Talmud Builders

    Commentary page

    Gittin 54a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 54a

    Gittin 54a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 322 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    But they do not count their plantings by weeks; they do not count the days since planting, but rather the years; therefore, it would not be evident after a long time that he had planted on Shabbat.

    What is "alternatively" why did he need to bring another reason?

    This is what [Rabbi Meir] is saying And if you would say [people count from] Shabbat, too - sometimes it is necessary to count [that way], as is taught in a Baraita [Rosh Hashana 9b:13] : "If one plants [...] on the eve of the Sabbatical Year thirty days before Rosh HaShana, a year is counted for him" -- for years [with regard to the prohibition of] orla, since thirty days out of a year are reckoned as a [full] year, "it is permitted to preserve [the plant] during the Sabbatical Year. [However, if one planted] less than thirty days before Rosh HaShana, a year is not counted for him, and it is prohibited to preserve [the new growth] during the Sabbatical Year." Therefore, sometimes the Shabbat on which he planted will be thirty days before Rosh HaShanah, and he can count it as a year; but if he had left out that day [by planting after Shabbat], it would not have sufficed [to constitute] a year. Then, after a while, when people eat of [its] fruit after two years, and say, why are these fruits permitted after [only] two years? He will tell them that the thirty days before Rosh HaShana count as one year, and they will recall that he planted it on Shabbat. Therefore they penalize him.

    Come and hear that alternatively, Jews are suspected of desecrating the Sabbatical Year - and one can fear that since the matter is recognizable, people will come to permit planting on the Sabbatical Year.

    But they are not suspected [of desecrating] Shabbat and even if it will be recalled and the matter will become known, no one will come to permit planting on Shabbat.

    Dayyar son of a dayyar a convert son of a convert.

    Come and hear that Rabbi Meir does not penalize unintentional transgressions of a rabbinic law.

    If one partook of teruma unintentionally, and even if it was impure.

    20 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 54a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    וקמשלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו פירוש קודם שישלם אבל לאחר ששילם נעשה תרומה ולא חזי ליה:

    אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאין מהו כו' בשוגג תשלומיו תשלומין לא כמו שפירש בקונטרס דקסבר דלפי מדה משלם דאפי' את"ל דלפי מדה משלם לא מיפטר אלא אם כן ישלם שיהו שוין להסיקה כשיעור תרומה טהורה שאכל דלא גרע מגזלן כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דלפי דמים משלם כי תיבעי לך דמעיקרא לא שויא אלא זוזא ולבסוף שויא ד' מ"מ במזיד אין תשלומיו תשלומין דאכל מידי דקפצי עליה זבינא ומשלם מידי דלא קפצי עליה זבינא:

    הכא בקנסו שוגג אטו מזיד כו' בהאשה רבה (יבמות דף צ.) מעיקרא ס"ד דאין תשלומיו תשלומין כלל קא"ר מאיר ופריך מינה למאן דאמר אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ומסיק דאין תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורים כדרבנן ולא פליגי אלא בקנסו שוגג אטו מזיד כו':

    דם שנטמא וזרקו וא"ת מאי קשיא ליה לר"מ והא לאו סתם מתני' היא דברייתא היא בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) וי"ל דסמיך אסתם מתני' דכיצד צולין (פסחים דף פ:) דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ודייק בגמ' טעמא דאח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק לא ומייתי ברייתא דמפרשא בהדיא והך קושיא לרבינא דמפרש [בפ' כיצד צולין] (שם) דשוגג קאי אזריקה דלרב שילא דמפרש דקאי אטומאה לא קשה מידי דטומאה דאורייתא:

    המעשר בשבת משנה היא בפרק שני דתרומות (משנה ג) וכן ההיא דהמטביל כלים ופריך מינייהו משום דסתם משנה ר"מ היא ותימה דפריך ברישא מההיא דמעשר והיא שנויה שם בסוף:

    Tosafot on Gittin 54a · Sefaria

    Rashba

    שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומים פירש רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה, דכתיב ונתן לכהן את הקדש מה שמשלם תעשה קדש, וכיון שכן הוה להו כתרומה טמאה ולא חזו ליה, הא קיימא לן באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. והקשו עליו דהא בעיא היא בפסחים פרק כל שעה (פסחים לב, א) ואם כן אמאי לא פשטוה מהא, ועוד דהיכא שההקדש מפסיד דכולי עלמא לא פליגי דלפי דמים משלם כדאמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מבעיא לן דארבעה משלם דלא גרע מגזלן ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, כי איבעיא לן היכי דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה דמשלם לפי מדה וירויח ההקדש אלמא דלהנאת ההקדש אמרו ולא לגריעותו, משום כך פירשו בתוספות דמשלם חולין טמאין שוין להסקה כדמי תרומה טהורה שאכל קאמר אלא דלא קפיץ עלייהו זיבונא כולי האי להסקה כדקפיץ למיזבן תרומה טהורה לאכילה. ויש מפרשין דבתר שעת תשלומין אזלינן וכיון דבשעת תשלומין דמי קב חולין טמאין כדמי קב תרומה טהורה [בנדפס: שאכל] פטור ואף על פי שנעשין תרומה לאחר מכן היינו לאחר שנגמרו תשלומין של זה ובאו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לכשיבאו ליד כהן יהיו קודש, וכן יש לנו לפרש למעלה במה שאמרו תבוא עליו ברכה דאכל מיני מידי דלא חזי ליה ומשלם ליה מידי דחזי ליה. כלומר חזי ליה בשעת תשלומין דאילו לאחר תשלומין לא חזי ליה לכהן דתרומה טמאה הן.

    Rashba on Gittin 54a · Sefaria

    Meiri

    זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם בין בטהורה בין בטמאה והתשלומין כתרומה אלא שאם נזרעו גדוליו חלין ואין הכהן יכול למחול ובמזיד בהתראה לוקה ואינו משלם ובלא התראה משלם את הקרן בטהורה ובטמאה משלם דמי עצים לבד והתשלומין חלין והכהן יכול למחול וכל שאכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם אלא חלין מתוקנים מתרומות ומעשרות שבהן שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וכן דוקא ממין מה שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מעתה אכל תרומה טמאה משלם חלין טמאים שאם בשוגג הרי הפסידו דבר שאינו שוה כלום אף לימי טומאתו ושילם לו דבר שהיה ראוי לו בימי טומאתו ואע"פ שמ"מ אין ראוים עכשיו להיות תרומה שהרי טמאים הם מ"מ הוא לא הפסידו כלום והוא משלם מה שמפסידו וכן שגדוליו מיהא ראוים לתרומה וכל שכן במזיד שתשלומיו חלין ואם רצה לשלם בטהורים תבא עליו ברכה אכל תרומה טהורה משלם חלין טהורין ואם שלם חלין טמאים בין שאכל שוגג בין שאכל מזיד תשלומיו תשלומין אלא שחוזר ומשלם טהורים משום קנס:

    דם שניטמא זריקתו אסורה ואם זרקו שוגג כגון שהיה סבור שלא ניטמא הורצה שהציץ מרצה על הטמאות והבשר מותר באכילה במזיד לא הורצה ואע"פ שהבעלים נתכפרו בה שהרי הציץ מרצה קנסו חכמים שלא לאכול את הבשר ואין קונסין שוגג אטו מזיד:

    אסור לעשר פירותיו בשבת מפני שהוא כמתקן ואם עישר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכן המטביל כליו בשבת הרי הוא כמתקן ואם הטביל בשוגג ישתמש בהם במזיד אל ישתמש בהם ואין קונסין באלו שוגג אטו מזיד:

    Meiri on Gittin 54a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אכל תרומה כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוה ד' כו' עכ"ל ר"ל התם בפרק כל שעה בגמרא ועיין על דברי התוס' אלו בפרק האשה רבה:

    בד"ה הכא בקנסו שוגג כו' בהאשה רבה מעיקרא ס"ד אין תשלומיו תשלומין כלל כו' עכ"ל ר"ל הא דמוקי פלוגתייהו בקנסו שוגג אטו מזיד אבל במזיד לא פליגי ולכ"ע תשלומיו תשלומין במזיד אלא דחוזר ומשלם לא מכח פירכא דהכא דתבא עליו ברכה הוא דהך קושיא למאי דבעי למימר דאכל תרומה טמאה תקשי לרבנן נמי אמאי חוזר ומשלם ולמאי דמוקי לה הכא בתרומה טהורה ניחא כולה בפשיטות דבהא פליגי לר' מאיר אין תשלומין כלל במזיד ולרבנן הוי תשלומין אלא דחוזר ומשלם אלא דמכח פירכא דהתם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור כו' הוצרך למימר דלר"מ נמי הוי תשלומין וחוזר ומשלם במזיד ולא פליגי אלא בקנסו שוגג אטו מזיד ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 54a · Sefaria

    Maharam

    ע"א רש"י ד"ה משלם חולין טהורין ולקמן פריך אמאי משלם טהורים ואיכא למידק הא לקמן לא פריך אלכתחלה אלא אדיעבד דקאמר והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו וכו' ויש מוחקין ברש"י אמאי משלם טהורים וגרסי ולקמן פריך ותו לא ולי נראה דרש"י ס"ל כיון דפריך לקמן תבא עליו ברכה וכו' א"כ אלכתחלה נמי יש להקשות מסברא ולא נקט פירכתו אדיעבד אלא דאדיעבד הפירכא חזקה ביותר והוצרך רש"י לדחוק כן משום דלא ידע רש"י לפרש שום טעם אמאי משלם טהורים דבשלמא כשאכל תרומה טהורה משלם חולין כדי שיהא במקומו תרומה כמו שאכל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש וכו' כמו שכתב רש"י אבל כשאכל תרומה טמאה ע"כ לא ישוב תרומה כשהיתה כיון שהראשונה היתה טמאה לכך כתב רש"י לקמן פריך וכו' ר"ל דזה נכלל במה דפריך לקמן ובלאו הכי יצטרך להגיה הברייתא וק"ל:

    תוס' ד"ה אכל תרומה טהורה וכו' דאפילו את"ל לפי מדה משלם לא נפטר וכו'. ר"ל דהאי אמרינן דלפי מדה משלם לא לקולא אמרינן דעכ"פ מחויב לשלם כל כך מדות תרומה טמאה שיהא שויא להסקה כשיעור שהיתה שויא התרומה טהורה לאכילה אלא שלחומרא אמרינן התם דלפי מדה משלם כגון דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' ושויא מדה אחת כמו שהיו שוין מעיקרא ד' ואפ"ה צריך לשלם ד' כ"כ מדות שאכל ובעיא היא שם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ב) אי לפי דמים משלם או לפי מדה משלם:

    ד"ה דם שנטמא וכו' והך קושיא לרבינא דמפרש בפ"ק דפסחים ט"ס הוא וצריך לגרוס בפרק כיצד צולין:

    Maharam on Gittin 54a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה אכל תרומה טהורה כו' לא כמו שפי' בקונטרס כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוויא ד' כו' עכ"ל. בגמרא דפסחים דף ל"ד מבואר כן ואחר העיון שם זכיתי ליישב שיטת רש"י ז"ל שדבריו נכונים ומוכרחים לפי שיטתו שמפרש שם דהיכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא אפ"ה מדאורייתא נפיק ידי כפרה כשמשלם לפי מידה דבהכי איירי פשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש דהיינו לפי מידה אלא הא דקאמר שם דמשלם ארבעה היינו משום דעל המותר הויא ליה כגזלן מיהא וא"כ הכא לא שייך לומר כן דמה דמשלם לו חולין טמאים תחת תרומה טהורה הוי נמי לפי דמים דגריוא דחולין טמאים לא גריעא מתרומה טהורה דלא חזיא אלא לכהנים וצריך לשמרה בטהרה וכשנטמאת לא חזיא אלא להדלקה ולהסיקה תחת תבשילו משא"כ בין חולין טמאים לטהורין לא נפקא מידי דלאו כולי עלמא אכלי חולין בטהרה וחזיא נמי לעכו"ם וא"כ נפיק נמי מידי גזילה מאי אמרת סוף סוף נעשין החולין טמאים תרומה טמאה ביד הכהן וא"כ מפסיד לכהן טובא שאכל תרומה טהורה ועכשיו ע"י גרמתו של זה יהיה תרומה טמאה בהכי לא מיקרי גזלן ולא מזיק בידים דלו יהא אם טימא טהרותיו בידים כיון דשוגג הוא פטור כדקי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד וכ"ש הכא שלא טימא בידים ושוגג הוא בתשלומין שסבר חולין טהורים הן ומשו"ה תשלומיו תשלומין והיינו דמקשה הש"ס מרבי מאיר אדר"מ כיון דלר"מ מטמא ומדמע חייב אף בשוגג דקניס וא"כ הכא אמאי תשלומיו תשלומין דה"נ דמי למטמא ורבי מאיר דאין דינא דגרמי וכיון שזה גרם להפסיד דמי הכהן אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד כן נ"ל כפתור ופרח ולכאורה לשון הברייתא מסייע לרש"י ז"ל דכיון דשוגג הוא והיינו דקסבר שהן חולין טהורין כמו שפירש רש"י ז"ל בשמעתין וא"כ מסתמא לא קיהיב ליה חולין אלא לפי המדה של תרומה שאכל ואפ"ה קפסיק ותני תשלומיו תשלומין אלמא דתו לא מחייב ולא מידי ועוד דאי כפירוש התוספות דיהיב לו יותר מגריוא אם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאע"ג דלא קפצי זבינא מ"מ כיון דכבר נפיק ידי כפרה בגריוא לחוד אלא דקיהיב ליה יותר משום דה"ל כגזלן דעלמא דמשלם כשעת הגזילה ומה"ט גופא א"צ ליתן ממידי דקפיץ זבינא דגזלן שמשלם לפי דמים כתיב ישיב אפילו סובין דכל מילי מיטב הוא אע"כ כפירוש רש"י ז"ל אבל התוספות לשיטתייהו דלית להו שיטת רש"י ז"ל בפסחים אלא נראה דסברי דבתרומה בשוגג מידי כפרה נמי לא נפיק היכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזי והכרעתי לצדק במאזנים דהכי הוא לשיטת התוספות שכתבו בפרק האשה רבה דף צ' דהא דאכל תרומה בשוגג משלם כו' אתיא אפילו כרבי נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות ומיתות ב"ד שוגגין פטורין מתשלומין ואפ"ה משלם דגזירת הכתוב הוא וא"כ קשיא לי אי ס"ד דמידי כפרה נפיק כשמשלם לפי מידה א"כ היאך קאמר הש"ס בפסחים היכא דמעיקרא שוויא ארבעה ולבסוף שוויא זוזא כ"ע לא פליגי דמשלם ד' והיאך הוי לכ"ע דהא לר' נחוניא בן הקנה וכן לריש לקיש בפ' אלו נערות דאפילו חייבי מלקות שוגגין פטורין וא"כ לדידהו אמאי משלם ד' הא מידי כפרה נפיק בגריוא דשוויא זוזא מאי אמרת דהו"ל כגזלן אפ"ה יש לו לפטור משום דחייבי מיתות ומלקות שוגגין פטורין מתשלומין וגזירת הכתוב נמי ליכא דכבר יצא ידי חובת הכתוב דונתן לכהן את הקדש אע"כ דהתוס' סברי דפשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש היינו דהיכא דמעיקרא שוויא ד' צריך ליתן כשעת האכילה ולא נפיק מידי כפרה כשמשלם לפי המדה לחוד וא"כ הוכרחו לפרש כמ"ש כאן ודוק היטב כי נכון הוא:

    תוספות בד"ה דם שנטמא וזרקו וא"ת מאי קשיא ליה לר"מ והא לאו סתם משנה היא כו' עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל דה"ה דהוי מצי לשנויי רבי יהודה היא כו' ומאד נפלאתי ואשתומם על דבריהם היאך אפשר לאוקמי האי ברייתא כר"י דהא קתני סיפא במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ואי ר"י הא שמעינן ליה דאמר טומאה הותרה בציבור וא"כ למה ליה ציץ לרצויי וצ"ע. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ועיין פ"ק דיומא דף ז' ובמהרש"א שם ובתוס' דיבמות דף צ' בד"ה בין ביחיד ודו"ק:

    בא"ד והך קושיא לרבינא כו' דלרב שילא כו' לא קשה מידי דטומאה דאורייתא עכ"ל. לכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דאפילו לרב שילא נמי לא הוי אלא טומאה דרבנן כדאוקמינן בהדיא בפ"ק דפסחים דף י"ז האי מתניתין דדם שנטמא מדרבנן אליבא דרב דמשקי בי מטבחייא דכן אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דה"ה דהו"מ למימר מדאורייתא למאן דלית ליה דרבי יוסי בן יועזר איש צרידא אלא דניחא לאוקמי כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"כ למאי דקי"ל דאורייתא א"כ למאן דלית ליה דיוסי בן יועזר הוי טומאת דם דאורייתא וליוסי בן יועזר אפילו טומאה דרבנן ליכא וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שפסק כרב פפא דאף למאן דאמר טומאת משקין לטומאת עצמן דאורייתא אפ"ה משקה בי מטבחייא הלכתא גמירי לה וסובר הרמב"ם ז"ל דלרב פפא אפילו מדרבנן טהור ואע"ג דמסקינן שם דר"פ בקשיא אפ"ה לא מדחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא כשיטת הרשב"ם ז"ל בשם הגאונים בפרק חזקת הבתים ודלא כמ"ש הכסף משנה דהרמב"ם ז"ל פסק כרב דאמר משקי בי מטבחייא דכן ולענ"ד לא יתכן לומר כן דהא מסיק הש"ס שם להדיא דרב קסבר טומאת משקין לטמא עצמן מדרבנן ואם כן כיון שפסק הרמב"ם ז"ל טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא ואפ"ה פסק דמשקי בי מטבחייא טהורין לגמרי ע"כ היינו כרב פפא דהלכתא גמירי לה דטהורין וסובר הרמב"ם ז"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו בהן טומאה אלא דלפ"ז קשיא לי האיכא כמה סתמי משניות דדם שנטמא צריך ציץ לרצויי וכן מוכח מתניתין דפרק כיצד צולין שהביאו התוספות כאן וכתבו שם דע"כ בטומאת דם איירי ולפ"ז נראה מוכרח דאפילו רב פפא גופא מודה דאף ע"ג דהלכתא גמירי לה אפ"ה טמאין מדרבנן ואם כן הוי אתי שפיר סוגיא דשמעתין אפילו לרב שילא אלא דנראה דהתוס' סברי בפשיטות דלא קי"ל כרב פפא כיון דאסקינן בקשיא ועוד דסתמא דתלמודא מפרש להדיא דהא דאמר רב דכן ממש היינו כמ"ד טומאת משקין מדרבנן ולא קאמר משום דהלכתא גמירי לה אע"כ דסתמא דתלמודא דלא כרב פפא ולפ"ז כיון דבשמעתין משמע דההיא דדם שנטמא היינו כר"מ ושמעינן ליה לר"מ דטומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא שם בפסחים וא"כ ע"כ דמשקה בי מטבחייא טמאין מדאורייתא ודלא כיוסי בן יועזר דהיינו כשיטתם בפסחים וא"כ ע"כ לא מיתוקמא סוגיא דשמעתין אלא אליבא דרבינא ולא לרב שילא ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דלרב שילא נמי פריך א"כ אמאי משני הש"ס התם גברא לכפורי קא מכווין ואנן ניקום ונקנסיה לרב שילא לא שייך לומר כן דסוף סוף במה שטימא הדם לא נתכווין לשום מצוה ושגג בעבירה גמורה אע"כ דקושיית הש"ס ליתא לדרב שילא אלא לרבינא וא"כ א"ש דבמה שזרק בשוגג אכתי לכפורי קא מכווין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

    בד"ה המעשר בשבת משנה היא כו' ופריך מינייהו משום דסתם מתניתין ר"מ היא כו' ותימא דפריך ברישא כו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה אמאי הוצרכו רש"י ותוספות לפרש משום דסתם מתניתין ר"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מגופא דמתניתין מוכח דר"מ היא דהכי תנן התם המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכיון דההיא דמבשל ודאי ר"מ היא א"כ ההיא דמעשר נמי ר"מ היא דבת ביקתא היא וליכא למימר נמי בהא דקאמר המבשל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית ולעולם דר"י היא וכמדומה לי שכן הבין בעל תוספות י"ט שם אלא דא"א לומר כן בשום ענין אם מצד הלשון דמבשל בשבת שנה התנא ממש בלשון רבי מאיר ועוד כל הני בבי דמתניתין דקתני התם בנוטע בשבת ובשביעית כולהו ר"מ נינהו כדאמרינן לעיל בשמעתין וממילא נתיישבה תמיהת התוספות דניחא ליה לאקשויי מעיקרא מבבא דמעשר בשבת דודאי ר"מ היא מדנקיט ליה בהדי מבשל בחד בבא ובתר הכי מקשה ממטביל בשבת דהתם לא פשיטא ליה מגופה דר"מ היא אלא מדרישא וסיפא ר"מ ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ ההיא דמעשר בשבת ע"כ לא מיתוקמא כר"י דאם כן בשוגג אמאי יאכל נהי דלא קניס אכתי ליתסר משום מוקצה כיון דבמזיד לא יאכל א"כ מסתמא אתקצאי בין השמשות דאטו מי אסיק אדעתיה שיעשר למחר בשוגג ונהי דבמבשל לא אסר ר"י בשוגג היינו משום דחזי לכוס כדאיתא בפ"ק דחולין אבל במעשר בשבת ליתסר משום מוקצה וליכא למימר כיון דשוגג הוא דסבור שמותר לעשר א"כ לא אקצייה מאתמול הא ליתא דהא בפ"ק דחולין מסקינן להדיא דשוחט בשבת אף למאן דלא קניס בשוגג אפ"ה אסור משום מוקצה וא"כ ע"כ לאו ר"י היא ואע"ג דר"מ נמי אית ליה מוקצה בנר שהדליקו באותו שבת היינו במוקצה מחמת איסור היכא דדחייה בידים משא"כ הכא דלא דחייה בידים ואף למאי דאמרינן בפ"ק דחולין דר"מ אוסר בשוחט בשבת משום מוקצה היינו משום דמוקצה דבעלי חיים חמירי טפי כמבואר בתוספות ולרוב הפוסקים אפילו ר"ש מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי משא"כ במעשר אפשר דלר"מ לא הוי מוקצה בכה"ג אח"ז ראיתי שהתוספות בשבת דף מ"ג הקשו כן אהא דאמרינן במעשר בשוגג יאכל ולא אסרינן משום מוקצה ולמאי דפרישית צריך עיון בזה דאפשר כיון דההיא דמעשר ר"מ היא כדפרישית ומאן יימר דר"מ אית ליה מוקצה כה"ג ואין להאריך כאן יותר:

    Penei Yehoshua on Gittin 54a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה דאכל מיניה כו' דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה. עי' חולין דף קיג ע"ב וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Gittin 54a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 54, Amud Aleph, about 322 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת.…”

    2. Segment 210 words

      Opens “דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, וְלֹא…”

    3. Segment 330 words

      Opens “מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא…”

    4. Segment 412 words

      Opens “תָּא שְׁמַע דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל…”

    5. Segment 513 words

      Opens “דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא –…”

    6. Segment 615 words

      Opens “דְּהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לַחֲבֵירוֹ: דַּיָּיר בַּר דַּיָּירְתָּא!…”

    7. Segment 739 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם…”

    8. Segment 828 words

      Opens “וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד – אַמַּאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו…”

    9. Segment 954 words

      Opens “וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא,…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְשַׁלּוֹמֵי קָא…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא, וּזְרָקוֹ; בְּשׁוֹגֵג –…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “אָמַר לָךְ רַבִּי מֵאִיר: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הַמְעַשֵּׂר בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל,…”

    15. Segment 1526 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג –…”

    16. Segment 168 words

      Opens “וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה – בִּדְרַבָּנַן,…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha b. Rav Ika · Amoraim · Fifth Generation of Amoraim

      Rav Ika, a prominent Amora, was the nephew of Rav Aha bar Yaakov and a key figure in Rav Ashi's academy.

      Source: Gittin 54a · Segment 10 — “וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Gittin 54a · Segment 10 — “וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג…

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Gittin 54a · Segment 7 — “…טְמֵאִים, מַהוּ? אָמַר סוֹמְכוֹס מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג –…

    Original text

    וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת.

    But they do not count from Shabbat, as there is no significance to the day of the week on which the tree was planted, and consequently no one remembers that the tree was planted on Shabbat.

    דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת.

    Alternatively, the difference between Shabbat and the Sabbatical Year can be explained as follows: Jews are suspected of desecrating the Sabbatical Year, but they are not suspected of desecrating Shabbat. Therefore, Rabbi Meir imposes a penalty for the unintentional desecration of the Sabbatical Year, but he imposes no such penalty for the unintentional desecration of Shabbat.

    מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמַר: וְכִי תֵּימָא שַׁבָּת נָמֵי, זִימְנִין דְּמִיקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים – בְּשַׁבָּת, דְּאִי נָטַע הַהוּא יוֹמָא הוּא דְּסָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא, וְאִי לָא – לָא סָלְקָא לֵיהּ שַׁתָּא,

    The Gemara asks: What is the point of Rabbi Meir adding the second reason, introduced with the term alternatively? The Gemara answers: This is what Rabbi Meir is saying: And if you would say to contest the first reason: Jews also count from Shabbat, and unless the tree is uprooted, people will remember that it was planted on Shabbat, as at times the thirtieth day before Rosh HaShana falls on Shabbat. As, if he planted the tree on that day, the time from when he planted it counts for him as a full year with regard to the prohibition of fruit that grows during the first three years after the tree was planted. And if he did not plant it on that Shabbat, but rather on the next day, the twenty-ninth day before Rosh HaShana, it does not count for him as a full year. In such a case people will remember that the tree was planted on Shabbat, and they might come to think that planting a tree on Shabbat is permitted.

    תָּא שְׁמַע דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת.

    Consequently, Rabbi Meir adds: Come and hear that alternatively, the difference between Shabbat and the Sabbatical Year can be explained as follows: Jews are suspected of desecrating the Sabbatical Year, but they are not suspected of desecrating Shabbat. Therefore, Rabbi Meir imposes a penalty for the unintentional desecration of the Sabbatical Year, but not for the unintentional desecration of Shabbat.

    דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא – בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה חֲמִירָא לְהוּ שְׁבִיעִית.

    The Gemara continues: And there is also no contradiction between one statement of Rabbi Yehuda with regard to the Sabbatical Year and the other statement of Rabbi Yehuda with regard to Shabbat. This is because in Rabbi Yehuda’s place the prohibition against desecrating the Sabbatical Year was regarded by them as a most serious one, and therefore there was no need to impose a penalty for its unintentional desecration, although it is a Torah law.

    דְּהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לַחֲבֵירוֹ: דַּיָּיר בַּר דַּיָּירְתָּא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא אָכְלִי פֵּירֵי דִשְׁבִיעִית כְּווֹתָךְ.

    The Gemara adduces proof that this is true: It once happened that there was a certain person who said to another to insult him: Convert [ dayyar ], son of a convert. In anger the second person said to the first in response: At least I don’t eat produce of the Sabbatical Year as you do. This indicates that the Sabbatical Year was treated in that place as a very serious prohibition; therefore, Rabbi Yehuda deemed it unnecessary to impose a penalty for its unintentional desecration.

    תָּא שְׁמַע: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים, מַהוּ? אָמַר סוֹמְכוֹס מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד – אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים.

    The Gemara proceeds to discuss another apparent contradiction between rulings of Rabbi Meir with regard to penalties imposed for the unintentional transgression of a rabbinic law: Come and hear what was taught in a baraita ( Tosefta , Terumot 7:7): If one partook of teruma , which is the property of a priest, and it was ritually impure, he pays restitution with ritually pure, non-sacred produce. What is the halakha if he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce? Sumakhos said in the name of Rabbi Meir: If he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce unintentionally, his payment is valid. But if he did so intentionally, his payment is not valid. And the Rabbis say: Although both in this case and in that case his payment is valid, the Sages imposed a penalty and said that he returns and pays restitution a second time with ritually pure, non-sacred produce.

    וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד – אַמַּאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין? תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה – דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ!

    And we discussed the following question concerning the opinion of Rabbi Meir: In the case where he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce intentionally, why is his payment not valid? On the contrary, blessing should come upon him, as he partook of something that is not fit for the priest to partake of even during the days of his impurity, since it is prohibited for a priest to partake of impure teruma , whether he himself is pure or impure, and he pays restitution to him with something, i.e., impure, non-sacred produce, which is at least fit for him to partake of during the days of his impurity.

    וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם כָּל דְּהוּ. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה – מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִין, מַהוּ? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד – אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין.

    And Rava said, and some say it is unattributed: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: If one partook of ritually impure teruma , he can pay restitution with anything, even impure, non-sacred produce. If he partook of ritually pure teruma , he pays restitution with ritually pure, non-sacred produce. The baraita continues: What is the halakha if he paid restitution for ritually pure teruma with ritually impure, non-sacred produce? There is a tannaitic dispute about this. Sumakhos said in the name of Rabbi Meir: If he paid restitution with ritually impure, non-sacred produce unintentionally, his payment is valid. But if he did so intentionally, his payment is not valid. And the Rabbis say: Both in this case and in that case, his payment is valid, but the Sages imposed a penalty and said that he returns and pays restitution a second time with ritually pure, non-sacred produce.

    וְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ (דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קָנְסוּ)!

    And Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: Here, the practical difference between Rabbi Meir and the Rabbis relates to the question of whether or not the Sages penalized an unintentional offender due to an intentional offender. Rabbi Meir holds that they did not penalize an unintentional offender due to an intentional offender, and the Rabbis say that they penalized him. Consequently, Rabbi Meir does not impose a penalty for an unintentional transgression of a rabbinic law, as by Torah law one can pay restitution to a priest with anything if he partakes of teruma . This contradicts what was stated previously, that in the case of a violation of rabbinic law, Rabbi Meir imposes a penalty even for an unintentional offense.

    הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְשַׁלּוֹמֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן נֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?!

    The Gemara answers: How can these cases be compared? There, the man intends to pay; should we arise and penalize him? It is specifically with regard to this case that Rabbi Meir holds that no penalty is imposed, as his mistake was made in the course of performing a laudatory action. By contrast, in cases where one rendered another’s produce impure and the like, there is a penalty, as the mistake was made while performing an action he should not have been performing.

    תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא, וּזְרָקוֹ; בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.

    The Gemara tries to bring proof concerning the previously stated opinion of Rabbi Meir that a penalty is imposed in a case of an unintentional transgression of a rabbinical law: Come and hear what was taught in a baraita : In the case of blood of an offering that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unintentionally, the offering is accepted and achieves atonement for the owner of the offering. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. In any event, the tanna of this baraita did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender, and this sprinkling of blood is prohibited by rabbinic law.

    אָמַר לָךְ רַבִּי מֵאִיר: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְכַפּוֹרֵי קָא מְכַוֵּין, אֲנַן נֵיקוּם וְנִקְנְסֵיהּ?!

    The Gemara answers: Rabbi Meir could have said to you: How can these cases be compared? There, the person intends to do a mitzva and atone; should we arise and penalize him? Here too, the mistake was made while performing a laudatory act. In such a case, even Rabbi Meir agrees that an unintentional offender is not penalized due to an intentional offender.

    תָּא שְׁמַע: הַמְעַשֵּׂר בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?!

    The Gemara attempts to adduce further proof: Come and hear what was taught in a mishna ( Terumot 2:3): With regard to one who tithes produce on Shabbat, which is prohibited by rabbinic law because it appears as though he were repairing an article that requires repair, if he did this unintentionally, he may consume the produce, as it has been tithed and rendered fit for consumption. But if he did this intentionally, he may not consume it. Apparently, the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender, although tithing produce on Shabbat is prohibited by rabbinic law. The Gemara answers: How can these cases be compared? There, the man intends to do a worthy deed and repair the produce by tithing it; should we arise and penalize him? As above, Rabbi Meir would agree that in such a case the unintentional offender is not penalized.

    תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְטַהוֹרֵי מָאנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?!

    The Gemara brings yet another proof: Come and hear what was taught in that same mishna ( Terumot 2:3): With regard to one who immerses utensils in a ritual bath on Shabbat, which is also prohibited by the Sages because it appears as if he were repairing an article that requires repair, if he immerses them unintentionally, he may use them. But if he immerses them intentionally, he may not use them. Here too the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender. The Gemara answers as before: How can these cases be compared? There, the man intends to do a praiseworthy act and purify the utensils; should we arise and penalize him? The same distinction stated previously applies in this mishna as well.

    וְרָמֵי דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה – בִּדְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא:

    The Gemara discusses the opinion of Rabbi Yehuda: And they raised a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda with regard to matters that are prohibited only by rabbinic law. As it is taught in a baraita :