Gittin 28a

בין כליו בביתו:

לימא רב יהודה הלכה כיש אומרים ולימא רבה הלכה כר"ש למה חזרו להזכיר את הדברים ולפרשן:

ומשני משום דאפכי להו אית תנאי דמפכי דרבי שמעון ליש אומרים ויש אומרים לרבי שמעון הלכך אם לא הזכירו אלא שם החכמים לא הוי ידעי אהייא מתרי לישני קיימי:

חמת בולזול"א בלע"ז והיא של עור:

טליקא טשק"א בלע"ז:

מתני' נותנו לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין (חולין דף י:) העמד דבר על חזקתו:

מקריבין אותה ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלא:

גמ' לגבורות שמונים שנה לישנא דקרא (תהילים צ׳:י׳):

או שמצאו בין כליו‎—Or he found it amongst his utensils O VERVIEW The ברייתא taught that if he found the גט amongst his utensils it is a valid גט‎. Our תוספות clarifies this ruling. --------------------------------- פירוש בביתו אף על גב דרבים מצויין בביתו – The explanation of מצאו בין כליו, is that he found it בין כליו in his house, and even though many people frequent his house, nevertheless the גט is כשר‎ – ואם היא נמצאת בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר‎ – However, if it was found on the ground of his house, not בין כליו, there is a concern that another יב"ש may have lost his גט here (he dropped it in the house) – אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו אחר אלא הוא: However if the גט was found בין כליו (in his house), there is no concern that perhaps another יב"ש brought it here, but rather we assume it is only the owner who placed the גט בין כליו‎. S UMMARY When it is found בין כליו in his house there can be no concern for a יב"ש אחר, but if it is found on the floor of the house, there is a concern for a יב"ש אחר, if רבים מצויים בביתו‎. T HINKING IT OVER 1. Is תוספות adding anything on פרש"י‎? 2. It seems that מצאו קשור בכיס is כשר even if it is not בביתו, so why by מצאו בין כליו, must it be כשר only if it was found בביתו‎?

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר‎—He found it in a Chafeesoh or in a D’looskmoh, and he recognizes it, it is Kosher O VERVIEW The משנה taught that if one found the גט (which he lost) in a חפיסא וכו' and he recognizes it, the גט is כשר‎. Our תוספות will clarify this ruling. ------------------------------- כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו‎ – The משנה is discussing a case where he himself (the one who lost it) found it, since we rely on his recognition – ואף על גב דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי – And even though the finder is not a Torah scholar, nevertheless he is believed, for he has a מיגו that he could have said, ‘I never lost it’ – דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל – Since everyone has a טביעות עין as we explained previously – ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואף על פי שאינו מכיר את הגט – And the word 'ומכירו', which the משנה states, is referring to the חפיסא ודלוסקמא, and that is sufficient even though he does not recognize the גט‎ – תוספות proves that מכירו refers to the חפיסא and not the גט: דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה – For if he recognizes the גט why does the משנה need to tell us that he found it in a חפיסא; he recognizes the גט, that is certainly just as good as recognizing the חפיסא‎ – תוספות asks: ואם תאמר וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קכ, ב) – And if you will say; but let us be concerned that it was borrowed as the גמרא states in the last פרק of מסכת יבמות‎ – תוספות answers: ויש לומר דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם‎ – And one can say; that the finder is certain in his knowledge that he never lent the חפיסה to anyone. Therefore it must certainly be his גט – תוספות offers an alternate solution: אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו – Or you may also answer that he knows that he lost it in a חפיסא or a דלוסקמא‎ – ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא‎ – But nevertheless (even according to this answer) it is necessary that he recognizes the חפיסא or the דלוסקמא with טביעות עין that it is his – דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן‎ – For this which he knows that it was lost in a חפיסא or in a דלוסקמא, that is not a sufficient סימן that this is the one he lost. תוספות anticipates a difficulty: והא דתנן בפרק קמא דבבא מציעא (דף כ, א) – And this which the משנה teaches in the first פרק of מסכת ב"מ – מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כולי – ‘He found a bundle of notes or a bunch of notes in a חפיסא or in a דלוסקמא, etc., he should return it’ to the owner of the חפיסא ודלוסקמא‎ – תוספות replies: התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו‎ – There it is in a case where he gives a סימן in the חפיסא or the דלוסקמא itself (he describes its uniqueness) and through this סימן we return to him its content, but not that he merely states in was in a חפיסא‎ – ולא חיישינן לשאלה לענין ממון‎ – And we are not concerned for lending it out regarding a monetary issue – אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא‎ – However this which he says that he lost it in a דלוסקמא, that is not a סימן, since it is customary to store שטרות in a דלוקסקמא‎ – כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך‎ – As the ברייתא states in the תוספתא; ‘I deposited by you ten דלוסקמאות of שטרות‎ – תוספות adds: ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי‎ – And even if we will assume that merely saying that it was in a חפיסא is a סימן (regarding returning the שטרות) nevertheless regarding returning the גט, this is not considered a סימן מובהק and the גט will not be returned on this basis – תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאמר באלו מציאות (בבא מציעא דף כח, א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה – And this which the גמרא states in פרק אלו מציאות, he says the גט was in a חפיסא (and I lost it, and I did not give it to you yet, so the wife is not divorced yet) and she says the גט was in a חפיסא (and I lost it after it was given to me as a divorce), the rule is – ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה – It should be given to him and not to her, since she knows that whatever he has he places it in the חפיסה‎ – תוספות responds: אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק‎ – Even if you are able to say that when the גמרא rules ‘ it should be returned to him’, the גמרא means it should be returned to him so he can divorce his wife with this גט, nevertheless the reason we return it to him is not because saying that it was in a חפיסא is a סימן מובהק (which would contradict this which תוספות maintained previously) – דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו‎ – For the case there is that it was not established that another יב"ש exists, and this גט, which was found, was certainly written לשמו for this couple – אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה‎ – But it is not known whether the husband or the wife lost it, and we rule that we do not assume that she was divorced, so we give it to the husband and if he wishes he divorces her with it now. This concludes one explanation of תוספות‎. In summation; the משנה states if it was found בחפיסה and he recognizes the חפיסה with טביעות עין, he may use this גט (even if he does not recognize the גט). תוספות offers an alternate explanation: אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו‎ – Or you may also say; when the משנה writes 'ומכירו' it means, ‘or he recognizes it, and there are texts which read explicitly 'או מכירו' (or he recognizes it) – והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו‎ – And this is the explanation (according to this גירסא); ‘ he found it in a חפיסה or in a דלוסקמא’ and he knows that the חפיסה is his and he also knows that he lost it inside this חפיסה, so – אף על פי שאינו מכיר הגט‎ – Even though he does not recognize the גט, it is a גט כשר‎. The משנה continues – או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה‎ – ‘or he recognizes it’, meaning he recognizes the גט even without the חפיסה, it is כשר – תוספות offers a third rendition: ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו‎ – And some texts read, אם מכירו (if he recognizes it); this means – מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר‎ – He found it in a חפיסה and he knows he did not lose it in this חפיסה and he knows that the חפיסה is not his, but nevertheless if he recognizes the גט it is כשר‎ – ולרבותא נקט מצאו בחפיסה‎ – And the משנה mentions he found it in a חפיסה as a novelty that even though it is not his חפיסה and he did not lose it in the חפיסה, but since he recognizes the גט it is כשר‎. A different twist on this גירסא: אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל‎ – Or you may also say the reason the משנה writes it in this manner is to teach us that it is כשר only if he recognizes the גט, but knowing that he lost it in a חפיסה or in a דלוסקמא is insufficient to make it כשר‎ – ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו: And those texts that read 'ומכירו' can interpret it as we interpreted the texts who read אם מכירו‎. S UMMARY The משנה may be discussing one case and he is recognizing the חפיסא (but not the גט) or it may be discussing two cases, either we know the חפיסה is his or he recognizes the גט‎. T HINKING IT OVER תוספות asks why do we depend on his recognizing the חפיסה, perhaps he lent it to someone, etc., just as we have this concern in מס' יבמות‎. However how can we compare the two cases; by clothes it is possible that the deceased borrowed someone else’s clothes, but by the חפיסה to say that he lent the חפיסה to someone else and another יב"ש placed his גט there, seems too far-fetched?!

והניחו זקן או חולה כולי‎—And when he left him he was old or sick, etc. O VERVIEW Our משנה states if when the שליח הגט left the husband, he was old and sick, nevertheless he may give the גט to the woman with the assumption that the husband is still alive (so she is exempt from יבום [if applicable]). תוספות reconciles our משנה with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------- תוספות asks: תימה דבפרק המפקיד (בבא מציעא דף לט, ב) גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא‎ – It is astounding for in פרק המפקיד regarding that grandmother, where she and one daughter were captured – אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא – We say there ‘perhaps the סתבא died, perhaps her daughter died’; we see that we do not presume that they are certainly alive, so why here do we assume that the husband is still alive even though he was a זקן או חולה when the שליח departed?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דלענין יתמי החמירו טפי למיחש‎ – And the ר"י says that regarding orphans we are more strict so we are concerned perhaps they died and the יתומים should inherit their assets – תוספות proves that by יתומים there is a greater concern: כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן‎ – As the גמרא also states there; ‘there is no difference whether an עיטרא was written or whether an עיטרא was not written, in all cases we are concerned – ובחזקת הבתים (בבא בתרא דף כט, ב) מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא אית לה‎ – However in פרק ח"ה we distinguish whether an עיטרא was written or not, for the גמרא states there that there is publicity by an עיטרא‎ – תוספות offers an alternate distinction between the two cases: ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה: And additionally we are more concerned for death by captives than we are concerned by זקן או חולה‎. S UMMARY Generally we are not concerned for שמא מת, except to protect the rights of יתומים, or when one is in captivity. T HINKING IT OVER תוספות poses a contradiction from the גמרא in המפקיד which states דלמא שכיב סבתא דלמא שכיב ברתא‎. Is תוספות question from both (סבתא וברתא) or only from one?

תרומה אפשר‎—By Terumoh it is possible O VERVIEW אביי posed a contradiction where in our משנה by a גט we are not concerned that the husband died, but by תרומה we are concerned that the כהן husband died and she may not eat תרומה‎. To which רבא answered that by תרומה if we are חושש למיתה it is not that much of a problem since it is possible for her to eat חולין‎. The גמרא then contradicts two משניות regarding תרומה whether or not we are concerned for מיתה‎. ------------------------------ תוספות asks: תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה כדבסמוך‎ – It is astounding; is it indeed so that רבא (who answered תרומה אפשר) did not know of the other משנה regarding תרומה where it states that we are not חושש למיתה, so we can contradict the two משניות of תרומה on each other as the גמרא shortly asks; why did the תרצן ignore the other משנה‎?! תוספות answers: ויש לומר דכן דרך הש"ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו: And one can say; that this is manner of the גמרא that the תרצן is only concerned to answer the question which he was asked, even though his answer will not explain another obvious contradiction. S UMMARY An answer to a direct question need only address the question. T HINKING IT OVER Was רבא trying to answer sאביי' question, or was רבא saying to אביי, why do you even ask such a question (for which there is an obvious answer), when you can ask a much better question (from תרומה אתרומה)?

שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת מחיים—There it is different for he made her forbidden on him one hour while he is alive O VERVIEW רב אדא בריה דרב יצחק explained that the reason she cannot eat תרומה in a case where her כהן husband said 'הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי', is because by making this stipulation that the גט should be effective while he is still alive, therefore even though that generally we are not concerned שמא מת, here it is different. תוספות explains the sגמרא' answer and subsequent challenge. -------------------- פירוש הלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה דהעמד בעלה בחזקת חי – The explanation of this distinction is that in the משנה where her husband went overseas, she can eat תרומה since we place her husband on the presumptive status that he is ( still) alive – אבל הכא אפילו נעמידנו בחזקת חי אסרה מחיים – However here (when he said הרי"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי), even if we will place the husband on the presumptive status that he is alive, nevertheless she cannot eat תרומה, for he prohibited her from eating תרומה while he is alive! תוספות cites the continuation of the גמרא: ופריך דלמא איהי מייתא ברישא ולא תאסר מחיים: And רב פפא challenged this answer, saying; ‘perhaps she will die first’, so she was never prohibited in his lifetime from eating תרומה‎. S UMMARY The dispute is whether this woman has a חזקת איסור or not. T HINKING IT OVER Why should a חזקת איסור in the future nullify a current חזקת חיים‎?!

הא רבי מאיר דלא חייש למיתה כולי‎—This is Rabi Mayer who is not concerned for dying, etc. O VERVIEW אביי reconciles our משנה (בת ישראל וכו' אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים) which is not concerned למיתה, and the ברייתא (הרי"ז גיטך וכו' אסורה לאכול בתרומה) which is חייש למיתה, that our משנה follows ר"מ and the ברייתא is ר"י. Shortly רבא will distinguish between שמת מת (where לא חיישינן) and שמא ימות (where חיישינן); indicating that אביי does not differentiate between שמא מת and שמא ימות‎. Our תוספות qualifies this. --------------------------- השתא דמדמה שמא מת לשמא ימות לא לגמרי מדמה – (Even) Now that אביי compares שמא מת to שמא ימות, nevertheless he does not equate them completely, תוספות proves this – דהא רבי מאיר דמוקי מתניתין כותיה ולא חייש לשמא מת אפילו לזמן מרובה – For, ר"מ, whom we have established our משנה like his view that he is not concerned that ‘perhaps he died’ even for an extended period of time, nevertheless this ר"מ – חייש לשמא ימות לזמן מרובה דתנן בפרק ד' אחין (יבמות דף כו, א) – Is concerned for שמא ימות if it is over an extended period of time, as the משנה states in פרק ד' אחין‎ – ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות – ‘Four brothers, two of whom are married to two sisters, and the two brothers who married the two sisters died childless, the rule is – הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ומפרש בגמרא משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין‎ – That these two sisters receive חליצה from the remaining brothers, but are not allowed to be מתיבם by the brothers’. And the גמרא explains there the reason why they are not מתיבמות, because the תנא of this משנה maintains it is forbidden to annul the מצוה of יבום, and we are concerned if we allow them to be מתייבם – ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין‎ – That perhaps while one brother is מייבם one sister, the other remaining brother will die and we will be מבטל the מצות יבמין; now תוספות concludes his proof – וההיא משנה מוקי לה כרבי מאיר בפרק ב' דיבמות (דף יח, א) – And in the second פרק of מסכת יבמות we establish this משנה according to ר"מ – תוספות offers an additional proof that in certain cases everyone is חושש for שמא ימות: ולקמן בפרק בתרא (דף פה, א) נמי אמר לכולי עלמא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא‎ – And later in the last פרק the גמרא also says, according to everyone, ‘conversion is not common, death is common’. תוספות clarifies the same concept according to the one who is חייש למיתה: ולרבי יהודה נמי דחייש לשמא ימות לאלתר לא חייש לשמא מת לאלתר‎ – And also according to ר"י who is concerned for שמא ימות immediately, nevertheless he is not concerned for שמא מת immediately – דאם לא כן אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה‎ – For if you will not say so (but rather maintain that ר"י is חושש for שמא מת לאלתר), the rule should be that the wife of a כהן, whose husband left from the door of his house, should not eat תרומה since חיישינן שמא מת לאלתר‎ – ולא תאכל כי אם בשעה שרואה בעלה בפניה‎ – So the אשת כהן should not eat תרומה unless she sees her husband in front of her! אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר: Rather we must certainly say that אביי does not compare all cases of שמא מת and שמא ימות, but rather he compares שמא מת for an extended time to שמא ימות לאלתר‎. S UMMARY According to אביי all are חושש for שמא ימות לזמן מרובה, none are חושש for שמא מת לאלתר, regarding שמא מת לזמן מרובה and שמא ימות לאלתר, according to ר"מ we are not חושש and according to ר"י we are חושש‎. T HINKING IT OVER What is the logic in differentiating by שמא ימות whether it is לאלתר or לזמן מרובה, since מיתה is something which is not known by man, why should there be this difference?

אמר רבה לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. ואותביה אביי מברייתא דקתני המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים. וקיימא לן כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא, ואף על גב דאמרינן אי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג שנויא היא ולא סמכינן עלה. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי שלא הביא מדברי רבה אלא לא שאנו אלא חולה אבל גוסס לא, ושייריה להגיע לגבורות. ומצאתי בירושלמי אפילו הניחו בן מאה שנה ועשה שליח בדרך מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. משמע דטעמא לא משום דאיפליג דאם כן מאי אפילו אדרבה בשהגיע למאה טפי עדיף.

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומות בחזקת שהוא קיים השולח את חטאתו ממדינת הים מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים אמר הר"ם זאת החטאת הנזכרת בכאן הוא חטאת העוף או חטאת אשה אשר לא תצטרך סמיכה כמו שנבאר במקומו הנה אפשר שתקרב זאת החטאת ובעליו נסתר והעקר אצלנו שחטאת שמתו בעליו תמות כמו שיתבאר ברביעי מתמורה וכן מעקרנו אין גט לאחר מיתה אבל כאשר התבאר מותו קודם הגעת הגט אליה נפסל הגט ותשאר זקוקה ליבם:

אמר המאירי המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואינו חושש שמא מת הבעל והרי הוא גט לאחר מיתה שאף במהיום אינו כלום כל שלא הגיע לידה או ליד שלוחה מחיים אלא נותנו בחזקת שהוא קיים והרי היא בחזקת גרושה ואינה זקוקה ליבום מן הסתם עד שיתברר שמת קודם שיגיע הגט לידה ופירשו בגמרא דדוקא חולה אבל הניחו גוסס נותנין לו חומרי חיים וחומרי מתים ולא תנשא עד שיתברר שהיה קיים בשעה שהגיע הגט לידה שכל שיהא קיים אפי' הוא גוסס או אפי' נחתכו בו רוב שנים הרי זה גט ומכל מקום בזקן היה סבור רבה לומר בגמרא דוקא עד שלא הגיע לגבורות ר"ל שמנים שנה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עד שיתברר אלא שהשיבוהו ממה שאמרו בבריתא המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנות בחזקת שהוא קיים ונשאר לו בתיובתא ואע"פ שחזרו ותירצו בה כיון דפלג פלג כלומר הואיל והגיע למאה או שעבר שמנים ונחלק משאר בני אדם הילך הוא וחי אפי' כמה לאו טעמא דאיסתבר היא לאקולי בבר מאה טפי מבר תמנין אלא בכלם נותנו בחזקת שהוא קיים ואף בתלמוד המערב אמרו תני בר קפרא אפי' הניחו בן מאה ועשה בדרך מאה נותנו בחזקת שהוא קיים:

ונתגלגל על יד זו לבאר שבת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא מתו הבעלים וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא מקריבו בחזקת שהוא קיים וכן הלכה אלא שפירשוה בגמרא בקרבן נשים שאינו צריך סמיכה או בחטאת העוף שאף הוא אינו צריך סמיכה שאם בקרבן אחד הרי צריך סמיכה וכבר אמרו ידו ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו ואע"פ שאין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם כדאיתא בראשון של פסח שני ר"ל פרק תמיד נשחט מ"מ לכתחלה היאך מקריבין אותו בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך:

בד"ה מצאו בחפיסה כו' דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דנקט חפיסה ודלוסקמא משום דדרך להניח בהן כמו שכתבו התוס' לקמן דלא קאמרי הכי אלא דמהאי טעמא דדרך להניח בהן לא הוה מה שאומר שמצאו בהם סימן אבל למה ליה למתני כלל דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם היה מכיר הגט וק"ל:

בא"ד וה"פ מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה כו' עכ"ל ר"ל גם אם מצאו אחר אלא שידוע שהוא שלו על ידי עדים וגם שבתוכה איבדו דמשום הכי לא ניחוש לשאלה כמ"ש לעיל מיהו לפי גירסא זו דאי מכירו קאי על הגט ואיירי שהוא עצמו מצאו דנאמן במגו הוה מצי לפרושי שפיר גבי דלוסקמא וחפיסה דמה שיודע שבחפיסה ודלוסקמא אבדו הוי סימן ולא בעי שיהא ידוע שהוא שלו בעדים אלא דלא משמע להו דהוי זה סימן מובהק גבי גט כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד אי נמי דוקא אם מכירו כשר אבל מה שיודע שבחפיסה כו' עכ"ל והוא הדין דמצי לפרושי דוקא אם מכיר הגט כשר אבל אינו מכיר הגט אלא החפיסה והדלוסקמא אינו מועיל משום (ג) דחיישינן לשאלה וכגון דאינו יודע שנאבדה לו בדלוסקמא וק"ל:

בד"ה הא ר"מ כו' חייש לשמא ימות לזמן מרובה כו' ודלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' עכ"ל אינו מוכרח דאדמייבם חד מת אידך כו' דאיירי לזמן מרובה אלא כיון דכר"מ אתיא ע"כ דלא חייש אלא לזמן מרובה דלאלתר לא חיישינן אפילו לשמא ימות כמו בקיעת הנוד דהוי לאלתר וכמו שכתבו התוס' בזה לקמן ולר"י נמי דחייש לשמא ימות לאלתר והיינו משום דליכא למיחש לבקיעת הנוד אלא לאלתר דלאחר השבת ודאי יפריש לפי' התוס' ולפרש"י נמי כשימצא לאלתר כלים יפריש ודו"ק:

ע"א ד"ה מצאו בחפיסה וכו' עד אי נמי בידוע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו וכו'. ר"ל ולכך לא חיישינן לשאלה לומר שמא השאיל החפיסה לאחר ואותו אחד הניח בו הגט שהוא יודע שהוא עצמו הניחו בחפיסה ואבדו עם החפיסה וק"ל:

רש"י בד"ה בין כליו בביתו וכ"כ התוס' והוכיחו כן מדקתני גבי כיס וארנקי שמצאו קשור בכיס וארנקי משמע דוקא קשור אבל במונח הגט אצל הכיס וארנקי לא מהני וא"כ היכי קתני הכא דמצאו בין כליו כשר אפילו אינו קשור אע"כ בכיס וארנקי איירי שמצאו בשוק מש"ה בעינן דוקא קשור בהם אבל במונח אצלו לא מהני סימן הכיס וארנקי לענין הגט עצמו דשמא הגט הוא של אחר ואיתרמי מילתא שנפל אצל הכיס וארנקי של זה והא דקתני הכא מצאו בין כליו כשר ע"כ היינו דוקא שמצאו בביתו דלא שייך לומר שהביאו אחר והניחו אצל כליו של זה כנ"ל ברור וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כיס ולפניו פירות חייב להכריז ואף לסברת החולקים שם היינו דוקא לענין ממון כיון שזה אומר בודאי שהוא שלו לא חיישינן כולי האי משא"כ לענין איסורא דאיכא חזקת איסור כ"ע מודו דלא מהני אלא דוקא בנמצא קשור או בין כליו שמצאו בביתו כן נ"ל ברור והרבה הארכתי בזה בתשובת שאלה לענין עיגונא דאיתתא ועיין בבית שמואל סימן י"ז:

תוספות בד"ה מצאו בחפיסה כו' ואף ע"ג דלאו צורבא מרבנן כו' נאמן במיגו עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה מעולם דאף דלא חשדינן לבעל דמשקר אפ"ה לא מהימן אף בט"ע משום דחיישינן דאמר בדדמי שסובר מסתמא שהוא שלו וא"כ נהי דהכא במצאו השליח איירי דחשדינן ליה כמשקר ומהני המיגו לענין דלא חיישינן שמא משקר אכתי ניחוש דלמא אומר בדדמי שהוא מכירו בט"ע וא"כ מאי מהני המיגו כיון שהוא סובר לומר האמת דכה"ג מקשו התוס' ריש פ' האשה שלום דכל היכא שסובר לומר האמת לא שייך מיגו מיהו לפי מה שתירצו שם לענין בע"ה טרוד בפועליו מיושב' ג"כ דבריהם כאן ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה כו' א"נ ביודע שבחפיסה איבדו עכ"ל. פי' דכיון שיודע שבתוכה איבדו חששא רחוקה לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט אחר ששמו כשם יוסף ב"ש ואיבדו ג"כ דכולי האי לא חיישינן וזה מוכח דמשני הש"ס שם דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה משום דלא מושלי אינשי ואכתי הוי ליה למיחש שמא מצא אחר הכיס וארנקי והניח בתוכו גט כזה ואיבדו אע"כ דכולי האי לא חיישינן אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא היה מונח כלל בכיס וארנקי אלא שהוא השאיל הכיס וארנקי לאחר והלה הניח בתוכו הגט והחזיר לזה ושכח הגט בתוכו כדפירש"י שם להדיא ומיהו אכתי קשה מאי מקשה הש"ס שם אמצאו בכיס וארנקי וניחוש לשאלה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כמ"ש התוספות כאן שיודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו ואפשר דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא משני דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ובהכי א"ש טפי דנקט בברייתא כיס וארנקי ולא קתני דומיא דמתני' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא שדרך להניח בו הגט אע"כ משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ועי"ל דהא דמקשה שם אכיס וארנקי וניחוש לשאלה היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דבעי למיפשט מכיס וארנקי דסימנין דאורייתא ולא משמע ליה שהכירו בט"ע אלא ע"כ משום דקס"ד שמצאו אחר ואם כן לא מהימן אלא על ידי סימנין שאומר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאף למאי דבעי למימר דטעמא דכיס וארנקי משום דסימנין דאורייתא אכתי ניחוש לשאלה ומה שהוא אומר שהוא יודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו מאי מהני דילמא משקר דהא לא מהימנינן ליה כשמצאו אחר וע"ז משני שפיר דלא מושלי אינשי וא"כ כיון שאומר הסימנין קודם שראהו ודאי קושטא קאמר כנ"ל ועוד הארכתי בזה הרבה ביישוב הסוגיא דהתם ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק:

בא"ד והא דתנן בפ"ק דמציעא כו' נמשך לפירושם הקדום דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי ואם כן מדנקט מכירו משמע דמה שמונח בתוכו לא הוי סימן משום הכי מסקו ואזלו לפרש הסוגיא דפ"ק דמציעא משא"כ לפי שיטה אחרת שפירשו מקצת מפרשים דמתניתין דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו היינו דבעינן תרתי שיכיר הגט בסימן ושמצאו בחפיסה ודלוסקמא נמי הוי סימן ואע"ג דחדא מינייהו לא מהני אי סימנים דאורייתא אפ"ה מצטרפים להדדי סימן הגט וסימן ע"י הכלי ומהני והוציאו מכאן שכן הדין לענין עיגונא דאיתתא ועי' בתשובת מהר"י וויי"ל שכתב שבנוסחת קדמונים היה הנוסחא כן בפירש"י ז"ל במשנתינו וא"כ לא היה מקום לשקלא וטריא של התוספות לכך סמכו דבריהם כאן לפירושם הקדום וכבר הארכתי לסתור זה הפירוש שהבאתי מההיא דתנינן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו באריכות גדול ואין כאן מקומו להאריך ובתשובת שאלה כתבתיו:

גמרא א"ל תרומה אגיטין קא רמית והקשו התוספות תימא וכי לא היה יודע דאיכא לאקשויי מתרומה אתרומה כדבסמוך ויישבו בדוחק. ולולא דבריהם היה נלע"ד דלק"מ דבלא"ה קשיא לי אדמהדר הש"ס לאקשויי מתני' אהדדי ואמאי לא מקשה בפשיטות אההיא דהרי זה גיטך שעה אחת אמאי אסורה לאכול בתרומה ולא מוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים דהא קי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה כדאיתא בחולין פ"ק והביאו רש"י ז"ל במשנתינו אע"כ משום דאפשר לומר דההיא חזקה שהוא קיים לאו חזקה גמורה היא משום דבודאי עשויה חזקה זו להשתנות שסוף כל אדם למות וסברא כזו הובאה בכמה מקומות בספרי פוסקים ועפ"י סברא זו השבתי קושיית התוספות פ' אלמנה לכ"ג דף נ"ח בד"ה רישא פסולי קהל שהקשו שם ספק בן ט' שנים אמאי לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיה קטן ולמאי דפרישית כאן א"ש דחזקה המשתנית בודאי תו לא מיקרי חזקה וא"כ מה"ט גופא לא מצי לאקשויי מעיקרא תרומה אתרומה דלעולם אימא לן דחזקת חיים לא מקרי חזקה מש"ה באומר הרי זה גיטך שעה אחת אסורה לאכול בתרומה מיד וההיא דבת ישראל הנשואה לכהן דאוכלת בתרומה היינו משום דאיכא חזקה אחריתי שהאשה זו בחזקת היתר לאכילת תרומה עומדת ומספק אין אנו יכולין לאוסרה כיון דלא איתרע האי חזקה כלל וחזקת היתר כי האי ודאי חזקה אלימתא היא בכ"מ ולא מצינו שהחמירו בה חכמים כגון מקוה שנמדד פעם אחת הרי היא בחזקתה ולא חיישינן דילמא חסרה לה וכן סכין שנבדק ועומדת אפילו לגבי חזקת איסור וחזקת טומאה ובכמה דוכתי מצינו בכל הספיקות דאוקמינן אחזקת היתר לגמרי היכא דלא איתרע משא"כ בההיא דהרי זה גיטך שעה אחת כו' הכא לא שייכי האי חזקת היתר של האשה שהרי איתרע חזקת היתר שלה ע"י הגט שלפנינו הא למה זה דומה לספק קרוב לו ספק קרוב לה בין בגיטין ובין בקידושין דלא אמרי' אוקי אחזקה קמייתא מפני שהספק הוא בקידושין וגירושין עצמם המגרעין את החזקה הראשונה כמ"ש תוספות להדיא בכתובות דף כ"ג בד"ה תרוייהו בפנויה קמסהדי וכבר הארכתי בזה הרבה ודעתי להוסיף אי"ה בקונטרס הכללים שלי וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות פרק חרש דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי וקשיא לן אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנויה אע"כ כיון שזה קידשה איתרע לגמרי חזקת פנויה ודוק שנלע"ד ראיה ברורה דבכה"ג מדאורייתא נמי איתרע חזקה מדמחייב אשם תלוי וא"כ כ"ש הכא שהגט הוא בודאי רק שהספק הוא באיזה זמן יחול מילתא דפשיטא היא דאיתרע חזקת היתר דידיה ומשו"ה לא שייך לאקשויי כלל מתרומה אתרומה מעיקרא אבל מגיטין אתרומה מקשה שפיר דהא בשולח גט ממדינת הים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבא האשה הזאת בחזקת איסור לשוק עומדת ומדקתני נותנין לה הגט בחזקת שהוא קיים אלמא דהיינו להתירה לשוק אף במקום יבם וא"כ ע"כ עיקר הטעם משום דמוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים וקיימא האי חזקה אפילו לגבי חזקת איסור לשוק והיינו ג"כ מהטעם שכתבתי דחזקת איסור לשוק איתרע ע"י הגט וחזקת שהוא קיים לא איתרע כלל ועוד דחזקת שהוא חי אתיא מכח רוב דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף א"כ מקשה שפיר מגירושין אתרומה אמאי אסורה לאכול בתרומה בהרי זה גיטך שעה אחת דנהי דחזקת היתר שלה איתרע מ"מ חזקת בעלה שהוא קיים לא איתרע ושני רבה שאני תרומה דאפשר פי' דמעלה בעלמא עשו לענין תרומה כיון דאפשר אע"ג דמן הדין היתר גמור הוא וע"ז חוזר הש"ס ומקשה ורמי תרומה אתרומה פי' דהתם גבי בת ישראל הנשואה לכהן נמי אמאי לא עשו מעלה ול"ל הכא חד חזקה והתם בבת ישראל תרי חזקות חזקת היתר וחזקת שהוא קיים הא ליתא דהא דמפלגינן פ' בכל מערבין בין חדא חזקה לתרי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה משא"כ בדבר המותר לגמרי מה לי חדא חזקה ומה לי תרי תרוייהו חזקות גמורות הן ואי משום מעלה בתרי חזקה נמי ליעבדו מעלה וסברא כיוצא בזו נזכרת בתוספות בריש מסכת יומא גבי אין לדבר סוף ע"ש כן נראה לי נכון וברור בעזה"י ודו"ק:

תוספות בד"ה הא ר"מ כו' לא לגמרי מדמה כו' דאל"כ אשת כהן שיצא בעלה כו' אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר עכ"ל. ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם במילי דסברא אמנם כמו זר נחשב דא"כ נתת דברי חכמים לשעורין איזה לאלתר ואיזה לזמן מרובה ולענ"ד לא אוכל לעמוד על סוף דעתם איזה שיעור שייך בזה לענין חשש מיתה שהוא אחד מהדברים המכוסים מבני אדם ועוד דא"כ תקשי ממ"נ אי מדמינן שמא מת לשמא ימות א"כ לאלתר נמי ואי לא דמו להדדי אכתי אמאי מדמה להו הש"ס לדמות שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר ובאמת קצרה דעתי להשיג דבריהם בזה. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בסמוך בלא"ה אין הכרח לדבריהם בזה דמאי דקשיא להו א"כ לרבי יהודה דחייש למיתה היאך אוכלת אשת כהן בתרומה שלא בפני בעלה ולדידי לק"מ דאף למאי דמוקי כתנאי היינו דוקא לענין רומיא דגיטין אתרומה דרישא דמתני' בהמביא גט נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא מתוקמא כר"י כיון דאיהו חייש לשמא ימות וה"ה לשמא מת למאי דמדמה להו עכשיו וא"כ לר"י ודאי אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים כיון דלדידיה לא חשיבא חזקת קיים דמיתה שכיחא וחזקת היתר נמי ליכא דאדרבא האשה בחזקת איסור לשוק עומדת דלענין זה איירי מתני' כדפרישית ואם כן מוקמינן לה בחזקת איסור כדמעיקרא משא"כ סיפא דמתני' בת ישראל הנשואה לכהן ר"י נמי מודה דאוכלת בתרומה דנהי דחזקת חיים לא חשיבא ליה דחייש למיתה מ"מ האשה הזאת יש לה חזקת היתר דמשעה שניסת בפני בעלה היה לה חזקת היתר לאכילת תרומה ומספק אין אנו יכולין לאוסרה וכולה כדפרישית ודוקא בהרי זה גיטך שעה אחת מוקמינן דאסורה לאכול בתרומה כר"י כיון דחייש למיתה ליכא חזקת קיים וחזקת היתר נמי ליכא דאיתרע חזקת היתר ע"י הגט כמו שהבאתי ראייה ברורה בעזה"י וכיון דאליבא דר"י אין הכרח לדבריהם א"כ אליבא דר"מ נמי לא קשיא מהסוגיא דיבמות דאדרבא בר"פ שני דיבמות משמע דאביי לא מוקי טעמא דר"מ משום ביטול מצות יבמין אלא משום דיש זיקה אח"ז ראיתי שתוספות שם הרגישו בזה וכתבו מדשתיק אביי לרבה ובאמת אין זה ראיה דלרבה ודאי א"ש דהא איהו לא מוקי הכא כתנאי ונראה שסמכו עיקר דבריהם להוכיח סברתם לחלק בין לאלתר לזמן מרובה מדר"י דאל"כ אשת כהן תהא אסורה לאכול שלא בפני בעלה ולמאי דפרישית א"ש ודו"ק היטב שלדעתי כ"ז אמת ויציב בעזה"י:

מתני' בחזקת שהוא קיים עיין סנהדרין דף מז ע"א תד"ה אימא כישן:

גמ' וגוסס עי' קדושין עח ע"ב תד"ה לא: