Gittin 43b

ואין אני קורא בה אשת שני מתים לומר חציה היתה לזה וחציה לזה ומכח שניהם היא באה ואמרי' ביבמות (דף לא:) ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת אחד מהם וגו' (דברים כ״ה:ה׳) מי שעליה זיקת יבם א' ולא שעליה זיקת שני יבמין וזו ע"י מאמר לא יצתה מזיקת יבום הראשון כולה ובמקצתה חל עליה זיקת יבום השני אבל הכא לא זיקת שנים עלה דחד מנייהו קדושין גמורים ודאידך לאו כלום ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מנייהו הוו קדושין והשתא דמתו להו מתיבמת ללוי ממה נפשך כו':

וחזרה ונתקדשה לשמעון ולאו משום אחיו נקט ליה:

פקעו קדושי ראשון אפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד:

גמרו קדושי ראשון ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה:

לא יומתו כי לא וגו' ומוקמינן לה בחציה שפחה וחציה בת חורין וס"ל דה"ק אינן חייבין מיתה משום א"א כי לא חופשה לאחר קידושין הא חופשה לבתר הכי יומתו דהוי לה אשת איש גמורה:

ה"נ הא חופשה בתר אירוסין יומתו וכי קידושין ראשונים כלום היו:

אלא מאי אית לך למימר דוקיא דקרא הכי משמע:

הא חופשה וחזרה ונתקדשה יומתו אם ניאפה עם אחר:

ואין אני קורא בה אשת שני מתים—And I do not call her the wife of two dead men O VERVIEW רב חסדא ruled regarding a woman who was half-slave and half free, and she received קידושין from ראובן and then she was freed completely and married שמעון (who is the brother of ראובן) and then ראובן ושמעון both died childless, this widow may receive יבום from לוי (the brother of ראובן ושמעון) and she is not considered a wife of two מתים (who is not eligible for יבום). ------------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר והכא מאי נפקא מינה אם היא אשת שני מתים‎ – And if you will say; but here why should I care if she is a wife of two מתים‎ – הא אמרינן בפרק ד' אחין (יבמות דף לא, ב) דזיקת שני יבמין דרבנן‎ – Since the גמרא states in פרק ד' אחין that the prohibition regarding a זיקה of two brothers is merely מדרבנן, [and the פסוק is (presumably) only an אסמכתא] – גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות וזה לא שייך הכא – It is an injunction; for if you will allow יבום in this case perhaps people will say two יבמות who come from one house can be מתייבם, but this concern is not applicable here. תוספות answers: ויש לומר דהתם במאמר דרבנן הויא זיקת ב' יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא: And one can say; that there where the זיקת ב' יבמין was through a מאמר דרבנן, indeed the prohibition is only מדרבנן (because of the גזירה שמא יאמרו וכו'); however generally the prohibition for זיקת ב' יבמין is מה"ת. S UMMARY זיקת ב' יבמין is אסור מדרבנן if she was מקודשת מדרבנן, however if it was קידושין מה"ת the איסור would be מה"ת. T HINKING IT OVER The rule by זיקת ב' יבמין is that לוי cannot be מייבם the בעלת המאמר even if שמעון (the one who gave the מאמר) has no other wife; where seemingly there cannot be the גזירה שמא יאמרו וכו' (since there is only one יבום). Seemingly here too even though we are discussing a יבום of only one person, nevertheless it should also be אסור, just like there where presumably we are גוזר one יבמה א' אטו ב' יבמות, the same should apply here!

מה נפשך אי קידושי ראובן כולי‎—Either way; if the betrothal of Re’uvain, etc. Overview רב חסדא explained that this חצי שפחה וחצי בת חורין that married ראובן and then שמעון is fit to be מתייבם by לוי and she is not considered אשת שתי המתים, since it is a מה נפשך, for if the קידושין of ראובן are valid, she is not מקודשת to שמעון, and if the קידושי ראובן are not valid, she is מקודשת only to שמעון‎. Our תוספות discusses why רב חסדא needed to resort to a מה נפשך‎. ---------------------------------- פירש בקונטרס דמשום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא ליה הי מינייהו הוו קידושין – רש"י explained that since previously there is a dispute between the אמוראים (whether קידושין are תופס by a חשוחב"ח) therefore רב חסדא was in doubt which קידושין of the two brothers is valid – תוספות asks: וקשה דרב חסדא גופיה פשיטא ליה דהוו קידושין‎ – And there is a difficulty with פרש"י, since it is obvious to ר"ח himself (who is making this ruling and saying this מה נפשך) that it is a valid קידושין‎ – ורבה בר רב הונא נמי חזר בו מכח דברי רב חסדא‎ – And even רבה בר ר"ה retracted on account of sרב חסדא' argument, and agreed that she is מקודשת, so there is no ספק here at all, seemingly she is מקודשת לראובן‎! Why the מה נפשך‎?! תוספות offers his interpretation: ונראה דמספקא ליה אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי: And it appears to תוספות that ר"ח was in doubt whether the first קידושין are completed or they are uprooted, when she was emancipated completely. S UMMARY The ספק is either whether she was ever מקודשת לראשון (the view of רש"י), or whether the שחרור was מפקיע the קידושין לראשון (the view of תוספות). T HINKING IT OVER What are the relative advantages of פרש"י ותוס'?

גמרו קידושי ראשון‎—The betrothal of the first one is completed O VERVIEW רב נחמן maintains in the case of a חצי שפחה וחצי בת חורין who was מקודשת and then freed completely that the initial קידושין are now completed and if she received קידושין from someone else it is not effective. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ----------------------------- תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף ז, א) בהמה של שני שותפין‎ – And regarding this which ר' יוחנן stated in the first פרק of מסכת קידושין; ‘a cow which belonged to two partners – הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה כולי הא לא הקדישה לא גמרי – One partner was מקדיש his half and then went and bought the other half from his partner, and was מקדיש the second half, etc.’ the rule is that it is הקדש (to a degree); however if he was not מקדיש the second half after he bought it, the initial half הקדש is not completed and extended to the other half automatically, by merely purchasing the other half, but he must be מקדיש it – תוספות responds: שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין – There by a בהמה it is different, for it is possible that she should graze, and half her money will be הקדש and half will be חולין‎ – אבל הכא דאי אפשר שתהא חציה מקודשת דכי יקח איש אשה כתיב לא חצי אשה‎ – However here where it is impossible that only half of her should be מקודשת, for the תורה writes כי יקח איש אשה, but not a חצי אשה, so the current status cannot remain; therefore – מסתבר למימר או גמרי או פקעי‎ – It is logical to say that either the קידושין are completed or they are uprooted – תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דהתם מדמי למקדש חצי אשה – And even though the גמרא there in מס' קידושין compared the case of one who was מקדיש half a בהמה to one who is מקדש half a woman – תוספות responds: לא קשה מידי דמייתי שפיר דהיכא דאיכא דעת אחרת לא פשטי בכולה – There is no difficulty at all; for there he brings a proper proof from מקדיש חציו that wherever there is ‘another mind’ the הקדש/קידושין does not extend to the whole – תוספות offers a alternate answer to the first question: אי נמי איכא למימר דבהמה של שני שותפין ששייר בקניינו קצת – Or it is also possible to say that by a בהמה of two partners, where he left something remaining in his acquiring of this animal for הקדש‎ – שהרי בהמה היתה בת הקדש לפיכך לא גמרי‎ – For the entire animal was capable of becoming הקדש, therefore since there was this שיור, the הקדש does not become complete, even when he bought his partner’s share – אבל הכא חציה שפחה לא היתה בכלל קידושין: However here the half שפחה part was never included in the concept of קידושין, therefore it is possible that when she was completely freed, the קידושין expands and becomes complete. S UMMARY The difference between חשוחב"ח (where the קידושין may expand) and בהמה של ב' שותפין (where it does not) is that a בהמה can be both half הקדש and half חולין, but a woman cannot be half מקודשת, or by a בהמה he was שייר, but not by the חשוחב"ח. T HINKING IT OVER Is the question (and answer) of 'ואע"ג וכו' לחצי אשה' on the first answer of תוספות only, or is it on the א"נ as well?

אבל אם כתב עליו אונו זהו שחרורו‎—But if he wrote a document for him; that is his emancipation O VERVIEW The ברייתא states that if someone sells his עבד to a נכרי, the עבד is freed but requires a גט שחרור from his Jewish master, unless (according to רשב"ג) the master wrote his אונו, then no other שטר שחרור is required. תוספות reconciles our ברייתא with a seemingly contradictory ruling. ---------------------------- תוספות asks: ואם תאמר הא דאמר אמימר לעיל (דף מ, א) המפקיר עבדו אין לו תקנה‎ – And if you will say; this which אמימר ruled previously, one who frees his slave, that slave has no recourse – דאיסורא דאיכא גביה לא מצי מקני ליה וכאן משמע דיש לו תקנה בשטר‎ – For the איסור interest which the master has in this slave, he cannot grant him; however here it appears that he has recourse by receiving a שטר שחרור (or אונו) – ועל כרחך לא משחרר ליה עד שיברח – And perforce you must say that he is not freeing him with this אונו until after he escapes – דאי לאלתר חייל השחרור היכי מזבין ליה ומסר ליה לעובד כוכבים להשתעבד בו – For if the שחרור is effective immediately (when he wrote the אונו), how can he sell him and deliver him to the נכרי to enslave him?! תוספות answers: ויש לומר דלא דמי למפקיר דעובד כוכבים לא קני ליה אלא למעשה ידיו‎ – And one can say that the case of selling to a נכרי is not similar to one who is מפקיר the עבד, because the נכרי only acquires the עבד for his handiwork – ואכתי פש ליה גבי ישראל ממונא דקני ליה לקנס ולוולדות – But there still remains a monetary interest of the ישראל in the עבד regarding the law of קנס and for offspring – ולא הפקיעו ממנו חכמים עד אחר שיכתוב לו גט שחרור: Which the חכמים did not take away from him until after he writes a גט שחרור‎. S UMMARY According to אמימר, if the master has no monetary interest in the עבד (when he is מפקיר him) a שטר שחרור will not be effective; nevertheless it is effective by המוכר עבדו לנכרי, since the owner retains the monetary rights of קנס and וולדות‎. T HINKING IT OVER It is apparent from תוספות that the contradiction to אמימר (who maintains המפקיר עבדו אין לו תקנה) is from the ruling of רשב"ג (regarding כתב עליו אונו); seemingly the same contradiction is from the חכמים as well, for they too maintain וצריך גט שחרור מרבו ראשון; why ask only from רשב"ג‎?!

הא לגופא‎—This is for the body O VERVIEW The ברייתא rules that if a Jew borrowed money from a נכרי and put up his slave as collateral, the slave goes free. The גמרא found a contradictory ברייתא which states that if a נכרי put up his field as collateral for a loan he took from a Jew, that field is פטור from מעשר‎. The גמרא answered that both cases are where the loan was not yet due, and the reason for the difference is because one is for the גוף (the body) and the other is for the פירות‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as how to explain this answer. ------------------------- פירש בקונטרס גבי עבד קבע לו זמן שאם לא יפדהו יהא גופו חלוט לעובד כוכבים‎ – רש"י explained that regarding the עבד, the case was that the ישראל set a time limit that if the ישראל will not redeem the עבד (meaning pay up the loan) by this date, the body of the slave will belong completely to the נכרי, moreover – ומעכשיו משתעבד בו וכיון דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אף על גב דלא מטא זימניה‎ – And starting from now (when he is receiving the loan) the נכרי can enslave the עבד (the עבד begins working for the נכרי immediately even before the due date of the loan), so since he was denigrating the enactment of the רבנן, they fined him that the עבד goes free now, even though the due date has not arrived yet – וגבי שדה איירי דקבע ליה זמן לפירי‎ – However by a field we are discussing a case where the ישראל set a time limit for the loan regarding the fruits of the field only, meaning – שאם לא יפדהו עד הזמן יאכל הפירות משם ואילך עד שיפרע‎ – That if the נכרי will not redeem (pay) the loan by the designated time the ישראל will eat the fruits from the designated time onwards until the loan will be paid – הלכך אפילו מטא זימניה אין לו אלא פירות‎ – Therefore since even if the due date arrived the ישראל merely has only the פירות, so therefore before the due date it is obvious that this field still belongs to the נכרי and is therefore פטור from מעשרות‎. In summation; The terms of the collateral by the עבד is that he starts to work immediately for the נכרי and if the loan is not paid by the due date the גוף of the עבד belongs to the נכרי (therefore even before the due date the חכמים fined him that the עבד goes free as if he sold him). By the field the deal was that if the נכרי does not pay by the due date, the ישראל may eat the פירות until his loan is paid up; therefore if it is לא מטי זימני the field is פטור from מעשר‎. תוספות asks on פרש"י: ותימה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור מן המעשר – And it is astounding! Since that until the due date the ישראל has no פירות, what does it even mean to say that it is exempt from מעשר‎?! An additional question on פרש"י: ועוד דהוה ליה למימר אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה – And furthermore the גמרא should have said that both cases (עבד and שדה) apply whether the due date arrived or not – ומדנקט לא מטא זמניה משמע דלא מתוקמא ההיא דמעשר אלא בלא מטא זמניה‎ – However since the גמרא mentioned לא מטא זמניה, this indicates that the ברייתא of מעשר cannot be established only by לא מטא זמניה ; not like רש"י. תוספות offers his explanation: ונראה לפרש הא לגופא הא לפירא כמו הא גופא והא פירא – And it appears to תוספות that the explanation of הא לגופא הא לפירא means the same as if it were written הא גופא והא פירא‎ – דגבי עבד אף על גב דלא מטא זמניה הגוף בבית העובד כוכבים ומפקיעו מן המצות‎ – That by an עבד, even though it was לא מטא זמניה, nevertheless his גוף is in the house of the נכרי and it prevents him from observing the מצות (this is the meaning of הא גופא‎ – his body is by the נכרי) ומשום הכי יוצא לחירות – And therefore he goes out free – אבל בשדה אין לו לישראל אלא פירות והשדה ברשות העובד כוכבים ופטור: However by a field the ישראל only has the פירות, but the field is in the possession of the נכרי, therefore he is פטור from מעשר‎. S UMMARY According to רש"י the term לגופא means that the עבד can eventually wind up by the נכרי completely and in the meantime he works for him, while לפירות means that eventually the ישראל will only have פירות, but currently he receives nothing. תוספות maintains that in both cases he receives the פירות now but the גוף of the עבד is by the נכרי, while the גוף of the שדה is still by the נכרי‎. T HINKING IT OVER According to תוספות is the reason the עבד goes free now (before מטי זמניה), because he is working for the נכרי now, or because eventually the נכרי may own him completely, or a combination of the two?

לכשתברח ממנו אין לי עסק בך ואף על גב דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר ולא כלום, היינו טעמא משום דלשון זה משמע אין לי עסק בו אלא יהא לעצמו, והילכך לגבי עבד דיש לו יד לזכות בעצמו מהנה [בנדפס: מהני], לגבי שדה לא מהנה ולא אמר כלום.

הא לגופא הא לפירא פירש רש"י ז"ל גבי עבד דאמר ליה השתמש בו מעכשיו ואם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא גופו שלך הילכך כיון שזלזל בתקנת חכמים קנסינן ליה ויצא לחירות, אבל גבי שדה דאמר לפירא אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אכול פירותיו כל זמן שמעותיך בידי והילכך לא מיבעיא לא מטא זמניה אלא אפילו מטא זמניה נמי פטורה מן המעשה דהא אינה של ישראל. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקטי לא מטא זמניה דמשמע דטעמא משום דלא מטא זמניה אדרבה הוה ליה למימר בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה, דבעבד אפילו לא מטא זמניה יצא לחירות וכל שכן בדמטא, ולגבי שדה אפילו מטא אינה כשל ישראל ופטורה מן המעשר וכל שכן בדלא מטא. ובתוספות פירשו גבי עבד אפילו לא מטא זמניה היינו טעמא משום דגופיה בבית נכרי ומיד הוא מופקע מן המצות, והא דשדה היינו טעמא דלא חשבינן כשל ישראל לענין מעשר משום דקרקע במקומה עומדת ואינה ברשותו אלא לפירא כל היכא דלא מטא זמניה.

חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין כאן זיקת שני מתים שאסורה להתיבם כגון שעשה שמעון מאמר ביבמתו שנפלה לו מראובן ומת שאינה מתיבמת ללוי הואיל ולא נשאה עדין שהרי לא יצאה מזיקת ראובן ונכנסה לזיקת שמעון שבזו מיהא מה נפשך אי קדושי דראובן קדושי דשמעון לאו קדושי כלל אפי' לדין מאמר הואיל ובחיי ראובן קדשו שמעון ואי דשמעון קדושי דראובן לאו קדושי ומ"מ אם נתקדשה לראובן ומת וקדשה שמעון שמא קדושי ראובן קדושים וקדושי שמעון עושין מאמר ואינה מתיבמת ללוי ומ"מ לענין הדין כל שנתקדשה לראובן ונשתחררה גמרו קדושי ראשון ושוב אין קדושי שמעון או אחר כלום והרי הם כקדושי קטנה שגדלה כר' זירא וכדקאמר איהו כותי דידי מיסתברא ואחר שכן בא על שפחה חרופה ר"ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע"פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם מקדשת מספק לשניהם:

המשנה השמינית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי ובביאור החלק החמשי והוא שאמר המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם ר"ש ב"ג אומר מפני תקנת השבויים אין לוקחים ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אמר המאירי המוכר עבדו לגויים יצא לחרות פי' שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו על שהפקיעו מן המצות וכשפודאו יוצא לחרות וכן אם ברח מן הגוי שאינו חוזר לבעלים ומכל מקום פירשו בגמרא שצריך גט שחרור מרבו ראשון מפני שהגוי לא קנאו קנין הגוף ואם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור ואונו זה פירושו שכבר כתב לו מקודם שכל שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו והוא ענין לכשתברח ממנו אין לי עסק בך כך פסקוה גדולי הדורות והרבה מחכמי האחרונים ואע"פ שבשדה אמרו שלשון אין לי עסק בה אינו כלום בזו מפני שאינו לשון מתנה או זיכוי ומ"מ לשון הפקעת רשות הוא ובעבד כל שאמר לו כן הופקע רשותו וזכו בו שמים אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ואף אנו פסקנו במסכת קדושין שאין זו מועלת אא"כ כותב או אומר לו עכשו ואף גדולי המחברים נראה שזו היא שיטתם:

וכן המוכר עבדו בחוצה לארץ אפי' לישראל יצא לחרות ויתבאר בגמרא שצריך גט שחרור מרבו שני אחר שאף הוא קנאו לגופו ולא עוד אלא שכופין אותו לכתוב לו את הגט בלא דמים שלא קנסו בזו המוכר אלא הלוקח דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ"כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות אלא לפי מה שנמכרים בשוק והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתבות שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה אינו פודה אפי' היתה כתבתה בכדי פירקונה והרי זו שיש לה כתבה יתרה ואעפ"כ אין פודין אותה ביתר מדמיה ומ"מ יש אומרין שמשערין לפי ממונו וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה הא אלו היה כן פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה ונראין דברי הראשונים:

ואין מבריחין את השבויים ר"ל שאין משתדלים שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחים מהם מפני תקון העולם שמא מתוך שעשה זה להם שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם ואפי' לא היה בידם שבוי אחר אלא זה מ"מ חוששין למה שיארע אחר כן וזהו תקון העולם אע"פ שאין בה עכשו תקנת שבויים ורבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים ר"ל השבויים שיש עכשו בידו ואם אין בידו עכשו שבוי אחר משתדלים להבריחם ואין קפידא בדבר והלכה כתנא קמא:

וכן אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות הנמצאות ביד גוי ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם שלא יהו קופצים בגניבתם וגזילתם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא מכר ישראל זה את העבד לגוי אלא שלוה הימנו עליו אם קבע לו זמן והוא שאמר לו אם לא פרעתיך עד זמן פלני יהא קנוי לך הרי זה יצא לחירות ולא סוף דבר אם הגיע הזמן ולא פרעו אלא אפי' מיד הואיל ומכל מקום קבע לו זמן לקנין הגוף יצא לחירות שהרי אף מעכשו הוא מתחיל להשתעבד בו ומ"מ אם לא מסר לו העבד מעכשו למעשי ידיו אלא שלוה וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד יום פלני ימסור לו העבד למעשי ידיו לא יצא לחירות וכן אם עשה לו הגוי סימן של עבדות הידוע להם לסימן שהוא לו כאפותיקי לא יצא לחירות:

בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וא"ת כו' אין לו תקנה דאיסורא דאיכא גביה כו' עכ"ל ולעיל מיניה בדברי ת"ק דקאמר וצריך גט שחרור לא תקשי להו הכי משום דאיכא לפרושי צריך ואין לו תקנה דהכי מפרשינן לעיל מלתא דר"י אליביה דאמימר ועי"ל דמלתא דת"ק איכא לפרושי ע"י פדיה דקונסין לפדות אותו מיד עד ק' בדמים כדלקמן ולא ישעבד בו העובד כוכבים כלל אבל הכא לכשתברח קאמר וע"כ לא משחרר ליה עד שיברח דאי כו' כמ"ש התוספות וק"ל:

בא"ד דלא דמי למפקיר כו' דקני ליה לקנס ולולדות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לפ"ז דא"כ בעובדא דסקרתא כו' דאקשו רבנן לרבינא מהא דאמימר וכו' לימא שאני התם דמכרו לעובדי כוכבים דלא קני אלא למעשה ידיהם וכו' ונראה דהתם הוי לאחר יאוש כו' עכ"ל ותירוצו דחוק אבל הנראה דלעיל איירי דכבר כלו מרוותא דעובדי כוכבים וגם מרוותא דישראל קמאי מתו וכיון דהעובדי כוכבים כלו אין כאן על העבדים קנין דמעשה ידיהם וגם מרוותא דישראל מתו וא"א להנחיל (ג) ממון זה לבניהם כיון דאין עליהם שיעבוד מעשה ידיהם והוה שפיר דומיא למפקיר עבדו ומת אבל הכא כיון דמרוותא דעובדי כוכבים עדיין קיימים לא תפקע מהם שיעבוד מעשה ידיהם ומדינא יחזור לבעל הראשון ישראל שהוא גם כן קיים שהרי מעולם לא פקע ממנו הממון לגמרי דעדיין הוא ברשותו לקנס ולולדות ולא הפקיעו ממנו כו' כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה הא לגופא כו' דמזלזל בתקנתא דרבנן קנסוה אע"ג דלא מטא זימניה כו' ותימה כיון כו' עכ"ל ק"ק לפי פרש"י הכא ובאידך שנויא לקמן דמשום לתא דקנסא נגעו ביה במכירת עבד יש לתמוה עדיפא מיניה דבפשיטות ה"ל לאוקמא תרוייהו בדלא מטא זמניה אלא דבעבד קנסו אותו ודו"ק:

ד"ה ואין אני קורא וכו' עד וזה לא שייך הכא ר"ל דהתם איירי שנפלו קמי אח הג' יבמה אחת מהאח הראשון דהיינו אותה שעשה הב' מאמר והשניה של האח השני ואם ייבם לשתיהן יסברו העולם שמאמר קדושין גמורים הן וא"כ ב' יבמות הן מבית אחד דהיינו מאח השני וא"כ יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות ושם פריך בגמרא ונייבם לחדא ונחלץ לחדא וכו' ע"ש אבל הכא ע"כ איירי שלא היה לשמעון אשה אחרת ולא נפלה קמי לוי כ"א זו לבדה דאל"כ דהיה לו לשמעון עוד אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן קמי לוי איך אפשר לומר מתייבמת ללוי הא י"ל דלמא קדושי דשמעון קדושין גמורים הן והוו ממש ב' יבמות הבאות מבית אחד אלא ע"כ צ"ל הא דקאמר רב חסדא מתייבמות ללוי איירי כשאין לשמעון אשה אחרת כ"א זו ולכך מתייבמת ממה נפשך וכו' ולכך הקשו התוס' מאי נ"מ הכא אפי' היתה היא אשת שני מתים היתה מותרת להתייבם ללוי דלא שייך הכא שמא יאמרו ב' יבמות וכו' מאחר שלא היתה לו לשמעון עוד אשה אחרת כנ"ל כוונת קושית התוס' אבל יש לתמוה דבהדיא כתבו התוס' שם ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל"ב) דאליביה דההוא תנא ס"ל דאפי' ליכא צרה בהדי ההיא דעליה זיקת ב' יבמין אפ"ה אינה מתייבמת אטו היכא דאיכא צרה וכן הוא בהדיא שם פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ו) ע"ש:

בא"ד אבל בעלמא הוי דאורייתא פירוש כגון ראובן שקדש אשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם דאהנו קדושי ראובן למיסרה אעלמא וקדושי שמעון אהנו למיסרה אראובן ולכך חלין עליה קדושי שניהם ומתו שניהם הוו עליה ממש זיקת ב' יבמין וזו אסורה להתייבם ללוי מדאורייתא ולכך הוה סלקא אדעתיה דאף הכא בחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון הוי ג"כ עליה זיקת ב' יבמין ואסורה להתייבם ללוי ולכך אצטריך רב חסדא לומר דמתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים וכו' וק"ל:

ד"ה אבל אם כתב עליו אונו וכו' עד וא"ת הא דאמר אמימר לעיל וכו'. והא דהקשו התוס' קושיא זו אאם כתב עליו אונו וכו' ולא הקשו קושיא זו אמלתיה דת"ק דקתני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון דמשמע דיש לו תקנה בגט שחרור לישא בת חורין אע"ג דגופו לא קני ליה ולעיל אמר אמימר במפקיר דאין לו תקנה וכו' משום דאמלתיה דת"ק היה יכול לתרץ דכותב לו גט שיחרור קודם שיפדנו מן העובד כוכבים או קודם שיברה דאז עדיין גופו קנוי לו דהא אם לא קנסו אותו חכמים היה חוזר לרבו להשתעבד בו אבל הכא שכתב לו קודם שמכרו כשתברח ממני וכו' ועל כרחך לא חל אותו השיחרור עד לאחר שיברח מן העובד כוכבים ואז אין גופו קנוי לו להשתעבד בו כלל מתקנת וקנס חכמים וא"כ אין לו תקנה בשטר לאמימר וק"ל:

ד"ה הא לגופא וכו' עד ונראה לפרש וכו' ר"ל ותרוייהו איירי לגופא ואידי ואידי בדלא מטי זמניה וא"ת היא גופא תקשה דלמה לא אמר גמרא אידי ואידי בין מטא זמניה בין לא מטא והא לגופא והא לפירא ר"ל שלא החליטה לו כ"א הפירות כמו שפירש הקונטרס משום דנראה לו לגמ' דוחק לפרש דכתב לו נימוסו אפירות ולא אגופו דאין דרך לעשות כן ועוד דלפי זה ע"כ א"א להעמיד ההיא דשדה בלא מטא זימניה כיון דעד דלא מטא זימניה אין לו פירות מה שייך לומר פטור ממעשר וק"ל:

תוספות ד"ה ואין אני קורא כו' וא"ת והכא מאי נ"מ כו' והכא לא שייך זה עכ"ל. עיין בחידושי מהר"מ שהאריך לתמוה אמאי לא שייך הכא ולענ"ד נראה ביישוב דברי תוספות משום דלמאי דמסקינן בפ' ארבעה אחים לטעמא משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מייבמו תרוייהו א"כ קשה אמאי נקט התם במתני' טעמא דזיקת שני יבמין דנהי שכתבו התוספות שם דאסמכתא בעלמא היא אכתי קשה דאפילו אסמכתא לא שייך כיון דלא אשכחן בעלמא אשת שני יבמין דאורייתא לסברתם עכשיו ומאי ענין לישנא דזיקת ב' יבמין לענין גזירה שמא יאמרו אלא דשם א"ש דלא שייך גזירה דשמא יאמרו אי לאו משום דהיא כאשת שני מתים דכיון דעשה בה מאמר מיחזיא ככנוסה ואי מייבמו תרוייהו איכא גזירה דשמא יאמרו ואי מייבמה צרתה ולמיפטרה להיאך בלא כלום א"א דמאמר אינו קונה נמצא שאין זו צרתה דאשת הראשון היא ואי מייבמה צרתה והאי חלצה נמי א"א שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נמצא שכל החששות הללו היינו מחמת שיש עליה קצת זיקת הראשון וקצת זיקת השני ומש"ה נקיט לישנא דאשת ב' מתים כיון שדבר זה גורם האיסור אע"ג דזיקת שני יבמין לאו דאורייתא אפ"ה אסורה משום גזירה ואיכא למ"ד התם דאע"ג דליכא צרה נמי אסורה דגזרינן אטו היכא דאיכא צרה כמ"ש התוספות שם וכל זה בסוגיא דהתם משא"כ בשמעתין מקשו התוס' שפיר דנהי דשייכי הנהו גזירות כמו שאפרש אכתי לא שייך כלל לישנא דשני מתים דהא אפילו חזרה ונתקדשה לשמעון ואינו אחיו של ראובן אפ"ה הוי שייכי כל הני חששות לענין יבום של לוי אתיו של שמעון דאם יש לשמעון אשה אחרת דהוי צרתה של זו א"א ללוי לייבם תרוייהו דשמא קידושי שמעון קידושין והו"ל שתי יבמות הבאות מבית אחד ולייבם צרתה ולפטור את זו א"א דשמא קידושי ראובן קידושין וכשמת ראובן בלא בנים נמצא שאין זו זקוקה ללוי שאינו אחיו של ראובן ואם ייבם לוי אשת שמעון שהיא צרתה ויחלוץ לזו ואחיו של ראובן נמי יחלוץ לה א"א שיאמרו בית א' מקצתו בנוי כו' נמצא דלפי זה מקשו התוספות שפיר אמאי נקט הכא לישנא דאשת ב' מתים כיון דאין הטעם כלל משום זיקת שני יבמין וע"כ דהיכא דלא שייך זיקת שני יבמין ליבם א' ותו לא חיישינן להני חששא היכא דליכא צרה ויש לי חבילות ראיות ע"ז מההיא דשנים שקדשו ב' נשים ואין ידוע איזה מהם ומחמשה שילדו במערה ואין כאן מקומו להאריך והמעיין היטב בסוגיא דיבמות ובהתוספות שם פרק ד' אחין יראה שדברי עולין יפה וכ"ש דא"ש דלמאי דמסקי התוס' הכא דאשכחן אשת שני מתים בעלמא דאורייתא א"כ סובר ר"ח בשמעתין דלא שייכי הני חששי דמסיק פרק ארבעה אחין אלא בצירוף הטעם דמיחזי כאשת שני מתים ודבר זה צריך ביאור ליישב ע"פ שיטת התוספות שם ואין להאריך כאן ועדיין צ"ע ודוק היטב:

תוספות בד"ה ממה נפשך כו' פי' הקונטרס דמשום פלוגתא דלעיל כו' וקשה דר"ח גופא פשיטא ליה דהוי קידושין כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לפירש"י ז"ל דנהי דר"ח אמר מי דמי אכתי אפשר דמספקא ליה ורבה בר רב הונא דחזר בו נמי מצינן למימר דחזר בו ממה שאמר אינה מקודשת דמדמה לה לחצי אשה וחזר בו משום דלא דמי ואכתי מספקא ליה והא דקאמר סתמא מקודשת היינו משום דלא נפקא מיניה בין קדושי ודאי ובין קדושי ספק דסוף סוף בעיא גיטא ואי לענין קידושין תופסין באחותה הא לא שייך בה שום קורבה בשפחה שנשתחררה דכקטן שנולד דמי ואפילו קורבת האם לא מיתסר אלא מדרבנן ולענין אם קידשה אחר נמי לא נ"מ מידי דקודם שנשתחררה פשיטא שאין קדושי שני תופסין בה ממ"נ אי דקמא קידושין דבתרא לאו קידושין ואי דקמא לאו קידושין דבתרא נמי לאו קידושין ואי דקדשה ב' לאחר שנשתחררה נמי לא נ"מ מידי דממ"נ או פקעי קדושי ראשון או גמרי נמצא דלא נ"מ מידי בין קדושי ודאי או קדושי ספק ומש"ה קאמר סתמא מקודשת ולעולם דמספקא ליה וכ"נ מלשון הרא"ש ז"ל שכתב דקשיא ליה מאי נ"מ אי מקודשת או אינה מקודשת ע"ש ולכל התירוצים מיהא לא נ"מ בין קדושי ודאי או ספק כיון דסוף סוף בעיא גיטא ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כפי' התוס' דמספקא ליה אי גמרי או פקעי נלע"ד משום דא"כ מאי קמ"ל ר"ח דלא קרינן בה אשת שני מתים דמילתא דפשיטא כיון שהספק אי גמרי או פקעי א"כ אין כאן אלא קדושי חד מינייהו אבל לפירושו דמספקא ליה בפלוגתא דאמוראי דלעיל א"ש דקס"ד דאף למ"ד מקודשת היינו חציה של צד חירות אבל אכתי שייר בה אידך חציה כדאשכחן בקידושין פרק האומר גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דאמר ר"י קדושי שניהם תופסין בה דכל חד שייר כי שרגא דליבני וכתב שם הרא"ש ז"ל דלא קי"ל כר"י משום דדחיק הש"ס לאשכוחי אשת ב' מתים אלמא דלא שייך לומר בשום ענין שיתפסו קדושי שניהם וא"כ כה"ג גופא אשמעינן ר"ח בשמעתין דלא שייך לומר דשייר שום שיור בקידושין אף בח"ש והב"ח ולמ"ד מקודשת הוי לגמרי קידושין בכולה והיינו דמסיק דלא אשכחן אשת שני מתים בכה"ג ודוק היטב כנ"ל נכון ועיין בל' הר"ן ז"ל פ"ק דקידושין שהאריך ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולמאי דפרישית אפשר ליישב קצת דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בההיא דפרק האומר כר"י דקדושי שניהם תופסין וקרי ליה ספק קידושין ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וא"ת הא דאמר אמימר לעיל כו' עכ"ל. הא דלא מקשי הכי מת"ק דברייתא דהכא כבר כתבו בזה מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים אמנם לענ"ד דלולא דברי התוס' היה נ"ל לתרץ קושיית התוספות בע"א דנהי דאשכחן תנאי טובא דסברי המפקיר עבדו יצא לחירות ומהני ביה גט שחרור אפ"ה לא תקשי לאמימר דלהאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה מצינן למימר דאזיל לשיטתו כמ"ש לעיל דף מ"ב בלשון התוספות בד"ה בעבד של ב' שותפין דאמימר דאמר בפרק החובל דהלכה כר"א לענין ראשי איברים דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס' שם בקושייתם דמה"ט גופא ראוי שלא יועיל שיחרור בשטר כל היכא שאין העבד מיוחד לו לגמרי בגוף ובפירות וכתבתי שם דבאמת להאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה היינו משום ה"ט גופא דס"ל כר"א דהחובל ולאידך לישנא דאמימר דאמר מפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר היינו כאידך לישנא בפ' חזקת הבתים דף נ' דאמימר לית ליה דר"א וכמו שהארכתי לעיל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושייתם כאן אלא אם נאמר משום דעיקר קושייתם כאן מדרשב"ג משום דקי"ל דהלכה כרשב"ג והרבה פוסקים סוברים דאפילו בברייתא הלכה כרשב"ג ואם כן א"ש מיהא דלא מקשו התוספות מדברי ת"ק כן נראה לי נכון אלא דבלא"ה א"ש כשיטת מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דלא דמי כו' דקני ליה לקנס ולוולדות כו' עכ"ל והקשה מהרש"ל ז"ל בח"ש מההיא דלעיל בדיסקרתא דעבדי וכתב מהרש"א ז"ל דשאני התם שמתו הבעלים הראשונים וא"כ לא מצי להוריש הקנס וולדות לבניהם ע"ש ולענ"ד לא ידעתי מהיכן יצא לו כן דנהי דאיבעיא לן לעיל בעבד שמכרו לקנס אי מכור או לא היינו דוקא לענין מכירה ומשום מקנה דבר שלא בא לעולם משא"כ להוריש לבניו מהיכא תיתי נאמר שלא יהא לו כח להוריש לבניו דירושה הבאה מאליה מהני בכל מילי לכך נראה עיקר כדברי מהרש"ל ז"ל דהתם בדיסקרתא לאחר יאוש הוי דמ"ש התוספות דעכו"ם לא קנה ליה לקנס ולוולדות לאו משום שאין המכירה היא כך דודאי מסתמא מכרו לעכו"ם לגמרי לכל דבר אלא דמדינא לא קנאו העכו"ם לקנס ולוולדות מ"מ כיון שנשתקע הדבר מסתמא נתייאשו הבעלים וקל להבין:

גמרא מתיב רב ששת כו' ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל אף ע"פ שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. למאי דס"ד עכשיו ולשינויא קמייתא דבסמוך דאיירי שהשדה ביד ישראל ואוכל פירות מעכשיו אפ"ה לא תיקשי אמאי פטורה מן המעשר דהא קי"ל בעל חוב קונה משכון ואפילו משכנו בשעת הלוואתו משמע בפסחים דלענין איסורא ברשות המלוה קאי ואפילו ישראל מעכו"ם משמע שם דקי"ל כמ"ד דקונה משכון משום דדוקא במטלטלין קונה משכון מקרא דלך תהיה צדקה משא"כ בקרקעות לא שייך הא דרבי יצחק כמ"ש התוספות פרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרי דמסלקי ולעיל נמי גבי עבד שעשה לו נימוסו אפילו למ"ד עבדי כמטלטלי דמי אפ"ה לא שייך לומר דמש"ה יצא לחירות כיון דקנאו העכו"ם משום דב"ח קונה משכון הא ליתא דהא מסקינן שם פרק כל שעה דעכו"ם מישראל ודאי לא קנה לכ"ע אלא אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס בפ' כל שעה מברייתא דהכא עליה דאביי דאמר ב"ח למפרע גובה ומשמע שם דאפילו עכו"ם מישראל וכ"ש ישראל מעכו"ם ואם כן אמאי פטור מן המעשר אפילו בדלא מטא זימניה שמא לא יפדנו העכו"ם ונמצא שהוא למפרע של ישראל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל בסמוך איכא למימר דאביי מוקי לההיא דשדה לפירא לחוד כפירש"י ז"ל שלא עשה נימוסו כלל על גוף השדה ולא שיעבד לו אלא לפירות מש"ה פטורה משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ודאי קשה דלאביי אפילו לא משכנו עדיין אמאי פטורה מכ"ש דלשיטת התוספות בסמוך דההיא דשדה ע"כ איירי במשכנו הישראל ואוכל הפירות וא"כ קשה טובא וצ"ע:

שם אלא אמר רב ששת זמן כו' ופירש"י אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך עכ"ל. ומשמע מלשונו דאע"ג דלא אמר לו מעכשיו נמי מהני ולית ביה משום אסמכתא והיינו כדאמר ר"פ בפ' איזהו נשך אף ע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה והיינו דאף למ"ד דבמשכון נמי שייך אסמכתא היינו לענין אם שוה המשכון יותר על דמי חובו אבל כנגד מעותיו ודאי קנה ועיין מ"ש הש"ך ח"מ בזה סימן ע"ג באריכות. עוד נראה לי דדוקא איירי הכא בדלא א"ל מעכשיו דאי בדא"ל מעכשיו א"כ בשדה אפילו לא מטא זימניה אמאי פטורה מן המעשר שהרי אם לא יפרע בסוף זכה בו למפרע כדאיתא פ' כל שעה דבא"ל מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה אפילו עכו"ם מישראל לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בטוא"ח הלכות פסח סימן ת"מ אע"כ דהכא בדלא א"ל מעכשיו איירי כדפרישית וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דאין דין אסמכתא בעכו"ם ל"ש עכו"ם מישראל ול"ש ישראל מעכו"ם כדאיתא שם בהלכות פסח והא דמוקי בפסחים עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו בדא"ל מעכשיו היינו לענין דלמפרע גובה אפילו בדלא מטא זימניה אבל בדמטא זימניה א"צ מעכשיו וקונה בכל ענין כנגד מעותיו אבל עדיין קשיא לי א"כ אמאי מוקי הכא הא דמטא זימניה הא דלא מטא זימניה וקשיא ליה לתלמודא בעבד דמטא זימניה צריכא למימר ואמאי לא מוקי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דההיא דשדה בדלא א"ל מעכשיו וההיא דעבד דא"ל מעכשיו ומש"ה יצא לחירות אפילו בדלא מטא זימניה דכיון דאמר ליה מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה ולא שייך להקשות כה"ג פשיטא דהא בפסחים נמי מוקמינן מתני' וברייתא בהכי ותדע דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ סובר באמת דלא מהני מעכשיו בעכו"ם לענין למפרע גובה ומש"ה מוקי לה התם בדמטא זימניה וא"כ לדברי החולקים מיהא איכא רבותא גדולה בזה ויש ליישב כיון דאידי ואידי בשדה ובעבד נקט לשון נמוסו משמע שעשה כנימוס בין עובד כוכבים לישראל וא"כ לא משמע ליה לאוקמי הא דא"ל מעכשיו והא דלא א"ל דהא עשה נימוסו קתני ומשפט אחד לשניהם אבל במאי דאוקי הא דמטא זימניה והא דלא מטא זימניה א"ש ועמ"ש בסמוך ודו"ק ולשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך בהלכות חמץ יתיישב יותר ואין להאריך:

רש"י בד"ה הא לגופא כו' וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן כו' וגבי שדה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ לפ"ז הוי מצי לשנויי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דבעבד דעביד איסורא קנסוהו כיון דאהני מעשיו בדמטא זימניה שיהא נמכר לעכו"ם מש"ה קנסוהו נמי בדלא מטא זימניה משא"כ בשדה לא שייך לקנסו קודם זמן כיון דלא עביד איסורא ובאמת לכאורה היא קושיא עצומה אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש משום דעכשיו משמע לתלמודא דהא דקתני סתמא אע"פ שעשה לו נימוסו איירי בכל ענין אפילו בדא"ל מעכשיו א"כ לפ"ז בשדה היה לו לחייב במעשר אף בדלא מטא זימניה דשמא לא יפדנו העכו"ם בסוף ויהיה של ישראל למפרע ומש"ה מוקי לה דוקא לפירות וכפירש"י ועוד דניחא ליה לאוקמי בהכי דבכה"ג א"ש אפילו לאביי דאמר ב"ח למפרע גובה וכדפרישית לעיל בסמוך כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה הא לגופא כו' ותימה כיון כו' מה שייך לומר פטור ממעשר ועוד דהו"ל למימר אידי ואידי עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה לפרש דלרש"י ז"ל נמי מפרשינן הכי דהא דקאמר אידי ואידי דלא מטא זימניה היינו אפילו לא מטא זימניה וה"ה למטא זימניה אלא דעל מה שהקשה אי דמטא זימניה צריכא למימר מש"ה איצטריכא ליה למימר אידי ואידי דלא מטא זימניה ואם כן נתיישבה ג"כ קושיא ראשונה דאשמעינן בברייתא דשדה דפטורה אף דמטא זימניה וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל אלא דליישב קושיא ראשונה נ"ל דאפילו בדלא מטא זימניה נמי שייך פטורה מן המעשר אם לקח ישראל מעכו"ם הפירות ומירחן אחר כך ברשות ישראל ואליבא דמ"ד בפסחים דאפילו ישראל מעכו"ם קונה משכון משום דרבי יצחק וא"כ סד"א דחייב במעשר דנהי שהעכו"ם אוכל פירות והם שלו מ"מ כיון שגוף השדה קנוי לישראל דקונה משכון א"כ הרי ברשות ישראל גדלו קמ"ל דפטורה מן המעשר משום דלא שייך ב"ח קונה משכון אלא במטלטלים ולא בקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק איזהו נשך דף ס"ו בד"ה ושביעית משמטתה ועיין מ"ש בחידושי ושם יבואר שיש חידוש הדין בזה אע"ג דבהאי קרא כתיב בחוץ תעמוד כו' וילפינן מיניה שיעבוד קוקעות דוקא אפ"ה סיפא דקרא דולך תהיה צדקה דדרשינן דב"ח קונה משכון איירי דוקא במטלטלין וא"כ לפ"ז נתיישב' שיטת רש"י ז"ל על נכון ודו"ק: