Gittin 29b

ואזל איהו ויהיב לה גיטא ברישא דכי אמר ליה שקול חפץ ברישא קפיד איהו שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ ולרדותה בעיגונא עד שתתן הלכך הגט תלה בחפץ בדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעלייה הלכך ר' יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכ"ש בשלוחו והיינו דקאמר זימנין דגיטא נמי לא הוי הלכך תנא במתני' לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהן ויהא משנה ומיפסיל גיטא וריש לקיש מכשר כו' קסבר לאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה:

מתני' עושה בב"ד שליח ומשלחו שצריך הראשון לומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם לפי שהאחרון לא יוכל לומר:

שליח ב"ד אני ומסתמא ב"ד עשו הדבר בהכשירו:

גמ' שליח דשליח השליח השני שנעשה בב"ד:

האחרון ולא תנן השני:

ה"ג אלא כי תבעי לכו בב"ד או אפי' שלא בב"ד:

עושה כמה שלוחין ראשון לשני ושני לשלישי וכן לעולם ואין צריך ב"ד הואיל ואין הראשון צריך לומר בפני נכתב האחרון נמי א"צ לומר שליח ב"ד אני:

אם מת ראשון עד שלא הגיע הגט לידה:

שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא‎—Take the object from her and give her the Get afterwards O VERVIEW The גמרא cited a dispute between ר"י ור"ל in a case where the husband told the שליח הגט, take an object from my wife and afterwards give her the גט‎. Our תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------- משמע דוקא שהקפיד על לקיחת החפץ תחלה פליגי‎ – It seems that ר"י ור"ל argue only in this case where the husband was insistent that he first take the object, therefore ר"י maintains that it is פסול‎ – אבל הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא – However if the husband would have said, ‘ give her the גט and take an object from her’, there would be no dispute, even ר"י would agree that the גט is כשר‎. תוספות asks: ותימה דבפרק הכותב (כתובות דף פה, א) אמרינן דלא שנא אמר ליה שקול שטרא והב ליה זוזי‎ – And it is astounding! For in פרק הכותב the גמרא states; ‘it makes no difference, whether he told the שליח, ‘take back the שטר חוב and give him the money’ – ולא שנא אמר ליה הב ליה זוזי ושקול שטרא משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי‎ – Or whether he said, ‘give him the money and take back the שטר’, in either case the שליח must pay, for the sender can say to the שליח, ‘ I sent you for my benefit, but not for my ruin’’; the reason the שליח is always liable is – כיון שהזכיר לקיחת השטר אף על פי שהזכיר לבסוף – Since the sender mentioned taking the שטר, even though he mentioned taking the שטר back last (he said הב ליה זוזי ושקול שטרא), for the שליח should have understood on his own that before he pays, he should take back the שטר‎. Similarly the same ruling should be here, since the owner wants the object, the שליח should not have given her the גט, until he retrieved the object. תוספות answers by distinguishing between the two cases: ויש לומר דשאני התם שפרעון המעות תלוין בשטר – And one can say; that there it is different, for the payment of money is dependent on the שטר‎ – ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמרו סיטראי נינהו: So when he mentioned taking back the שטר, he let it be known that he was concerned that they should not claim these monies are for another debt. S UMMARY Paying a חוב and retrieving a שטר are intertwined, therefore no matter what he said first, the שליח should have retrieved the שטר first. The same cannot be said regarding a גט and קבלת חפץ‎. T HINKING IT OVER The inference of תוספות answer (as explained in footnote # 5) is that it is self-understood that the שליח should request the שטר even if the לוה did not tell him. However one may ask that if the לוה would not tell him, the שליח may think that it was a מלוה ע"פ without a שטר‎. Therefore there is seemingly no indication from the fact that the לוה asked him to retrieve the שטר, that he was concerned for סטראי נינהו, it could merely be that he was informing him that it is a מלוה בשטר‎!

רבי יוחנן פוסל בו וכל שכן בשלוחו‎— Rabi Yochonon disqualifies it by him and certainly by his agent O VERVIEW The משנה taught that if the husband says to the שליח הגט, ‘take from her a certain item which is mine’, the שליח may not send it (the גט) with someone else, because אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר (he does not want his deposit to be in another’s possession). The גמרא cited a dispute in a case where the husband said to the שליח, ‘take the item from her and afterwards give her the גט’, however in fact the שליח gave her the גט first and then retrieved the item from her. ר' יוחנן maintains that whether it was the original שליח who did not follow the directive of the husband, and certainly if it was a second שליח (appointed by the first שליח), the גט is פסול‎. While ריש לקיש maintains that it is כשר in both cases. There is a dispute between רש"י and תוספות how to understand this גמרא‎. -------------------------------- פירש בקונטרס דקפידת הבעל אינו אלא שלא ישאר החפץ ביד האשה‎ – רש"י explained that the husband is only insistent that the item should not remain in his wife’s possession – אבל במה שאמר ליה שיטול הימנה חפץ והוא משלח ביד אחר אין הגט נפסל – However regarding this which the husband told the שליח that he should take the item from her, and the שליח a ppointed another שליח to retrieve the item; that will not cause that the גט should be disqualified, for even though the husband may be particular as to who will receive the item from his wife, nevertheless it is not sufficient to disqualify the גט – תוספות clarifies a potential difficulty according to פרש"י: ולא ישלחנו ביד אחר דקתני במתניתין היינו טעמא שמא לא ימסור לשני דברים כהוייתן‎ – And this which our משנה stated; ‘and he should not send it through another שליח’, the reason for this ruling is that perhaps the first שליח may not give over the instructions properly to the second שליח‎ – או השני לא ידקדק בהן ויפסול הגט – Or perhaps the second שליח will not be that careful to follow those instructions, and the גט will become פסול‎. This concludes פרש"י (according to תוספות). תוספות comments on פרש"י: ולפי זה הא דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר היינו ביד אשתו‎ – And according to this interpretation (of רש"י), this which the משנה states (as a reason why לא ישלחנו ביד אחר, is because) ‘ he does not want that his deposit should be by someone else’, this אחר refers to his wife, but not to the second שליח‎ – In summation; ר' יוחנן rules that if the husband told the שליח to first take the item and then give the גט, we assume that the husband is מקפיד that the item should not be by the woman (ביד אחר), so therefore if the שליח (the first or the second) gave the גט before retrieving the item, the גט is פסול‎. The משנה teaches us that the first שליח should not appoint a second שליח in this case, since there is the likelihood that the husband’s instructions will not be followed. תוספות disagrees with פרש"י: וזה נראה דוחק וגם זה דוחק דלא ישלחנו ביד אחר שלא ישכח לומר כאשר אמר הבעל‎ – And this explanation seems to be strained, and it is also difficult that the reason why לא ישלחנו ביד אחר is because we are concerned that the first שליח should not forget to tell the second שליח the directive which the husband gave him – תוספות offers his interpretation: ונראה לרבינו יצחק בן אברהם דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא‎ – And it seems to the ריב"א that when the husband said to the שליח, ‘ take the item from her, and afterwards give her the גט’ – שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל רבי יוחנן נמי כשמשלח ביד אחר‎ – So the husband made the delivery of the גט dependent on retrieving item, therefore ר"י disqualifies the גט, when the first שליח sends it with another שליח‎ – אפילו לא שינה שליח השני מדעת הבעל ונטל ממנה החפץ קודם נתינת הגט‎ – Even though the second שליח did not change the wishes of the husband and took the item from her before he delivered the גט; it is still פסול‎ – דכיון שתולה שליחות הגט בחפץ כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל הגט‎ – For since the delivery of the גט is dependent on retrieving the item, whatever the first שליח changes from the husband’s wishes regarding the item (like appointing another שליח in his stead), will disqualify the גט‎ – והכי פירושו רבי יוחנן פוסל בו בשליח ראשון כששינה וכל שכן בשלוחו ואפילו בלא שינוי‎ – And this is the explanation of the גמרא that ר"י is פוסל בו meaning the first שליח, in a case where he changed the order (and gave the גט first), and ר"י is certainly פוסל by the second שליח, even if he did not change, but followed the instructions – ולא ישלחנו ביד אחר אפילו לא ישנה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר‎ – And when the משנה stated לא ישלחנו ביד אחר'’, it means even if the second שליח will not change, since the husband is particular about wanting the first שליח only, for אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר‎ – פירוש ביד השליח השני וריש לקיש כולי כדפירש בקונטרס: Which (אחר) means in the hands of the second שליח, however ר"ל maintains, etc. that it is a גט כשר in both instances as רש"י explained. S UMMARY According to רש"י the ruling of ר"י is when the שליח (either one) was משנה, and the משנה rules that לא ישלחנו ביד אחר, because maybe he will be משנה‎. According to תוספות when the משנה states לא ישלחנו ביד אחר it will be פסול if he sends it with another שליח, even if he is not משנה‎. T HINKING IT OVER תוספות explains that when ר"י ruled וכ"ש בשלוחו it means that it is פסול even if לא שינה‎. Why therefore did ר"י say that by שלוחו it is כ"ש that it is פסול, why is it a כ"ש, in fact since the שליח שני was not משנה, why should it be פסול at all?!

הכי גרס רבינו תם אמר רב אשי מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את‎—This is how ר"ת is גורס; “רב אשי said; what is the mistake, did he say to him, ‘אבא בר מניומי but not you’” O VERVIEW A person sent a שליח to divorce his wife. When the שליח said, ‘I do not know her’, the husband said, give it to אבא בר מניומי; he knows her and will give it to her’. The שליח could not find אבא when he met three other sages, and they said, ‘give us the גט (and say בפ"נ וכו') and we will give it to אבא’. However רב ספרא said that this שליח is not a שליח שניתן לגירושין and therefore cannot give it over to others (except for אבא). There are two versions of what followed. רבא either said that רב ספרא undermined these three sages, or he said רב ספרא was incorrect in his objection. רש"י maintains that in both versions, רב אשי disagreed with רבא‎. Our תוספות disagrees. ------------------------------- וקאתי רב אשי לפרש מאי טעותא ולב' הלשונות רב אשי מכוונים‎ – And in the second version, רב אשי is explaining why sרב ספרא' objection was erroneous as רבא maintained, and according to both versions, רב אשי is consistent that רב ספרא was incorrect stating that he was a שליח שלא ניתן לגירושין‎ – ולא קאי איכא דאמרי אלא אמילתא דרבא: And when the גמרא stated איכא דאמרי; indicating that this is a different version; that was referring only to רבא, but not to רב אשי‎. S UMMARY רב אשי always maintains that he is a שליח לגירושין T HINKING IT OVER What are the relative advantages of these two גירסאות‎?

אמרי לה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו, בעי מיניה דרבי אבהו שליח דשליח משוי שליח שלישי או לא, אמר להו הא לא תיבעי לכו, דודאי משוי, דתנן ואין השליח האחרון. ולא קתני ואין השליח השני.

אלא כי תיבעי לכו בבית דין או שלא בבית דין דכיון דאין השני והשלישי צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם נימא דהוו להו כשליח בארץ ישראל דאינו צריך למנותו בבית דין ופשטוה מד

תנן אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני. וכן הלכתא דשליח שליח משוי שליח ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין לא. ונראה טעמא דמילתא דבשלמא בארץ ישראל דמצויין לקיימו ליכא למיחש למידי דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה ויתקיים בחותמיו, אבל בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ואין צריך קיום, אי אפשר להכשירו אלא בעדות השליח בעצמו שקבלו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או בעדות השליח שיאמר שליח בית דין אני וחזקת בית דין עושין כתקונו ובפניהם נתקיים או מפני שליח או מפי עדים קיום, והילכך אם אין השליח השלישי אומר שליח בית דין אני איכא למיחש שמא השליח הראשון טעה ונתנו לה בינו לבינו והוא לא נתקיים בבית דין מפיו ולא מפי עדי קיום, והילכך אף השני אינו יכול למנותו אלא בבית דין, ומיהו אם נתקיים בחותמיו עושה שלא בבית דין לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

הא ד אמר רבא [רבה] שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל דמנפשייהו קא משוו ושלא בבית דין אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו דמכח הבעל קא אתי אבל השני דמכח השליח קא אתי לא. ורב אשי נמי קאמר

ואם מת ראשון בטלו כולן דוקא שלוחין שבארץ ישראל קאמר משום דסבירא ליה דכולהו מכח שליח ראשון קא אתו, אבל בשלוחין שבחוץ לארץ לא דלאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא כל אחד מינייהו מכח בית דין קא אתו. וקיימא לן כרבא דאפילו בארץ עושין כמה שלוחין, ומיהו דוקא בשחלה או נאנס. אבל בלא חלה לא. בין בהולך בין באת הולך כדפסק רבינו אלפאסי ז"ל.

והא ד רב אשי דאמר אם מת ראשון בטלו כולן לא קיימא לן כותיה, אלא כמר בר רב אשי דאמר

הא דאבא דקיטונתא היא כלומר בקטנותו אמרה ובלא טעם, דכולהו לאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא מכח דבעל ואיתיה לבעל איתנהו לכולהו.

ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה איכא דדייק מינה דשליח הגט צריך להכיר האיש המגרש והאשה המתגרשת. ועוד דאמרינן לעיל בשילהי פרק המביא בתרא (גיטין כג, א) אלא סומא מאי טעמא, כלומר אינו כשר להביא את הגט, ומשני לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, אלמא צריך להכיר. וליתא, דסומא שאני כיון שאינו יכול להכירו לעולם אלא על ידי אחרים [בנדפס: ופעמים] דמשקרין ליה. אבל אינש דעלמא דיכול להכיר מעצמו אם יתעכב בעיר אף על פי שאינו מכיר עכשיו אין בכך כלום. ותדע, מדאמרינן הכא ללישנא בתרא

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני אמר הר"ם וכן השליח לשלוח ואפי' אלף ובתנאי שיקדם כל אחד מהם לחבירו בבית דין ובארץ ישראל לא יצטרך ב"ד כמו שקדם זכורו:

אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ר"ל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה או נאנס והרי אם תאמר שיעשה שליח שני יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא הועיל כלום אלא הרי זה הולך לפני בית דין ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ובית דין עושין שליח במקומו ואמר שליח בית דין אני ר"ל שנותנו מכח שליחות בית דין ובית דין חותמין לו שהוא שלוחם וממה שהזכיר בה שליח אחרון ולא אמר שליח שני למדנו שאף שליח זה עושה שליח אפי' במאה זה אחר זה ודוקא בחלה כמו שפירשנו למעלה ובזו מיהא צריך בית דין בכל אחד ואחד שהרי האחרון צריך ליתנו מכח בית דין ולומר שליח בית דין אני אבל במקום שאין צריך לומר בפני נכתב כגון בארץ ישראל שליח עושה שליח עד כמה שלוחים אפי' שלא בבית דין שכל שאין הראשון צריך לומר בפני נכתב כו' אין האחרון צריך לומר שהוא שליח בית דין ולמדת לפי דרכך שאפי' ממדינת הים כל שהגט מתקיים בחותמיו שליח עושה שליח אף שלא בבית דין ומ"מ יש לי ספק אם גט זה נכתב בפני שנים והלך האחד עם הגט בשליחות הבעל והלך האחר עמו במקרה וחלה הראשון ורוצה לעשות שליח את השני שעמו אם צריך בית דין כשאר שלוחים או שמא מכיון שאף זה יכול לומר בפני נכתב כו' אינו צריך בית דין והדבר צריך תלמוד:

ויתבאר עוד בגמרא בדין שליחות שכל ששליח עושה שליח ומינה הראשון את השני וחלה השני הרי שני זה ממנה השלישי אפי' מת הראשון וכן כמה זה אחר זה ואין אומרין מכיון שמת הראשון בטל שליחותם של באי כוחו והיאך יעשו עוד שליח אלא שליחותם קיים הן לשליחות עצמם הן למנות שליח שאין אומרין שמכח שליח הם באים אלא כלם מכח הבעל וכל שהבעל קיים כל השליחויות קיימים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

הוזכר בכאן מעשה בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה ואמר ליה מדלא ידעת לה הבייה לאבא בר מניומי דליתביה לא אתא ולא אשכחיה לאבא בר מניומי יתיב ר' אבהו ור' יצחק נפחא ור' חנינא פפי ואמרו ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהליה והוה יתיב רב ספרא גביהו ואמר להו והא שליח שלא נתן לגירושין הוא דמסתמא הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את זהו ענין המעשה ולמדנו ממנו שאדם ממנה שליח ממקומו אדם שבעיר אחרת אע"פ שאינו בפניו שהרי זה מינה ממקומו שליח אבא בר מניומי להוליך את הגט לאשתו ואע"פ שזו לא נאמרה אלא בשליח הולכה יראה שאף בשליחות קבלה כן וכן עשינו בה מעשה והודו לנו גדולי הדור ומ"מ מגדולי הדורות ראיתי בנימוקיהם שחולקים בשליחות של קבלה הואיל ומילי נינהו ואין נראה כן:

למדנו עוד ממעשה זה שכל שלא עשאו שליח להוליך את הגט לאשתו אלא שאמר לו תנהו לפלני שיתנהו לה ולא מצאו אע"פ שזהו אונס אין אותו השליח יכול ליתנו שאינו שליח לגירושין אלא אותו פלני הוא שליח הגירושין ומכיון שאינו יכול ליתנו לה אף הוא אינו יכול למנות שליח אחר אף בב"ד ואפי' מסר דבריו לבית דין להיות הבית דין מקבלין אותו ליתנו לאותו פלני אינו כלום שמאחר שאינו שליח של גירושין אינו ממנה שליח ולא בית דין עליו כלל אף ליתנו לאותו פלני אפי' במקום אונס שאין כאן אלא מילי הואיל ולא הרשהו לגרש ומילי לא מימסרן כלל אלא נותנו לאותו פלני והוא נעשה שליח אף לעשות שליח אם חלה או נאנס ולפי דרכך למדת שאפי' אמר לו תנהו לה והוא אומר איני מכירה וחזר ואמר לו תנהו לפלני שהוא מכירה אפי' הכירה הוא אחר כן אינו שליח כלל אלא אם כן אומרו לו בפירוש שאם יכירה אחר כן יהא הוא שליח ודברים אלו פירושן אף במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

ולענין ביאור יש שואלים שהרי אמרו בסוף המביא תנין דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב כו' ולישוו שליח וליתבו לך ואם כן אף זה הרי שליח שלא ניתן לגירושין הוא ותירצו שבזו הואיל והוא צוה לה בפירוש שתמסור דבריה לבית דין אין קפדין בשליחות הניתן לגירושין כלל ומכל מקום למה שפירשנו שכל שלא ניתן לגירושין מילי נינהו ופירשנו שאין מילי מימסרן אף לבית דין ופירשנו למעלה שכל שאין שליח עושה שליח כגון מילי אף בהתנה כן קשיא אלא שאיפשר שכל בבית דין ובתנאי מהני אף במילי וכל שכן בזו שאינן מילי לגמרי שהרי הגט בידה:

ואי לאו דמיסתפינא מחבריא ומכל שכן מגדולי הרבנים שפירשוה בתורת בית דין דעתי נוטה שזו שאמר מסור מילך קמן פירושו בתורת עדות ובתורת שליחות והראיה שאין אדם עשוי להזמין עצמו להיות בית דין אבל כל שבתורת בית דין יכול למסור להם דבריו והם נותנין לאותו פלני מכח הבעל או ממנים שליח ליתנו לאותו פלני שיתנהו לה שהבית דין בכל מקום מקבלים את הדברים להשלים כונת הבעל ואף לגדולי הפוסקים ראיתי שסיימו דבריהם בשמועה זו וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח אלמא שלא נאמרה אלא לשליחות הא כל שבתורת בית דין לא וכן נראה לי ברור ועיקר וכן עוד ראיה לדבר דבעובדא דתני בתר הכי ר"ל לא תותביה עד תלתין אמר ליה רבא מסור מילך קמן והתם לא אידכר אלא רבא לחודיה ואי מתורת בית דין הוה מדכר תלת אלא ודאי מתורת שליחות הוא:

בד"ה ר"י פוסל בו כו' ולפי זה הא דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו כו' היינו ביד אשתו עכ"ל דלא ניחא להו למימר שהוא טעם ללא ישלחנו לכתחלה כו' דאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח שני ומשום דשמא לא ימסור לו דברים כהווייתן או שלא ידקדק כו' כמו שכתב רש"י דמשמע להו הכא דקתני אין רצונו כו' פסול הגט (ה) אתא לאשמועינן דאי שלא יעשה כן דהיינו לא ישלחנו כו' הא ודאי אפילו תינוקות של בית רבן יודעין כו' כדקאמר ר"י ואי הוא טעמא ללא ישלחנו כו' לאו פסולה אתי לאשמועינן דהא אם לא שינה הגט כשר בשלוחו כמו בו אלא דלא יעשה כן משום דשמא לא ימסור כו' כפרש"י אלא דע"כ לפרש"י הא דאין רצונו כו' ביד אשתו הוא ואם שינה בין הוא בין שלוחו פסול ודו"ק:

ע"ב תוס' ד"ה ר' יוחנן פוסל בו וכו' עד ונראה לריב"א דכשאומר שקול מינה חפץ וכו' כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל. ולפירושו צ"ל הא דקאמר לעיל בגמ' היכי דנפקא לאפיה ויהבה ליה חפץ כ"ע לא פליגי דגיטה גט מעליא הוי פירושו הכי דנפקא לאפיה שקודם שהגיע אליה שליח השני נפקא היא לאפיה ויהבה החפץ לשליח הראשון והדר שקלה את גיטה משליח השני לכך הוא כשר ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר:

תוספות בד"ה שקול מינה חפץ כו' ותימא דבפ' הכותב כו' וי"ל דשאני התם כו' עכ"ל. עיין בדברי הר"ן ז"ל שהקשה על תירוצם באריכות ולענ"ד בלא"ה נתיישב' קושיית התוספות עפמ"ש רש"י ז"ל בלשונו הצח כיון שאמר הבעל שקול חפץ מעיקרא מסתמא נתכוון לרדותה בעיגון עד שתתן וא"כ לפ"ז אין הדין תלוי בחיוב התשלומין דלעולם אף אם הזכיר הגט תחלה ואח"כ החפץ אפ"ה אם לא נתנה לו החפץ אפשר דחייב השליח בתשלומין שלא היה לו ליתן הגט עד שתתן כמו בשקול שטרא דבפרק הכותב אלא דבזה ודאי הגט כשר משא"כ באמר שקול חפץ והדר הב גיטא ואיהו עביד איפכא פסול הגט כיון דעיקר קפידת הבעל היה לרדותה בעיגון עד שתתן תחילה ונעשה כמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה כדפירש"י ואפשר שהר"ן ז"ל נתכוון ג"כ לזה בתירוצו אלא שקיצר וק"ל:

בד"ה רבי יוחנן פוסל פירש בקונטרס כו' ולפ"ז הא דקתני כו' היינו ביד אשתו וזה נראה דוחק עכ"ל. והאמת שזה תימא בדברי רש"י ז"ל דמלבד דל' ביד אחר נראה דוחק לפ' ביד אשתו אלא דקשה עוד לאיזה טעם הזכיר התנא דמתני' לישנא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שהרי אף אם היה הדין שהשואל רשאי להשאיל אפ"ה מילתא דפשיטא דכאן אין רשאי להניח החפץ ביד אשתו כיון שאמר בפירוש טול ממנה החפץ. ולענ"ד יש ליישב דאף לשיטת רש"י ז"ל ההיא דאין רצוני דקתני במתני' בעלמא קאי דאי לאו ה"ט דאין השואל רשאי להשאיל לא היה הגט נפסל ע"י שינוי לא בו ולא בשלוחו דנהי דודאי היה השליח חייב בתשלומין מתרי טעמי חדא דר' יוחנן מרא דשמעתין סבר בעלמא שומר שמסר לשומר חייב ועוד דאף למ"ד פטור היינו בסתמא ומטעם שמסרו לבן דעת ולא הוי פשיעה מ"מ הכא שאמר בפירוש טול ממנה החפץ פשיטא דחייב אלא דלענין הגט הוי אמרי' דקלקול השליח לענין התשלומין זה תקונו לענין הגט דסוף סוף חיוב החפץ עליה דידיה רמיא ומאי איכפת לבעל בשינוי מה לי אם נטל ממנה החפץ תחילה וחזר והפקידו אצלה או אם לא נטלו ממנה כלל עד לאח"כ לכך יהיב התנא טעמא דבאמת בעלמא אין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר והיינו דאין השואל רשאי להשאיל וע"כ שאף אם השואל רוצה לעמוד בחיובו באחריותו אף ברשות השני אפ"ה אסור להשאיל דהכי קושטא דמילתא וא"כ ה"נ אינו רשאי להניח החפץ כלל ביד האשה שלא מרצון הבעל וכ"ש דהקפיד ואין זה תלוי בחיוב התשלומין וא"כ הוי שינוי גמור לפסול הגט כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שליח דשליח השליח השני שנעשה בב"ד עכ"ל נראה מפירושו דלא קמיבעיא ליה אלא בגוונא דמתניתין דהכא דאיירי במביא גט מח"ל אבל אמתניתין דלעיל דאיירי במביא גט בא"י לא קמיבעיא ליה ונראה דפשיטא ליה דשליח משוי שליח כדאמר רבה בסמוך והטעם נראה מבואר דכיון דמן התורה שליח ראשון עושה שליח שני משום דשלוחו של אדם כמותו וא"כ ממילא דהשני עושה שלישי מה"ט גופא ודוקא במביא בח"ל הוא דקמיבעיא ליה כיון שצ"ל שליח ב"ד אני והיינו דמתקנת חכמים הוא דמהני מה שאומר שליח ב"ד אני כאילו אמר בפ"נ ובפ"נ ומש"ה מספקא ליה אם השני עושה שלישי דאפשר דכולי האי לא תקנו חכמים דמהני אמירת שליח השלישי שליח בית דין אני דכיון דבפני אותו הב"ד לא אמר השני בפ"נ. ולפמ"ש אפשר נמי דבמביא גט בא"י השליח השני עושה שלישי אפילו בדלא אניס כיון דלא שייך קפידת הבעל כלל אבל ראיתי שמחלוקת ישנה היא בין הפוסקים כדאיתא בטואה"ע סי' קמ"א:

שם בגמרא אלא כי תיבעי לה כי משוי שליח בב"ד וכו' והא דמספקא ליה בהכי אע"ג דקתני בהדיא דהאחרון אומר שליח ב"ד אני אפשר דאיהו סבר דאע"ג שנעשה שלא בב"ד מ"מ כיון דמכח שליח הראשון קאתי שנעשה בב"ד שפיר מצי למימר שליח ב"ד אני כן נ"ל:

רש"י בד"ה והא שליח שלא ניתן לגירושין וכו' הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר עכ"ל. וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל ומשמע מדברי כולם דלמוסרו לאבא בר מניומי ודאי הוי שליח ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דכיון דלמילתיה הוי שליח אמאי לא יוכל למוסרו ליד אחר שיעשה שליחותו ובמקומו למוסרו לאבא בר מניומי דהא בכל התורה קי"ל שליח עושה שליח ול"ל כיון שלא נעשה שליח לגירושין שהוא גמר הענין אלא למוסרו לאבא בר מניומי א"כ בכה"ג לא הוי שליחות כלל מן התורה ולא אמרי' ביה שלוחו של אדם כמותו דא"כ כי מסרו איהו גופא לאבא בר מניומי אמאי הוי גיטא הא בעינן ונתן והכא לאו הבעל קא יהיב כיון דלא שייך שליחות בכה"ג והנראה בזה דודאי לענין למוסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אבא בר מניומי וזה המוליכו לאבא מעשה קוף בעלמא קעביד וכההיא דשאילו מקמי רבי חנינאי גאון בכללא רבתי שהביאו בהלכות גדולות והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל סוף פרק המביא בתרא וכולם העלו דאפילו ע"י עובד כוכבים מותר לשלוח הגט ליד שליח הבעל דעובד כוכבים מעשה קוף בעלמא קעביד ודלא כרבי חנינאי גאון א"כ לפ"ז קשה יותר למה יפסל הגט אם מסרו ליד אחר להוליכו לאבא בר"מ אטו משום דלא בעינן שליחות בכה"ג וסגי במעשה קוף נחמיר יותר מלעיקר שליחות דאפילו היכא דא"ל הבעל את הולך אמרי' לעיל ללישנא בתרא דהיכא דאניס משלחו ביד אחר ולמה יגרע שליחות זה לפסול אף במקום אונס דע"כ איירי הכא דאניס דהא משמע דאי הוי שליח לגירושין הוי שרי ליה למסור ליד אחר. מיהו לפמ"ש לעיל גבי מתנה הרי הוא כגט דאף במידי דלא בעינן שליחות כגון כתיבת הסופר לענין מתנה אפ"ה אם עבר על דעת המשלח שלא מדעתו הענין בטל לגמרי כדמוכח בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנה וא"כ ה"ה והוא הטעם לנדון דידן דאע"ג דלמוסרו ליד אבא בר"מ לא בעינן שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא אפ"ה אם עבר על דעת הבעל לשלחו ע"י אחר ליד אבא בר"מ נפסל הגט ע"י כך כנ"ל ועדיין צריך לי עיון דקצת משמע מלשון הטוא"ע והש"ע דאפשר דאף אם שלחו ע"י אחר לאבא בר"מ אין הגט נפסל אלא דלכתחלה אין לעשות כן ודוקא אם מסרו בעצמו או שלוחו להאשה כתבו דהיא ספק מגורשת. ועפמ"ש דמשמע מסוגיא דשמעתין דהגט פסול אם עבר על דעת המשלח אפילו במעשה קוף בעלמא א"כ יש לתמוה על מ"ש הרא"ש ז"ל סוף פרק המביא תניין שנהגו באשכנז ובצרפת עפ"י ר"ת לשלוח הגט ע"י עובד כוכבים לשליח ישראל שימסרנו ליד האשה ודלא כר' חנינאי גאון ז"ל ורבנן דהשתא שאסרו מיהא לכתחלה אלא אפי' לכתחלה מותר והיאך אפשר לומר כן כיון דעובד כוכבים לאו בר שליחות הוא ולא שייך גביה חזקה שליח עושה שליחותו וקי"ל נמי אין אמונה בעובדי כוכבים א"כ אפשר שהעובד כוכבים שינה באיזה דבר על דברי הבעל ואפשר ג"כ שזה העובד כוכבים לא קיבל הגט כלל מהבעל אלא מיד עובד כוכבים אחר שקיבלו מיד הבעל וא"כ אף כי מסרו העובד כוכבים האחר להישראל שליח הבעל אפילו הכי פסול כדמוכח בשמעתין ובר מן דין כתבתי עוד והעליתי באריכות ליישב דברי רבי חנינאי גאון דודאי אין למסור הגט ליד עובד כוכבים דשמא ימסרנו בינו לבין עצמו ליד האשה נמצא שהגט בטל לגמרי והארכתי בזה בכמה טעמים שיש לחוש כן ואין כאן מקומו להאריך והדבר צריך תלמוד ודו"ק. מיהו קשיא לי מי הכריחם לרש"י ולהרי"ף ז"ל וכל סייעתו לפרש כן בשמעתין דלכאורה נראה דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אף אם מסרו בעצמו לאבא בר"מ אפ"ה פסול דהא משמע להדיא דהאי עובדא בח"ל הוי ולא נתקיים בחותמיו מדקאמרי מסור מילך קמי דידן והיינו שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדפירש"י וא"כ הא אמרינן בריש מכילתין דבקיום גיטין ושטרות בעינן תרי אלא דמדרבנן הימנוהו לשליח כבי תרי וא"כ כיון שזה אינו שליח כלל כדפרישית דמעשה קוף בעלמא קעביד א"כ הו"ל כאיניש דעלמא ולא מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ כלום וא"כ מצינן לפרש דמש"ה קאמרי והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ויש ליישב כיון דמ"מ הגט יוצא מתחת ידו ומגו דאי בעי הוי אמר שהוא שליח הגט למוסרו ליד האשה והוי מהימן כבי תרי השתא נמי נאמן במגו דהפ"ש הוא הפה שהתיר כנ"ל נכון ודו"ק:

גמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין עיין לעיל דף כד ע"א תד"ה וכי מטית:

שם איכסיף לסוף איגלאי עיין לקמן עז ע"ב ב"מ צו ע"א ע"ז דף כב ע"א: