בפסוק זה לרמוז על סוד הפסוק וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג, ב) דכתב רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפרשת שמות דסוד המלאך הזה אינו מלאך ממש אמנם הוא שם אלקים [86] עם חמשה אותיות בגימטריא מלאך [91] ולכן נראה בבחינת דין הקשה שהוא לַבַּת אֵשׁ והנה שם אלקים מצטרף במאה ועשרים צרופים כנודע והם מספר הַסְּנֶה [91] ולכן אמר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכו' (שמות ג, ד) יעוין שם. והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י זצ"ל בדרוש ב' דפסח בשער הכונות ששם אכדט־ם הנה הוא חילוף שם אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיות שלפניו ואמנם אות אל"ף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף ולבחינת השם הזה של אכדט־ם נקרא הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט־ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם וכנזכר כל זה בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל יעוין שם. והשתא בא וראה חכמתו של רב אחא מבי חוזאי שהתחכם לעשות הדרש שלו בנטרקון הנזכר על דרך הדרש של רב גביהה אלא דרב גביהה עשה הרמז בשם אכדט־ם שהוא חילוף שם אלקים ורב אחא עשה הרמז בשם אלקים עצמו שהוא יותר דין ושניהם דבריהם אמת וצדק ונכונים בטוב טעם ודעת דודאי אינו דומה קנאה שהיא בעבור צער בעלמא לצעקת לגימה שגוזל ממנו ויורד עד לחייו לשערי מזונותיו ועל כן אותו הדין של צער בעלמא נעשה על ידי שם אכדט־ם שהוא שם החילוף של אלקים שהוא רחמים אבל הדין של צעקת לגימה יהיה על ידי שם אלקים עצמו שהוא דין קשה יותר ונעשה בו דין גמור. וזהו שנאמר שׁוֹכֵן בַּסְּנֶה הוא שם אלקים עצמו שנאמר בו וַיֵּרָא מַלְאַךְ הֳ' בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכן וַיִּקְרָא אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וכאשר ביאר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל הוא עוֹשֶׂה לוֹ דִּין ונוקם נקמתו השם יתברך יעזרינו על דבר כבוד שמו ויפן אלינו בחן בחסד וברחמים רבים וגדולים אמן כן יהי רצון!

הֲוָה אֲמִינָא הַנֵי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל דְּפוּמָא שָׁרִי, קָא מַשְׁמַע לָן. נראה הכונה דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (ישעיהו כד, ט) יש לפרשו מסתמא על זמרא דמנא דחמיר טפי אבל פסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט, א) מוכרח לפרשו בכל גוונא דהא קאמר כָּעַמִּים רוצה לומר כמו העמים שהם עוסקים בשתיהם ששמחים בכל מיני שיר הן דמנא הן דפומא. ועוד נראה לי בס"ד דפסוק בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן משמע בשיר דמנא דדרך המשורר בפיו אינו יכול לשתות יין בעת שהוא משורר דאי אפשר לעשות שתיה ושירה בפה בבת אחת אלא פוסק מן השיר בעת ששותה מה שאין כן המשורר במנא אפשר לעשות תרווייהו כחדא שהוא עוסק בידיו לנגן ויבא זה המשקה וישפוך היין מן הכוס לתוך פיו בעודו משורר בידיו וכאשר עושין עתה להמנגנין אשר מנגנין בידים דהמשקה שופך השכר לתוך פיהם בעוד ידם עוסקין בניגון המנא ועל זה קאמר בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן אבל בפסוק אַל תִּשְׂמַח אֶל גִּיל לא נזכר שם יין ויש לפרש אל גיל בכל גוונא הן גיל דמנא הן גיל דפומא.

וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה הקשה מהרש"א ז"ל והלא מצנפת כתיב קודם עטרה ) [הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יחזקאל כא, לא ] והוה ליה למימר מה ענין עטרה אצל מצנפת עיין שם. ונראה לי בס"ד דפשטיה דקרא איירי במצנפת כהן גדול ועטרה של מלך ולכן הוקשה לו שתי קושיות אחת מה צורך להזכיר את המצנפת כיון דאמר וְהָרִים הָעֲטָרָה דאין שם מלך אם כן שמע מינה בית המקדש חרב וממילא אין שם כהן גדול? ועוד קשיא ליה דהוה ליה להקדים העטרה למצנפת והכי הוה ליה למימר וְהָרִים הָעֲטָרָה וְהָסִיר הַמִּצְנֶפֶת דהא מלך קודם לכהן גדול (במדבר רבה ו, א) ומינוי כהן גדול יהיה על פי המלך? ולזה אמר מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה דכל קושיתו היא על המצנפת שאין צריך להזכירה כיון דמזכיר העטרה ועוד קשיא ליה על המצנפת שהקדימה לעטרה, ומתרץ דעטרה קאי על עטרת חתנים שהיא קטנה במעלה לגבי המצנפת של כהן גדול ולכך הקדים המצנפת על העטרה וגם הוצרך לזכור את שניהם לומר כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול אז עטרה בראש כל אדם.