Gittin 6a

אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו ולי נראה קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא:

דנפק לשוקא סופר יצא לשוק למקום שיש שם בני אדם הרבה:

מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ששמו כשמו של זה:

וא"ל לכתוב לו גט:

הא רבה אית ליה דרבא ונהי נמי דגמירי הא כיון דממדינה למדינה הוא בעינן לקיימו:

מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא והולכין תלמידים מזו לזו ומשאר עיירות להן ללמוד תורה:

בגירסייהו טרידין ואין מכירין החתימות:

איתמר נמי דטעמא משום דשכיחי מתיבתא היא:

אפילו קן קולמסא‎—Even hearing the preparation of the pen O VERVIEW A blind person is unfit to be a שליח הגט from מדינת הים, because he cannot say בפ"נ. From our גמרא it seems that it is not necessary for the שליח to actually see the גט being written לשמה‎. It is sufficient if he just hears how they prepare the ink and parchment for the writing of the גט‎. Why then is a blind person פסול to bring the גט‎? He can also hear the קן קולמסא‎. Our תוספות addresses this discrepancy. ----------------------- לא דמי לסומא דפסול להביא גט בפרק שני (לקמן דף כג, א): This is not comparable to a blind person who is unfit to bring a גט as we learnt in the second פרק‎. (תוספות offers no explanation as to what exactly is the difference.) S UMMARY A סומא is פסול to bring a גט even though he too can hear the קן קולמסא‎. T HINKING IT OVER When a שליח says בפ"נ and in truth only heard קן קולמסא why is he not considered a liar?

השתא הוא בבית כולי‎—Now if even when he is in the house, etc. O VERVIEW The ברייתא says even if the שליח is in the house and the סופר is in the attic, nevertheless the שליח may say בפ"נ. It continues that even if the שליח enters and leaves ([presumably] the attic) the entire day it is also כשר‎. The גמרא asks, once you taught that even if the שליח is בבית and the סופר is בעליה it is כשר then certainly if the שליח entered and left the room of the סופר continually, it would certainly be כשר‎. Our תוספות anticipates an apparent answer to this question and rejects it. ----------------- תוספות offers the anticipated answer: לא בעי למימר דאפילו נכנס ויוצא בבית קאמר‎ – The גמרא did not want to answer the question by saying that the phrase: ‘even if t he שליח enters and leaves’, does not mean he enters and leaves the room where the סופר is, but rather it means the שליח enters and leaves the house. If that is what it means then we cannot derive it from the דין that הוא בבית וסופר בעליה כשר‎. This is a greater חידוש for he was not even בבית all the time. תוספות rejects this answer. We cannot say that יוצא ונכנס means leaving and entering the house – דיוצא ונכנס משמע למקום שהסופר כותב: Because the phrase יוצא ונכנס implies that he was a יוצא ונכנס to the place where the סופר was writing the גט‎. S UMMARY The phrase נכנס ויוצא implies that he entered and left the place where the סופר was writing the גט‎. T HINKING IT OVER תוספות writes that יוצא ונכנס means to the place where the סופר is writing. If this is indeed so how can the גמרא interpret יוצא ונכנס to refer to the סופר‎?!

בבל רב אמר כארץ ישראל‎—רב maintains that בבל is like א"י O VERVIEW The גמרא states a מחלוקת between רב ושמואל whether בבל is considered א"י or חו"ל. There are three possibilities as to what they are arguing about: 1) ממדינה למדינה בבבל, 2) באותה מדינה בבבל, and 3) מבבל לא"י. Our תוספות explains that they are arguing only about ממדינה למדינה בבל‎. -------------- ממדינה למדינה בבבל פליגי‎ – רב and שמואל argue whether one says בפ"נ, only when a גט is brought from one ‘country’ to another ‘country’ in בבל itself. תוספות will explain why there is no argument באותה מדינה בבבל‎. דבאותה מדינה מודה שמואל דאין צריך‎ – For when the גט is brought from place to place in the same country in בבל, שמואל would admit to רב that the שליח is not required to say בפ"נ – דאף על גב דאמר בגירסייהו טרידי‎ – for even though שמואל says that the students are preoccupied with their studies, and are not able to recognize the signatures; which may lead us to assume that even באותה מדינה there are no עדים מצויין לקיימו; nevertheless, תוספות explains that this is not so, but rather the idea of בגירסייהו טרידי‎ – היינו לומר דלא חשיבי יותר משאר חוצה לארץ – means to say that the level of signature recognition in בבל, is no greater that in the rest of חו"ל. Despite the fact which רב states, that there is traffic between the ישיבות in בבל, from one מדינה to the other, nevertheless these students who travel are involved in their studies and do not make for good עדי קיום, concerning ממדינה למדינה‎. However it is no worse that any other country in חו"ל where בפ"נ is not required באותה מדינה. תוספות will explain why רב ושמואל are not arguing concerning מבבל לא"י. ומבבל ארץ ישראל נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דרבי אביתר ורב יוסף בסמוך: And their argument is not concerning bringing a גט from בבל to א"י either, for that is the argument between ר' אביתר and רב יוסף which is discussed soon. If רב ושמואל would be arguing whether בפ"נ needs to be said מבבל לא"י it is highly unlikely that ר' אביתר ורב יוסף would argue over it without referring to the opinions of their predecessors. S UMMARY רב and שמואל are arguing if ממדינה למדינה בבל one is required to say בפ"נ. Concerning באותה מדינה even שמואל agrees that בפ"נ is not required, since it is no different than באותה מדינה in any other country בחו"ל. Concerning מבבל לא"י they do not argue; for this is an argument between ר' אביתר ורב יוסף‎. T HINKING IT OVER 1. Can we surmise what is the opinion of רב ושמואל concerning המביא גט מבבל לא"י‎? Why is it different than ממדינה למדינה בבבל‎? 2. תוספות maintains that the מחלוקת between רב ושמואל is regarding ממדינה למדינה בבל, but they are not discussing מבבל לא"י. If this is indeed so then how can ר' ירמיה challenge רב from our משנה which is discussing מחו"ל (מבבל) לא"י‎?!

מכי אתא רב לבבל‎—From (the time) when רב came to בבל O VERVIEW רב הונא said that from the time that רב came to בבל, we consider בבל as א"י in regards to saying בפ"נ. Our תוספות will discuss why is it that since רב came to בבל it was considered as א"י. --------------- פירש הקונטרס והרבה ישיבות‎ – רש"י explained that from the time that רב came to בבל and increased the amount of the ישיבות, we considered בבל to be like א"י; that there are עדים מצויין לקיימו. תוספות presents a question on this explanation: וקשה דאם כן מאי פריך ממתניתין דמעכו לצפון שנשנית קודם שבא רב לבבל - And it is difficult to understand this interpretation, for if indeed it is so, that the reason why בבל is considered א"י is because רב increased the amount of ישיבות there, what does the גמרא ask on רב הונא from our משנה which states that from עכו northward it is considered חו"ל as far as בפ"נ is concerned?! How can there be a contradiction according to רש"י, from the משנה, which was taught before רב came to בבל‎?! At the time of the משנה, indeed בבל was considered חו"ל. However once רב came to בבל after the משנה, it was considered to be like א"י on account of the many ישיבות that רב established there. Therefore תוספות rejects sרש"י' interpretation. תוספות offers a different explanation. ומפרש רבינו תם מכי אתא רב לבבל‎ – And the ר"ת explains that the phrase ' מכי אתא רב לבבל', does not mean that בבל became like א"י after רב came to בבל, but rather, that we realized that בבל is (and was) like א"י, when רב came to בבל‎ – והורה לנו שמימות יכניה שגלו עמו לבבל החרש והמסגר‎ – and רב taught us that from the days of יכניה the מלך יהודה, whom נבוכדנצר מלך בבל exiled to בבל, together with the חרש והמסגר eleven years before חורבן בית ראשון, from that point on – דינה להיות כארץ ישראל לגיטין‎ – The rule is that בבל should be like א"י concerning גיטין‎. The חרש והמסגר were the great תלמידי חכמים in that generation. They assured that בבל became a מקום תורה where there were many ישיבות‎. וכן מפרש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח, א) ובסוף מרובה (בבא קמא דף פ, א) – And that is also how the ר"ת explains the גמרא in the beginning of פרק בכל מערבין and the end of פרק מרובה‎. ולא גרס אמר רב הונא אמר רב שרב עצמו לא היה אומר מכי אתא רב לבבל‎ – And the text should not read 'אמר רב הונא אמר רב' ; the words 'אמר רב' should be deleted from the text, for רב himself would not have said: ‘when רב came to בבל’. ויש מפרשים מכי אתא רב לא רב ממש אלא כלומר רבנים ובעלי תורה: And some explain that the phrase ' מכי אתא רב', does not refer actually to the אמורא called רב but rather it means Rabbis and תורה scholars in general. According to this interpretation we can be גורס 'אמר ר"ה אמר רב' since רב was not referring to himself when saying מכי אתי רב לבבל‎. S UMMARY There are three interpretations of the phrase מכי אתא רב לבבל‎. 1. רש"י maintains that בבל received the status of א"י once רב arrived there and established many ישיבות‎. This made בבל a place where there are עדים מצויין לקיימו‎. Our תוספות rejects this פשט, for how can the גמרא ask a question on רב הונא from the משנה which was written before רב came to בבל‎. 2. תוספות maintains that רב taught that בבל had the status of א"י since גלות יכניה‎. The חרש והמסגר saw to it that many ישיבות were established in בבל‎. 3. The יש מפרשים say that 'רב' means, רבנים ובעלי תורה; when they came to בבל (before the times of writing the משנה); בבל received the status of א"י. According to interpretations 1&2 we are not גורס 'אמר רב', however according to interpretation #3 we may be גורס 'אמר רב'. T HINKING IT OVER 1. How are we to understand the 'איתמר נמי אמר ר' אבא וכו' according to רש"י ותוס'? What is it that the איתמר נמי is supporting? 2. רש"י and תוספות disagree as to the meaning of מכי אתי רב לבבל כו'. How can then ר' ירמיה ask a question on רב from our משנה (indicating that בבל כא"י from before the times of the משנה as תוספות maintains), perhaps we are to interpret מכי אתי רב לבבל as רש"י does and there will be no contradiction from our משנה (which preceded רב)?!

ומבי ארדשיר לאקטיספון לא מצריך‎—And from בי ארדשיר to אקטיספון he did not require O VERVIEW רב חסדא required that בפ"נ be said when a גט was brought from אקטיספון to בי אדרשיר‎. However from ב"א to אקטיספון no בפ"נ was required. Originally the גמרא sought to explain this anomaly by suggesting that the residents of ב"א were בקיאין לשמה as opposed to the residents of אקטיספון‎. The גמרא challenged this, stating: והא רבה אית ליה דרבא‎! One may ask, even if רבה אית ליה דרבא, nevertheless according to רבה, if ב"א are בקיאין and אקטיספון are not בקיאין, that would explain why בפ"נ is required in one instance and not in the other. תוספות will be dealing with this and other questions on the גמרא‎. ----------------- תוספות asks a question: ואם תאמר מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור מוליך אטו מביא כדאמרינן לעיל‎ – And if you will say; that from ארדשיר to אקטיספון one should also say בפ"נ; for there should be a decree that sending a גט to אקטיספון requires בפ"נ on account of bringing a גט from אקטיספון, as we previously stated in the גמרא, that according to רבה the reason why the רבנן בתראי require בפ"נ in the case of מוליך מא"י לחו"ל is because גזרינן מוליך אטו מביא‎. We should say the same regarding from ב"א to אקטיספון‎. If we do not require בפ"נ from בי ארדשיר to אקטיספון we may eventually not require בפ"נ from אקטיספון to בי ארדשיר‎. From אקטיספון to בי ארדשיר, saying בפ"נ is definitely required. תוספות answers: ויש לומר דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא לכולי עלמא לא גזרינן מוליך אטו מביא‎ – And one can say; that according to the conclusion of the גמרא that רבה agrees to רבא, that בפ"נ is required for קיום (as well as לשמה) everyone (even רבה) agrees that we are not גוזר מוליך אטו מביא‎. תוספות will discuss and deduce the location of בי ארדשיר and אקטיפון: ונראה דארדשיר בבבל דאי בשאר חוץ לארץ‎ – And it seems that ארדשיר is located within בבל, for if ארדשיר was located elsewhere in חו"ל; not in בבל היכי בעי למימר נימא קסבר לפי שאין בקיאין לשמה והני גמירי‎ – How did the גמרא attempt to offer an explanation, that from ב"א to אקטיספון one is not required to say בפ"נ, since we will assume that the reason in general for saying בפ"נ is because they are not בקיאין לשמה; however the people of ארדשיר are בקי‎. That is supposed to explain why בפ"נ is not required from ארדשיר to אקטיספון‎. However this cannot be; for if ארדשיר was not in בבל then – מה מועיל דגמירי הא חיישינן שמא יחזיר דבר לקלקולו‎ – What is accomplished by the fact that they are knowledgeable in לשמה, but nevertheless we are concerned that the situation may revert to its original ruinous status? In חו"ל (not בבל) even when the people are בקי בלשמה we require בפ"נ, because of the concern שמא יחזור דבר לקלקולו‎. Therefore we must conclude that since the גמרא wanted to exempt the ב"א from saying בפ"נ since they are גמירי; this proves that ארדשיר is in בבל‎. Indeed in בבל we are not required to say בפ"נ. ואקטיספון על כרחיה לאו מבבל דא מבבל אקטיספון נמי גמירי‎ – And אקטיספון is undeniably not within בבל, for if אקטיספון was in בבל then the people of אקטיפסון are also knowledgeable in לשמה‎. All of בבל are בקיאין לשמה‎ – ומאי קאמר הני לא גמירי‎ – So how can the גמרא say; these residents of אקטיספון are not בקיאין לשמה‎. Therefore we must conclude that אקטיפסון was not in בבל (and בי ארדשיר was in בבל). תוספות offers another proof that אקטיספון is not in בבל‎. ועוד דבלא אזלי לשוקא נמי‎ – And furthermore, even without the explanation that the people of בי ארדשיר go to the marketplace of אקטיספון, we still would not require בפ"נ. For – אמרינן לעיל לרב דקיימא לן כוותיה באיסורא דשכיחי מתיבתא‎ – We have previously stated according to רב, whose opinion we follow in matters pertaining to laws of prohibitions (including the laws of גיטין and בפ"נ), that there is a prevalence of academies in בבל and therefore in בבל there are always עדים מצויים לקיימו‎. If אקטיספון would be part of בבל, it would not be necessary to say בפ"נ from ב"א to אקטיספון because שכיחי מתיבתא; we do not need the reason of אזלי לשוקא‎. Since however the גמרא does give the reason of אזלי לשוקא that proves that אקטיספון is not part of בבל‎. Were it not for the reason of אזלי לשוקא, one would have been required to say בפ"נ from ב"א to אקטיספון‎. For since אקטיספון is not in בבל, therefore there usually are no עדים מצויין לקיימו‎. However here since the ב"א are אזלי לשוקא to אקטיספון, therefore there are עדים מצויין לקיימו‎. אלא ודאי ארדשיר בבבל ואקטיספון לאו מבבל והוי ממדינה למדינה‎ – Therefore we must certainly say that ארדשיר is in בבל and אקטיספון is not in בבל and it is considered delivering a גט from מדינה למדינה במדה"י – ואין עדים מצויין לקיימו אי לאו דאזלי לשוקא‎ – And there are no עדים available to be מקיים the גט were it not for the fact that the ב"א went to the market in אקטיספון‎. והשתא פריך שפיר והא רבה אית ליה דרבא‎ – And now the question of the גמרא is rightfully understood since רבה agrees to רבא that בפ"נ is required on account of קיום as well, so even if the ב"א were בקיאין לשמה, but since ב"א and אקטיספון were in separate countries ואמאי לא מצריך מארדשיר לאקטיספון כיון דאין עדים מצויין לקיימו‎ – Why was not בפ"נ required from ארדשיר to אקטיספון since there are no witnesses readily available to be מקיים the גט‎?! תוספות anticipates a possible question and answers it: ואף על פי שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם‎ – And even though ב"א and אקטיספון were close one to another, and only the river דגלת separated them כדאמרינן בפרק כיצד מערבין (עירובין דף נז, ב) – As the גמרא says in פרק כיצד מעברין‎. Why therefore should we require בפ"נ‎? Since they are so close to each other, there would seemingly be עדים מצויין לקיימו‎?! תוספות responds: מכל מקום חשיבי כשתי מדינות‎ – Nevertheless, they are considered as being in two separate countries, and therefore בפ"נ is required. תוספות offers an example, that even though two places are very close to each other, however if they are in two separate countries, we consider them as if they were far apart. כמו עבר הירדן שחלוק מארץ ישראל לענין חזקה לפי שירדן מפסיק‎ – Just as עבר הירדן is separated from א"י concerning חזקה, because the ירדן river separates עבר הירדן from א"י proper. We see that a river can divide its opposite banks into two מדינות‎. (ואין זה אקטיספון דאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י, א) רסן זו אקטיספון‎ – This אקטיספון is not the one which the גמרא refers to in the first פרק of יומא, saying: that the city רסן which is mentioned in פרשת נח, refers to the present city of אקטיספון‎. The reason that these two אקטיספון are not identical is – דההוא (מא"י) [מארץ אשור] הוה כדכתיב רישיה דקרא‎ – For that אקטיספון mentioned in יומא was from the land of אשור as it says in the preceding פסוק‎ – מן הארץ ההוא יצא אשור ויבן את נינוה כולי (בראשית י)) – אשור left from that land and built the cities of נינוה etc. He then mentions רסן as one of the cities that אשור built. While the city of אקטיספון mentioned in our גמרא was in the land of the כשדים‎. (ובפירוש רש"י כתב התם רסן זה אקטיספון): (And in sרש"י' commentary, he wrote there, that רסן is אקטיספון.) S UMMARY According to the מסקנא that רבה אית ליה דרבא, there is no גזירה מוליך אטו מביא‎. ב"א is in בבל as evidenced by the fact that the גמרא originally exempted them from saying בפ"נ since they are בקיאין לשמה‎. In חו"ל, beside בבל, that would not be a valid reason since we are חושש שמא יחזור דבר לקלקולו‎. אקטיספון is not in בבל since the גמרא thought that they are not בקיאין‎. In בבל we assume that all are בקיאין‎. Furthermore, if it were in בבל no explanation is necessary why from ב"א (which is also in בבל) to אקטיספון no בפ"נ is required. The גמרא asks therefore, since ב"א is in בבל and אקטיספון is not in בבל, then בפ"נ should be required from ב"א to אקטיספון (as well), since it is ממדינה למדינה במדה"י. This requirement that בפ"נ must be said ממדינה למדינה במדה"י, is valid even if the two cities are extremely close to each other as ב"א ואקטיספון‎. This is similar to דיני חזקה, where no חזקה is valid ממדינה למדינה regardless of the proximities of the areas involved. This אקטיספון (near בבל) is not synonymous with the אקטיספון mentioned elsewhere as the renamed city of רסן, for רסן was in the country of אשור‎. T HINKING IT OVER 1. Before the גמרא concluded here that רבה אית ליה דרבא, why did not the גמרא ask וליגזור מוליך אטו מביא‎? 2. Let us assume that אקטיספון is within בבל‎. As far as תוספות proofs, we can say as follows; concerning the first proof why are they not בקיאין‎? Perhaps אקטיפסון was an unusual exception to the rule. And as far as the second proof, we may say that without אזלי לשוקא there is something preventing the עדים מצויין לקיימו‎. Perhaps there was a שעת חירום of sorts. Therefore we need to say אזלי לשוקא‎. However, אקטיספון may still be in בבל‎. 3. Why is בפ"נ required from אקטיספון to ב"א, if they were ' סמוכות זו לזו'? The ת"ק of our משנה is of the opinion that by 'סמוכות' we do not require בפ"נ.

הני ידעי בחתימות ידייהו דהני‎—These people are acquainted with the signatures of those people O VERVIEW The גמרא teaches that בפ"נ is not required for a גט that is brought from בי ארדשיר to אקטיספון‎. The reason is that since ב"א travel continuously to אקטיספון for business, therefore the people of אקטיספון recognize their signatures. However, the people of ב"א, since they are so involved in their business, they do not recognize the signatures of the people of אקטיספון‎. Our תוספות distinguishes between the case of ב"א ואקטיספון and the case of מתיבתא בגירסייהו טרידי mentioned previously according to שמואל‎. --------------------- תוספות asks ואם תאמר לעיל דאמר בגירסייהו טרידי‎ – And if you will say; previously (on this עמוד) when שמואל maintained that the תלמידי המתיבתא were engrossed in their studies and would not be acquainted with the signatures of the people – אמאי לא אמרינן דבני המקום מכירין חתימתן כדאמר הכא‎ – Why do we not say that the local inhabitants do recognize the signatures of the בני מתיבתא as we say here concerning the בני ארדשיר ובני אקטיספון‎ – דבני אקטיספון מכירין חתימות בני ארדשיר אף על גב דבני ארדשיר טרידי בשוקא‎ – That the people of אקטיספון recognize the signatures of the בני ארדשיר even though the בני ארדשיר are occupied in the marketplace. תוספות replies: ויש לומר דהנהו דבגירסייהו טרידי טפי ואין להם פנאי לחתום כלל: And one can say; that that the בני מתיבתא are exceedingly engrossed in their studies, so that they have no time at all to sign any documents. Therefore even the local inhabitants cannot know the signatures of the בני מתיבתא‎. S UMMARY The בני מתיבתא are so engrossed in their studies that they have no time to sign any documents. Therefore the inhabitants of the ישיבה cities do not recognize their signatures. T HINKING IT OVER When a גט reaches אקטיספון from ב"א, then either the בני אקטיספון will recognize the signature as one of the people who shop there, or the ב"א will recognize the signature as one of their hometown people who may not shop in אקטיספון‎. However when a גט reaches סורא ונהרדעא, then if the גט is signed by one of the בני מתיבתא, then it may be recognized by the inhabitants of סורא ונהרדעא‎. If however it is signed by someone who was not from the בני מתיבתא (in the past), who will recognize the חתימה‎. How can תוספות compare the two cases?!

והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו‎—But it is רבא who maintains that בפ"נ was instituted since there are no witnesses available to authenticate the signatures. O VERVIEW The גמרא teaches us that a גט which is sent within מחוזא requires בפ"נ. There is a disagreement whether this is only מערסא לערסא as רבה בר אבוה maintains, or even משכונה לשכונה as רב ששת maintains, or as רבא states even באותה שכונה‎. The גמרא challenges רבא; how can he maintain that in מחוזא one is required to say בפ"נ; it is in the same city and certainly there are עדים מצויין לקיימו‎?! תוספות will be discussing this question, and why the גמרא asks it only on רבא and not also on רבה בר אבוה ורב ששת‎. Finally תוספות will explain what the גמרא answers. ------------------ תוספות asks: קשה דמשמע דאי הוה סבר רבא לפי שאין בקיאין לשמה הוה ניחא ליה‎ – There is a difficulty in understanding this question, for it seems that if רבא would have maintained that the reason for saying בפ"נ would be because they are not acquainted with the requirement of לשמה the גמרא would have been satisfied that רבא requires בפ"נ even in the same שכונה‎ – ואמאי והא מחוזא מבבל היא דבקיאין לשמה‎ – But why is this so; מחוזא is part of בבל where the people are בקיאין לשמה‎. Why would רבא require them to say בפ"נ (even) in the same שכונה‎?! תוספות answers: ויש לומר דשמא לגיטין וליוחסין לא חשיבי מבבל דשכיחי בה גרים‎ – And one can say; that perhaps concerning the laws of גיטין and lineage the city of מחוזא was not considered part of בבל because converts are common there. The converts are presumably not בקיאין לשמה (and the inhabitants are [therefore] of questionable lineage). כדמשמע פרק בתרא דקידושין (דף עג, א) גבי רבי זירא דדריש במחוזא גר מותר בממזרת- As is indicated in the last פרק of מסכת קידושין concerning the episode with ר' זירא, who taught in מחוזא that a גר may marry a ממזרת‎. משמע דאין זה עיקר יחס של בבל‎ – This indicates that מחוזא was not of the noblest lineage of בבל. Therefore had רבא maintained the reason of לשמה, it would have been understood why he requires בפ"נ even באותה שכונה, since the בני מחוזא are not בקיאין לשמה. תוספות anticipates a question: והוא הדין דהוה מצי למיפרך לרבה בר אבוה ורב ששת‎ – And it is equally true that the גמרא could have asked the same question (that it asks on רבא) on רבה בר אבוה and רב ששת; why do they require בפ"נ מערסא לערסא or משכונה לשכונה respectively, since they also maintain the טעם of קיום‎. תוספות goes on to explain how we know that רבה בר אבהו ורב ששת both agree that בפ"נ is on account of קיום‎. דעל כרחך סבירא להו נמי כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו‎ – For we must conclude that they too agree with רבא who maintains that בפ"נ was instituted (only) on account that there are no עדים מצויין לקיימו‎. דאי משום דאין בקיאין לשמה והני לא גמירי אפילו באותה שכונה נמי יצריכו‎ – For if they maintain that בפ"נ was instituted (also) on account that some people are not בקיאין לשמה and these people of מחוזא are not versed in לשמה, then they should require בפ"נ even in the same שכונה, if they assume that the people of מחוזא are not בקיאין לשמה‎. Since they do not require בפ"נ באותה שכונה, this proves that they do not maintain the reason of לשמה, only of קיום‎. The question on רבה בר אבוה ורב ששת then is; why do they require בפ"נ in the same city מערסא לערסא or משכונה לשכונה‎. There are seemingly עדים מצויין לקיימו‎. Why indeed does not the גמרא ask this question on רבה בר אבוה and רב ששת‎?! תוספות replies: אלא דניחא ליה למיפרך מרבא דאית ליה בהדיא הכי‎ – However the גמרא prefers to ask the question from רבא, for he clearly states that בפ"נ is on account of קיום‎. We do not need any inferences, as by רבה בר אבוה ורב ששת‎. תוספות continues and explains the answer of the גמרא: ומשני שאני בני מחוזא דניידי‎ – The גמרא answers its question in the following manner: The people of מחוזא are unusual in that they continually travel away from the city – לכך מצריך רבה בר אבוה מערסא לערסא שהולכין להן מכירי החתימות‎ – Therefore רבה בר אבוה requires בפ"נ when a גט is sent מערסא לערסא in מחוזא, because those people, from the ערסא where the גט was sent from, who recognize the signatures, leave מחוזא‎ – קודם שתוודע הליכתן לבני ערסא אחרת ומתוך כך אין נזהרים לקיים שטרם‎ – Before their departure becomes known to the residents of the other ערסא where the גט was received, and therefore the people who received the גט are not forewarned to be מקיים their שטר or גט‎ – קודם הליכתן‎ – before they depart. Once the מכירי החתימות, from the ערסא from where the גט was sent, depart, we have no way to be מקיים the שטר. אבל משכונה לשכונה לא הוה מצריך‎ – However, when a גט is sent משכונה לשכונה in the same ערסא, then רבה בר אבוה would not require בפ"נ – דבכולא ערסא יודעין כל אחד בהליכת חבירו ומבקשת האשה קיום קודם הליכתן‎ – For in the entire ערסא, even in the various שכונות in the ערסא everyone is aware when their colleagues depart and the woman who received the גט will request קיום before their departure. ורב ששת חושש אפילו באותה ערסא‎ – And רב ששת is concerned even in the same ערסא‎. If the גט was sent משכונה לשכונה they will not be aware when the בני שכונה, from where the גט was sent, will depart. She may therefore miss the opportunity to be מקיים her גט from the other בני שכונה‎. ורבא אפילו באותה שכונה: And רבא was concerned even in the same שכונה, that the אשה will not know when the מכירי החתימות will depart. S UMMARY The גמרא assumes that in מחוזא they are not בקיאין לשמה, since there are many גרים living there. This explains the question on רבא; how can he maintain that in מחוזא one is required to say בפ"נ, if רבא maintains that the reason for בפ"נ is קיום‎. For if רבא would agree that the reason is לשמה we would have understood why in מחוזא he requires בפ"נ. The גמרא asked on רבא only, even though the same question applies to רבה בר אבוה ורב ששת as well, since he clearly states the opinion of קיום‎. רבה בר אבוה, רב ששת ורבא all require בפ"נ in מחוזא since the people of מחוזא depart the city frequently and those that know the חתימות העדים may depart before the woman will be aware of their departure. רבה בר אבוה maintains that only מערסא לערסא are we unaware, רב ששת maintains that even משכונה לכשונה we are unaware and רבא adds that even באותה שכונה we may be unaware when the מכירי החתימות will depart; leaving us without the ability to be מקיים the גט‎. T HINKING IT OVER 1. What are the differences between רש"י and תוספות in the interpretation of: שאני בני מחוזא דניידי‎? 2. What are the advantages of either interpretation? 3. Must תוספות agree partially with sרש"י' interpretation? 4. Explain what may be the לשיטתם of רש"י ותוס' mentioned in footnote # 5.

שאני בני מחוזא דניידי‎—The residents of מחוזא are different, since they travel O VERVIEW The גמרא concluded that a גט sent (even) within מחוזא, requires בפ"נ, since the בני מחוזא travel extensively. תוספות derives a ruling from this גמרא‎. ------------- מכאן פוסק רבינו תם דהשתא בזמן הזה צריך לומר בכל מקום בפני נכתב‎ – From this גמרא the ר"ת rules that now in these times it is required to say בפ"נ in all places; no matter from where or to where the גט is sent – אף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולא משום לשמה‎ – Even though we have established that we follow the ruling of רבא who maintains that בפ"נ was instituted on account that there are no witnesses available to be מקיים the signatures and בפ"נ was not instituted on account of לשמה מכל מקום צריך דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא: Nevertheless, it is required that בפ"נ be said universally for nowadays people in all places travel extensively like the בני מחוזא‎. S UMMARY Nowadays, wherever a גט is sent, בפ"נ is always required. Currently all people travel as extensively as did the בני מחוזא‎. T HINKING IT OVER Was תוספות discussing א"י, בבל, חו"ל or any combination thereof?

בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל א"א לפרש דמביא מבבל לא"י קאמר, דהא משמע לקמן בסמוך דרב יוסף כרב ס"ל מדשקיל וטרי אליביה, דאמרינן בסמוך עד היכן היא בבל אמר רבה כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין ורב יוסף אמר מחלוקת ליוחסין אבל לגיטין ד"ה עד ארבא תנינא דגישרא, ואלו במביא מבבל לארץ ישראל מספקא ליה כדשלח רבי אביתר לרב חסדא (לקמן גיטין ו, ב) גיטין הבאין משם לכאן אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ור' יוסף מספקא לי' דאמר רב יוסף מאן לימא לן דרבי אביתר גברא רבה הוא. וכן א"א לפרש במביא במדינה אחת בבבל קא מיפלגי, מדאמרינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר לפי שאין מצויין לקיימו, ואי במדינה אחת מצויין לקיימו נינהו, אלא אם כן נאמר דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי ואינן מצויין לקיימו אפילו במדינה אחת, דהוו להו כבני מחוזא דאמרינן לקמן ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה ומפרש טעמא... דלפנינו הגי' רב ששת, דשאני בני מחוזא דניידי, והכי נמי משמע קצת מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ב) רב אמר עשינו עצמנו בבבל כא"י, ושמואל אמר אפילו משכונה לשכונה, אלא דקשה קצת, דבכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי, אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי לפום גמרין. ותמיהא לי כיון דרב יוסף כרב ס"ל דבבל כא"י, מ"ט מספקא ליה במביא מבבל לא"י. וי"ל דודאי בקירוב מקום ממדינה למדינה בבבל ע"י מתיבתא ס"ל דהוו להו מצויין לקיימו דטובא סלקי ונחתי, ולא אמרי' בכי הא מתיבתא בגירסייהו טרידי, אבל מבבל לא"י יחידים היו העולים משם לארץ ואותם העולין טרידי בגירסתם ולא היו משימין לב להכיר החתימות ומשום כך היה מסתפק רב יוסף בדבר. ומיהו משמע דהלכתא כר' אביתר אף בזו, דהא רב יוסף לא מיפלג פליג, אלא מאן לימא לן קאמר, ומשום דלא הוה ידע דר' אביתר גברא רבה הוא, ואמר ליה אביי דודאי גברא רבה הוה ומריה מסכים על ידיה והילכך הלכתא כוותיה, וכ"ש דהלכתא כרב במביא ממדינה למדינה בבבל דא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ, חדא דרב ושמואל באיסורי הילכתא כרב, ועוד דכולהו אמוראי נמי כותיה דרב ס"ל, ועוד דרב הונא עביד מעשה כותיה כדאמרי' א"ר אבא אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לגיטין, מדאתא רב לבבל, ורב נמי הוה עביד בה עובדא כדאי' בסמוך גבי עובדא דרב כהנא וכדאי' נמי בירוש' רב אמר עשינו עצמינו בבבל כא"י, וקיי"ל דמעשה רב וגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) בעא רב מיחזור ביה א"ל רב כהנא מה נעשה לנשים שנשאו. ומיהו בירושלמי משמע דרבי יוחנן סבר דמביא מבבל לא"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואני אומר דהוא צריך, דהוא מתניתא ר' יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח, ואפילו תימא חלוקין על ר' יהודה שאין רקם כמזרח שמא מבבל לכאן, ומ"מ משמע דלא קיי"ל כר' יוחנן, דהא במתני' דקתני דרקם כמזרח תלי ליה טעמי', ואנן הא מקשינן מיניה בגמרא דילן ודחינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לבר מבבל, ואנן אגמרא דילן סמכינן כן נ"ל. [הא דמותיב ר' ירמיה ממתני' דמרקם למזרח ורקם כמזרח. ק"ל דהא רב הונא מכי אתא רב לבבל קאמר הא מיקמי דליתי רב לבבל מודה הוא דבבל כחו"ל, ומתני' מיקמי דאתא רב לבבל נשנית, וי"ל דר' ירמיה אמימרא דרב גופיה קאי ורב לא אמר מכי אתאי אנא לבבל, שמא רב הונא גופיה חולק היה כבוד לרב ותלי לה ברב, אבל מעיקרא נמי היו ישיבות בבבל ושכיחי, כנ"ל].

והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי כלומר ואינן משימין לב להכיר חתימתן של שכניהן, ובתוס' בשם ר"ת ז"ל דבזמן הזה כ"ע כבני מחוזא נינהו דכולהו מינד ניידי וכולהו צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם.

רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. וכן הלכה דר' ישמעאל נמי הכי ס"ל ומהכא שמעינן דהמביא גט בא"י אע"פ שאינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אי אמר אהני דתו אי אתי בעל ומערער אינו צריך קיום וערעורו בטל, דכיון שהאמינו חכמים עד אחד באומר בפ"נ ובפ"נ בכל מקום האמינוהו, אלא קל הוא שהקילו במביא בא"י שאינו צריך לומר ולכתחלה תנשא דלמזויף לא חיישינן, אלא אי אתא בעל וערער יתקיים בחותמיו כדתני במתני', וכשקדם זה ואמר בפ"נ ובפ"נ בשעה נתינתו הועיל לבטל ערערו של בעל. ואפילו בא הבעל וערער קודם שנשאת א"צ קיום וכ"ש בשנשאת, כדגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ב) הכל מודים שאם בא וערער ערעורו בטל עד כדון כשמערער משנשאת, ערער עד שלא נשאת ונשאת מהו נשמעינה מן הדא מעשה בא' שהביא את הגט לפני ר' ישמעאל א"ל מניין את, א"ל מכפר ססאי שבתחום עכו, א"ל אף אתה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ואל תזקק לעדים, וכשיצא א"ל ר' אלעאי וכו' א"ל הואיל ויצא המעשה להיתר יצא, מהו הואיל ויצא המעשה להתיר יצא, א"ר זעירי שאם בא וערער ערעורו בטל אלו המביא גט מא"י לא"י שמא נימא צריך הוא לומר בפ"נ ובפ"נ, הוי לא שנייה הוא ערער משנשאת הוא ערער עד שלא נשאת ונשאת ע"כ בירושלמי. אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונשאת אבל לינשא לכתחלה משבא וערער לא שמענו, אלא בגמרין ודאי משמע דערעורו בטול לגמרי מדאמרינן אי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה, כלומר לא משגחינן ביה כלל, דאם איתא לא מסתייא דלא מפרש בגמרא, וכל האומר בפ"נ ובפ"נ אפילו בא"י אהני לגמרי כמביא ממדינת הים שאפילו לכתחלה משיאין אותה כדאיתא בירושלמי שכתבתי למעלה בריש פרקין. ולענין פסק הלכה כתב ר"י אלפסי ז"ל (א, ב) דהלכתא כרבא דסוגיין כותיה, וכל היכא דאיכא סהדי דמקיימי ליה, לא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, אלא יתקיים בחותמיו ושפיר דמי, דלשמה לא חיישינן דכולהו ספרי מיגמר גמירי וכן פסק רבינו יעקב ז"ל משום דרבא בתרא טפי מרבה וקיי"ל כותיה, ואע"ג דר"י וריב"ל פליגי בפלוגתא דרבה ורבא, וריב"ל כרבה, ור' יוחנן כרבא וקיי"ל כריב"ל בכ"מ לגבי ר' יוחנן כדברי ר"ת ז"ל (חולין צז, א תוד"ה אמר רבא) הכא כיון דרבא בתרא הוא קיי"ל כר' יוחנן, ועוד דכל הני תיובתא לרבה מותבינן, ואע"ג דשנינהו רבה אשנויי דחיקי לא סמכינן, והיינו סוגיין דכתב הרי"ף ז"ל דאזלא כותיה. ועוד דהא לקמן (גיטין טו, א) אמר רב חסדא אפילו שנים מעידין על חתימת יד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים אלמא כולו בקיום הגט כשר, ולא חיישינן ללשמה, ורב אשי (שם) נמי מכשר בשנים מעידים על חתימות ידי שני ואינו חושש שמא לא חתם לשמה, ואע"ג דקיי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לעיל (גיטין ד, א) דאפילו הכי כיון דחתמו, צריכין שיחתמו לשמה דאי לא הו"ל מזוייף מתוכו, ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואיכא דקשיא ליה מעובדא דבר הדיא (לעיל גיטין ה, ב) דבעי לאיתויי גיטא, וא"ל ר' אחאי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות, ואע"ג דלית הלכתא כותיה, מ"מ שמעינן מינה דבעי' לשמה כרבה. ור' אלעזר נמי דא"ל לרבה בר בר חנה אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, והא נמי דתניא אפילו נכנס ויוצא כל היום כולו כשר, ואוקימנא בסופר וכגון דנפק לשוקא ומהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה ואמר ליה קמ"ל אלמא חיישינן לשמה, ותירץ הרמב"ן נר"ו (בחידושיו כאן) דאע"ג דלא חיישינן לשמה, מ"מ ס"ל לרב אחאי שצריך לעמוד על כל אות ואות או על תורף הגט, שאם אינו עושה כן אינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, וה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, והא דר' אלעזר דאמר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ, ה"ק א"צ לעמוד על כל אות ואות שכיון שאפילו שלא לשמה כשר, אינו בכלל הגט. ולא ירדתי לסוף תירוצו של רבינו בזה, דהא לא א"ל אין אתה צריך לעמוד, אלא אפילו לא כתב בה אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ קאמר, ומשמע כל שטה שתהיה אפילו הראשונה שאין בה שם האיש ושם האשה, אלא משמע דה"ק ליה אפילו לא כתב בו בפניך אלא שטה אחת לשמה שוב א"צ ומעתה יכול אתה לומר בפ"נ לשמה דודאי כולו נכתב לשמה, והדרא קושיין לדוכתא דאלמא חיישינן לשמה כרבה, אלא אם כן נאמר דשטה אחת דקאמר ר' אלעזר היינו תורף דוקא, שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן פרש"י ז"ל. ותירץ רבנו נ"ר עוד, דאי נמי ר' אלעזר ס"ל כרבה, לא קיי"ל כותיה, אלא כרבא ורב חסדא ורב אשי דבתראי נינהו. וכמדומה שיש לעיין בתירוץ זה של הרב נ"ר, דודאי משמע דהלכתא כר' אלעזר מדפרכי' מינה לקמן (גיטין טו, א) על הא דקתני בפני נכתב חציו פסול, ואקשינן הי חציו, אילימא חציו ראשון, והא"ר אלעזר אפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה כשר, ופרקי' אלא אמר אביי חציו אחרון, אלמא מדפרכינן מינה וחש לה אביי ופירקה בחציו אחרון, משמע דהלכתא כותיה. ושמא נאמר דהא דאפילו לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה, לאו למימרא דחיישינן לשמה, ושיהא הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום חשש לשמה, אלא מיהו לשמה ודאי בעינן, ור' אלעזר למאי דקא בעי מיניה רבב"ח אהדר ליה איהו, וה"ק ליה אין אתה צריך לעמוד על כלו אלא בלאו הכי יכול אתה לומר בפני נכתב, דאפילו לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לשם אשתו אלא שטה אחת, חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא זה שמסר לו ולא אחר כנ"ל. והא דתניא ואפילו נכנס ויוצא כל היום כלו כשר, ואוקימנא בסופר ואע"פ שיצא לחוץ, יש מי שתירץ דסיפא דברייתא לאו משום מביא שצ"ל בפני נכתב לשמה, אלא ה"ק אפילו סופר בעליה אין חוששין שמא לא כתבו שחזקה שליח עושה שליחותו וכיון שהתחיל גומר, וכן נמי אפילו הלך הסופר לחוץ אין מצריכין לשאול ממנו אם כתבו לשמה שכיון שהתחיל גומר, וזה הדין בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בנותן בין בשולח, תדע מדלא מקשי' מינה תיובתא לרבא ש"מ דלא קשיא ליה כלל. ומיהו בזמן הזה אם אינו יכול לקיימו אפילו במדינה אחת ואפילו משכונה לשכונה, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדברי ר"ת ז"ל דכולהו כבני מחוזא נינהו דכולהו ניידי. ואם נתנו ולא אמר לה פ"נ ובפ"נ יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ. וקיי"ל נמי כרב אשי דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא תו לא צריך ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ, ואם המביא אשה או קרוב, צריך ליתנו בפני שלשה דהא טעמא משום דבעינא לקיימו, ואם לא אמר לה בפני שנים או שלשה פסול אלא אם כן נתקיים בחותמיו.

כבר ביארנו שאף לדעת רבא שפירש הטעם משום קיום צריך שיעיד השליח על הכתיבה ר"ל שצריך שיאמר בפני נכתב משום דאתי לאחלופי שמא אתה סבור שלא יהא יכול לומר בפני נכתב אלא אם כן נכתב כלו בפניו ושיהא צריך לעמוד על כל אות ואות אינו כן אלא אפילו לא נכתב לפניו אלא חציו הראשון ר"ל התורף שהוא שם האיש ושם האשה והזמן והוא הענין בשיטה ראשונה ר"ל הענין הראשון והוא בזמן פלני וכו' אנא פלני וכו' תרוכית אנת פלנית וכו' הרי זה אומר בפני נכתב ולא עוד אלא אפילו היה נכנס ויוצא או הוא בבית וסופר בעליה הואיל ושומע קול הקולמוס והמגלה שבשעת כתיבה דיו ויכול לומר בפני וכו' ויש מפרשים בשעת תקון ואין נראה כן ולשון קן קן אינו אלא תכונת הקול ומששמע קול המכתב יכול להעיד הואיל ונחתם בפניו ואפי' יצא הסופר לשוק וחזר והשלים את הגט אינו חושש שמא אחר ששמו כשמו אמר לו וכתבו לשמו והיאך יאמר הוא על גט שנכתב לשם אחר בפני נכתב ועל כרחך אף לדעת רבא כשאומר בפני נכתב פירושו בפני נכתב כראוי אלא אינו חושש כלל בכך ולמדת שמעשים שהוזכרו כאן בבר הדיא וברבה בר חנא אף לדעת רבא הם מתפרשים ולענין אם לומר בפני נכתב בלא ראיית כל הכתיבה אם לאו ומה שהוזכר כאן מה שאמר ר' אלעזר אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה כשר פירושו שאע"פ שכל כתיבת הגט צריכה לשמה עד שאם כתב טופס כמתלמד והניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם שיכתבם לשמה פסול כמו שיתבאר מכל מקום כל שכתב שיטה אחת ר"ל שם האיש והאשה והזמן לשמה והשאר בסתם ולא לשם אחר ולא כמתלמד דיו שמסתמא הכל לשמה ואף זו הכל בנכתב לפניו ומה שאמר אפי' קן קלמוסא דוקא אבפני נכתב דלשמה ודאי לא סגי בהכי ומה שאמרו בסוף הסוגיא מהו דתימא אניש אחרינא אשכח כבר פירשנוה ואין מכאן ראייה לדחות דברי רבא כלל אלא ודאי הלכה כרבא וכדעת גדולי הפוסקים וכל הסוגיא מעידה כן דכלהו תיובתא קשיין לרבה ואתיין כרבא ואע"ג דשנינהו רבה שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו ועוד דהא רב אשי איצטריך לאוקומי מתניתין לדעת רבה אליבא דר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ודלא כר' אלעזר והא קיימא לן כר' אלעזר בגיטין וכן כל סוגיא הנזכרת כאן בבבל כארץ ישראל בארדשיר וקטיפסון ושל סורא ונהרדעא וכפר סאסי ודר' אביתר הכל הולך לשיטתו של רבא ובפרק שני אמר רב חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים משמע דכל שכלו בקיום הגט כשר ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מטעם לשמה כרבא דאמר דכל היכא דאיכא סהדי לקיום אין צריך לעדות בפניו וכו' ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לפסוק כרבה ומאריכים בראיות ומהן זו של בר הדיא דאע"ג דלית הלכתא כותיה מכל מקום ילפינן מינה דמשום לשמה אתינן עלה וכן ממעשה של רבה בר בר חנא וכבר העמדנום לשטתנו ומה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק שני בפני נכתב כלו ונחתם חציו פסול אע"פ שהעמידוה בחציו האחרון שאין בו תורף הגט ולדעת רבא לא אכפת לן דהא מכיון דאסהיד אכתיבה כלל לא אתי לאחלופי אינה ראיה שכל שלא העיד על תרפו של גט הרי הוא כמי שלא העיד על הכתיבה כלל וכן מה שכתבו דרבא תלמיד הוא אצל רבה אע"פ שבתחלת מסכת סכה כתבוה מקצת גאונים כן לא הוכרע אצל הגאונים ועוד דהא התם נמי פסקינן כרבא ומה שאמרו גם כן דר' יהושע כרבה ור' יוחנן כרבא ור' יהושע רבו של ר' יוחנן מדקאמר ר' יוחנן על ר' יהושע בסוף עשרה יוחסין פ' ב' בשמועת משקין צלולין דבר זה שמע ברבי ופירשו אינה ראיה שאף במסכת חולין צ"ה ב' אמר ר' יוחנן על שמואל אית לי רבה בבבל ודרך ענוה אמר כן ועוד שיש גורסין דבר זה שמע ברבי ופירושו לא שמע ואלמלא היה רבו לא היה אומר כן ועוד שלשון ברבי אינו נאמר על רבו אלא לשון גדול הדור הוא כמה דאת אמר ר' שמעון ברבי ובפרק מצות חליצה ק"ה ב' אמר ר' אמי על ר' יוסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת ור' אמי לא היה תלמידו של ר' יוסי ולא ראהו מעולם שהרבה דורות היה קודם לר' אמי אלא שעיקר הדברים לפסוק כרבא ועל הדרך שכתבנו:

בבל נחלקו בה בסוגיא זו רב ושמואל ולדעת רב הרי היא כארץ ישראל והמביא גט מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל אינו צריך לומר בפני וכו' דכיון דאיכא מתיבאתא משכח שכיחי והלכה כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דנפיק ממונא אגבה מכל מקום עיקרה באיסור היא וכן שאמרו למטה בשם ר' אביתר כיון דאיכא רבנן דסלקי ונחתי משכח שכיחי וכל שאין עדים מצויים לקיים צריך לומר כן אף ממקומות הקרובים והוא שאמרו רב חסדא מצריך מקטיספון לארדרשיר הא מארדרשיר לקטיספון לא ומפני שבני ארדרשיר היו הולכין תמיד לקטיספון ובני קטיספון רואין חתימותיהם ומכירים והם אינם מכירים חתימותיהם של בני קטיספון שכל שהם עומדים שם טרודים הם בסחורותם וכן אמרי רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא ר"ל משורת בתים אלו לשורה אחרת ורב ששת משכונה לשכונה ורבא אף באותה שכונה ופירשה בבני מחוזא דנידי ר"ל שאין משתהין בבתיהן ואין כתיבותיהם נכרות מזה לזה ולמדת שאף בעיר אחת צריך לפעמים כן:

ואף במקומות שאינו צריך לומר כן אם אמר מכל מקום הועיל ואין משגיחין עוד בערער הבעל אפי' לא נתקיים והוא שאמרו כאן לא צריכת ואי עבדת אהנית דתו אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן אמרו הואיל ויצא הדבר להיתר יצא כלומר הואיל ובפני נכתב וכו' נתקן להקל עליה שלא להשגיח עוד בערעורו של בעל אף במקום שאינו צריך אם אמר כן הועיל ואין לחוש בה מחשש הוצאת לעז על הראשונים שהרי זו קולא היא אצלה ולהנאתה הוא נעשה:

מכל מה שכתבנו למדת שלא נכתב בתלמוד דין בפני נכתב ובפני נחתם להקל עליה ולומר שלא להשגיח עוד בערער הבעל אלא בשליח הולכה אבל שליח קבלה שהגט יוצא מתחת ידו ואמר בפני נכתב וכו' ובא הבעל וערער ואינו מתקיים בחותמיו לא הוזכרה אם נאמן אם לאו ובשם קצת חכמי הדורות שלפנינו שמעתי שנאמן ואין משגיחין בערער הבעל וראייתם ממה שאמרו למעלה כיצד יעשה וכו' אלמא אע"ג דאיגרשה לה מכמה יומי ועכשו אינו נותן לה בתורת גירושין אלא לשמרה מהוצאת לעז נאמן ואין משגיחין עוד בערער הבעל ואין נראה לי כן שבזו לא נתגרשה כהוגן וצריך שבשעת נתינה יאמר כן אבל זו שמשעה שבא הגט ליד השליח נתגרשה כהוגן אין כאן עוד שעת נתינה ולא מהני וכן כתבו במה שאמרו האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם והקשו עליה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה כלומר ואמאי צריכה לומר בפני וכו' הא אלו עבדא אהניא ותדע דהא האי דאוקמה בגמרא כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם אין מצריכין אותה לעדים שיעידו דבעל שויה שליח ואם כן נחוש שמא היא אומרת כן כדי לקיים את הגט שלא נשגיח עוד בערער הבעל אלא שמע מינה שאם באה ואמרה גרשני ממש ובפני נכתב ונחתם נאמנת והדברים מחדשים ומימינו לא שמענו כך אלא בשליח הולכה הא כל שיוצא מיד האשה שלא מתורת שליחות או מיד שליח קבלה משיאין אותה בגיטה בלא עידי קיים עד שיצאו עליו עוררין ואם יבא הבעל ויערער תקיים את גיטה ואם לא יתקיים תצא ואין אמירת בפני נכתב מועלת לה כלל ואף ממקום שבאו נראה שאין דין בפני נכתב נאמר בשליחות קבלה כלל מדקאמר התם הוי שלוחת הולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שלוחת לקבלה אלמא שהוצרך לעשותה שלוחת הולכה כדי לומר בפני נכתב:

בד"ה מכי אתא רב כו' והורה לנו שמימות יכניה שגלו כו' דינה להיות כא"י כו' עכ"ל ובין לטעמא דרבא דמצויין לקיימו ובין לטעמא דרבה דבקיאין לשמה הורה להם רב דמימות יכניה היו בקיאין לשמה גם מצויין לקיימו דהוו שכיחי מתיבתא מימות יכניה ואתמר נמי אמר ר' אבא כו' לא קאי אדסמיך ליה כפרש"י אתמר נמי דטעמא משום כו' אלא אגופה דמלתא דרב דקאמר לעיל דבבל כא"י לגיטין וכן פירשו התוס' בהדיא הך מלתא דאמרינן הכא עשינו כו' מכי אתא רב לבבל דהיינו גם לטעמא דבקיאין לשמה ודו"ק:

בד"ה ומבי ארדשיר כו' ואם תאמר מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור כו' וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא כו' עכ"ל לכאורה קשה דאכתי לדברי המקשה נימא קסבר לפי שאין בקיאין כו' לגזור מוליך אטו מביא ויש ליישב דודאי גם המקשה (א) ידע דרבה אית ליה דרבא אלא דהוה ס"ד דהיו מצויין לקיימו כיון שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא הדגלת מפסיק ביניהם אלא דסבירא ליה נמי כטעמא דאין בקיאין לשמה והני דארדשיר גמירי ואקטיספון לא גמירי והמתרץ השיב לו כיון דע"כ אית לן למימר דרבה אית ליה דרבא איכא למימר דלא משום דסמוכות נינהו היו מצויין לקיימו דחשיבי כב' מדינות כמ"ש התוס' אלא הני כיון דאזלי לשוקא להתם הנך ידעי בחתימות כו' ודו"ק:

בא"ד רסן זה אקטיספון דההיא מא"י הוה כדכתיב ברישא דקרא מן הארץ ההיא יצא אשור כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא מוכח לה מההוא קרא דמא"י הוה ולולא שיראתי לנגוע בדבריהם היה נראה דטעות נפל בדבריהם וכצ"ל דההוא מארץ אשור הוה כדכתיב מן הארץ ההיא יצא אשור כו' כדדרשינן שיצא מעצת דור הפלגה להרחיק מהם לבנות לו ארץ אשור ומסתמא לא היה סמוך לבבל כ"כ שלא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם וק"ל:

בא"ד ובפרש"י כתוב התם רסן זה אקטיספון עכ"ל לא ידענא פירושו דהא ודאי גמרא ערוכה היא בפרק קמא דיומא כמו שכתבו התוספות לעיל גם בכל הפירושים שבפירוש רש"י בחומש ובמקומות אחרים לא מצאתי ואולי טעות נפל בדבריהם ונמצא בתרגום ירושלמי אכלנה בארץ שנער וקטיספון בארעא דבבל וכ"ה בת"י ובב"ר ויש להגיה ובירושלמי כתוב רסן אין זה אקטיספון כמ"ש בגמרא דיומא ודו"ק:

ע"א גמ' ושמואל אמר מתיבתא בגירסייהו טרידי והא דמשני לעיל (גיטין דף ד') דאפילו רבא מודה דבא"י אפילו ממדינה למדינה אין צ"ל משום דכיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי צריך לחלק בין בתי דינים ובין מתיבתא וק"ל:

תוס' ד"ה אפי' קן קולמוסא לא דמי לסומא וכו' ר"ל דמפרש לה לקמן פ"ב דפסול משום שאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' והא יכול לשמוע קול קן קולמוס' וכו' משום דיש לחלק דשאני פיקח דראוי לראות ממש ועוד יש לחלק כמ"ש הרא"ש דגבי סומא מיחזי כשיקרא כשיאמר בפני נכתב וכו' דהא ע"כ צ"ל לישנא דתקינו רבנן ע"ש:

ד"ה ומבי ארדשיר וכו' עד ועוד דבלא אזלי לשוק' וכו' ר"ל וא"כ ה"נ מאקטיספון לארדשיר נמי לא הוה מצריך לומר:

בא"ד ובפרש"י כתוב וכו' יש לתמוה דלא כתוב ברש"י שלפנינו כן לא בפי' החומש ולא בפ"ק דיומא וכן מ"ש ואין זה אקטיספון וכו' אינו מתיישב על הלב ונ"ל שהכל הוא ט"ס:

גמרא אלא סופר פשיטא לא צריכא דנפק לשוקא וכו' יש לדקדק א"כ מ"ש דנקט האי מילתא בשליח המביא גט ממדינת הים דאפילו בא"י ובבעל הנותן גט לאשתו נמי שייך לאשמעינן הא מילתא דלא חיישינן להכי ובשלמא אליבא דרבה דאמר דבני מדינת הים אין בקיאין אתי שפיר דעיקר הרבותא דאע"ג די"ל שהסופר אינו בקי וכיון דנפק לשוקא יש לחוש טפי קמ"ל דלא וכן לפי' רש"י דלעיל דלרבא נמי אמרינן דאין בקיאין אלא דלא חיישינן א"כ הוי רבותא טפי משא"כ לפי' הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דלרבא בקיאין א"כ מ"ש מדינת הים דנקט מיהו י"ל דבבעל הנותן גט ודאי לא שייך לחוש לשמו כשמו שהרי אין מגרשין נשותיהן בשני יוסף בן שמעון אלא זה בפני זה אלא בגט הבא ממרחקים אפשר דאיכא יוסף ב"ש אחר שם אלא דלא הוחזק והסופר הוא דטעה קמ"ל דאפ"ה לא חיישינן וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה מתיבתא ישיבות קבועות אחת בסור' וא' בנהרדעא עכ"ל ונראה שכיון באריכות לשונו ליישב קושיית התוספות שכתבו דלפרש"י לא מקשה הש"ס מידי ממתני' דאיירי קודם שבא רב לבבל. אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דודאי מילתא דפשיטא היא דמיום שגלו החרש והמסגר לבבל לא פסקה ישיבה מהם כדמצינו בדוכתי טובא דדרשינן לא יסור שבט מיהודה וכו' אלו ראשי גליות שבבבל ואמרינן התם שבט והכא מחוקק ועוד שאף אם נאמר דלפעמים פסקו הישיבות בבבל מ"מ היו הת"ח עולין לא"י בכל עת כדאמרי' עלה הילל הבבלי עלה ר' חייא ובניו והרבה כיוצא בהם אלא דעיקר מימרא דרב היינו לענין שבכל מדינת בבל א"צ לומר בפ"נ במביא ממחוז למחוז והיינו כדפרש"י כיון דאתא רב לבבל שהיו שני ישיבות בסורא ובנהרדעא ובאמת דנהרדעא היינו מחוז בפני עצמו כדאמרינן בכתובות בבל וכל פרוודהא נהרדעא וכל פרוודהא ואעפ"כ היו שכיחים שיירות מחמת בני מתיבתא שעוברים תמיד מזו לזו וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאי ס"ד דמשום דשכיחי מתיבתא מצויין לקיימו א"כ תקשי מתני' דהא מבבל לא"י אף בימי המשנה היו עוברים ושבי' בני מתיבתא לא"י הני סלקי והני נחתי ואפ"ה קתני דעכו כא"י ולא בבל אע"כ דהאי טעמא דשכיחי מתיבתא לאו כלום הוא משום דבגירסייהו טרידי וא"כ ממילא דה"ה בימי רב לענין בבל עצמו ממחוז למחוז כנ"ל נכון וברור ליישב לשון רש"י ועיין לקמן בסמוך גבי ר' אביתר וק"ל:

תוספות בד"ה בבל רב אמר כו' ממדינה למדינה בבבל פליגי כו' ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ור"י בסמוך עכ"ל. ומשמע דלא ניחא להו לפרש דר' אביתר ור' יוסף פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אלא מסתמא תרוייהו כרב ורב הונא ס"ל דהלכה כרב באיסורא ורב יוסף נמי מודה דממדינה למדינה בבבל אין צריך אלא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בגמרא בסמוך ממתניתין דעכו כא"י לגיטין הא בבל דמרחקא לא ומאי קושיא הא פשטא דמתניתין דמעכו לצפון משמע דממדינת הים לא"י איירי ובכה"ג אפשר דרב גופא מודה דצריך דס"ל כר' יוסף לקמן מיהו יש ליישב לפמ"ש במשנתינו דלשיטת התוס' קשה סידור לשון המשנה דאפסיק בדברי רבנן בתראי בין פלוגתא דר' גמליאל ור"א ובין פלוגתא דר' יהודה ור"מ ומש"ה סבר המקשה דהכא דאתי לאשמעינן הא מילתא גופא דר"מ איירי נמי ממדינה למדינה דעלה קאי ומקשה שפיר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמ' לבר מבבל עי' יבמות דף טז ע"ב תד"ה קפסיק:

וְכָתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂרְטוּט שמעתי אומרים דרבינו שמחה נסתפק אם צריך השרטוט בברזל שיהיה מתקיים אחרי זה או סגי בעופרת שעובר והולך אחר הכתיבה? ואומרים כי הספק הנזכר נפשט מהא דהכא דאי סגי בעופרת מהיכן נודע שלא שרטט דדלמא שרטט בעופרת והלך השרטוט אחר הכתיבה על ידי משמוש ידים, עד כאן שמעתי בשם המפרשים ז"ל. ואנא עבדא אמרתי דאין זו הוכחה כלל דאפשר שנודע להם שלא שרטט משום דראו הכתב מעוקם ואינו כתוב ביושר ואם שרטט בעופרת היה צריך להיות הכתב ביושר.