Gittin 44a

הכי גרסינן ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו הא דשדה כגון שלוה העובד כוכבים מישראל על מנת שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך והא דקתני פטורה מן המעשר כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו דאע"ג דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות פטורה מן המעשר וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל ואע"פ שלא משכנו העובד כוכבים עדיין בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע:

גבאו העובד כוכבים לעבד:

בחובו שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו:

סיקריקון בשעה שישראל מופקרין להריגה ואמר לעובד כוכבים שא קרקע זו או עבד זה והניחני:

לא יצא לחירות דאונס הוא וליכא למקנסיה:

חייב לעשר עליה דהוי כמוכר:

באנפרות הפסד:

דקא משתרשי ליה הרי נהנה מהם שפורע חובו הילכך לענין עישור חייב במעשר ומיהו גבי עבד קנסא משום מכירה היא וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו ואמאי נקנסיה:

בשלוה על מנת למשכנו כולי‎—When he borrowed with the intent to collateralize it, etc. Overview The גמרא differentiated between עבד (where it is considered as if he was sold) and שדה (where it is not considered as if it was sold), in a case where he borrowed the money with the intent to use them (the עבד or the שדה) as security, but he did not collect the security as collateral. There is a dispute between רש"י and תוספות how to understand this answer. -------------------------------- פירש בקונטרס שאם לא אפרע עד זמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך‎ – רש"י explained (the case of שדה) that the נכרי said to the ישראל, ‘that if I do not repay the loan by this date, come and take this field as collateral and it will be yours’ (this is the meaning of בשלוה ע"מ למשכנו) – וכל זמן שלא בא ישראל ומשכנו הוי בחזקת עובד כוכבים‎ – So as long as the ישראל did not come and take it as collateral (this is the meaning of ולא משכנו), the field is in the possession of the נכרי and it is פטור from מעשר‎ – וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל הואיל ועבר הזמן ולא פרע – And regarding an עבד in the same case, the רבנן penalized the ישראל, since the time of payment passed and he did not pay – ואף על פי שלא משכנו עדיין‎ – So even though the נכרי did not take the עבד as collateral yet, nevertheless the עבד goes out free, תוספות asks on פירש"י: וקשה דהוה ליה למימר אידי ואידי דמטא זמניה – And there is a difficulty with this explanation, for the גמרא should have said; ‘that in both cases the time of payment has arrived’ – תוספות offers his explanation: לכך נראה דאתא לשנויי שנויא קמא הא דמטא זמניה והא דלא מטא זמניה‎ – Therefore it appears to תוספות that the גמרא is coming to reinforce the first answer, that by the עבד it is מטא זמניה (and therefore it is considered a מכירה), and this case by a שדה is where לא מטא זמניה (therefore it is not considered a מכירה) – והא דאקשינן גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו‎ – And this which the גמרא asked on this answer; ‘ is it necessary for the ברייתא to teach us regarding an עבד that if מטא זמניה it is considered a מכירה;’ it is obvious! The גמרא is answering this question; indeed it is מטא זמניה, but we are discussing a case where the ישראל borrowed from the נכרי with the intent to be ממשכן his עבד, but the נכרי did not yet take the עבד as a משכון‎ – דסלקא דעתין כיון דלא משכנו עדיין לא יצא לחירות‎ – So it may have entered our minds that since he was not ממשכן him yet, the עבד should not go free, because he is not yet ברשות הנכרי – קא משמע לן דהואיל ובידו למשכנו דיוצא לחירות: The ברייתא informs us that since the נכרי has the right to be ממשכן the עבד, therefore the עבד goes out free. S UMMARY According to רש"י this איבעית אימא is a new answer (and אידי ואידי דמטי זמניה), however according to תוספות this איב"א is explaining the first answer (הא דלא מטי זמניה וכו') that even though it was לא משכנו, the עבד is freed since it is מטי זמניה‎. T HINKING IT OVER What would be the ruling by a field if it is מטי זמניה and לא משכנו, according to this איבעית אימא; would it be חייב במעשר or not?

המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים‎—One who sells his slave to a gentile PFarhang O VERVIEW רב ruled that if one sells his slave to a פרהנג נכרי, the slave goes out free. There is a dispute between רש"י and תוספות, as to what this means. -------------------------------- פירש בקונטרס מציק ושם עלילות ומכרו לו באותן דמים שהעליל – רש"י explained that פרהנג is a מציק (an extortionist) and he created a libel against the ישראל that the ישראל owes him a sum of money, and the ישראל sold the עבד to the מציק for those monies which the מציק libelously claimed – תוספות asks on פרש"י: וקשה דלא שייך על זה לשון מכירה ולישנא שהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי – And there is a difficulty with this explanation for the expression 'מכירה' (sale) is not appropriate in this case, and the expression, ‘he should have appeased him and he did not appease him’, does not seem to support פרש"י – Another question on פרש"י: ועוד דמדמי למוכרו לשלשים יום‎ – And additionally the גמרא compares the case of מכרו לפרהנג to the case where he sold his עבד for thirty days; according to רש"י what is the comparison?! תוספות offers his explanation: ונראה דהפרהנג נוטל עבדו על כורחו אלא שנותן לו דמים – And it appears to תוספות that the פרהנג takes his slave against his will, however the פרהנג pays him (the ישראל) money (the market value) – לכך פריך דאמאי יצא לחירות כיון דהוי בעל כורחו כמו גבאו בחובו‎ – Therefore the גמרא asks, why should the עבד be freed, since this happened against the sישראל' will; it is like when someone (a נכרי) collects the עבד for a loan that is owed to him, where the ברייתא just ruled that לא יצא לחירות‎ – ומשני דהיה לו לפייס דכיון דנותן דמים ודאי היה מתפייס בדבר מועט – And the גמרא answered that he should have appeased him, for since he is paying money (market price) for the עבד, he surely would have been appeased with something minor – ומדמי לו נמי למוכרו לשלשים יום דאחר שגומר מלאכתו דרכו להחזירו לישראל‎ – And this explains why the גמרא compares it to the case of selling the עבד for thirty days, since after the slave finishes his work for the פרהנג, he usually returns the עבד back to the ישראל‎ – וישראל מחזיר לו הדמים: And the ישראל returns to him his money; therefore it is similar to a temporary sale. S UMMARY According to רש"י, the פרהנג extorts the עבד from the ישראל through some scheme, however according to תוספות the פרהנג coerces the ישראל to sell him the עבד (temporarily) for the market value. T HINKING IT OVER תוספות asks on פרש"י that the לשון מכירהis not שייך here according to פרש"י. However one can argue that according to רש"י that he is willingly giving him the עבד instead the money he is demanding; that is a regular מכירה; however according to תוספות that the פרהנג takes the עבד בע"כ, how is that considered a מכירה (even if he is paying him)?

וכותב ומעלה בערכאות שלהם‎—And he writes and brings it up to their courts O VERVIEW The ברייתא states that if a נכרי forcibly took possession of a Jew’s house and the ישראל is not able to evict him, the ישראל is permitted to take payment from the נכרי for the house and write a bill of sale to the נכרי and he may bring it to the secular courts. There is a dispute between רש"י and תוספות as to what the novelty is in this ruling that he is כותב ומעלה בערכאות שלהם‎. ---------------------------------- פירש בקונטרס אף על פי דחשיבות הוא להן‎ – רש"י explained; even though that by doing this he is giving a recognition of importance to the ערכאות, nevertheless one is permitted to be מעלה בערכאות‎ – תוספות asks on פרש"י: וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן – And there is a difficulty with this explanation, for the משנה rules; ‘any documents which are brought before the secular courts are valid’ – ולא מפלגינן בין לכתחילה בין לדיעבד – And we do not distinguish whether it was done initially or only where it was already done; it is always כשר, so what is the novelty here that he may bring the שטר מכירה to the ערכאות‎?! תוספות offers his explanation as to what the novelty is here: ומפרש רבינו תם דאף על גב דנראה כמקיים המקח שרי הכא‎ – And the ר"ת explained that even though it appears that he is certifying the sale, nevertheless it is permitted here – תוספות responds to an anticipated difficulty: וההיא דפרק קמא דעבודה זרה (דף יג, א) הולכין ליריד של עובדי כוכבים‎ – And that ברייתא in the first פרק of מסכת ע"ז which states, ‘ we go to the fairs of נכרים‎ – ולוקחים מהן בהמה ועבדים מפני שהוא כמציל מידם ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים – And we buy from them animals and slaves, because he is saving it from them, and he may bring the sales document to the ערכאות of the נכרים’ – תוספות replies: התם נמי מקיים המקח ומתפרסם הדבר שמהנה לעבודת כוכבים ואפילו הכי שרי: There too he is certifying the sale and it becomes public knowledge that he is aiding the נכרים, and nevertheless it is permitted because he is מציל מידם. S UMMARY According to רש"י the novelty of מעלה בערכאות is that it is permitted even though that חשיבות הוא להן, while according to תוספות there needs to be some impropriety in the deal, and nevertheless it is permitted מפני שהוא כמציל מידם‎. T HINKING IT OVER 1. We see here and in the ברייתא of ע"ז that one may be מעלה בערכאות, only if it is כמציל מידם; why therefore does the משנה state that (even לכתחילה) the שטרות העולין בערכאות של עכו"ם are כשרין; in what type of case is that? 2. Is the question from ע"ז, apply according to פרש"י as well?

או לאו דוקא‎—Or is it not precise O VERVIEW ר' יהושע בן לוי ruled that we penalize one who sold his slave to a נכרי that he must redeem him (buy him back) and pay up to a hundred times his sale price. The גמרא asked did ריב"ל mean precisely that he is obligated to redeem him for up to a hundred times his sale price, or perhaps he was not precise. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of לאו דוקא‎. ------------------------------- פירש בקונטרס דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר‎ – רש"י explained that לאו דוקא means that we do not penalize him that much to actually pay a hundred times his value, but rather ריב"ל exaggerated – תוספות asks on פרש"י: וקשה דאם כן איזה שיעור יהיב‎ – And there is a difficulty with this פרש"י, for if indeed it is so that he is not required to redeem him for a hundred times, so what maximum amount is given that he is required to redeem him – דאכתי לא ידע ההיא דקונסין אותו עד עשרה דנימא ביה ההוא שיעורא‎ – For as yet the גמרא did not know that other ruling that we penalize him up to ten times his value, so we should use that limit – תוספות offers his explanation: ונראה לפרש או לאו דוקא אלא אפילו ביותר ממאה קנסינן ליה עד דפריק – And it appears to תוספות to explain 'או לאו דוקא' to mean not precisely a hundred, but rather we penalize him even for more than a hundred times his worth until he redeems the slave, no matter at what price. This explanation – כענין שפירש בקונטרס באיכא דאמרי – Is similar to how רש"י explained 'או לאו דוקא' in the איכא דאמרי version of ריב"ל – ומייתי מבהמה דקונסין אותו עד עשרה בדמיה אלמא לאו דוקא – And the גמרא cited from the ברייתא of בהמה where we penalize him up to ten times its value, indicating that ten times is לאו דוקא‎ – דהוא הדין טפי כדקאמר הכא עד מאה גבי עבדים והוא הדין דהכא לאו דוקא: For the law requires that he redeem the בהמה for more than ten times, as ריב"ל stated here regarding slaves that it is up to a hundred times, so just as by a בהמה ten times is לאו דוקא, so the same rule applies here by an עבד that a hundred times is לאו דוקא‎. S UMMARY According to רש"י, the meaning of לאו דוקא is that it can be less than one hundred times, and according to תוספות it means even more than one hundred times. T HINKING IT OVER תוספות cites the resolution the גמרא attempted to make on the query of דוקא או לאו דוקא‎. Why did תוספות find it necessary to do so? Is there a difficulty with the answer according to תוספות, but not according to פרש"י‎?

התם דאיסורא דאורייתא‎—There it is a Torah prohibition O VERVIEW ר' ירמיה posed a query what is the rule if a person sold his slave to a נכרי and died, do we penalize the son that he is required to redeem the slave from the נכרי, or not. The גמרא says (even) if we assume that in the case where a person made a מום in a בכור, and died; we penalize the son (and do not permit him to slaughter it and eat it), nevertheless we cannot assume that the same law applies here by עבד, because by the בכור the father transgressed an איסור מה"ת, however here selling a בכור to a נכרי is only an איסור מדרבנן‎. Our תוספות suggests that there were more options to consider. ------------------------------- ובפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לד, ב) גבי צרם אוזן הבכור קאמר‎ – And in פרק כל פסולי המוקדשין, regarding the case where one nicked the ear of a בכור (making it into a בעל מום) and died, the גמרא there states – דליכא למיפשט מהכא דשאני עבד דמפקע ליה ממצות – That we cannot resolve the case of בכור from the case of עבד that we penalize the son, for an עבד is different and stricter than בכור, since by selling him to a נכרי, you remove him from observing the מצות, so – אם כן הוה מצי למימר הכא‎ – Therefore the גמרא could have said here (also) the opposite – אם תימצי לומר דהתם לא קנסו הכא קנסו משום דמפקע ליה ממצות‎ – Even if we assume that there by בכור they did not penalize the son, nevertheless here by עבד they did penalize the son because he removed him from מצות‎ – וכן התם הוה מצי למימר איפכא כי הכא: And similarly there in בכורות, the גמרא could have said the opposite as the reasoning is here that בכור is stricter than עבד‎. S UMMARY בכור has a strictness over עבד that it is a דאורייתא and עבד has a strictness over בכור because he is מפקע the עבד from מצות‎. T HINKING IT OVER 1. Did תוספות mean that in each מסכת the גמרא should have only said the opposite of what it said, or should the גמרא also have said the opposite of what it said? 2. Is there any reason why indeed the גמרא did not mention (in either מסכת) that we cannot derive one from the other, even if we assume the opposite of what the גמרא assumes in each מסכת (as תוספות suggests)?

ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

ומעלה בערכאות שלהן פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

דוקא או לאו דוקא פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

היה ישראל זה חייב לגוי וגבה ממנו עבדו בחובו שלא ברצונו או שלקחוהו ממנו סיקריקון והוא זמן ששונאיהם של ישראל מופקרין להריגה ובאו עליו מהם ופדה עצמו בעבד זה בכל אלו לא יצא לחירות ושמא תאמר בחובו מיהא הרי אמרו במי שאנסו מבית המלך את גרנו שאם באנפרות ר"ל דרך גזל ובלא טענה וזהו לשון אנפרות ר"ל אין פה ראיה אינו חייב לעשר עליהם ממקום אחר והרי הפסידם אבל אם לקחוה בחובו הרי זה כמוכר וחייב לעשר עליהם ממקום אחר לענין מעשר כל שנשתרש לו ונהנה ממנו ודאי חייב במעשר אבל בעבד אין תכלית הענין אלא קנס על שמכרו לגוים וזה לא ברצונו מכר ומ"מ כל שמכרו הוא אפי' לאפרהנג גוי ר"ל עבד המלך וממונה שלו אע"פ שהוא כמוכרח יצא לחירות שמ"מ היה יכול לפייסו ממקום אחר:

מכרו לגוי לזמן כגון לשלשים יום שנמצא מפקיעו מן המצות אותו זמן או שמכרו חוץ ממלאכתו כלומר שלא ישתעבד בו בחוץ מדעתו שעכשו הפקעת מצות תלויה ברצון העבד או שמכרו חוץ מן המצות כלומר שלא יהא יכול להפקיעו מן המצות או חוץ מן השבתות וימים טובים כדי שלא יזלזל בהם אלא שהפקיעו שאר מצות כל אלו ספק אם יצא לחירות אם לאו ואם תפש העבד לרבו כדי דמיו לפדות עצמו בהם אין מוציאין מידו זה שכתבנו במכר עבדו לגוי לא סוף דבר לגוי אלא אף לגר תושב אבל מכרו לכותי עד שלא נעשו כגוים גמורים או לישראל משמד הרי זה ספק וכותי משנעשו כגוים גמורים אין ספק שדינו כגוי:

הפיל העבד עצמו לגייסות צריך לו שישתדל להוציאו בכל צד שיוכל ואם אינו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר לו ליטול דמיו ולמכרו לכתחלה הן מזה שהוא תחת ידו הן מאחר וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם וכן בזו שאמרו שהמוכר בית לגוי בארץ ישראל ר"ל לאחד מעובדי האלילים דמיו אסורים מתורת קנס על שנתן לעובדי האלילים חנייה בקרקע מכל מקום אם אנסוהו לו ואין יכול להוציאו בשום צד מוכרו לכתחלה ונוטל דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם:

כבר ביארנו במוכר עבדו לגוי שקונסין אותו עד עשרה בדמיו מכל מקום במוכר בהמה גסה לגוים שהוא אסור כמו שביארנו במסכת ע"ז קונסין אותו לפדותה הימנו עד מאה בדמיה ר"ל אם לא רצה הגוי לקבל פחות ומשם ואילך אין קונסין אותו ושאלו בסוגיא זו טעם הבדל שביניהם ואמר בתחלה משום דעבדא לא הדר ליה כלומר שהרי יצא לחירות אבל בהמה חוזרת לו וחזר והקשה ואי משום הא דיו שתקנסהו במעט יותר מבעבד ודיו שתקנסהו באחד עשר בדמיה אלא שחזר ופירש דעבד מילתא דלא שכיחא הוא ודיו בעשרה בדמיו ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שקנסות אלו אין מגבין אותם בחוצה לארץ שאין דנין דיני קנסות בבבל אלא שיש חולקים לומר שמאחר שקנסות אלו מתורת איסור אנו באים עליהם מגבין אותם אף בחוצה לארץ אלא שמ"מ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אלא שיעשה על ידי חכמים ויראי שמים מכיון שביארנו שלא אמרו במוכר עבדו לגוי לפדותו עד עשרה בדמיו אלא מתורת קנס אם מכר עבדו ומת אין קונסין בנו אחריו וכן כהן שצרם אוזן בבכור כדי לעשותו בעל מום שקנסו אותו שלא ישחט עולמית אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן אם כיון מלאכתו במועד שאמרו במקומה לאבדה הימנו אם מת לא קנסו בנו אחריו וכן מה שאמרו שדה שנתקווצה בשביעית ר"ל שניטלו קוציה תזרע למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה שיהא ראוי לקנוס עליה אבל ניטייבה ר"ל נזדבלה או נידיירה ר"ל שהעביר עליה דיר של בהמות לזבלה שבאלו קנסוהו שלא תזרע אף למוצאי שביעית אם מת בנו זורעה וכן טימא טהרותיו של חברו שהוא היזק שאינו נכר ולא שמיה היזק אלא שמתורת קנס חייבוהו לשלם אם מת לא קנסו בנו אחריו וכבר ביארנו ענין כלם יותר בשני של מועד קטן ובמסכת יבמות מ"ח ב' אמרו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגוים:

כבר ביארנו במשנה שהמוכר את עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שקנאו לגופו מ"מ יש למדים מסוגיא זו שכל שהוא אומר שטעה וסבור היה על אותו לוקח שבארץ ישראל היה דר אם הדבר מוכיח שכן לא יצא לחירות והוא שאמרו שאם כתב בשטר לפלני אנטוכי אם אין לו בית בארץ ישראל אע"פ שיש לו שם אושפיז קבוע שהוא נכנס ויוצא שם תמיד יצא לחירות הא אם יש לו בית בארץ ישראל לא יצא סבור היה שידור שם ואם כתב לו לפלני שבאנטוכיא אפי' היה לו בית בארץ ישראל יצא שהרי כתב לו שבאנטוכיא שהיא חוצה לארץ כתב לו לאנטוכי השרוי בלוד אפי' לא היה לו בית או אפי' אושפיז קבוע לא יצא לחירות הואיל וכתב לו שהוא שרוי בלוד שהוא מארץ ישראל ומ"מ יראה שדברים אלו כלם לדברי רשב"ג נאמרו ואין הלכה כן והראייה שהרי ביארנו שהלוקח אנו קונסין ומה לנו בכונת המוכר ושמא תאמר וא"כ רשב"ג היאך אמרה שמא הוא חולק לומר שקונסין את המוכר להחזיר דמיו:

בד"ה או לאו דוקא כו' ומייתי מבהמה כו' אלמא לאו דוקא דה"ה טפי כו' עכ"ל דלפרש"י איכא לפרושי בפשיטות דבשני הלשונות מייתי ליה דמשמע ליה דההוא דר"ל דוקא הוא וא"כ ע"כ הך דריב"ל לאו דוקא אבל לדברי התוס' ליכא לפרושי הכי בלישנא קמייתא דהוא שואל אלאו דוקא ואפילו ביותר ממאה והוא השיב לו דלאו דוקא אלא בפחות ממאה ולכך הוצרכו לפרש בע"א דהשיב לו כיון דע"כ דהך חדא לאו דוקא אידך נמי לאו דוקא וכן יש לפרש באיכא דאמרי לדברי התוס' ודו"ק:

ע"א גמ' התם הוי ליה לפייס ולא פייס ע"כ צריך לפרש דהתם איירי כגון שיש לו ממון אחר במה לפייס ולא פייס ולכך יצא לחירות ובברייתא דלעיל דקתני גבאו בחובו וכו' לא יצא לחירות איירי שלא היה לו ממון אחר לפייס העובד כוכבים בחובו ולכך לא יצא לחירות כצ"ל לפי' הקונטרס דאל"כ תקשי בברייתא דלעיל נמי נימא דהיה לו לפייס ואפשר שלזה כיונו התוס' במה שכתבו בד"ה המוכר עבדו לפרהנג על פי' רש"י ועוד דלישנא דהיה לו לפייס ולא פייס לא משמע הכי דהלשון משמע דהיה לו לפייס עכ"פ מה שאין כן לפי' רש"י דצריך לפרש דהיה לו ממון אחר לפייס וק"ל:

רש"י ד"ה ומעלהו כו' אע"פ דחשיבות הוא להם ר"ל והיה לן לאסור משום דמיקר שם עבודת כוכבים כמו בהולך לדון לפני ערכאות של עובדי כוכבים:

תוס' ד"ה בשלוה על מנת למשכנו וכו' עד לכך נראה וכו' וא"ת היא גופא תקשי למה לא אמר גמרא עוד שנויא אחרינא אידי ואידי דמטא זמניה וכשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ולכך פטור ממעשר כל זמן שישראל לא בא ומשכנו וגבי עבד קנסוהו רבנן כפרש"י י"ל משום דגמ' ס"ל דבהאי גוונא אפי' גבי שדה חייבת במעשר דכיון דמטא זמניה אם כן הוא של ישראל בהחלט וק"ל:

ד"ה וכותב ומעלה וכו' עד וקשה דשטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים מכשרינן כצ"ל ולא מפלגינן בין לכתחלה בין לדיעבד וכו'. ר"ל ואי הוי כפירוש רש"י דכשנותנים להם שטר לחתום הוה להם חשיבות היה לן לאסור לכתחלה לכל הפחות משום דמיקר שם עבודת כוכבים:

ד"ה התם דאיסורא דאורייתא וכו' וכן התם הוי מצי למימר איפכא כי הכא. לאו דוקא כי הכא אלא ר"ל דהוה מצי למימר התם את"ל גבי עבד לא קנסו משום דאיסורא דרבנן הוא אבל גבי כרם הוי איסורא דאורייתא וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג ואב"א בשלוה כו' דאע"ג דמטא זימניה הוי בחזקת העכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי מחוסר גוביינא שייך בקרקע כיון דמדינא קנויה לישראל כיון דמטא זימנא א"כ הרי היא שלו ואמאי פטור ממעשר ודוחק לאוקמי שגדלו הפירות ברשות העכו"ם דלא מטא זימנא אלא דעכשיו לאחר שגדלו והגיעו לעונת המעשרות ביד עכו"ם מטא זמן הפרעון מש"ה פטור כיון שבשעת חובתה היתה פטורה ומכ"ש דא"ל הכי לפמ"ש התוספות לקמן דף מ"ז בד"ה אמר רבה דבלא"ה איירי ברייתא דהכא פטורה ממעשר בסוריא דוקא ובסוריא אמרינן להדיא במסכת מעשרות דכל שבא לעונת המעשרות ביד עכו"ם פטורה כשלקחה ישראל אח"כ אלא שנראה דוחק לפרש כן שיטת וסתימת לשון רש"י ז"ל ועוד דא"כ מאי איריא לוה אפילו במכירה נמי שייך האי דינא כדפרישית לכך נלע"ד דרש"י ז"ל סובר דלא מהני כלל תנאי דאי לא אפרע לך יהא חלוט לך אלא כשהיא משכונא מוחזקת דאל"כ לא קנה ובהכי הוי א"ש טפי דאף למאי דאוקי בפסחים בפ' כל שעה מתני' דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו אפ"ה מוקי לה נמי בהרהינו אצלו ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם איירי במטא זימנא וכבר כתבתי לעיל בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי דשיטת רש"י ז"ל נוטה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הוא במשכון מטלטלים כ"ש במשכונא דקרקעות דשייך יותר דין אסמכתא כמו שכתב הש"ך בח"מ סימן ע"ג באריכות ואף לפמ"ש בסמוך בשם גדולי הפוסקים דאין דין אסמכתא בעכו"ם מישראל וה"ה להיפך נראה דהיינו כשהוא מוחזק דבר זה צריך ביאור גדול כמו שהאריכו ה"ה והכ"מ בפרק י"א מהלכות מכירה ובטוח"מ סימן ר"ז ובש"ך סימן ע"ג וכמו שכתבתי כנ"ל נכון וברור:

בד"ה חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך כו' שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא פשיטא בכולא תלמודא דעכו"ם לא קנה עבד לגופו ואם כן במאי קנה הוולדות אם לא שנאמר כיון שמסרו לשפחתו ממילא הם נקנין לו אלא שהתוספות כתבו לעיל בשמעתין דמוכר עבדו לעכו"ם לא קניא ליה עכו"ם לוולדות ובאמת צריך לי עיון דמהיכא תיתי יהיו הוולדות לישראל כיון שעכו"ם מוסר לו שפחה שהיא שלו לגמרי ובתר דידה שדינן להו א"כ אין לישראל זכות בוולדות על ידי העבד וצ"ע ויש ליישב:

גמ' מכר עבדו ומת עיין תבואות שור סימן לט סק"ז: