Gittin 27b

איכא דאמרי הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה:

בשלמא דרבה דשני לעיל שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב"מ:

מתני' אלימא ליה לאקשויי דקא ס"ד דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר מברייתא:

אלא ר' זירא דרמי מתניתין אברייתא מאי טעמא לא אמר שינויא דידיה אתרתי מתני' כרבה:

אמר לך ר' זירא מתניתין לא קשיין אהדדי:

מי קתני בבבא מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה:

דלמא אם אמר תנו נותנין ולעולם כדקי"ל כלומר ודאי על כרחין הא אמר תנו נותנין דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא דייקת דילמא לעולם כדקי"ל בהכשירא דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר לאשה ואי לאלתר והבעל מודה פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני' לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין ואצטריך למתנייה משום היא גופא לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר כו':

ר' ירמיה אמר לא מתניתין קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דאמרינן יחזיר לזמן מרובה:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה‎—In a time where the husband admits, it should be returned to the woman; and even after an extended period O VERVIEW ר' זירא inferred from the ברייתא (which stated בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה) that it can be returned even if it was lost לזמן מרובה‎. This seemingly contradicts our משנה (of המביא גט) which stated that we only return it לאלתר, but not לזמן מרובה‎. Our תוספות clarifies this question. --------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה שגירשה‎ – And if you will say; since the rule is that a husband who said, ‘I divorced my wife’ is believed, and in the ברייתא he admits that he divorced her, therefore – אפילו אין הגט שלה ניתן לה לראיה בעלמא ומאי פריך – Even if the גט is not hers (it belongs to another יב"ש), nevertheless we should give it to her just for proof, so what is the sגמרא' question?! תוספות answers: ויש לומר דלא מהימן אלא מכאן ולהבא מיגו שיכול עכשיו לגרשה‎ – And one can say that a husband is not completely believed that he divorced his wife, rather he is only believed that she is divorced regarding her status from now on, since he can divorce her now if he chooses, therefore we believe him as of now – ולא תטרוף פירות אלא מכאן ואילך‎ – So therefore she cannot reclaim the פירות, only from now onwards – אבל למפרע לא כשאומר גירשתיה מזמן הכתוב בגט כדאמרינן ביש נוחלין (בבא בתרא קלד, ב) – However he is not believed retroactively when he claims, ‘I divorced her from the date which is written in the גט’, as the גמרא states in פרק יש נוחלין‎ – והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו זה הגט בתורת גירושין‎ – And here where it is known to us that the גט did not come into her possession now, in a divorce process, therefore – אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע – He is not believed for the future any more than for the past – ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו אפילו לא נתגרשה עדיין‎ – So when the ברייתא states ‘it should be returned to the wife’, it means with witnesses and she becomes divorced through this returning of the גט to her now, even though she was not divorced as of yet – ולא חיישינן שמא מאחר נפל אפילו לזמן מרובה: And we are not concerned perhaps this גט was lost from another יב"ש, even if it was found לזמן מרובה; this contradicts our משנה which states that we only return לאלתר, but not לזמן מרובה‎. S UMMARY The rule of בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן is only for the future but not for the past. T HINKING IT OVER In יש נוחלין there is a dispute in the case where the husband claims he divorced her in the past, whether he is believed מכאן ולהבא even though he is not believed for the past. According to the opinion that he is believed for the future, the question of תוספות seemingly remains; how can we compare the two cases, since in our case the husband is believed מכאן ולהבא‎?!

מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון‎—We never signed, only on one Get of Yosef ben Shimon O VERVIEW ר' ירמיה explained that the ברייתא which states that בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה even לזמן מרובה (seemingly contradicting our משנה), is in a case where the עדים testify that they only signed on one גט, which has this name of יוסף בן שמעון‎. Our תוספות explains how this removes the concern that perhaps this is not the correct גט‎. ---------------------- מתוך הלשון משמע שיודעין שלא חתמו אלא על א' – It seems from the language the גמרא uses (מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש) that the witnesses know that they only signed on one גט of יב"ש – אבל אין מכירים מי הוא אותו יוסף בן שמעון – However they do not recognize who is this יב"ש; whether it is the man who is standing before us or someone else – תוספות asks: ותימה דאם כן אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום‎ – And it is astounding! For if indeed it is so (that the עדים are unsure if this person is the יב"ש for whom they signed), why do we believe the husband to say that this גט is his (with which he divorced his wife), any more that if the עדים would have said nothing, where in which case – שלא היה נאמן לומר שהוא שלו ולא מהדרינן ליה בטביעות עין‎ – He would not have been believed that it is his גט and we would not have returned it to him based on his recognition of the גט; the reason for this is – דחיישינן שמא הוא משקר – Because we are concerned that perhaps he is lying, so what difference does it make that the עדים say that they only signed on one גט, but perhaps the גט they signed on, was not for this husband (even though it is this גט), so how can we return it and have him divorce his wife with this גט‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה – And the ר"י says that we never suspect the husband that he is purposefully lying by saying, it is his גט, in order to ruin her – דמשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקלה‎ – For he would not ruin her (even) on account of the few coins to pay the scribe; we know this is true – דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי‎ – For a husband who claims ‘I divorce my wife’ is believed, and we are not concerned for this that he intends to ruin her – ולהכי כשאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחד והוא אומר שעל שלו חתמו נאמן – So therefore when the witnesses say they only signed on one גט and he says they signed on his גט, he is believed – אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו‎ – However when the עדים do not say anything, we do not believe him (but not because we think that he is purposefully lying, but rather) we are concerned that perhaps he thinks it is his גט‎ – לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט‎ – Because he does not know of any other יב"ש, or perhaps he knows but it does not appear to him to be concerned that the other יב"ש also lost a גט‎ – ולכך אומר שהוא מכיר אף על פי שאינו מכיר‎ – Therefore he says he recognizes the גט, even though truthfully he does not recognize it. In summation; in the question תוספות assumed the reason he is not believed (without the עדים) is because we are concerned that he is lying on purpose. In conclusion we say that a person will not lie and ruin his wife’s life, but rather he is not believed because he may be mistaken and assume it is his גט, however when the עדים say that they only signed once we are certain that it is his גט‎. תוספות offers sרש"י' interpretation: ובקונטרס פירש כגון דקאמרי עדים החתומים בו‎ – And רש"י explained the answer to mean, for instance the witnesses who signed the גט, state – מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו – We never signed on any other גט with this name, and that one which we signed was for this man who is demanding it – ולפי זה צריך לומר שלא ראו עדים חתימת הגט – And according to this interpretation of רש"י it will be necessary to say that the witnesses did not see the signatures on the גט‎ – שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזיר ולא היה צריך להשמיענו – For if they saw the signatures and they say it is their handwriting, and they signed the גט for this person, it is obvious that it should be returned and it was not necessary for the ברייתא to teach this to us – דהא ודאי לא חיישינן דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה – For we are certainly not concerned that perhaps it happened that the names (of the couples) were similar and the names of the witnesses were similar, ‘and the signatures were similar’; that is too far-fetched – ובשינויא נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה: And in the sגמרא' answer (why it is not פשיטא according to ר' ירמיה) no mention is made that the signatures are similar, because that is preposterous! Therefore we must conclude according to פרש"י that the עדים did not see the signatures. S UMMARY People do not lie and mess up their wives by claiming that they were divorced when they were not. T HINKING IT OVER 1. Did the עדים see the signatures according to פירוש התוספות‎? 2. תוספות previously stated that we know for a fact that this יב"ש lost a גט‎. Can our תוספות agree with that תוספות and still have a question why the גט is returned?

כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית‎—For instance that he said, there is a hole on the side of that letter O VERVIEW רב אשי established the משנה and ברייתא, which state that we return a גט even לזמן מרובה, in a case where a סימן was given that there is a נקב בצד אות פלוני‎. Our תוספות discusses who gave the סימן and under what circumstances. ---------------------------- פירש בקונטרס דקאמר השליח אית ספרים דגרסי דקאמרי עדים‎ – רש"י explained that the שליח said this סימן‎. In some texts it reads that the עדים gave the סימן‎ – ויש לומר דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו: And one can say that עדים are believed even if they already saw the סימן (after the גט was found) and they are merely testifying that the גט they signed had this סימן; however a שליח is not believed unless he gives the סימן before he saw it. S UMMARY עדים may verify the סימן even after they saw it, but the שליח must give the סימן before he sees it. T HINKING IT OVER Why does no one say that the husband offered the סימן (after all the ברייתא states בזמן שהבעל מודה)? What would be the status of the בעל testifying; is he like the שליח (who has to state it before he sees it) or is he like the עדים (sinceאינו חשוד לקלקלה במזיד) and he can state it even after he sees it?

סימנין דאורייתא או דרבנן‎—Identifying signs; is it Torah or Rabbinic O VERVIEW The גמרא states that רב אשי was unsure regarding the rule that we return a lost object based on סימנין; whether that is a תורה law or a rabbinic law. -------------------------------- אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבדה מן התורה היינו בעדים‎ – If we assume that סימנין דרבנן, this that we return a lost object מה"ת that is only with witnesses, who testify that this object belongs to this claimant – ורבנן הוא דעבוד במציאה תקנתא להחזיר בסימנין‎ – However, it is the רבנן who made an enactment by a found object to return it even with סימנין, although there are no עדים‎. תוספות asks: ואם תאמר והא דתנן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז, א) דדבר שיש בו סימן חייב להכריז‎ – And if you will say; and this which the משנה taught in פרק אלו מציאות, that an object which has a סימן, one is obligated to announce it – ושאין בו סימן הרי אלו שלו ואפילו מדרבנן‎ – But if it has no סימן, it belongs to the finder, even מדרבנן; the question is – למה הוא שלו יכריז וזה יביא עדים דמן התורה מה לי זה ומה לי זה – Why can the finder keep it; let him announce it, and the owner will bring witnesses, for מה"ת what difference is there whether or not it has סימנין, for – כיון דבעי עדים כך ימצא עדים בזה כמו בזה‎ – Since מה"ת we require עדים to return it, he will find witnesses where there is no סימן, just as he will find witnesses when there is a סימן‎?! תוספות answers: ויש לומר דעל ידי סימן מכירים העדים בטביעות עין – And one can say that through the סימן, the עדים recognize that it belongs to the owner by טביעות עין‎ – תוספות offers an additional answer: ועוד דעל ידי סימן שואלים אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך‎ – And furthermore through the סימן, people ask around if there is someone who recognizes that object which has this particular סימן‎ – דעל ידי כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע היאך לישאל ומתייאש: So that through mentioning the סימן, witnesses will be found, however when it does not have a סימן, he does not know how to ask, so he gives up hope, and therefore the finder may keep it. S UMMARY The עדים remember better when there is a סימן and people ask around more if there is a סימן, otherwise the owner is מתייאש from finding עדים‎. T HINKING IT OVER 1. If we maintain סימנין דרבנן, will a סימן מובהק be sufficient מה"ת to return an אבידה‎? 2. Why cannot תוספות ask the same question even if we maintain סימנין דאורייתא; we should have to announce every item even if it does not have a סימן, because perhaps he will find עדים to identify it as his?

ודוקא צורבא מדרבנן‎—And it is specifically a rabbinic student O VERVIEW The גמרא qualifies the ruling the ruling of returning a lost object with טביעת עין alone, that it applies only to a צורבא מדרבנן, but not to an ordinary person. -------------------------------- אומר רבינו תם דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא‎ – The ר"ת says that an עם הארץ also recognizes with טביעות עין‎ – כדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסח, א) האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא‎ – As אביי stated in פרק גט פשוט, ‘this צורבא מדרבנן who is going to marry a woman – לידבר עם הארץ בהדיה – Should bring an עם הארץ with him’ – ובפרק גיד הנשה (חולין דף צו, א) נמי מוכח דכולי עלמא אית להו טביעות עינא‎ – And in פרק גיד הנשנה it is also evident that everyone has טביעות עין, not only a צורבא מדרבנן והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות עינא משום דלא מהימן: And the reason we do not return a lost object to an עם הארץ with טביעות עין alone, but rather require a סימן, is because he is not believed when he says, ‘this is mine, I recognize it’, but not because he has no טביעות עין‎. S UMMARY Everyone has טביעות עין; however it is only a צורבא מדרבנן who is believed. T HINKING IT OVER Will we return a גט to the woman, if the husband who is an ע"ה, claims he recognizes it with טביעות עין (since תוספות taught us previously that אינו חשוד לקלקה במזיד)?

איזהו שלא לאלתר‎—What is considered not immediately O VERVIEW The גמרא asked; what is the amount of time needed to be considered not immediately, and various תנאים gave different answers. ------------------------------ ואית דגרסי איזהו לאלתר ויש ליישב דברי התנאים לשתי הגרסות: And there are other texts that read; איזהו לאלתר (what is considered immediately). And we can fit the words of the תנאים (who explain the meaning of לאלתר or שלא לאלתר) according to both גרסות‎. S UMMARY We are גורס either שלא לאלתר or לאלתר and the corresponding views of the תנאים‎. T HINKING IT OVER 1. Is there any advantage in one גירסא over the other? 2. What can we infer from the words of the תנאים (in the גירסא of our גמרות) as to which גירסא is the correct one?

שתעבור שיירא ותשרה‎—That a caravan should pass by and camp there O VERVIEW ר' נתן ruled that ‘not immediately’ is considered if enough time elapsed for a caravan to pass by and camp there. תוספות offers an alternate translation of ותשרה‎. -------------------------------- מפרש רבינו תם ותשרה לשון סעודה כמו שירותא (תענית דף יא, ב) – The ר"ת explained that the word 'ותשרה' refers to a meal like the word שירותא‎ – דמתוך שמוציאים כליהם כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם: For since they take out their utensils in order to dine, it is possible that perhaps the גט fell from them. S UMMARY תשרה means either camped or dining. T HINKING IT OVER What are the advantages of the respective translations?

מצאו קשור בכיס או בארנקי כולי‎—He found it tied to a pouch or a purse, etc. O VERVIEW The ברייתא teaches that if one found a גט (which he lost) tied to a pouch, etc. it is a valid גט‎. Our תוספות discusses whether we can derive from this that סימנין דאורייתא‎. --------------------------------- בפרק בתרא דיבמות (דף קכ, א) מדקדק מכאן דסימנין דאורייתא – In the last פרק of מסכת יבמות, the גמרא infers from this ברייתא that סימנין דאורייתא‎ – תוספות asks: ותימה דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז, א) איבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן‎ – And it is astounding for in פרק אלו מציאות, the גמרא queries whether סימנין are דאורייתא or דרבנן‎ – ולא מייתי לה‎ – And the גמרא in ב"מ does not cite this ברייתא which proves that סימנין דאורייתא‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דבמסקנא דיבמות דמייתי תנאי ומסיק דכולהו סברי דסימנים דרבנן‎ – And the ר"י says that in the conclusion of the גמרא in יבמות, he cites תנאים (who seemingly disagree whether סימנין דאורייתא or דרבנן) and the גמרא concludes there (in the איכא דאמרי) that all the תנאים maintain סימנין דרבנן; according to that מסקנא‎ – איכא לפרושי דהך ברייתא נמי סברא הכי וכגון שיש עדים שהכיס והטבעת שלו – We can explain that this ברייתא also maintains that סימנין דרבנן and for instance there are witnesses that the pouch or the ring were his (the person who lost the גט) – או שמצאו בעצמו ומכיר שהן שלו ונאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי‎ – Or that the person who lost it found it himself and he recognizes it that they belong to him, and he is believed with a מיגו, for he could have said I never lost it – תוספות responds to an anticipated difficulty: ומעיקרא דהוה בעי למידק מינה דסימנין דאורייתא‎ – And initially when the גמרא wished to infer from this ברייתא that סימנין דאורייתא‎ – הוה משמע ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה על ידי סימן זה: It seemed to the גמרא that the ברייתא is discussing a case where someone else found it (not the loser), and we return it to the owner through this סימן (and not through עדים), therefore we can infer that סימנין דאורייתא, but in truth it can be either that he found i t himself or עדים testify. S UMMARY If the ברייתא of מצאו קשור בכיס is in a case where another found it and it was returned based on סימנין, we can derive that סימנין דאורייתא, however it may be where the owner found it, or עדים testify (regarding the כיס) in which case we can maintain סימנין דרבנן‎. T HINKING IT OVER Is מצאו קשור בכיס וכו' a case of סימן מובהק or not?

הא דאמרינן איכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. תמיהא לי, דהא משמע דרבי זירא לא אמרה בהדיא אלא אנן הוא דמפרשינן הכי, דרבי זירא פליגא אדרבה בהאי, ומי הזקיקם לומר דפליגי, שהרי באותו הלשון שאמרה רבה אמר רבי זירא, ולפיכך נראה לי, דדברי רבה בעצמן הוקשו להן, דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן, ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוית לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן, אם כן לדבריו אפילו הוחזקו שני יוסף בן שמעון נהדר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני, ולנפילה דאותו השני לא חיישינן לנפילה, דהא לא חיישינן, אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים, דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא, ושמא רובא, מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילת דרבים חיישינן. ואם תאמר אם כן רבא מאי טעמיה, ורב הונא ורב חסדא היאך קבלו ממנו, יש לומר דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל. כן נראה לי. כל הקטע אין בכת"י.

הא דמוקי ליה רב אשי למתניתין דמצא גיטי נשים ולברייתא דמצא גט אשה כגון דקאמרי נקב יש בצד פלונית, ורבי ירמיה כגון דקאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. לא פליגי אדרבה ואדרבי זירא, אלא לארווחה למתניתין ולמתניתא דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחא שיירתא והחזקו בסימנין מובהקין כזה או בעדות כזה, מהדרינן דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא.

והא דאמרינן מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא [וכו']. לאו למימרא דבלא הוחזקו עסיקינן, אלא הכי קאמר ניחוש דילמא איתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו, עדים כעידים שהחתים זה, להכי לא חיישינן.

תנו רבנן אי זהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי. פירש רש"י ז"ל ותחנה. ורבינו תם ז"ל ותסעוד מלשון כלבא ליכול שירותיה, שעל ידי כך כל אחד ממשמש בכליו להוציא מאכל ומתוך שממשמשין בכליהם פעמים שהגט שבתוכן נופל לארץ.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם. תימה בין לרבה בין לרבי זירא דמוקמי מתניתין במקום שהשיירות מצויות, מאי איכפת לן, בין עבר אדם או שהה שם אחר שנפל גט מיד זה, שהרי אין הכל הולך אלא אחר השיירות שכבר עברו, לומר כיון שמקום זה הוא מקום מעבר הרבים חוששין שמא זה שנמצא מאחד מעוברי דרכים נפל שם, וגיטו של זה לא נודע מקומו, אבל במקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר, דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחידים לא חיישינן. ואם כן, אי בתר השיירות שכבר עברו אזלינן, אפילו לא שהה אדם שם, ואפילו לא עבר אדם שם נחוש לו. ואי משום חשש נפילה של זה שעבר שם או שהה שם, נמצאת אומר, דלנפילה דחד חיישינן, ואפילו במקום שאין השיירות מצויות ניחוש. ואפילו לרבי נתן נמי דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, מאי שנא עברה לבסוף מלא עברה, כיון שרגילות לעבור שם שיירות, דאמאי ניחוש לנפילת השיירא האחרונה מן הראשונה, ואם לא ניחוש לנפילת הראשונה שכבר עברה, לא ניחוש אף לאחרונה שעברה לבסוף. וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידים לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן, אלא דרבי נתן דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, ולא חיישינן לנפילה דשיירות הראשונות משום דאמרינן אם איתא דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם היה מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך, הילכך מאחר שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר זה שם, ודאי אמרינן שזהו שנפל ממנו. ומיהו כשעבר שם שיירא אחר כך חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי הרבים שעברו שם. ורבי שמעון בן אלעזר סבר, אפילו עבר שם אדם יחידי תולין שכבר היה שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות, ואף על פי שלא מצאו ולא ראוהו שם כשעבר, אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין על הארץ, או שהיה בצדי דרכים, ואף על פי שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא זולתי זה, אין אומר של זה להיכן הלך, אלא אומר שמא ברגלי העובר ואף על פי שעבר יחידי נדרס ונדחף. ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן, אלא אם כן שהה שם דאיכא תרתי דאומר נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש בו ומצאו ונטלו בידו, ואף על פי ששאלוהו ולא נמצא בידו לא פלוג רבנן משום חומר עריות, וכדגרסינן בירושלמי הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות. אלא שראיתי בגמרא דבני מערבא, דבעון תמן עבר נכרי מהו, נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנא אייתי גיטא, אבד מיניה אשכחינה חד סרקיי, אתא עובדא קמוי רבנין ואכשרון, הדא אמר עבר נכרי כשר. נימר סימן הוה ביה, ולא כן תני אין סימן בגיטין כהוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד, אלמא, מכאן משמע דטעמא דמילתא לא משום שנדחף ברגלי העוברים הוא, שאם כן מה לי נכרי מה לי ישראלי אלא אם כן נדחוק שמתחילה השואל ומי שהשיבו נשמעינה מן הדא, היו סבורין שהטעם משום חשש נפילה של זה העובר, וכיון שכן עבר נכרי דאינו שייך בהבאת גיטין כשר, ונדחו דבריהם דעובדא דאבא בר בר חנא דאבד גיטא ואשכחינא סרקיי ואכשרו סימן מובהק הוה בו ועליו סמכו והחזירוהו, ולעולם טעמא כדאמרן. וצריך עיון. ולענין פסק הלכה: הרב בעל ההלכות ז"ל כתב דהלכתא כרבה דסוגין כותיה. וכן כתב רבינו חננאל זצ"ל בפירושיו, ורמינהו בבבא מציעא פרק שנים אוחזין (בבא מציעא יח, ב) מצא גטי נשים וכו', ופריך רבה דהכא שנמצא במקום שהשיירות מצויות דחיישינן שמא מן השיירות נפל והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ומתניתין דהתם במקום שאין השיירות מצויות דליכא למיחש וכן שמועה זו סלקא. על כן נראה שסובר כרבה. וכן נראה מדעבד רבה עובדא כשמעתיה ומעשה רב, ורבי זירא נמי לא מיפלג פליג עליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן דאיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה וללישנא קמא נמי רבי זירא לא פליג כלל אדרבה אלא אף הוא כרבה אמר דשיירות מצויות והוחזקו דוקא הוא דלא נהדר. וכיון דלחד לישנא רבה ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא ורבה עבדה בה עובדא, ורב הונא ורב חסדא נמי לכאורה קבלהו מרבה, מדאמר ליה רב חסדא פוק עיין בה דאורתא בעי לה רב הונא מינך ונפק דק לה מדתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ולא אשכחן דפליגי עליה ולא דחו לה רב חסדא ורב הונא כדדחי ליה רב עמרם בשילהי פרק קמא דבבא מציעא (יט, ב) היכי פשיט מר איסורא ממונא, שמע מינה דאינהו קבלוה מיניה. והא דאמר ליה רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא, הא אהדר ליה התם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן, והא דאוקמה רב אשי למתני' כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכן נמי רבי ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, לא מיפלג פליגי אדרבה ורבי זירא אלא לארווחה למילתא בפירוקא ותדע דאם כן לעולם לא נחזיר אפילו במקום ש ין השיירות מצויות ולא הוחזקו אלא בכי האי גונא ונחוש לשני שורין ולשני יוסף בן שמעון דהא אינהו לא אדכרו כלל מקום שהשיירות מצויות וכן נמי לא הזכירו בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון. והרב אלפאסי ז"ל כתב בפרק קמא דבבא מציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה שלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על פי דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ולענין מצאו לאלתר כתב אלפאסי ז"ל כאן ראינו לגאון ז"ל שפסק מילתא שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו'. והר"ז הלוי כתב וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו פסק בבבא מציעא כלישנא בתרא דרבי זירא אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר. והשיב הראב"ד זצ"ל דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אף על פי שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שם שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזור. עד כאן. נמצא לפי דברי רבינו אלפאסי ז"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן, ותמה על עצמך, רבי זירא מאי שנא דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו. והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שהשיירות מצויות אם מצאו עד שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר אדם שם והיינו לאלתר, אבל במקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כיון שעבר אדם שם אף על פי שלא שהה אדם שם אינו כשר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת, ולא ידעתי מה הפרש יש לדבריו בין שיירות מצויות להוחזקו אם הכשיר במקום שהשיירות מצויות כל שלא שהה אדם שם אף בשהוחזקו נכשיר בשיעור זה, ואם חששו בשהוחזקו בשעבר אדם שם אף בשיירות מצויות נחוש לו.

זה שכתבנו שבצורבא מרבנן מכשירין אותו בטביעות עינא הא לאיניש אחרינא לא דוקא בכגון מעשה שהוזכר ברבה בר חנא דאירכס ליה גיטא שהיה הגט ביד אחר והרי הוא כאבדה שאין מחזירין אותה בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן אבל בבשרא שנתעלם מן העין ובאיסור אשת איש דעלמא אף כך אדם נאמן בה לעצמו וכמו שאמרו סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא אבל אטביעות עינא דשליח או דבעל לא סמכינן למישריה בעלמא אלא בצורבא מרבנן ובבשר שנתעלם מיהא אף לעלמא:

בד"ה מעולם לא כו' אמאי מהימנינן ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דהתוס' דהכא לא ס"ל הך שנויא דלעיל דאיירי דאיכא עדים שנפל הגט מזה הבעל עכ"ל ע"ש והוא דחוק דודאי לעיל לא אסקי אדעתייהו האי תירוצא שכתבו הכא דלא חיישינן שמא משקר אלא כקושייתם דהכא דחיישינן שמא משקר אבל אמאי לא אסקי אדעתייהו הכא כתירוצם דלעיל ואין זה אלא דברי נביאות בדבריהם דלא ס"ל הכא כתירוצם דלעיל אבל הנראה דהכא ליכא לאוקמא בכה"ג שכתבו לעיל דיש עדים שנפל גט זה מן הבעל דאם כן למה ליה למימר דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא ע"כ דהכא לר' ירמיה דלא מפליג בין שיירות מצויות ללא מצויות ע"כ דמוקים לה למתניתין וברייתא אף בשיירות מצויות דהשתא לא מהני (ב) במה שראו עדים שנפל גט מזה הבעל כמ"ש לעיל בהדיא ועוד כיון דהאי תירוצא דר' ירמיה מעולם לא חתמנו כו' קאי נמי אברייתא לא שייך ביה לומר שראו שנפל גט מזה הבעל דהא איהו גופיה מודה דממנה נפל והתוס' לעיל לא כתבו כן אלא אמתניתין כמו שכתבתי לעיל ודו"ק:

בד"ה סימנין דאורייתא כו' אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים כו' עכ"ל וקצת קשה דאימא בסימן מובהק דהוה מן התורה ומהני אפילו בגט כדאמרינן ודוקא בצד אות פלונית כו' ובהך דמייתי לקמן דמצאו קשור בכיס או בארנקי כו' דמדקדק מיניה בפ"ב דיבמות דסימנין דאורייתא ואימא דהיינו סימנים מובהקין ויש ליישב דבכלים כי הני לא שייך סימן מובהק כמו בגט בצד אות פלונית ודו"ק:

ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' עד ובקונטרס פי' וכו' עד ולפי זה צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט וכו'. צריך ליישב מאי קאמר ולפי זה דמשמע דוקא לפי' רש"י צ"ל כן הא גם לפי' התוס' צריך ג"כ לומר שלא ראו חתימת ידם דאי ראו מאי קאמר מהו דתימא דלמא מתרמי שמו כשמו ועדים כעדים הא הערים שלפנינו ראו ומכירים חתימת ידם שזהו הגט שחתמו ואנן לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו כמ"ש התוס' לעיל מזה ויש ליישב דלפי פי' התוס' ה"ק מהו דתימא שמא איתרמו שמו כשמו ועדים כעדים ואותן עדים אחרים חתמו וכתבו ליוסף בן שמעון זה שלפנינו אלא שהוא סבר שהגט הנמצא הוא שלו וגט זה הנמצא ושהעדים שלפנינו מכירים אותו שהוא חתימת ידם אין ה"נ שהוא באמת חתימת ידם אבל לא חתמוהו ליוסף בן שמעון זה שלפנינו אלא ליוסף בן שמעון האחר רק שיוסף בן שמעון זה שלפנינו הואיל והעדים שחתמו על הגט שלו היו שמותיהם כשמות עדי הגט הנמצא סבור הוא שהגט הנמצא הוא שלו לכך הוא אומר שהוא שלו קמ"ל דלא חיישינן להכי אבל לפירוש רש"י שהעדים אומרים שמעולם לא חתמנו אלא ליוסף בן שמעון זה שלפנינו ליכא למימר הכי וק"ל:

גמרא בזמן שהבעל מודה אפילו לזמן מרובה וקשיא לי לשיטת הר"ן והנמוק"י שכתבו בפרק האשה שלום לחלק בין נמצא הגט במקום דירת יוסף ב"ש ובין אם נמצא בדרך א"כ מאי מקשה הכא מברייתא אמתני' דהא במתניתין קתני בהדיא המביא גט משמע שאבדו בדרך מש"ה חיישינן משא"כ בברייתא דקתני מצא בשוק איכא לאוקמי שמצאו במקום דירת יוסף ב"ש ומש"ה לא חיישינן ליוסף ב"ש מעיר אחרת ובלא"ה נמי מצי לחלק בין נכתב שם העיר בגט או לא ועיין בבית שמואל סימן קל"ב ס"ק ד' וצ"ע ויש ליישב:

גמרא איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא ניהדר והיינו דרבה וא"ד כו' ופליגי אדרבה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מהיכי תיתי נאמר דפליגי כיון דר"ז גופא קאמר בהאי לישנא ממש דקאמר רבה ע"ש שהאריך ולענ"ד הקלושה יראה דלק"מ ואדרבה קשיא לי להיפך דהיאך אפשר לומר דר"ז כרבה ס"ל דבהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ז הא מילתא דהא איכא לאוקמי ברייתא בלא שכיחי ולא הוחזקו דוקא ולא תיקשי מאי למימרא דאיצטריך שפיר לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כמו שהקשו התוספות לעיל ותירוצם לא שייך כאן ובשלמא לרבה דדייק לה ממתני' א"ש דאי בלא שכיחי ולא הוחזקו מאי למימרא דהא לא שייך התם חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות לעיל. ואף אם נאמר דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל נאמר דאית ליה לר"ז גם כן דההיא דכל מעב"ד איירי דאשתכח בב"ד וא"כ ע"כ בשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי קשה מנ"ל דבהוחזקו ולא שכיח מהדרינן דהא הוחזקו ולא שכיח חמיר טפי כמ"ש לשיטת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ אמאי לא מוקי לברייתא נמי כה"ג דכל מעב"ד בשכיחי ולא הוחזקו דהכי משמע לישנא דברייתא דמצא בשוק ושוק מקום שהשיירות מצויות הוא כיון שהוחזקו שניהם בעיר א' כדמשמע לעיל היכא דמזבני כיתנא. ול"ל דאי ברייתא בשכיחי ולא הוחזקו איירי מאי קמ"ל מתני' היא כל מעב"ד ה"ז יחזיר דהא איצטריך ברייתא לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כקושית התוספות. ועוד נראה דאף אם נאמר דלהאי לישנא סובר ר"ז כמ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה דתו לא שייכא חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות אפ"ה מצי לאוקמי ברייתא דשכיחי ולא הוחזקו ולא תיקשי מאי קמ"ל מתני' היא דכמה פעמים מצינו בברייתא מה ששנו חכמים במשנה כ"ש הכא דלא מפורש בהדיא דהא איכא למידחי דאשתכח חוץ לב"ד מש"ה קתני מצא בשוק ועוד דהתם חליצה ומיאונין תנן ואשמעינן ברייתא דאפילו בגיטין דחמיר כמ"ש לעיל בשם התוספות ספ"ק דמציעא. וכ"ש שהוסיף בה דברים דבאין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאפילו לבעל לא יחזיר. וקושיא זאת גדולה היא בעיני עד שכמעט היה נ"ל מסוגיא זו כסברת הר"ן דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיח ולא הוחזק אלא דאכתי לא פלטינן מקושיא זאת דמ"מ הו"ל לאוקמי ברייתא בהכי דשכיח ולא הוחזקו כדמשמע לישנא דברייתא מצא בשוק. ועוד דמלבד שכתבתי דשיטת כל הפוסקים דהוחזקו ולא שכיח חמיר טפי. עוד נ"ל להביא ראיה מפורשת לזה מסוגיא דפרק האשה שלום דף קט"ו דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו ועביד עובדא בהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא דלא צריך למיבדק אע"ג דשכיח שיירא כדמוכח שם מהסוגיא ומפי' התוס' ושם בהאי גיטא דאשתכח בסורא וכתב ביה ענן בר חייא עביד רבא עובדא לחומרא כיון שהוחזק שם עוד ענן בר"ח מחגרא אע"ג דלא שכיח דהא אמר שם דלמא בגמלא פרחא אזיל א"נ בקפיצה וא"כ לא שכיח אע"כ דהוחזקו ולא שכיח חמור משכיח ולא הוחזקו. ואף שיש לחלק ולהאריך בסוגיא זו אלא שאין כאן מקומו מ"מ עיקר הסברא לא נדחית דהוחזקו חמיר משכיח וכך הדעת מכרעת וכשיטת הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל היינו כרבה ועדיפא מדרבה דאילו רבה הוצרך להביא ראיה דלא חיישינן לתרי שוירי מההיא דכל מעב"ד ואילו לר"ז אפשר דהא מילתא פשיטא ליה דבלא הוחזקו לא חיישינן כלל אף במקום דשכיחי שיירות והיינו כדפשיטא ליה לרבא פ' האשה שלום דלא חיישינן לתרי יצחק ומייתי ראיה ממעשה בכל יום דמגבינן ממון בשטרות אפילו בהוחזקו ושכיחי כגון הני שטרי דכתיב בהו חבי בר ננאי אע"ג דאיכא טובא וכוונתו כיון דחזינן דמדאורייתא אפילו בהוחזקו ושכיחי לא חיישינן מדמגבינן ממון א"כ לענין איסורא נהי דבהוחזקו ושכיחי חיישינן מדרבנן מיהא בלא הוחזקו לא שייך לגזור אפילו באיסורא דהו"ל גזירה לגזירה דלא הוחזקו אטו הוחזקו לא אתי למחלף ונהי דרבה הוצרך להביא ראיה על זה אפשר דרבה סובר דבהוחזקו ושכיח חששא דאורייתא היא ושטרות אין ראיה אע"ג דרבה גופא קאמר בריש פירקין שני יוסף ב"ש הדרין בעיר א' מוציאין ש"ח על אחרים היינו משום דליכא למיחש מידי דלנפילה לא חיישינן וליכא למיחש נמי דלמא מסר ליה דרבה סובר דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה כמו שהוכיחו התוספות פרק האשה שלום מההיא גופא דריש פירקין משא"כ לר"ז אפשר דסובר כרבא בפרק האשה שלום דמייתי ראיה מהנהו שטרי משום דס"ל אין אותיות נקנית במסירה או שצריך להביא ראיה כמ"ש תוספות שם ומדמגבינן בהו ולא חיישינן אלמא דאפילו בהוחזקו לא הוי חששא מדאורייתא וא"כ בלא הוחזקו פשיטא ליה לר"ז דאפילו בגיטין לא חיישינן אלא כל השקלא וטריא דהכא היינו בהוחזקו ולא שכיחי ומייתי שפיר מברייתא דע"כ בהכי איירי דאל"כ מאי קמ"ל ולחששא דשמא כתב בניסן סובר דאין לבעל פירות משעת חתימה וא"כ מוכח דבהוחזקו ולא שכיחי איירי ואע"ג דקתני מצא בשוק אפשר כיון שלא נשתהו שם מקרי לא שכיחי דהא אפילו בשכיחי והוחזקו איכא למ"ד דכל שלא שהה שם מיקרי לאלתר וכ"ש שיש לנו לומר כן דלא מיקרי שיירות מצויות אלא כל שעברה שיירא ונשתהא כנ"ל נכון ללישנא קמא דס"ל דלא פליג ר"ז עליה דרבה אבל האיכא דאמרי סובר כיון דסוף סוף ע"כ דפליג ר"ז עליה דרבה לענין שטרות וכן לענין דאין לבעל פירות משעת חתימה א"כ טפי ניחא לומר דבהנך מודה רבי זירא לרבה והכא הוא דפליג דדוקא בלא שכיח ולא הוחזק מהדרינן דהכי משמע פשטא דאוקימתא דיליה מדמוקי לההיא באין שיירות מצויות אע"ג דקתני מצא בשוק אע"כ דאיירי בלא הוחזקו וא"כ בשוק נמי מיקרי אין השיירות מצויות כיון דאין החששא אלא ליוסף ב"ש ממקום אחר ומהתם להכא לא שכיחי שיירות אף בשוק כך נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה בזמן שהבעל מודה עיין מה שכתבתי בזה בחדושי לב"מ נ"ל כמ"ש התורת חיים שם דמודה היינו נמי למפרע:

בד"ה מעולם לא חתמנו כו' ותימה דא"כ אמאי מהימנינן ליה יותר משלא היו העדים אומרים כלום כו'. פי' דהא לרבי ירמיה ע"כ אם לא אמרו העדים כלום לא מהדרינן אפילו כשהבעל מודה ואומר שהוא שלו וכן בשליח שמצאו בעצמו והיינו משום דר"י חייש שמא מיד אחר נפל אפילו בלא הוחזקו או משום דניחא ליה לאוקמי מתני' וברייתא אף בהוחזקו ושיירות מצויות סוף סוף לא מהימנינן ליה אף אם אומר בבירור שהוא שלו ואם כן מאי מהני כשאומרים העדים מעולם לא חתמנו משא"כ לעיל שכתבו התוס' בד"ה כאן במקום כו' דכיון שידעינן שמזה נפל לא חיישינן לאו משום דמהימנינן ליה שהוא שלו אלא משום דהתם אליבא דרבה ור"ז קיימי דאף בהוחזקו לא חיישינן שמא מיד אחר נפל ג"כ וזה ברור וכ"כ מהרש"א ודברי מהרש"ל ז"ל צ"ע מיהו מ"ש התוס' דאפי' בטביעת עין לא מהדרינן ליה לאו אדר"י קאי אלא מדמסקינן בסמוך דלא מהדרינן בט"ע אלא לצורבא מרבנן וזה דלא כשיטת מהרש"א ז"ל בפ"ק דמציעא אלא כמ"ש שם ודו"ק:

בד"ה כגון דקאמר נקב יש כו' ושליח לא מהימן אלא כשאומר קודם שראהו עכ"ל. והיינו מהטעם שכתבו לעיל דחיישינן דאמר בדדמי כדאמרינן לענין ט"ע דלא מהדרינן אלא לצורבא מדרבנן וה"נ אע"ג דאמר הסימן שמא לא הכיר תחילה כלל בסי' זה ועכשיו אומר הסימן לפי שסובר שהוא שלו אבל א"א לומר שמא לא היה נקב בגט שלו דהא מהיכי תיתי לחשדו כמשקר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל משמע דנהי דלבעל עצמו לא חיישינן כמשקר היינו משום דאי בעי מגרש לה מעכשיו משא"כ לשליח חשדינן שמא משקר ולענ"ד הדבר צ"ע. מיהו נראה דמ"ש דהשליח לא מהימן כשאומר הסימן לאחר שראהו היינו כשמצאו אחר אבל אם מצאו הוא בעצמו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מצאו בחפיסה וכמו שאפרש שם:

גמרא ודוקא בצד אות פלוני כו' אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. וקשיא לי ת"ל דאפילו אי הוי סימנין דרבנן אפ"ה אמאי לא מהני כאן דהא אין כאן חשש איסור דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כדאיתא פרק האשה שלום ואף אם נאמר דעיקר אוקימתא דרבי ירמיה ורב אשי היינו לאוקמי מתני' וברייתא בכל גווני אפילו בהוחזקו ושכיחי מ"מ כבר כתבתי דנראה דאפילו הוחזקו ושכיחי לאו חששא דאורייתא הוי כדמוכח מהנהו שטרי דכתוב חבו בר נני בפרק האשה שלום וקי"ל התם כרבא ואם כן מסתמא דרב אשי בתראה הוא ע"כ כרבא ס"ל דאל"כ הוי לן למיפסק כרב אשי והרי"ף פסק שם להדיא כרבא והכא פסק כרב אשי וכתב ג"כ דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני ויש ליישב ולחלק בין סוגיא דהכא ובין סוגיא דפרק האשה שלום ואין כאן מקומו להאריך מיהו יותר נראה דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו באיסור דאורייתא אפילו היכא דחששא מדרבנן משום דלמא אתי למיסמך באיסור דאורייתא כגון היכא שידוע בודאי שנאבדו שני גיטין שוין בשמותיהן ואתי למיסמך אסימנין וראיה לדברי נ"ל ממשנה ערוכה פרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף ע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ושקל וטרי הש"ס בטעמא דסימנין דרבנן ומשמע להדיא דאף בפרצוף פנים בלא חוטם אין מעידין אפילו ע"י צירוף הסימנים ובמסכתא בכורות פרק יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפילו בחששא דרבנן אמרינן דלא מהני סימנים למ"ד סימנים דרבנן והרבה הארכתי בסוגיא זו ביבמות ודעתי להוסיף בקונטרס הכללים אם יגזור ה' עלי בחיים וירבה גבולי בתלמידים. ויתר חידושי סוגיא דשמעתין תמצא בחדושי לב"מ ע"ש:

תוספות בד"ה סימנים כו' וא"ת הא דתנן כו' עכ"ל ובשלמא אי סימנין דאורייתא א"ש דמתני' מדאורייתא איירי דהא דכתיב עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י סימנים וא"כ חייב להכריז אבל בדבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז משום דעדים לא שכיחי שיכירו ע"י ט"ע אבל אי סימנים מדרבנן וא"כ הא דקאמר עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י עדים וא"כ מקשה שפיר דדבר שאין בו סימן נמי יכריז ולא ניחא להו לפרש בסימנים מובהקין ומדאורייתא משום דכל הני דקחשיב התם לא הוי סימן מובהק כגון כלי ובתוכו פירות וכיכרות של בע"ה וכיוצא בו ובאמת דהוי מצי לאקשויי בהדיא מהא דתנן מה שמלה שיש בו סימנים וחייב להכריז משמע דמדאורייתא איירי והכי איתא שם להדיא בתוספות ותירצו כמו שכתבו כאן כן נ"ל ומהרש"א ז"ל כתב בע"א:

בד"ה מצאו קשור ותימא דבפרק אלו מציאות כו' והא דלא ניחא להו למימר דההיא איירי בסימן מובהק היינו משום דשם בסוגיא זו דאלו מציאות אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין סימן מובהק עד לבסוף דאסקה רבא דאל"כ אזלא ליה כל השקלא וטריא דמייתי התם למיפשט האיבעיא וכולהו הוי מצי לאוקמי בסימן מובהק אלא ע"כ דלא אסיק אדעתיה לחלק ואם כן מקשו התוספות שפיר וק"ל:

רש"י ד"ה מספקא ליה סימנין וכו' והאי דלא אמר קסבר עי' פ"ק דשבת במאור דף ד ע"א ד"ה למימרא דפשיטא ליה לרבה: