Gittin 45b

And there are those who say you can read it It is a double doubt. Maybe a Jew wrote it. And if you say that the idolater wrote it, maybe he wrote it to sell it to Jews and not for the sake of idol worship.

אמרי לה קורין בו‎—Some say we read in it O VERVIEW The גמרא cited a dispute regarding a ספר תורה which was found in the possession of a נכרי, whether we may read from it or not. There is a dispute between רש"י and תוספות how to explain the reason of the one who maintains that it is permitted to read from it. ---------------------------- פירש בקונטרס דהוה ליה ספק ספיקא דשמא ישראל כתבו‎ – רש"י explained the reason for קורין בו is because it is a doubt within a doubt; for perhaps a ישראל wrote it, and then it is surely כשר‎ – ואפילו כתבו עובד כוכבים שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים‎ – And even if a נכרי wrote it, perhaps he wrote it with the intent to sell it to a Jew (which would [still] make it כשר), but he did not write it for the sake of ע"ז (which would have made it unfit to use). תוספות disagrees: ואין נראה דרב נחמן קאמר כתבו עובד כוכבים יגנז והיינו אפילו כתבו למכור לישראל‎ – And this explanation of רש"י does not appear to be correct, for ר"נ ruled that if a נכרי wrote a ס"ת it should be interred, and that means even if he wrote it with the intent of selling it to a ישראל; we know this is so – דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה – For later the גמרא explains the reason why by כתבו נכרי the rule is יגנז, because whoever is not fit to tie תפילין on himself (a נכרי) is not fit to write תפילין and ס"ת, etc. תוספות offers his interpretation: אלא טעמא דאמרי לה קורין בו משום דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו‎ – Rather the reason for those who say קורין בו is because it is more likely that a ישראל wrote the ס"ת, than that a נכרי wrote it – דאין דרך עובד כוכבים לכתוב: Since it is not usual for a נכרי to write a ס"ת. S UMMARY One may read from a ס"ת which is in the possession of a נכרי, either because it is a ספק ספיקא (according to רש"י) or because it is more likely that a ישראל wrote it (תוס'). T HINKING IT OVER The dispute whether קורין בו or not, is that regarding reading it בצבור, however ביחיד all agree that קורין בו, or is the מחלוקת even (only) by a יחיד‎?

והא דתניא יגנז האי תנא הוא‎—And this which was taught that it should be interred; it is this Tannah O VERVIEW The גמרא cites the ברייתא, which was taught by רב המנונא, as the תנא who maintains that a ס"ת שכתבו נכרי יגנז (because כל שאינו בקשירה אינה בכתיבה). Our תוספות explains why the גמרא chose this source. ------------------------------ תוספות responds to an anticipated difficulty: הוה מצי למימר דרבן שמעון בן גמליאל הוא דבעי כתיבה לשמה כדאמר בסמוך – The גמרא could have said that the ברייתא which maintains that a ס"ת שכתוב נכרי יגנז is according to רשב"ג who requires that the writing of כתבי קודש be לשמה, as the גמרא states shortly – תוספות responds: אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא: The גמרא would rather cite a תנא, who is discussing explicitly the case of a ס"ת שכתבו נכרי that it is פסול (and therefore יגנז). S UMMARY It is preferable to cite an anonymous source which is dealing directly with the subject matter, than a specific source which is discussing a tangential issue. T HINKING IT OVER Are the reasons why ס"ת שכתבו נכרי יגנז, the same according to the ברייתא cited by רב המנונא and רשב"ג, or is there a difference?

כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה‎—Whoever is included in tying is included in writing O VERVIEW The תורה writes; וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ‎. ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ‎. We derive from these פסוקים that only one who is מחוייב בקשירה (excluding a נכרי) can be included in וכתבתם, to write (פרשיות of) the תורה‎. Our תוספות discusses the possibility of expanding this rule. ------------------------------ מכאן אומר רבינו תם דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדה – The ר"ת derives from the גמרא here that a woman may not tie up the לולב or make the ציצית, since she is not commanded to observe the מצות of לולב or ציצית‎. תוספות disagrees: ואין נראה דהא מדפסלינן בריש התכלת (מנחות דף מב, ב) ציצית בעובד כוכבים‎ – And the ר"ת does not appear to be correct, for since in the beginning of פרק התכלת, we invalidate a נכרי from making ציצית‎ – דדריש בני ישראל ועשו ולא בעובדי כוכבים מכלל דאשה כשרה‎ – Because we expound the פסוק that בני ישראל ועשו (the Jews make ציצית), but not the נכרים, we can infer from this דרשה that a woman is fit to make ציצית‎ – ואמרינן נמי סוכת גנב"ך כשרה בפרק קמא דסוכה (דף ח, ב) – And the גמרא in the first פרק of מסכת סוכה also states the סוכת גנב"ך is כשרה‎ – ודוקא בספר תורה ותפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם דרשינן הכי: And it is specifically only by ס"ת and תפילין and מזוזות where it is written וקשרתם וכתבתם that we expound it in this manner דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, but not by other מצות‎. S UMMARY Woman may tie the לולב and make ציצית (not like the ר"ת ruled); it is only by סת"ם that women are ineligible to write them. T HINKING IT OVER When the ר"ת prohibited women from making ציצית, did he mean that they can spin the wool to make ציצית, but they are not permitted to put the ready made ציצית into the garment, or are they also prohibited from spinning the wool for making ציצית‎?

עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי‎—Processing Lishmon is required; writing Lishmon is not required?! O VERVIEW The גמרא cited a contradiction between two rulings of רשב"ג. In one ברייתא he rules that one may buy a ס"ת which a נכרי wrote (indicating that we do not need כתיבה לשמה [for presumably the נכרי is not writing לשמה]), while in another ברייתא we find that רשב"ג requires that the עיבוד העורות must be לשמה‎. The גמרא asks if רשב"ג requires the עיבוד לשמה, he should certainly require that the כתיבה be לשמה‎. Our תוספות has a difficulty with this question. תוספות asks: קשה דלמא כתיבה לשמן ודאי לא בעי דמסתמא לשמן קאי – There is a difficulty; perhaps we do not require that the כתיבה be explicitly לשמה, for presumably a ס"ת is written לשמה‎ – אבל סתם עיבוד עורות לאו לתפילין קיימי‎ – However curing hides generally are not intended to be used for תפילין, therefore רשב"ג requires that the עיבוד be specifically לשמה‎ – תוספות anticipates and rejects a possible solution to his question: ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כתיבה לשמן לא בעי משמע דמכתיבה פריך: And it is not logical to assume that the גמרא is asking a contradiction from one rule regarding עיבוד (that לשמה is not required) to the other ruling regarding עיבוד (where לשמה is required); we cannot assume that, since the גמרא states ‘do we not require כתיבה לשמה’; this indicates that he is asking from the ruling regarding כתיבה on the ruling of עיבוד (but not from עיבוד לעיבוד), so the question remains that by כתיבה we perhaps do not require an explicit לשמה‎! S UMMARY There is seemingly no contradiction for כתיבה is סתמא לשמה, however by עיבוד עורות it is סתמא לא לשמה, therefore we require עיבוד לשמה‎. T HINKING IT OVER Why indeed did the גמרא not ask מעיבוד לעיבוד as תוספות suggested?!

עד שיעבדם לשמן‎—Until he processes them for its purpose O VERVIEW The ברייתא cited the view of רשב"ג than even the hides of בהמות טהורות must be processed לשמן in order to be able to write סת"ם on them. ---------------------------- כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן דבעי עיבוד לשמה כדמוכח בהנזקין (לקמן דף נד, ב) – We establish the ruling like רשב"ג that the hides must be processed לשמה, as is evident in פרק הנזקין, where it states – דההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר ליה ספר תורה שכתבתי גוילין שלו לא עבדתים לשמן‎ – That there was that person who came before ר"א and said to him; ‘I did not process לשמה the parchment on which I have written a ס"ת’ – ומסיק דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה‎ – And the גמרא concludes there that ר"א told him, ‘ you are believed to lose your payment, but you are not believed to ruin the ס"ת – תוספות anticipates a difficulty: והא דאיפליגו אביי ורבא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מח, ב) בהזמנה אי מילתא היא – And regarding the dispute between אביי ורבא in פרק נגמר הדין, whether ‘preparation’ is significant, or not – ומוקי התם פלוגתייהו בפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן‎ – And the גמרא there established that the dispute between אביי ורבא is dependent on the dispute between רשב"ג ורבנן regarding עיבוד לשמה; the explanation there – לא כמו שפירש שם בקונטרס דאביי דאמר מילתא היא כרבן שמעון בן גמליאל‎ – Is not like רש"י explained it there that אביי who maintains הזמנה מילתא היא is according to רשב"ג – דבעי עיבוד לשמן – Who requires עיבוד לשמן‎ – דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם – For if indeed it would be as רש"י interprets it there would be a contradiction from one ruling on another ruling, for we always follow רבא against אביי except for their disputes in יע"ל קג"ם, and we also rule like רשב"ג – תוספות offers his explanation of אביי ורבא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן: אלא מפרש רבינו תם דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד לשמן דסגי בשאר הזמנות‎ – Rather, explains the ר"ת that אביי follows the רבנן, who do not require עיבוד לשמן, for the other preparation are sufficient to make it לשמן‎ – שמתקנין הקלפים ומשרטטין אותם לשמן כיון דהזמנה מילתא היא – For we prepare the parchment and score it לשמן, that is sufficient since הזמנה מילתא היא‎ – ורבא כרבן שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת – However רבא follows רשב"ג who requires a total עיבוד לשמן, but not a minimal preparing since הזמנה לאו מילתא היא‎. תוספות anticipates an additional difficulty: ואף על גב דאמרינן בהתכלת (מנחות דף מב, ב) דרב כרבנן ושמואל כרבן שמעון בן גמליאל‎ – And even though the גמרא in פרק התכלת states that רב is according to the רבנן (who do not require עיבוד לשמן) and שמואל is according to רשב"ג (who requires עיבוד לשמן) – והלכתא כרב באיסורי – And we know that the ruling is like רב in איסור laws against שמואל‎. Seemingly we have here a situation of קשיא הלכתא (כרב) אהלכתא (כרשב"ג)! תוספות responds: הכא הלכתא כשמואל‎ – Here, regarding the laws of עיבוד לשמן, the ruling is like שמואל, not like רב‎ – תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דאמר ליה התם אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה‎ – And even though that אביי there said to רשב"י, ‘how do you dye the תכלת’ – אמר ליה מייתי לן דם חלזון וסמנים ורמינן לה ביורה ושקלינן פורתא בביעתא‎ – רשב"י answered him, ‘we bring the blood of the חלזון and herbs (for dying) and we place it in a pot, and boil it, and we take some of the dye in an egg shell – וטעמינן לה באודרא ושדינן לההיא ביעתא וקלינן להאי אודרא בנורא – And we test it by dyeing a piece of wool and we throw away that egg with the dye that is inside it and we burn the wool in fire – משמע דבעינן צביעה לשמן – It is apparent that we require that the dyeing of תכלת be לשמן‎ – תוספות responds: צריך לומר דאביי לא קיבלה דאיהו לא בעי לא עיבוד ולא טוייה ולא צביעה לשמן : It will be necessary to say that אביי did not accept what רשב"י told him about making תכלת, for according to אביי there is no requirement of לשמה neither by עיבוד of the hides, nor by spinning of ציצית, and not by dyeing of תכלת‎. S UMMARY תוספות rules that the הלכה is like רשב"ג that we require עיבוד לשמה (and it is in accordance with רבא who maintains הזמנה לאו מילתא היא). T HINKING IT OVER תוספות had two contradictions of הילכתא אהילכתא; one concerning רבא, and the other concerning רב‎. Regarding the רבא contradiction, תוספות remained adamant that the הלכה is like רבא (and not like אביי), however regarding the רב contradiction תוספות simply said that here the הלכה is not like רב, contrary to the rule of הלכתא כרב באיסורי‎. Why the difference in these two cases?

מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק‎—We increase their value up to a Tarp’ik O VERVIEW The ברייתא stated that even though we are not supposed to redeem things (from נכרים) for more than their value, nevertheless we can pay up to a טרפעיק more in order to redeem them. There is a dispute between רש"י and תוספות as to what we are redeeming for an extra טרפעיק‎. ------------------------------- מתוך פירוש הקונטרס משמע דקאי גם אספרים‎ – From the content of sרש"י' explanation it seems that this ruling applies also to ספרי תורה‎ – וקצת תימה דאיך משוה הש"ס ספרים שדמיהן יקרים‎ – And it is slightly puzzling how the גמרא can compare ס"ת, which are expensive – להעלות כדי טרפעיק כמו בתפילין ומזוזות – To raise the payment only up to a טרפעיק, just like תו"מ, which cost much less – לכך נראה דקאי אתפילין ומזוזות: Therefore it seems to תוספות that this addition of only a טרפעיק is regarding תו"מ, however for a ס"ת it would be a greater amount. S UMMARY According to רש"י even for a ס"ת one may pay up to a טרפעיק more, however according to תוס' the addition of (just) a טרפעיק is regarding תו"מ only. T HINKING IT OVER Seemingly תפילין are more expensive than מזוזות, so why is תוספות agreeing that we are מעלה the same טרפעיק for both תפילין and מזוזות‎?!

מתני' המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. בגמרא איכא תרי לישני בטעמא דהא מתניתין חד מפרש לה מתניתין משום קלקולא וחד מפרש לה משום פריצותא. רבי יהודה אמר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר. פירש דרבי יהודה סבר כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כדאיתא בגמרא ולפיכך לא יחזיר, דרבי יהודה אית ליה דטעמא משום פריצותא וכל שנדרה נדר שאין לו הפרה איכא פריצותא, ולפיכך לא יחזיר משום ונוסדו [בנדפס: ונוסרו] כל הנשים. אבל שלא ידעו בו רבים אין בו פריצות כל כך ומחזיר שאין צריך חקיקת תם כגון נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה וחזר דאינו יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה, וכן נראה שהשיבו בירושלמי, ובתוספות פירשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר כגון שנדרה את שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר בשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמת כן גירש אלא עילה מצא לגרש דתניא בתוספתא איזהו נדר שאין צריך חקירת חכם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כוסי והכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה, ונראה דלישנא דתוספתא הכא לאו דוקא קונם אשתי נהנית לי דהא אמרינן דבנדה הוא לכולי עלמא יחזיר ומילתא פשיטא היא וכדאמרינן עלה בגמרא פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג וליכא דוכתא לפלוגתא בכי הא אלא קונם שאין הבעל נהנה לי שגנב את כיסי ושהכה את בני קאמר ומשום דעיקריה דהאי נדר בהאי לישנא קאמר ליה בנדרים בפירושא דארבעה נדרים התירו חכמים הביאו כאן בהאי לישנא, והכא לאו דוקא. כן נראה לי.

רבי אליעזר אמר לא אסרו זה אלא מפני זה פירוש רבי אלעזר לית ליה טעמא דפריצות אלא משום קלקול וכל שצריך חקירת חכמים אינו יכול לקלקלה דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כדאיתא בגמרא.

ספר תורה תפלין ומזוזות שכתבן מין ישרפו כתבן גוי יגנזו נמצאו ביד מין יגנזו ביד גוי יראה שקורין בו וכבריתא ששנינו לוקחין ספרים מן הגוים בכל מקום ובלבד שיהו כתובים כהלכתם ואין חוששין שמא כתבו גוי דמילתא דלא שכיחא היא ומ"מ כתבו גוי יגנז כמו שכתבנו אלא שאם כתבם גר שחזר לסורו אם שלא מחמת יראה חזר הרי זה מין וישרף ואם מחמת יראה חזר קורין בו נשים ועבדים וקטנים וישראל משמד ומסור דינן כגוי וכל שנמצא בידם קורין בו וכל שכתבו הם אין קורין בו אלא יגנז שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומתוך שהנמצא ביד גוי קורין בו הוצרכו לומר במשנתנו שאין לוקחין אותם ביתר מכדי דמיהם שמא מתוך כך ירגילו עצמם בגניבתם ומכל מקום אם עולה ביתר מדמיהם דבר מועט רשאי הואיל ואין היוקר שבהם נכר ושיערו בה עד איסתירא שהוא סלע מדינה לסלע צורי שהוא שמינית שבו שמכיון שעבר תחום השתות ריחוק הנכר אין זה יוקר הניכר ומכל מקום כל שיכול לנכות בדמיהם יעשה ובלבד שלא יזלזלם בפני הגוי שמא יכעס הגוי על זלזולו ויזלזל הוא ביותר ממנו כנגד המשחיתים מעשה היה בסוחר אחד גוי שהביא שק מלא תפלין לפני אחד מחכמי התלמוד וכדי להוזיל לו מקחו אמר לו תמכרם זוגות זוגות כאדם המוכר תמרים ואימלי זיהרא ר"ל נתמלא כעס ושדנהו בנהרא אמר לא הוה מיבעי ליה לזלזולינהו באפאי כולי האי:

תפלין שחיפה קציצתן בזהב פוסל וכן אם טילא עליהן ר"ל על קציצתן עור בהמה טמאה אבל בעור בהמה טהורה אע"פ שלא נתעבד לשמה כשרה אלא שעור הרצועה צריך עבוד לשמה ויש פוסקים בזו כרשב"ג שאף עור הקציצה צריך עבוד לשמה וכן כל שכתבן על קלף שלא נתעבד לשמן פסול כספר תורה:

המשנה התשיעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו הרבים לא יחזיר ושלא ידעו בו הרבים יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר אמר ר' אלעזר לא אסרו אלא מפני זה אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירוה מפני תקון העולם אמר הר"ם מי שגירש את אשתו משום חשד חשדה בדבר ערוה או בסבה שהיא נדרנית הנה אין מותר לו להחזירה אבל נאמר לו כשתרצה לגרשה על אחד מאלו הפנים לא תוכל להחזירה לעולם ולא תותר לך מאחר אלו הגרושין עד שיסיר כונתו ממנה ויגרש אותה גירושין גמורים לפי שאולי ישאר בו רושם כאשר תהיה נשאת לאיש אחר ולא יתפרסם לו הסבה אשר גרשה בעבורה ויאמר האיש הראשון לו ידעתי שהענין כן ושהיא לא תתמיד על זה הפועל לא גרשתיה נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולזה נאמר אלו הייתי יודע שהמוציא שם רע או משום נדר אינו מחזיר לעולם ור' יהודה יאמר כאשר נדרה נדר שידעו בו רבים ולא פחות מעשרה וכאשר התפרסם אצל עשרה או יותר הנה היא פרוצה בנדרים ור' מאיר אומר אם היתה השבועה אשר שבעה היא עצמה צריך חקירת חכם לא יחזיר לפי שאם יגרשנה ויהיה נשאת לאיש אחר ואחר ישאל האיש הראשון הדין ויאמרו לו שזאת השבועה יש לה היתר הנה יאמר לו ידעתי שיש לה היתר לא גרשתיה אבל הייתי מוליך אותה ויתירו לה לפי שר' מאיר סבר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל ולזה הודיעהו שלא יחזיר ור' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וההקש היה נותן שיחזיר אם הוא צריך חקירת חכם לפי שאנחנו נאמר אולי לא ידעת שיש לנדרה היתר אצל ב"ד הייתי מוליך אותה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סבר לה אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא אסור עליו שיחזיר כאשר נדרה נדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת הכם אשר אפשר שיאמר אחר שנשאת לאיש שני ולא יקבל ממנו שהיא פרוצה בנדרים לו ידעתי שהוא כן לא גרשתיה לפי שהייתי מיפר נדרה אשר נשבעה והוא אצלי לפי שאינו צריך לחקירת חכם והלכה כת"ק אשר אמר לא יחזיר על אי זה פנים שתהיה השבועה מפני תקון העולם ר"ל לא יבטל הגט למפרע כמו שביארנו עוד יצא מזאת המשנה הפרש אחר כאלו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ר"ל כי כאשר נשבע שאפשר לו שיגרש אשתו ושלא יהיה בינו ובינה אישות כלל ויגרש אותה מפני השבועה או רצה שיתיר נדרו ויחזירה ולזה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי במעשה ציידן ואמרו על זה ההבדל האחרון מפני תקון העולם שאין בענינו מהזרות תקון העולם ולזה יחזיר והוא ענין אמרם אין בו מפני תקון העולם:

אמר המאירי המוציא אשתו משום נדר יש מפרשים מפני שהיא רגילה הרבה בשבועות ונדרים ואין צורך בכך אלא מפני נדר שנדרה עכשו וכן משום שם רע ר"ל מפני שחשודה בדבר עבירה מצד קול שיצא עליה עכשו לא יחזיר ופירשו בגמרא על טעמו של דבר זה שתי סברות הראשונה משום דחיישינן לקלקולא כלומר שמא היום או מחר תנשא לאחר וכשהוא מתמיה על זה שנושאה ונדריה עליה אומרין לו שכבר הותר נדרה על ידי חכם ועכשו נוכחת שאינה נדרנית וכן בשם רע שנתברר לו שאותו שם רע שקר היה ואף עכשו נעשית צנועה עד שאין לשון הרע שולטת בה ואף הוא אומר אף אני לא גרשתיה אלא מטעם הנדר או השם רע ואלו הייתי יודע שהנדר הוא דבר שיש לו מתירין או שיתברר לי מאותו שם רע שגרשתיה עליו שהם דברים שאינן אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא שהגט לא נתן אלא על דעת זה והרי הוא בטעות ומתוך כך תקנו שכל שמוציא משום נדר או משום שם רע לא יחזיר אפי' נמצא השם רע בטל או הנדר נתר ומעתה גומר ומגרש על כל פנים ואין בידו עוד לקלקלה ואין אנו צריכים להודיעו תקנה זו בשעת הגט שתקנת חכמים קול יש לה ואע"פ שאמרו בגמרא לפיכך אומרין לו הוי ידוע שהמוציא כו' לא יחזיר לרוחא דמילתא אמרוה אלא שלטעם זה כל שגרשה בסתם יכול להחזירה ואפי' יצא עליה קול שהיא נדרנית או שאינה צנועה שמכל מקום מאן מוכח שמשום נדר או שם רע הוא מגרשה ואע"פ שהבריות מרננות עליו שכן מכל מקום הואיל והוא לא גלה אין דנין אחר לשון הבריות ולא אחר האומד מעתה אין התקנה שלא להחזיר אלא כשאמר לה בשעת גירושין שמשום נדר או משום שם רע הוא מוציאה וכן לדעת זה אין אנו צריכים לומר לו שיודיענה שעל דבר זה הוא מגרשה:

והסברא השנית הוא שלא נאמר כן מחשש קלקול אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך כל שיוצא עליה קול שהיא נדרנית או פרוצה בעריות עד שהבריות מרננות שמתוך כך הוא מגרשה אינו רשאי להחזיר שמתוך שיהו יודעות כך יזהרו שלא להרגיל עצמן בנדרים או להביא עצמן לידי חשד ואפי' לא אמר לה שעל דעת כן הוא מגרשה וכן לדעת זה תקנו עוד בה שיאמר לה בשעת הגירושין בפני הכל הוי יודעת שמשום דבר זה אני מוציאך כדי לפרסם את הדבר לאחרות ומכל מקום אף אם לא אמר אינו רשאי להחזירה:

ואחר שידעת היוצא לנו מבין שני טעמים אלו צריך שתדע שגדולי הפוסקים פסקו כלשון ראשון ואין התקנה אלא כשאמר לה כן וכן אין אנו אחראין שיאמר לה ר"ל על דבר זה אני מוציאך אלא שגדולי המחברים מרכיבין את שתיהן ומצריכים שיאמר לה כך כדי ליסרה כלשון אחרון וכן כתבו שאומרין לו שידע שאינו מחזירה ואח"כ פירשו הטעם וכתבו מפני מה לא יחזירנה גזירה שמא תנשא ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים ונמצא הגט בטל אלמא שהם פוסקים כשתי הלשונות להחמיר שלא להחזיר אף בלא אמר לה ושנזקיקהו לומר לה כן כדי ליסרה כלשון אחרון ושאנו צריכים לגלות לו שאין בידו להחזירה מחשש קלקול והדברים מתמיהים ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ועיקר הדברים כדעת ראשון ואע"פ שהוא לישנא קמא הואיל ור' מאיר שהוא שותף במחלקת משנתנו העיד ואמר מפני מה אמרו ואע"פ שמכל מקום דעתו הוא דמשום קלקולא וכו' והיאך אדם מעיד לעצמו מ"מ אלו לא כיון להודיע אלא את דעתו היה אומר מפני מה אני אומר ומאחר שאמר מפני מה אמרו אף לדעת חכמים אמרה ועוד דסוגיא דלקמן דאקשינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן אליבא דלישנא קמא איתמר ועוד ראיה לדעתי שהרי ר' מאיר ור' אלעזר אין בדבריהם מחלקת שמחשש קלקול הוא ומתוך שדברי שניהם מחשש קלקול ודברי ר' יהודה משום פריצות נחלקו האמוראים בדברי חכמים אם טעם שלהם משום קלקול אם משום פריצות ומאחר שר' מאיר ור' אלעזר סוברים מחשש קלקול ניחא טפי לאוקומי טעמא דרבנן בהכי:

ומעתה הלכה כתנא קמא דמתניתין וכטעם ראשון ואין בה חלוק בין דבר שידעו בו רבים לשלא ידעו בו רבים ובין דבר שצריך חקירת חכם לשאינו צריך אלא בכלם לא יחזיר אלא שאם עבר והחזיר לא נתברר דינן בכאן ובשני של יבמות כ"ה א' שאלו והעלו בה שאם כנס לא יוציא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי המפרשים מפקפקים לומר שלא נאמרה שם אלא ללישנא בתרא האמור כאן וכמו שאמרו שם התם ר"ל בנטען לאשת איש אלומי אלמיה לקליה ומתוך כך אם כנס יוציא הכא מיקם קם ביה בקלא וליתיה כלומר שחקר הדבר ואינו כלום והילכך לא יוציא וללישנא קמא דחיישינן לקלקולא כל שכן דאיקם ליה בקלא מצי לקלקולה ולדעתם אין הדבר ברור ומחמירין בה אלא שמ"מ חכמי הדורות כתבוה כדעת ראשון וחשש קלקול כבר נעשה בן הראוי לי אחר שהוא יודע שאסור לו להחזירה לכתחלה ואין לומר אלו הייתי יודע שכן הייתי כונסה שלא להוציאה שאין אדם מגרש על דעת חזרה באיסור סופרים וכן הדברים נראין:

וזהו ענין משנתנו לדעת ת"ק שהלכה כמותו אלא שר' יהודה ור' מאיר מחדשים בה דברים והוא שר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים ר"ל שהודר ברבים לא יחזיר ופירשו בגמרא שר' יהודה מפרש משנתנו בנדר שיהא מטעם שני ר"ל שלא יהו פרוצות בעריות ולא מטעם קלקול ומעתה הודר ברבים שהוא חמור ואין לו הפרה ומצד שהוא סובר שכל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא יחזיר שבנדר חמור כל כך איכא פריצותא הא בשלא הודר ברבים הואיל ויש לו הפרה אין כאן פריצות כל כך ויחזיר ומ"מ בעריות אינו חולק כלל דבכולהו גוני איכא פריצותא ומכל מקום אביי ורבא פירשו טעמו של ר' יהודה משום קלקולא וכמו שמפורש שם אלא שעקר הדברים דר' יהודה לא חייש לקלקולא ומעתה אין אומרין מדר' יהודה נשמע לרבנן לדון על דעת רבים לרבנן כהודר ברבים לר' יהודה דהואיל ומשום קלקולא אתינן עלה כל שכן דכי אית ליה הפרה מצי לקלקולה ולומר אלו הייתי יודע וכו' אלא יש לפרש נימא איפכא וכשהודר על דעת רבים יחזיר דהא ליכא קלקולא שהרי אין לו הפרה וכשחזר ונשאה ראה וניפס ואיפשר שרוב נדרים לא על דעת רבים ולא ברבים נידרים ויש לגזור מיעוטא אטו רובא ולר' יהודה ולטעם פריצות אין לגזור לא הודר ברבים אטו הודר ברבים דרובא אטו מיעוטא לא גזרינן ומ"מ לרבנן וללישנא דפריצותא אינהו סברי דבכולהו איכא פריצותא:

גמרא והא דתניא קורין בו האי תנא כו' והתיר רשב"ג ליקח ממנו כו' יש לדקדק מאי מייתי מהך ברייתא דהתיר רשב"ג בגר דחזר לסורו דיודע דבעי עיבוד לשמה אעובד כוכבים דלא ידע ודוחק לאוקמי הך דקורין בו נמי בכי האי גוונא בגר שחזר לסורו דמשמע דהני תלתא ברייתות כולה בעובד כוכבים ממש איירי ויש ליישב דלרבן שמעון בן גמליאל נמי בעובד כוכבים (ב) דידעינן ביה דכתבו לשמה קורין בו דהא לית ליה הך דרשה דכל שאינו בקשירה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אמרי לה קורין כו' ואין נראה דרב נחמן קאמר כתבו עובד כוכבים יגנז כו' עכ"ל ר"ל דהא דרב נחמן דקאמר האי אמרי לה קורין בנמצא ואיהו גופיה קאמר בכתבו עובד כוכבים יגנז והיינו טעמא משום דכל שאינו בקשירה כו' כדמפרש לה תלמודא אברייתא דכתבו יגנז ואי הוה ידע תלמודא לפרושי אדרב נחמן בכתבו יגנז בענין אחר משום דבעי כתיבה לשמה לא הוה איצטריך ליה לפרושי אברייתא בענין אחר דהיינו משום דכל שאינו בקשירה כו' אלא דתלמודא דמפרש לה משום דכל שאינו בקשירה כו' אברייתא ה"ה דרב נחמן מתפרש הכי והיינו אפילו כתבו למכור לישראל ודו"ק:

בד"ה והא דתניא יגנז כו' המ"ל דרבן שמעון בן גמליאל כו' אלא מייתי תנא דאיירי בה בהדיא עכ"ל ר"ל דרבן שמעון בן גמליאל לא איירי בהדיא בכתיבה אלא באיבוד ולא בעי למימר נמי דרבן שמעון בן גמליאל היא ומשום איבוד לשמה דבהך דתני יגנז לא תני עיבוד בהדיא אלא כתיבה אבל מהך דתני כל שאינו בקשירה כו' מייתי שפיר אהך דיגנז דהוה מכתיבה לכתיבה ולכך לא קשיא להו לתוס' לקמן דפריך לרשב"ג מעיבוד לכתיבה ולא מעיבוד לעיבוד משום דבהך דהתיר רשב"ג לא הוזכר בהדיא רק כתיבה ודו"ק:

תוס' ד"ה הא דתניא יגנז וכו' עד מצי למימר דר"ש ב"ג היא וכו' ואע"ג דמוקי ההיא דתני קורין כר"ש ב"ג מכל מקום המ"ל ההיא דתני יגנז נמי כר"ש בן גמליאל והא דתני קורין איירי בגד שחזר לסורו כדאוקי לקמן ההיא דרשב"ג וההיא דתני יגנז איירי בעובד כוכבים גמור וק"ל:

ד"ה כל שישנו בקשירה וכו' עד מכלל דאשה כשרה לשון ר"ן מדאצטרכינן להאי דרשא ולא נפקא לן משום דליתנהו בלבישה דנימא כל שאינו בלבישה אינו בעשייה כדאמרינן הכא בתפילין ש"מ דלא דרשינן הכי בציצית ומינה דנשים עושות ציצית אע"פ שאינן בלבישח דדוקא בס"ת ותפילין הוא דנפקא לן מדכתיב וקשרתם וכתבתם וכו' ע"ש:

ד"ה עד שיעבדם לשמן וכו' עד ומסיק שם דנאמן אתה להפסיד שכרך וכו'. אין זה לשון הגמרא שם ממש וע"ש:

בא"ד הכא הלכתא כשמואל וכו' וכאביי ורבא ליכא למימר דהכא הלכתא כאביי דאם כן חוי לח לגמרא להוסיף על הסימן דיע"ל קג"ם וק"ל:

בא"ד וקלינן לאודרא בנורא וכו' פי' שלא יעשו מאותו אודרא תכלת לציצית והוא פסול שלא נצבע לשם ציצית אלא לנסות הצבע אם הוא יפה א"כ ש"מ דבעינן צביעה לשמה ומזה הטעם שדינן ג"כ אותו מעט הצבע הנשאר בביעתא ולא שדינן ליה ביורה כדי שלא יפסול כל מה שביורה ועיין שם פרק התכלת:

ד"ה עיבוד לשמן בעי וכו' עד ולא מסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד וכו' וליכא להקשות והכל טעמא מאי דלא פריך הגמרא מעיבוד לעיבוד משום דהיה יכול לתרץ דנתנו להעובד כוכבים קלפים מוכנים עבודים לשמן והוא לא עשה אלא מלאכת הכתיבה וק"ל:

תוספות בד"ה אמרי לה קורין בו פי' בקונטרס דהו"ל ס"ס כו' ואין נראה דר"נ קאמר כו' דלקמן מפרש טעמא כל שאינו בקשירה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב שאין קושייתם מוכרחת לפי מה שאפרש בסמוך דההיא דתניא רב המנונא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה לאו הלכה פסוקה היא דע"כ פלוגתא דתנאי היא וא"כ לא פסיקא לן דהא דקאמר רב נחמן בכתבו עכו"ם יגנז היינו משום ה"ט לחוד אלא בחדא מתרי טעמי או משום האי טעמא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או אפילו למאן דלית ליה האי סברא אפ"ה א"ש דכתבו עכו"ם יגנז כיון שלא נכתב לשמה וכרשב"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש התוס' עצמן בדיבור הסמוך וא"כ לפ"ז מ"ל שפיר דההיא דאמרי לה קורין בו לית ליה ברייתא דרב המנונא אלא דאפ"ה סובר בכתבו בו יגנז משום דבעי כתיבה לשמה משא"כ בנמצא ביד עכו"ם סובר דקורין בו משום דהו"ל ס"ס כדפירש"י ואף שרש"י ז"ל כתב להדיא דכתבו בו יגנז כדלקמן אם כן משמע לכאורה דאברייתא דרב המנונא קאי אפ"ה אין זה מוכרח די"ל דחד מתרי טעמי נקיט כדפרישית. מיהו התוספות לשיטתייהו כמ"ש בסמוך בד"ה כל שאינו בקשירה כו' מכאן אומר ר"ת א"כ משמע דברייתא דרב המנונא הלכה פסוקה היא ועיין מה שאפרש בסמוך:

בא"ד אלא טעמא דאמרי לה קורין בו כו' שאין דרך עכו"ם לכתוב עכ"ל. וצ"ל דנהי שאין דרך עכו"ם בעלמא לכתוב ס"ת אפ"ה בנמצא ביד מין יגנז משום שדרך מין לכתוב כיון דמחשבתו לעכו"ם. מיהו בנמצא ביד עכו"ם לא חיישינן שמא מין כתבו ואח"כ בא ליד העכו"ם זה כיון דישראל שכיחי טפי ועכשיו נמצא ביד עכו"ם אמרינן כל דפריש מרובא פריש ותלינן דשל ישראל הוא מה שאין כן בנמצא ביד מין לא תלינן ברוב ישראל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מתחילתו כיון שדרכו ליכתוב כנ"ל ודו"ק:

גמרא דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ועכו"ם כו' פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם. לכאורה נראה דהאי דמייתי מוקשרתם וכתבתם היינו לענין עבד אשה וקטן משא"כ לענין מין ועכו"ם בלא"ה פסול כיון דלא נכתב לשמה ואפילו ישראל עומד על גביו נמי לא מהני דהא אמרינן בעלמא עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד שהרי צריך לקדש האזכרות שבהן לשם קדושת השם ואפילו כתב האזכרות סתמא מוכח דפסולין וא"כ פשיטא דלא שייך בעכו"ם כה"ג דאדעתיה דנפשיה קעביד ועוד דבכתבו מין מאי איריא דפסולין ות"ל דישרף כדאמרינן לעיל דאמר ר"נ כתבו מין ישרף. מיהו בהא איכא למימר דדוקא בס"ת קאמר ר"נ כתבו מין ישרף משום דדרכו לכתוב לשם עכו"ם מה שאין כן בתפילין ומזוזות אפי' מין נמי אין דרכו לכתוב תפילין ומזוזות לשם עכו"ם וכ"ב הב"י בטוא"ח (סימן ל"ט שהיא שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש באריכות. ולפי זה א"ש דכייל לברייתא כולהו כהדדי משום דלענין תפילין ומזוזות בכולהו ליכא אלא פסולא בעלמא. מיהו הא דמייתי מקרא דוקשרתם ע"כ לאו אמין ועכו"ם קאי דבהנהו פסול משום שלא לשמה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ א"ש טפי דברייתא דהכא נמי סבר דלא בעי כתיבה לשמה ובהכי א"ש טפי דבכתבו מין נמי קתני פסולין ולא קאמר יגנז דכיון דלא בעינן מחשבה לשמה אפשר דאפילו מחשבת עבודת כוכבים לא פסלה להטעינו שריפה דהו"ל דברים שבלב ואין מחשבה מוציא מידי מעשה כיון דלא אשכחן דבעינן מחשבה לענין כתיבה כן נראה לי ודו"ק:

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא כו' עד אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו. ולפ"ז משמע דברייתא דכתבו עכו"ם אמרי לה קורין בו נמי איירי בגר עכו"ם שחזר לסורו אלא שהמהרש"א ז"ל כתב שזה דוחק ולכך כתב שיש ליישב דלרשב"ג בעכו"ם נמי דידעינן ביה שכותב לשמה קורין בו כיון דלית ליה הך דרשא דכל שאינו בקשירה עכ"ל. ודבריו תמוהין מאד בעיני חדא דבעיקר דבריו שכתב דשייך בעכו"ם כתיבה לשמה כבר כתבתי בסמוך דפשיטא לן בכולא תלמודא דכל היכא דבעינן לשמה פסול בעכו"ם אפילו ישראל עומד ע"ג משום דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואף לשיטת הפוסקים המכשירין בעיבוד של עכו"ם לס"ת אם ישראל עע"ג היינו משום דישראל מסייע בעיבוד ועוד דלשמה דעיבוד אינה אלא לשעה מועטת משא"כ בכתיבת ס"ת ואף לדברי הסוברים דבכתיבה נמי סגי כשאומר בפעם ראשון שכותב לשמו וכ"ש לדברי הסוברים דסתמא דס"ת נמי לשמה קאי אפ"ה לענין אזכרות אליבא דכ"ע צ"ל בפירוש בכל פעם ולקדשו לשם שמים והיאך יעלה על הדעת להכשיר בעכו"ם כה"ג ועוד דאי ס"ד דבעכו"ם נמי כשר אי ידעינן ביה שכותב לשמה א"כ מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי מילתא דרשב"ג בגר עכו"ם שחזר לסורו ואמאי לא מוקי לה בעכו"ם כפשטא דלישנא דקתני מעשה בעכו"ם ולוקמי דידע ביה שכתב לשמה ועוד דמאי דפשיטא ליה דרשב"ג לית ליה דרשא דכל שאינו בקשירה כבר כתבתי דמלשון התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה כל שאינו בקשירה דמכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ושקלו וטרו בהא מילתא ואי ס"ד דלרשב"ג לית ליה האי דרשא מדמכשיר בגר עכו"ם שחזר לסורו ולפי זה ת"ק דרשב"ג נמי סבר הכי וא"כ מאי פסקא דר"ת לפסוק כהאי ברייתא דכל שאינו בקשירה דיותר יש לפסוק כרשב"ג דהלכתא כוותיה ולכמה פוסקים אפילו בברייתא וכ"ש הכא דעשה רשב"ג מעשה וקי"ל מעשה רב וכ"ש דאיכא ת"ק דרשב"ג דקאי כוותיה לכך נלע"ד דרשב"ג נמי אפשר דסבר דרשא דכל שאינו בקשירה ואפ"ה מכשיר בגר שחזר לסורו דכיון דמחמת יראה חזר נמצא דישנו בקשירה דכיון שנתגייר הוא מצווה על הקשירה ומה שאינו עושה הוא מחמת יראה משא"כ במסור ומשומד אע"ג דמצווין אפ"ה לא מיקרו ישנן בקשירה כיון שלרצונו פורק עול המצות מעליו ומשו"ה לא מוקי הש"ס מילתא דרשב"ג אלא בגר שחזר לסורו ולפ"ז אם נאמר דלשיטת התוספות ההיא דכל שאינו בקשירה הלכה פסוקה היא ואם כן ע"כ ת"ק דרשב"ג נמי איירי בגר שחזר לסורו דוקא וכן ברייתא דאמרי קורין בו נמי איירי כה"ג אלא שזה דוחק והנראה בעיני לולא שיטת התוספות דנהי דרשב"ג במעשה שעשה היינו בגר שחזר לסורו אבל ת"ק דרשב"ג דקאמר לוקחין ספרים מן העכו"ם בכל מקום איירי בעכו"ם גמור משום דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה ולית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ותרי קולי אית ליה ובהא דלא בעי כתיבה לשמה איכא ברייתא דלעיל דקאי כוותיה דלא פסיל במין ועכו"ם אלא משום דאינו בקשירה הא משום שלא לשמה לא מיפסלי כמ"ש מיהו האי ת"ק דרשב"ג פליג בהאי דרשא נמי דלית ליה כל שאינו בקשירה ומייתי ראיה מדרשב"ג לענין דלית ליה נמי האי דרשא דכל שאינו בקשירה וסובר הש"ס דגר שחזר לסורו לא מיקרי ישנו בקשירה דלא כמו שכתבתי בשיטת התוספות כנ"ל נכון וכ"נ מלשון הש"ס דקאמר והא דתני קורין בו האי תנא הוא ולא קאמר רשב"ג הוא אע"כ דאת"ק דרשב"ג קאי ודוק היטב ולפמ"ש כאן דאיכא תנא דלא בעי כתיבה לשמה לא תיקשי אם כן למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל במימרא דר"נ דההיא דאמרי לה קורין בו היינו משום דס"ס הוא ולא כתב בפשיטות דלית ליה כתיבה לשמה הא ליתא כיון דהאי דאמר קורין בו לית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ואי אמרת דלית ליה נמי כתיבה לשמה א"כ מאי איריא נמצא ביד עכו"ם אפי' כתבו עכו"ם נמי ומדפשיטא ליה לר"נ בכתבו עכו"ם דיגנז ובנמצא מספקא ליה הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ודוק היטב ובלשון הר"ן מצאתי ג"כ שהתחיל לפרש דהא מילתא אי בעינן כתיבה לשמה או לא פלוגתא דתנאי היא והנראה מתוך פירושו שהיה רוצה להאריך בזה אלא שעיקר דבריו נשמטו מתוך ספרי הדפוסים שלנו ע"ש:

תוספות בד"ה עד שיעבדם לשמן כו' ואע"ג דאמרינן בהתכלת כו' עיין בזה בלשון הר"ן ז"ל באריכות:

בד"ה עיבוד לשמה בעיא כו' ולא מיסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מקשה הש"ס באמת מעיבוד לעיבוד משום דא"ל דמה שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן העכו"ם היינו בידוע שעיבדן ישראל וק"ל:

גמ' ס"ת שכתבו מין ישרף עי' שבת קטז ע"א תד"ה ספרי:

רש"י ד"ה בגר שחזר לסורו עיין רש"י הוריות דף יג ע"א ד"ה א"ל: