Gittin 20a

כריתות דאית בה שכתובה בה פרשת וכתב לה ספר כריתות: לה לשמה:

יהב זוזא לספרא לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה:

הא בעינן שינה שמו ושמה דתנן לקמן (גיטין דף פ.) דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה ואית דלא גרסי שינה ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן ואגב גררא גריס ליה:

מאי קמ"ל כל הני פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט:

עליו קולמוס על כל אות ואות:

ונתכוין לכתוב יהודה שהיה טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה:

וטעה ולא הטיל בו דלת הרי השם כתוב אלא שהוא שלא לשמו:

ואנוהו התנאה לפניו במצות:

אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וליכא‎—If it is because of the כריתות which is there, but we require that he write it for her sake, and it is lacking O VERVIEW רב יוסף ruled that there is no concern for גירושין if the husband gave his wife a ספר תורה as a גט, for even though it mentions כריתות in the תורה (regarding גירושין) but it was not written לשמה‎. Our תוספות compares and distinguishes between the לשמה laws of גיטין and מגילת סוטה‎. --------------------- תוספות asks: תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפרק קמא דעירובין (דף יג, א) דמוחקין לה מן התורה – It is astounding! For in the first פרק of מסכת עירובין, regarding the scroll of a סוטה it is apparent that we may erase it from the תורה scroll – אפילו למאן דבעי כתיבה לשמה‎ – Even according to the one who maintains that a מגילת סוטה requires כתיבה לשמה תוספות proves this: דקאמר רב פפא דלמאן דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת‎ – For רב פפא ruled that even according to the one who maintains that the scroll of one סוטה is not fit to be used for another סוטה to drink from it (indicating that the מגילת סוטה must be written לשמה); nevertheless – תורה דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן – The תורה, which is written in general, indeed we can erase it and it is fit to be used by any סוטה‎. תוספות answers: ויש לומר דרב יוסף דשמעתין לא סבר לה כוותיה‎ – And one can say; that רב יוסף of our גמרא (who invalidates a ס"ת for a גט) does not agree with ר"פ. Rather he maintains that if a מגילת סוטה requires לשמה, then a ס"ת is not valid (and similarly by גט, since it requires לשמה, a ס"ת is פסול). תוספות offers an alternate solution: אי נמי סבר כאידך תנא דסבר אין מוחקין לה מן התורה – Or you may also say; the רב יוסף agrees with the other תנא who maintains one may not erase the פרשת סוטה from the תורה for a סוטה‎ – תוספות explains this (latter) view of רב יוסף‎ – וכמתניתין דבפרק כל הגט (לקמן דף כו, א) – And like the משנה of פרק כל הגט‎ – דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כולי‎ – Where the משנה states, ‘one who writes the text forms of גיטין should leave blank the place for the name of the husband, etc.’ – ודייק מהתם בריש מסכת זבחים (דף ב, ב) דסתמא פסול‎ – And the גמרא in the beginning of מסכת זבחים infers from that משנה (in גיטין) that סתמא is פסול, when there is a requirement of לשמה; and since it is פסול if the סופר included the names – וכל שכן ספר תורה דלא איכתוב לשם גירושין כלל – So certainly a ס"ת is פסול for גירושין, since it was not written for גירושין at all. תוספות offers an alternate distinction between סוטה and גט : ועוד נראה דאפילו מאן דמכשיר במגילת סוטה למחוק מן התורה אף על גב דבעי לשמה – And it appears furthermore, that even the one who is מכשיר to erase a מגילת סוטה from a ס" ת, even though there is a requirement of לשמה by מגילת סוטה, nevertheless – מודה לענין גט דפסול‎ – He will admit that by גט it is פסול to use a ס"ת – תוספות proves this point: דבעירובין בפרק קמא (דף יג, א) משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט – For it seems in the first פרק of מסכת עירובין that all the תנאים (that discuss מגילת סוטה) admit regarding all these cases of פרק כל הגט‎ – דחשיבי שלא לשמה‎ – That they are considered שלא לשמה and are פסול for a גט – מדפריך התם ולית ליה לרב אחא בר יאשיה כתב לגרש את אשתו ונמלך כולי – For the גמרא asks there (in עירובין), ‘ and does ראב"י not agree with the משנה that one who wrote a גט to divorce his wife and reconsidered, etc. another couple (with the same names) cannot use his גט’. תוספות continues to explain the difference between סוטה and גט: ובמגילת סוטה סתמא כשר‎ – And by מגילת סוטה if it is written סתמא (like a ס"ת), it is כשר (according to some views) – משום דמסתמא שאין הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא ניחא ליה‎ – For presumably the כהן who has to write the מגילה is not particular and he is satisfied if it is written סתמא‎ – אבל גבי גט בעל סתמא לא ניחא ליה – However, regarding a גט, the husband presumably is not satisfied if it is written סתמא‎ – תוספות responds to an anticipated question: אף על גב דפריך ממתניתין דגט ארבי אחא בר יאשיה דאיירי במגילת סוטה‎ – Even though the גמרא asks from the משנה in גיטין on ראב"י who is discussing מגילת סוטה; this (seemingly) shows us that they are similar, so how are we differentiating between (סתמא of) סוטה and (סתמא of) גט, nevertheless – לענין שלא לשמה לא משמע ליה לחלק: Regarding שלא לשמה it did not seem a ppropriate to distinguish between the two, even though we can distinguish between the two סתמא‎. S UMMARY Regarding סתמא (or ס"ת) by סוטה, רב יוסף can maintain that there are תנאים who maintain that it is פסול or that (even though שלא לשמה is פסול by סוטה, nevertheless) the סתמא by סוטה is more לשמה than the סתמא by גט). T HINKING IT OVER 1. תוספות compares מגילת סוטה to גט and asks just as a ס"ת is כשר for מגילת סוטה it should also be כשר for a גט אשה‎. However, there are seemingly incomparable, for the מגילת סוטה is written exactly as it is written in the ס"ת; however the אשה is totally different than what is written in the ס"ת; how can תוספות compare the two?! The גמרא asks on the ruling of רב יוסף (that a ס"ת is not כשר for a גט), ‘what is the novelty’. Seemingly according to תוספות there is a חידוש that it is different than סוטה; why does the גמרא ask, מאי קמ"ל‎?!

הא בעינן שמו ושמה‎—For we require his name and her name O VERVIEW רב יוסף rules that a ס"ת cannot be used for גירושין and even if the husband paid the סופר to write the פרשה of גירושין for the purpose of divorcing his wife, nevertheless it will not be a valid גט since we require the husband’s and wife’s names in the גט‎. Our תוספות discusses the פסול of not writing the proper names in a גט‎. --------------------- תוספות anticipates the following question: אף על גב דמתניתן דפרק הזורק (לקמן דף פ, א) דשינה שמו ושמה – Even though that regarding the משנה in פרק הזורק, where ‘he changed his name and her name’ ( in the גט) the גמרא there – מוקמינן לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר – Establishes that which the משנה concludes (that if it was שינה שמו ושמה) the child is a ממזר, this ruling is according to ר"מ – משמע דלרבנן לא הוי בשינה שמו אלא פסולא דרבנן‎ – Indicating that according to the רבנן, the case of שינה שמו is only פסול מדרבנן‎ – ומדנקט שינה ולא נקט לא כתבו כלל משמע דבלא כתבו כלל כשר אפילו מדרבנן – And since the משנה mentioned שינה, but it did not mention a case where no name was written at all, this indicates that where they did not write any name(s) at all in the גט is כשר even מדרבנן, so what is רב יוסף stating that the ס"ת is not a valid גט since there are no names, when from the גמרא later it appears that a גט without names is כשר even מדרבנן‎ – תוספות responds: הא ליתא דעל כרחך לא כתבו כלל לרבי מאיר פסול מן התורה‎ – This is not so (that a גט without names is כשר), for perforce according to ר"מ if they did not write the names at all it is פסול מן התורה (not only מדרבנן) – דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו ובלא כתבו כלל אין מוכיח – Because it must be evident from the גט that he is divorcing his wife and if they did not write the names there is no evidence at all – תוספות now resolves this issue: אלא אומר רבינו יצחק דלא מיירי בשינה שמו ממש‎ – Rather, states the ר"י that the משנה is not discussing a case where he actually changed his name (he wrote a false name) – דאם כן הוה ליה למינקט לא כתבו כלל דפסול לרבי מאיר‎ – For if indeed the משנה meant a false name, then the משנה should have rather mentioned the case where they did not write any names which is פסול according to ר"מ – דמתניתין רבי מאיר כדאמרינן התם דהוי רבותא טפי‎ – For that משנה is according to ר"מ as the גמרא states there, therefore instead of mentioning a case of a false name the משנה should have discussed a case of no name at all, w hich is a greater novelty (that it is פסול, than a false name), therefore we must conclude that שינה שמו does not mean a false name (for that is פסול מדאורייתא) – אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה – But rather שינה שמו means that he wrote the name that he is called in גליל, he wrote it in the גט that he was giving in יהודה (where he is not known by that name) – והשתא קאמר הכא שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא‎ – And now רב יוסף rightfully states here, ‘but we require that the שמו ושמה in the גט are to be the local names used here, and if it is lacking, the גט is פסול – [וכל שכן] דבלא כתבו כלל הוא דפסול: [So certainly] if they did not write any name at all, it is פסול‎. S UMMARY שינה שמו ושמה means he wrote שמו של יהודה in גליל‎. If there are no names in the גט it is פסול מדאורייתא according to ר"מ (and also if it is a false name). T HINKING IT OVER Is תוספות גורס שינה שמו ושמה in our גמרא or he omits the word שינה‎? Appendix The גמרא there actually states אמר ר"א אמר ר"ה אמר רב זו דברי ר"מ (referring to the other cases of the משנה such as כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, etc.), אבל חכמים אומרים הולד כשר (in the aforementioned cases), ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה וכו' שהולד ממזר‎. This seemingly contradicts entirely that which תוספות is stating that הולד ממזר by שינה שמו ושמה is (only) according to ר"מ. Many commentaries explain תוספות in the following manner; all the פסולים in that משנה (besides שינה שמו ושמה) are according to ר"מ only, because he maintains כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר‎. This indicates that this rule of והולד ממזר is only מדרבנן (but not מדאורייתא), as the expression of כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין indicates. It therefore appears that when the גמרא states regarding שינה שמו ושמה that the חכמים are מודה to ר"מ that הולד ממזר, this means it is a ממזר מדרבנן (for in this case [as opposed to the others] the חכמים are מודה to ר"מ, who always maintains הולד ממזר [מדרבנן]). In conclusion both ר"מ and the חכמים agree that by שינה שמו ושמו the ולד is a ממזר only מדרבנן; indicating that in a case of no name at all (which is less שלא לשמה) there is not even a פסול דרבנן‎. It will be necessary to say that when תוספות writes: אף על גב דמתניתן דפרק הזורק דשינה שמו ושמה מוקמינן לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר, he is referring to the entire משנה as the משנה of שינה שמו ושמה (which includes other cases as well), but not (only) to the specific case of שינה שמו ושמה; for (even though the entire rest of the משנה is only according to ר"מ, nevertheless) the case of שינה שמו ושמה is both according to ר"מ and the חכמים‎.

דילמא נתינת גט הוא‎—Perhaps it is the giving of the גט O VERVIEW The גמרא concludes that when the תורה writes ונתן בידה by a גט, it does not mean that he must give her something of value, but rather that he merely must give her the גט (even if it is פחות משוה פרוטה). תוספות discusses whether the term נתינה means giving something of value. ---------------------- וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד) לא בעינן שוה פרוטה אף על גב דכתיב ונתן‎ – And similarly regarding the פסוק of שלף איש נעלו ונתן לרעהו‎ – a person would remove his shoe and give it to his friend; there is no requirement that the item with which we perform קנין חליפין should be worth a פרוטה even though the פסוק writes ונתן (supporting our גמרא that even if it says ונתן there is no requirement for a שוה פרוטה)- וכן גבי תרומה חטה אחת פוטרת את הכרי אף על גב דכתיב (דברים יח) תתן לו‎ – And similarly regarding תרומה, the rule is that one kernel of wheat (which is set aside for תרומה) exempts the entire heap of grain even though concerning תרומה it is written תתן לו nevertheless there is no requirement of a שוה פרוטה; one חטה is sufficient – ובמתנות דם חטאת ובמתנות בהונות אין בו שיעור‎ – And there is no set amount by the placing of the חטאת blood on the מזבח or by the placing (of blood and oil) on the thumbs even though the term נתינה is mentioned there – תוספות anticipates a difficulty: והא דאמר אבא שאול בפרק כל שעה (פסחים דף לב, ב) דזר שאכל תרומה‎ – And that which אבא שאול ruled in פרק כל שעה that a non-כהן who ate תרומה‎ – לא מיחייב בפחות משוה פרוטה‎ – Is not liable to pay the extra חומש if it is less than a שוה פרוטה‎ – משום דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן וגומר ואין נתינה בפחות משוה פרוטה‎ – Because it is written (concerning a זר שאכל תרומה), ‘ and he shall give to the כהן’, and there is no giving if it is less than a שוה פרוטה; this seemingly contradicts what (the גמרא and) תוספות are saying that ונתן does not require a שוה פרוטה‎ – תוספות responds that תרומה payment is unique – היינו משום דתשלומי תרומה ילפינן מתשלומי מעילה – That is because we derive the laws of תרומה payment from the laws of מעילה payment – דתרוייהו תשלומי קדש מיקרו וגמרי בחט חט מהדדי – For both of them are קדש payments and are derived from each other through the גזירה שוה of חט א חט א – תוספות anticipates an additional difficulty: ולמאן דבעי בכריתות (דף ו, ב) ואשר יתן ממנו על זר שתהא נתינה בכזית‎ – And according to the one in מסכת כריתות, regarding the prohibition of אשר יתן ממנו על זר (concerning rubbing someone with the שמן המשחה), who requires that the placing of the שמן המשחה must be a כזית in order to have transgressed the prohibition; indicating that the term נתינה (here יתן) requires a כזית, in contrast to what תוספות here maintains – תוספות responds: היינו משום דסיכה היא ואפקה בלשון נתינה לאפוקי ממשמעות דסיכה קאתי‎ – That it because placing שמן on someone is commonly referred to as סיכה (anointing), so since the פסוק utilized the expression of נתינה (which is inappropriate for smearing oil), we must conclude that the פסוק came to change it from the meaning of סיכה‎ – דמשמע כל שהוא וצריך נתינה חשובה‎ – Which (סיכה) would indicates even a כל שהוא, but rather that it requires a significant giving which is a כזית‎ – כמו ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) דהוי בכזית לרבנן דאבא שאול – Just like according to the רבנן who argue with אבא שאול that ונתן לכהן את הקדש must be a כזית ; here too by הסך שמן it also must be a כזית – וכן לא יתן עליה לבונה דבפרק כל המנחות (דף ס, א) מצריך כזית‎ – And similarly concerning the prohibition of לא יתן עליה לבונה‎ – he should not place frankincense on a מנחת חוטא‎ – the גמרא in פרק כל המנחות requires that he place a כזית לבונה in order to transgress the איסור of לא יתן עליה לבונה‎ – היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן‎ – That is for the same reason; since the פסוק changed for the expression שימה with which the פסוק began לא ישים עליה שמן and concluded with יתן therefore the change allows us to require a כזית of לבונה‎ – תוספות offers an alternate explanation why a כזית לבונה is required to transgress the איסור of לא יתן עליה לבונה: או משום דומיא דהקטרת לבונה בחוץ דהויא נמי הקטרת איסור דהוי בכזית: Or because this is similar to burning לבונה outside the ביהמ"ק, which is also a prohibited הקטרה, which requires a כזית, therefore the לא יתן עליה לבונה on a מנחת חוטא also requires a כזית‎. S UMMARY Generally when the תורה writes נתינה there is no requirement for a specific amount (like by גט, חליפין, תרומה, מתן דמים ובהונות). There are exceptions such as תרומה לזר, סיכה ונתינת לבונה, but they have special לימודים‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות proves that נתינה does not require a specific amount since חטה אחת פוטרת את הכרי, even though the תורה writes תתן לו‎. Seemingly however the rule of חטה אחת וכו' is regarding the הפרשת תרומה, while תתן לו discusses the giving of the תרומה to the כהן, which is seemingly separate and distinct from הפרשת תרומה‎. How does תוס' prove that נתינה does not require a שיעור from הפרשת תרומה‎?! 2. Why does תוספות offer a second answer regarding לא יתן עליה לבונה‎?

משמיה דרבים וקלסוה אלמא הילכתא כוותיה‎—In the name of many and they praised him; indicating that the ruling is according to him O VERVIEW The גמרא states that לוי first stated the ruling of רבי (that כתבו על איסורי הנאה כשר) in the name of רבי and they did not praise it. Later when he said the same הלכה משמיה דרבים, they did praise it; proving that this is indeed the הלכה‎. There is a dispute between רש"י and תוספות how we derive from this episode that הלכתא כוותיה‎. ---------------------- פירש בקונטרס מדטרח עלה דלקלסוה – רש"י explained since he troubled himself regarding this ruling that they should praise it, by saying it משמיה דרבים; this indicates that the הלכה is according to רבי\לוי‎ – תוספות has a difficulty with פרש"י: ובפרק מי שאחזו (לקמן דף עז, א) לא יתכן לפרש כן – However in פרק מי שאחזו it cannot be explained in this manner – דקאמר נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה‎ – For the גמרא states there, ר' חייא went out and explained it in the name of רבי and they praised it; however when he said it over in the name of many, they did not praise it – אלמא לית הלכתא כוותיה‎ – It is evident that the הלכה is not like רבי\ר' זירא‎. Here too ר' זירא troubled himself to say it משמיה דרבים (just like לוי in our גמרא) and nevertheless the הלכה is not like רבי\ר' זירא‎! תוספות offers his explanation of both גמרות: ואומר רבינו תם דהכא דייק מדקלסוה כי אמר משמיה דרבים‎ – And the ר"ת explains that here the גמרא infers from the fact that the people praised it when לוי said it משמיה דרבים (for that indicates that this is the הלכה) – ולפיכך נמי לא קלסוה כי אמר משמיה דיחיד מעיקרא‎ – And therefore for the very same reason they did not praise it originally when לוי said it משמיה דיחיד for they felt that since this is the הלכה it should not be stated as the opinion of a single individual (but rather as the view of a רבים) – ולקמן איפכא: And later in פרק מי שאחזו it is the opposite; they praised it when ר' זירא said it משמיה דיחיד (because they felt that this is not the הלכה and therefore it should only be said משמיה דיחיד ) and they did not praise it when it was said משמיה דרבים since it is שלא כהלכתא it should not be said משמיה דרבים‎. S UMMARY According to רש"י we know that לוי maintained that the הלכה is כרבי since he was טרח to say it משמיה דרבים (so they will praise it). According to תוספות we know that the הלכה is כרבי since the בני הישיבה praised it when it was said משמיה דרבים (and vice versa). T HINKING IT OVER תוספות states that פירש"י is not appropriate for the גמרא in מי שאחזו‎. Seemingly we can apply פירש"י to מי שאחזו as well. Initially ר"ח (who felt that the הלכה is not like רבי) said it משמיה דרבי וקלסוה (but he was not satisfied), so he was טרח to say it משמיה דרבים so it will be ולא קלסוה which will impress everyone that the הלכה is not like רבי‎!

למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא‎—Do you mean to say that engraving is not considered writing O VERVIEW The ברייתא taught that a גט must be written but not engraved (or etched). The גמרא challenged this for we find by a גט שחרור that an עבד is freed with a גט שחרור which was engraved on a טבלא; proving that engraving is also considered writing. תוספות explains why the גמרא did not challenge this ruling from a more obvious source. ------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: הוה מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי – The גמרא could have asked from the לוחות, where the term כתיבה is written regarding the לוחות in many פסוקים‎ – והיה כתבם חקוק כדכתיב (שמות לב) חרות על הלוחות‎ – Even though their writing was actually engraved as it is written חרות על הלוחות‎ –engraved on the לוחות‎ – אלא דניחא ליה למיפרך מגט אגט: However, the גמרא preferred to ask from גט שחרור on a גט אשה. S UMMARY It is preferable to contrast similar items than to contradict from non-similar items. T HINKING IT OVER Why did תוספות initially assume that we should ask from the לוחות, and why did תוספות conclude that it is preferable to ask מגט אגט rather than to ask from the לוחות‎?

הא ד אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דאלמא לרבי יהודה אליבא דרב חסדא גטו כשר וכתב העליון הוי כתב, וכל שכן לרב אחא בר יעקב דדחי ואמר דכולי עלמא גבי גט כתב העליון כתב ובכתיבת השם הוא דאיפליגו וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכתיב זה אלי ואנוהו. קשיא לן והא אסיקנא לעיל (גיטין יט, א) בדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא אפילו לענין שבת אינו חייב דכתב העליון אינו כתב וכל שכן לענין גיטין דאפילו דיו על גבי סיקרא דלענין שבת חייב אסק' רבי יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה כל שכן דיו על גבי דיו, וההיא דלעיל משמע דלכולי עלמא קאמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן כי הכא, ואפילו תמצי לומר דלרבנן קאמרינן מכל מקום תיקשי לן לרב אחא בר יעקב, ויש לומר דהכא שמתחלה לא היה לשמה ועכשיו נתחדשה בו כונה לשמה הוי כתב דומיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מה אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב. ואם תאמר והא משמע בשבת פרק הבונה (שבת קד, ב) דרבי יהודה אפילו בכל כתב על גבי כתב ואפילו לא נתחדש בו שום כוונה חשיב ליה כתב דתנן התם כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', ואם איתא רבי יהודה נמי היא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשנתחדשה בו כונה, ותירצו בתוספות דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה. ולענין פסק הלכה: כתב ר"ח ז"ל כיון דלא אמורה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראין דברי ר"ח ז"ל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו. ושמא הזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה בשבת (שם) גבי מתניתין דקתני כתב על גבי כתב פטור אמר עלה רב חסדא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא. ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב למאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה (הלכה ה') שהקשו כן ופריקו בשיטתו והושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר. עד כאן.

לפי דרכך למדת שאם לא כתב בתוכו את הגט אלא שסמך על פרשת הגט שבתוך ספר תורה ועליו הוא אומר הרי זה גיטיך אין זה כלום שאין זו לשמה ואפי' הקדים ונתן דינר לסופר לכתוב אותה פרשה לשם אשתו אינו כלום דהא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה ושמא תאמר והרי אמרו שבהרי את מותרת לכל אדם חוששין לגט שבשינה שמו ושמה וכו' הוא שאמרו למטה שפסול לגמרי אבל אם לא כתבם כלל אינו פסול בכך מכל מקום אף הרי את מותרת לכל אדם אין כאן שאינו אלא ספור בעלמא ואף כשכתב לשמה אינו כלום:

גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר את הקולמוס פעם אחרת על כל אות ואות לשמה אינו כלום וכן ספר תורה שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת ונמצא השם כתוב מאליו שלא בכונת שם אע"פ שהעביר עליו קולמוס לקדשו אין אותו השם מן המובחר וכן לענין שבת דיו על גבי דיו פטור שאין כתב העליון כתב וכן בעדים שאין יודעין לחתום אין רושמין להם בדבר המתקיים מפני שכתב העליון אינו כתב:

ומכל אלו למדת שמה שאמרו בסוגיא זו דילמא לא היא דעד כאן לא קאמרי רבנן בנתכוין לכתוב את השם אלא דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל בענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה אין הלכה כן ויש פוסקין שלענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה כרב אחא ואומרין שאין לדמות זו לחתם עדים ולכתיבת שבת שבכתיבת שבת למלאכת מחשבת הוא צריך וחתם עדים בעינן כתב היכול להתקים ואין הדברים כלום:

אע"פ שהתורה אמרה וכתב לה שהדברים מראין שיהא הוא פורע שכר הגט אינו כן אלא חכמים זיכו לה שתהא היא פורעת שכר גיטה ומשום תקנת עגונות כדאיתא בגט פשוט קס"ח א' ולדעת זה גירסא שבכאן אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהו לא כתיב לה אלא איהי כתבה ליה דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ומכל מקום יש שאין גורסין איהי כתבה ליה אלא שהם גורסין אילימא משום דכתיב וכתב לה ואיהו לא כתיב לה כלומר שהרי הסופר כותבו בקלף שלו ובדיו שלו דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ולמדו מכאן שהדיו והקלף והקסת והקולמוס דיו שיהא משל סופר שהבעל זוכה בכלם באותו שכר שהאשה נותנת לו ואין צורך להקנות את הכל לבעל כמו שהנהיגו קצת רבנים שהרי אדם אומר לשנים כתבו גט לאשתי והולך לו וכן המושלך בבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ואין ענין וכתב אלא שיכתב על ידו או על יד שלוחו ולא על ידה ומכל מקום אם היה הכל של אשה צריכה להקנותם לבעל וזהו שדקדקו למטה אי ידעא איתתא לאקנויי אי לא ופירשו גדולי הרבנים שאינה צריכה להקנותו קודם כתיבה שעל הכתיבה מיהא שלוחת בעל היא אלא כותבין על ידה ומקנתהו לו כתוב וחתום ומגרשה בו:

כדרך שכתבנו שזה שאמרה תורה וכתב לה לאו דוקא אף מה שכתוב בו ונתן בידה לא לכונה שיהא דבר הראוי לנתינה ר"ל שיהא נכתב בדבר השוה פרוטה וכמו שאמרו בתרומה פסחים ל"ב ב' האוכל תרומה בשוגג בפחות מפרוטה פטור מאי טעמא נתינה כתיבא ביה דכתוב ונתן לכהן דאלמא כל שכתוב בו נתינה מידי דבר נתינה בעינן שזו שבכאן אינה נתינת ממון אלא נתינת גט ומעתה כתבו אף על דבר שאינו שוה פרוטה כגון עלה של זית כשר ולא סוף דבר עלה של זית וכיוצא בו דחזי לאיצטרופי אלא אף על איסור הנאה כשר ואפי' בדבר האסור בהנאה מן התורה לדעתנו כמו שכתבנו בראשון של קדושין:

אע"פ שכתוב בתורה לענין גט וכתב לה חקיקה נידונת לענין זה ככתיבה ואם חקק לה טופס הגט על גבי טבלא ונתן לה הרי זו מגורשת במה דברים אמורים בחק יריכות אבל חק תוכות אינו כלום שהרי עיקר הכתב מאליו הוא נעשה ופירוש חק תוכות הוא שחקק סביב האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן ופירוש חק יריכות שחקק גוף האותיות ולפיכך הרי זה כתב והוא שאמרו עבד שיצא וגיטו בידו חקוק על גבי טבלא ופינקס כגון אלו שחוקקין בהם בעט סופר יצא לחירות שהרי זהו חקיקה בגוף האותיות אבל כתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי אינו כתב לא לענין אשה ולא לענין עבד ופירוש כתב שעל גבי כיפה כעין כובע של צמר שנותנין אותו הנשים תחת צעיפיהן וכן אנדוכתרי הוא תכשיט כעין זה שרוקמין בהם צורות של אותיות במחטא דתלמיותא וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות בתפירת מחט:

ולענין חק תוכות מיהא שאלו בגמרא ותוכות לא מיקרי כתב והרי בציץ נאמר מכתב פתוחי חותם ואמרו עליו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כצורה של דינר זהב ודינר זהב תוכות הוא שהיה דרכם להכות בחותם המטבע על הדינר וצורת האותיות חקוקה על חותם המטבע וכשנדחק החותם על טס הזהב נדחק הטס בהכאה וחריץ החותם מתמלא ונמצאת צורת האותיות בדינר חקוקה מאיליה ואעפ"כ קראה מכתב ותירץ בה כדינר זהב דבולט הוא ולא כדינר זהב דאלו בדינר זהב תוכות כמו שביארנו ובציץ לא היה נעשה בהכאות חותם אלא שהיה הטס דק הרבה וחוקק בו מצד אחד צורות אותיות הפוכות והאותיות נראות כתקנן בולטות מצד האחד וכל שכיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות והרי הוא כחק יריכות ולמדת לפי דרכך שהכאת החותם והוא הנקרא רישמא מחרץ חריץ ר"ל שחורץ הוא סביב בליטת אותיות שבדינר והאותיות נשארות בולטות מאליהן ואינו כתב ואין אומרין כנופי מיכנף לומר שדוחה הכסף אילך ואילך ומאספו משני צדדיו לאמצע עד שהבליטה נעשית בידי אדם ושיהא קרוי כתב אלא מחרץ חריץ ועל הדרך שכתבנו:

ולענין ביאור מיהא שאלה זו בשעה שנשאלה לא בתוך סוגיא זו נשאלה שהרי כבר למדנו דמחרץ חריץ אלא בעלמא נשאלה ונכתבה כאן וכן לא שמע עדין שבליטת הציץ דרך חק יריכות היא ועל זו שאל האי רישמא מחרץ חריץ ואינו כתב או כנופי מיכנף והוי כתב ואמר ליה מחרץ חריץ ואותביה מדתנן לא היה כתבו שוקע אלא בולט והיה סבור שדרך הכאת חותם הוא נעשה ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינא מכתב וליכא ותירץ לו שהציץ לא כדרך הכאת חותם הוא נעשה אלא דרך חקיקת אותיות הפוכות מצד אחד ובולטות כתקנן מצד השני והוא מה שאמר דאלו התם מגואי ר"ל בדינר האותיות עשויות מתוך הצד שהן בולטות בהן שמכין עליהם בחותם המטבע ואלו שבציץ עשויות מאבראי ר"ל שחוקקין בהן מצד השני והוא הוא מה שתירץ דאלו התם תוכות והכא יריכות ויש מי שרואה עצמו דחוק היאך ישאל מה שכבר למדנוהו ופירשו שאלה זו לענין כתובת קעקע דמתרגמינן רישמין חריתין אי מיחייב בהכי אם לאו ואין צורך בכך:

בד"ה אי משום כו' משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט כו' עכ"ל ר"ל מדפריך מהך בבא דכתב לגרש את אשתו כו' לרבי אחי בר יאשיה שהוא תנא משמע דהנך מתניתין פסיקא ליה לתלמודא דאתיין ככולי עלמא וא"כ הך בבא דטופסי גיטין כו' נמי דמתנייה התם אתיא ככולי עלמא וע"כ אית לן לפלוגי גבי סתמא בין גט למגילת סוטה אלא דבשלא לשמה לא מסתבר ליה לחלק בינייהו ולכך פריך מינה לרבי אחי וק"ל:

בד"ה הא בעינן כו' מוקמינן לה דהאי הוולד ממזר כרבי מאיר משמע דלרבנן לא הוי כו' אלא פסולה דרבנן ומדנקט כו' עכ"ל נראה שהוצרכו לכל זה משום דכל הנך פסולי גיטין דקתני התם דהוולד ממזר מהם אתיין כרבי מאיר חוץ משינה שמו כו' מסיק תלמודא דאתיא נמי כרבנן והשתא לר"מ משמע להו דכל הנהו פסולי דאורייתא נינהו ואי נמי דייקת מדנקט התם שינה שמו ולא נקט [לא] כתבו כלל דהוולד כשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן פסול אף בלא כתבו כלל ושפיר פריך הכא הא בעינן שמו ושמה כו' דבלא כתבו כלל פסול מיהת מדרבנן (א) אבל כיון דההיא מתני' בשינה שמו אתיא נמי כרבנן ופסיל מדרבנן הוא איכא למידק שפיר מדנקט שינה שמו כו' דפסול מדרבנן הא לא כתבו כלל כשר אפי' מדרבנן ומאי פריך הכא הא בעינן שמו כו' ואהא תירצו כיון דמתני' כר"מ נמי אתיא וליכא לדיוקי כהאי גוונא דהא לר"מ פסול מדאורייתא כיון דבעינן שיהא מוכיח מתוכו אלא דע"כ לר"מ דלא איירי מתני' בשינה ממש כו' אלא בשם דגליל ביהודה וליכא למידק הא לא כתבו כלל כשר ושפיר קאמר הכא הא בעינן שמו כו' ודו"ק:

בד"ה דלמא נתינת כו' וצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקודש דהוי בכזית כו' עכ"ל ובפרק כל שעה ילפינן לה דהאי נתינה בכזית משום דכתיב בה יאכל ואין אכילה פחות מכזית ודו"ק:

ע"א ד"ה אי משום כריתות דאית בה וכו' עד וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה. פי' דשם בעירובין איפלגו תנאי באם מוחקין לסוטה מפרשה של תורה וקאמר התם והני תנאי כהני תנאי ומביא תנאים דפליגי דאם כתבו הפרשה לשם סוטה זו אם מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ודחי שם רב פפא ואמר דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ת"ק התם אלא משום כיון דאינתוק לשם רחל לא הדרא מינתקא לשם לאה אבל גבי תורה דסתמא (לא) מיכתבה (להכי) ה"נ דמחקינן והשתא הא דתירצו התוס' בשנויא קמא וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה ר"ל לא סבר כרב פפא דאמר דיש חילוק בין ס"ת דסתמא כתיבה אלא ס"ל כסתמא דגמרא דקאמר והני תנאי כהני תנאי אי נמי סבר כאידך תנא וכו' כלומר אפי' אי ס"ל לרב יוסף כרב פפא מ"מ איפלגו תנאי קמאי באם מוחקין מן התורה וס"ל לחד תנא דאין מוחקין:

ד"ה הא בעינן שמו ושמה אע"ג דמתני' דפ' הזורק וכו' מוקמינן לה דהאי הולר ממזר כר"מ וכו'. דברי התוס' תמוהים מאד משום דבהדיא איתא התם אמר ר' אבא אמר רב הונא זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר וכו' ונ"ל פי' דברי התוס' כן משום דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי רבנן ור"מ בהא מלתא אלא במידי דרבנן כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם וכדאמר התם אומר היה ר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ודייקי התוס' מדאמר התם פ' הזורק זו דברי ר"מ ר"ל הרישא דקתני התם כתב לשם מלכות שאינה הוגנת או היה במזרח וכתב במערב וכו' תצא והולד ממזר אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה משמע מדמדמה הא דשינה שמו ושמה ועביד ליה מודים להא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם מכלל דהא דשינה שמו ושמה הוי נמי פסולא דידיה מדרבנן כמו ההיא דרישא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו':

בא"ד דהא מתני' ר"מ היא וכו' ואע"נ דדייק התם מדלא ערבינהו ההיא דשינה שמו וכו' מכלל דכרבנן אתיא מ"מ מתני' ד"מ היא אלא ר"ל דרבנן נמי מודים לר"מ:

ד"ה משמיה דרבים וקלסיה וכו' עד ואומר ר"ת דהכי דייק מדקלסיה כי אמר משמיה דרבים וכו'. ר"ל שדבר שהוא הלכתא ראוי לאומרו משמיה דרבים ולא משמיה דיחיד להכי קלסוה כי אמרה משמיה דרבים ולא קלסוה כשאמר משמיה דיחיד:

תוספות בד"ה הא בעינן כו' אף ע"ג דמתני' ר"מ עד סוף הדיבור הקדמונים נדחקו מאד בכוונת התוספות בזה הדיבור עד שראיתי למורי זקיני הגאון מוהר"י בתשובה א' שכתב שכל הפירושים אינן נוחין לו ודברים מעורבבין יש בהם ושכמדומה לו שאין זה מדברי התוס' ואני בער ולא אבין מה הרעישו את העולם בזה דלענ"ד דבריהם מבוארין וכך הצעת לשונם דמעיקרא קשיא להו אהא דמקשינן בפשיטות הא בעינן שמו ושמה משמע דאם לא כתבו פסול ולכאורה משמע דכשר אף לכתחילה אליבא דכ"ע דהא מוקמינן למתניתין דהזורק כר' מאיר ולא כרבנן א"כ ע"כ דכולהו בבי דמתניתין דהתם דקתני בהו הולד ממזר היינו מדרבנן מטעמא דכל המשנה ממטבע כו' ומש"ה צריך לאוקמי כר"מ דוקא ולא כרבנן ולפ"ז הא דקתני נמי בההיא מתניתין שינה שמו ושמה הולד ממזר היינו נמי מדרבנן וע"כ דהא דאמרינן שם בגמרא מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה שהולד ממזר היינו נמי מדרבנן דכיון דע"כ לר"מ הוא מדרבנן מדנקיט להו בהדי אינך בבי א"כ לרבנן נמי לא הוי אלא פסולא דרבנן וממזר מדרבנן דהא לא אשכחן דמחמרי רבנן טפי מדר' מאיר ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ דזכינו מיהא דשינה שמו ושמה לכ"ע לא הוי אלא פסולא דרבנן ע"כ דלא כתב כלל כשר אף לכתחילה דאל"כ תקשי לר"מ אמאי נקיט שינה הו"ל למימר אפילו לא כתבו כלל הוי ממזר מדרבנן דהא לר"מ בכל פסולי דרבנן הוי הולד ממזר מדרבנן משום כל המשנה ממטבע אע"כ דלא כתבו כשר אף לכתחלה וממילא דלא הוי בכלל כל המשנה דלא אשכחן מטבע זו בפירוש בתקנת חכמים וא"כ ממילא מדר"מ נשמע נמי לרבנן דכשר אף לכתחלה דהא לא אשכחן פלוגתא בהא מילתא וא"כ קשיא להו סוגיא דהכא על זה מסקו התוספות דהא ליתא דהא ע"כ לר"מ לא כתבו כלל פסול אף מן התורה משום דאין מוכח מתוכו וא"כ כ"ש בשינה שמו לגמרי דהוי פסולא דאורייתא וממזר דאורייתא דשינוי גמור לעולם גרע מלא כתב כלל כמבואר למי שבקי בטיב גיטין דלעולם מוטב להכניס בספק חסרון מבספק שינוי ולסברא זו נחתו התוס' נמי בלשון קושייתם וא"כ לפ"ז לעולם קשיא מתניתין דהתם דאף את"ל דאין ה"נ דההיא בבא דשינה שמו היינו מדאורייתא אפ"ה תיקשי אמאי לא נקיט לא כתבו דהוי נמי מדאורייתא אלא לכך אור"י דההיא שינה שמו דהתם באמת לא איירי משינוי גמור דא"כ ודאי טפי הו"ל למיתני לא כתבו כלל אלא איירי בשינוי שם דגליל ביהודה דשינויי כי האי ודאי עדיף מלא כתבו כלל ואפ"ה פסול לר' מאיר בשינוי כי האי מדרבנן ובלא כתבו כלל פסול מדאורייתא משום דאין מוכח מתוכו ולפ"ז הא דאמרינן נמי בגמרא שם דמודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה דהולד ממזר היינו נמי בשינוי דגליל ביהודה דאע"ג שאינו שינוי גמור אפ"ה פסול מדרבנן אליבא דכ"ע וא"כ ע"כ דלרבנן בלא כתבו כלל נהי דלא פסלי מדאורייתא דלדידהו לא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה ע"כ פסלי מדרבנן דהא אפילו בשינוי שם דגליל ביהודה פסלי מדרבנן כ"ש לא כתבו כלל דשינוי דגליל ביהודה עדיף מלא כתבו כלל ואפשר דלא מטעם שינוי מיפסל אלא משום שלא נכתב שם דיהודה ביהודה והו"ל כאילו לא כתבו כלל וא"כ מוכח מיהא עכ"פ דלא כתבו כלל פסול אליבא דכ"ע לר"מ מדאורייתא לרבנן מדרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת התוס' אמנם עדיין יש לדקדק דלפ"ז נראה ממסקנת התוספות דבלא כתבו כלל לא מיפסל אליבא דרבנן אלא מדרבנן למאי דלא בעינן מוכח מתוכו וא"כ היאך קאמר רב יוסף בשמעתין למאי ניחוש לה דמשמע דאפי' שום חששא וריח הגט אין בו ואמאי הא כשר מיהא מדאורייתא מיהא מצינן למימר דהא דכשר מדאורייתא היינו בידוע שנכתב לשם גט אבל הכא דליכא אלא חששא בעלמא דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא א"כ כיון דכה"ג פסול הגט מדרבנן לא חיישינן להכי דרוב סופרים בקיאין הם דגט כה"ג לאו מידי הוא מדרבנן ומהיכי תיתי ניחוש לכך. ועי"ל דודאי מסברא פשוטה משמע דלא כתבו כלל שמו ושמה אפילו מדאורייתא פסול דאין זה כריתות כלל אלא דמעיקרא רצו התוספות להוכיח מלשון המשנה וסוגיא דהזורק דכשר אף מדרבנן והדר מסקו דא"א לומר כן דהא לר"מ מיהא פסול מדאורייתא משום דבעי מוכח מתוכו וע"כ מפרשי סוגיא דהזורק בענין אחר ששינה שמו ושמה דגליל ביהודה הוא דפסול מדרבנן לכ"ע אבל בלא כתבו כלל לעולם דפסול אף מדאורייתא כסברא החיצונה כן נ"ל ושניהם נכונים ודוק היטב:

גמרא הרי שהיה צריך לכתוב כו' ונתכוין לכתוב יהודה וקשה מאי איריא דנתכוין לכתוב יהודה דבפשיטות מצינן לאשכוחי האי פלוגתא כשנתכוון לכתוב השם אלא שלא כתבו בפירוש לשמה לשם קדושת השם דפסול כדאיתא לקמן פרק הניזקין דף נ"ד וליפלגו אי מהני העברת קולמוס לשם קדושת השם או לא וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה הראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול כדמשמע בהניזקין אפ"ה כולי עלמא מודו דמהני העברת קולמוס ודוקא היכא שנתכוין לכתחלה לשם יהודה הוא דלא חשיב כתיבה אחרונה להוציא מהמחשבה וכתיבה ראשונה שנכתב לשם פסול הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם כתיבה ראשונה היתה סתם או אם נכתב לשם אשה אחרת ששמה כשמה ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט האי פלוגתא דר"י ורבנן. ועוד דלכאורה נראה דהיכא דכתבו מעיקרא לשם אשה אחרת ודאי דלא מהני העברת קולמוס כיון דאינתיק מעיקרא בפירוש לשם אשה אחרת כדמשמע לכאורה בפ"ק דעירובין דף י"ג אף שיש לחלק קצת מ"מ משמע מיהו דעיקר מילתא דרב חסדא היינו היכא שכתבו מעיקרא סתם דבגט סתמא נמי פסול כדאיתא בריש זבחים. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני ונתכווין לכתוב יהודה היינו לרבותא דאפילו כשנתכוין לכתוב בפי' יהודה אפ"ה מכשיר ר' יהודה בהעבר' קולמוס והא דלא נקיט איפכא לרבותא דרבנן היינו משום דכח דהתירא עדיף אבל קושטא דמילתא לא משמע ליה לתלמודא לחלק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא. אלא דיש לדקדק עוד מאי ס"ד דרב חסדא לדמות פסול הגט לההיא דהתם אליבא דרבנן דהא בהדיא קאמרי חכמים אין השם מן המובחר משמע דמן המובחר אינו אבל בדיעבד כשר לאפוקי מדר' יהודה דמכשיר לכתחילה. והנלע"ד בזה דהא דקתני חכמים אין השם מן המובחר היינו דלא מיבעיא דהס"ת פסולה אלא שאין קדושת השם כלל על זה השם שנכתב ע"י העברת קולמוס ומותר למחקו ולכתוב אחר במקומו ולא אמרי' דהו"ל כמוחק השם שאין זה השם מהמובחר כיון שאין בו קדושה אלא דלפ"ז הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דכיון דבאמת אין שום חילוק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא א"כ מ"ש דנקיט ונתכוין לכתוב יהודה ואי משום כח דהתירא אדרבא לרבנן הוי טפי כח דהתירא לענין שמותר למחקו אף ע"ג דמחיקת השם אסור מן התורה. לכך נלע"ד להיפך דהא דקתני אין השם מן המובחר לענין קדושת השם גופיה קאי דנהי דהס"ת פסול היינו משום דהשם אינו מן המובחר אבל לענין מחיקה בקדושת' קאי שאסור למחקו ולדעתי צ"ע לדינא. אח"ז ראיתי בבדק הבית להרב הבית יוסף שכתב בשם תשובת הרשב"ץ וסמ"ק דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו ורמז על סוגייא דהכא ואף שאיני כדאי לדעתי מסוגיא דשמעתין משמע להיפוך וכמו שכתבתי וראיתי ג"כ להט"ז והש"ך י"ד סי' רע"ו שהרגישו קצת ועל מה שהתיר הש"ך למחוק לצורך תיקון יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ודו"ק:

שם א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה כו' ופירש"י משום שהיא נותנת שכר הסופר. ויש לדקדק דכיון שאין הסופר רשאי לכותבו אלא בציווי הבעל א"כ הרי הוא שלוחו של הבעל וקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ מאי ריעותא יש כאן במה שהיא נותנת שכר סופר שיכתוב וימסור לבעל אטו שכירות הסופר מי כתיב באורייתא ועוד דממ"נ אם כשציוה הבעל לסופר לכתוב לא הקפיד הסופר לומר שיתן שכר א"כ הרי הוא שלוחו בחנם והיא מתנה בעלמא יהבה ליה ואי איירי שהקפיד ואמר שרוצה לכתוב באופן שהיא תתן השכירות א"כ אכתי הוה שלוחו של בעל וקונה מדין עבד כנעני כדאיתא בפ"ק דקידושין. מיהו לקמן דף כ"ב בלשון התוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כתבו התוספות לחד תירוצא דלא בעינן כלל שליחות בכתיבת הגט מדמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן והא דאמרינן הכא אילימא משום דכתיב וכתב כו' לאו מטעם שליחות איירי אלא אהא דכתיב ונתן סמיך דמשמע שצריך שיתן לה משלו והאי לאו דידיה הוא אלא משלה נותן לה. אבל עדיין קשיא לי א"כ לפ"ז למה הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד כפירש"י ותיפוק ליה דבלא"ה אין לפסול דנהי שהגט הוא של האשה שקנאתו בדמים מ"מ כיון שהיא אמרה לסופר שימסרהו ליד הבעל א"כ היא אקנית' לבעל ע"י הסופר כדמסקינן לקמן גבי טבלא דאיתתא ידעה לאקנויי וכ"ש הכא דלא צריכה אפילו לאקנויי כמו שאפרש בסמוך. וליכא למימר דדוקא לענין הקלף והטבלא שהוא שלה ממש שייך לומר אקנויי אקניתה ליה משא"כ לענין דמי כתיבת הסופר דאיירי הכא לא שייך לומר דאקניתה ניהליה כיון שאינה מוסרת ליד הבעל ממש וכן נראה להדיא מלשון התוספות לקמן גבי טבלא איברא דליתא דא"כ בשטרי מקנה דלא שייך לומר אקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד דמהיכא תיתי הא לא שייך טעמא דתקנת עגונות וא"כ היאך אמרו דהלוקח ומקבל מתנה נותן שכר הסופר ואמאי הא בעינן ספר מקנה שיהא של המקנה וליכא אע"כ דשכר הסופר נמי אמרינן דהלוקח מקנה למוכר והמקבל לנותן וא"כ כיון דמסקינן לקמן דאיתתא ידעה לאקנויי כמו גברא א"כ כמו כן מציא לאקנויי מעצמה לבעל כל הגט הן הקלף והן במה שזכתה בו מצד דמי הסופר ומה צורך להפקר ב"ד וליכא למימר דלעולם לא שייך לאקנויי מעצמה דמי שכר הסופר אלא הקלף לחוד כדמשמע מלשון התוספות אלא דבשאר שטרי מקנה לא איכפת לן בהכי כיון דלא כתיב בהו ונתן הא ליתא דא"כ היאך פשיט לקמן איבעיא דטבלא משטרי מקנה אע"כ דשוין הם. ועוד דע"כ הא דפשיט לקמן מזקן אחד שהיה מלוה לאחרים וכותב משלו ע"כ מדמי שכר הסופר קא פשיט דאי ממה שהיה כותב בקלף שלו קא פשיט קשה מנא לן דלמא בקלף של הלוה איירי שהרי כתבו התוספות עצמן דהא דלא פשטינן מעיקרא מהאשה כותבת הגט היינו משום דס"ד דאיירי בקלף שלו וא"כ מאי פשיט מזקן אחד אע"כ דמשכר הסופר קא פשיט דנהי דלא מצי למיפשט ממה שהאשה נותנת שכר הסופר דשאני התם דאקנויי אקני רבנן משום הפקר ב"ד משא"כ בטבלא דלא שייך הפקר ב"ד כמ"ש התוס' שם אם כן אכתי אימא לך דלא מהני משום דלא ידעה לאקנויי מנפשה אבל מזקן אחד פשיט שפיר מהכתיבה לחוד דהא בשטרי מקנה לא שייך כלל הפקר ב"ד כדכתיבנא וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ מדהכשירו חכמים ע"י כתיבתו בעצמו ע"כ היינו משום דאיהי גופה אקנתיה ליה וקפשיט שפיר נמי לענין טבלא נמצינו למידין דלשיטת התוספות גופא מוכרח דלענין כתיבת הסופר לחוד נמי שייך טעמא דאקנויי אקני מנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי הוצרך רבא לטעמא דאקנו רבנן משום הפקר ב"ד ואמאי לא קאמר בפשיטות דלא מיפסלי משום דאיהי מקניא ליה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דרבא לטעמא דרב חסדא קאמר אם תימצי לומר דסבירא לך איתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה לא מיפסל דאקנויי אקני רבנן. אבל זה דוחק וסוגיית הש"ס ולשון הפוסקים לא משמע כלל כפירושו אלא דתרוייהו טעמי איתנהו אף למאי דאסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי אפ"ה איצטריך טעמא דאקנו רבנן מהפקר ב"ד והמעיין בלשון התוס' ופוסקים יראה להדיא דלא נחתו לסברת הרשב"א ז"ל. ועוד דאף לסברת הרשב"א ז"ל דמילתא דרבא הכא איירי א"א דאיתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה נלע"ד בפשיטות דאף למ"ד איתתא לא ידעה לאקנויי היינו בדבר שכבר קנתה קנין גמור בהא לא ידעה לאקנויי ליתן לו במתנה גמורה כיון דבלא"ה הוא מחזירו לידה כמו שפירשו התוספות באיבעיא דטבלא משא"כ הכא לענין דמי כתיבת הסופר לא צריכה כלל לאקנויי לבעל שהרי היא אינו רוצה לזכות כלל בכתיבת הסופר דלמה הוא לה אלא היא נותנת דמים כדי שיכתוב ויתן לבעל וא"כ כשמוסרו הסופר לבעל בשליחות האשה זכה בו מדין עבד כנעני כן נ"ל ברור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה צורך להפקר ב"ד. והנלע"ד הקלושה בענין זה הוא באחד משני דרכים הדרך הראשון הוא לשיטת הסוברים דשייך שליחות בכתיבת הגט שכן הדעת נותן וכ"כ כמה פוסקים והא דמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן היינו בכתיבת הטופס לחוד או בתורף ואליבא דר"מ דאמר ע"ח כרתי כמבואר לקמן בתוס' באריכות ובפוסקים. ובלא"ה קשיא לי על שיטת ר"ת לקמן דף כ"ב שמפרש דסוגיא דהכא לא איירי מטעם שליחות דא"כ תיקשי מכתבו חש"ו. ולפ"ז ליקשי איהו לנפשיה דאף למה שמפרש הסוגייא דהכא דאקרא דונתן סמיך וכיון שהיא נותנת השכר לאו דידיה הוא וא"כ אכתי אמאי מכשרינן בכתבו חש"ו הא לאו בני זכייה נינהו וא"כ אף שהאשה נותנת השכר מ"מ לא זכה הבעל בכתיבת הגט וכדאמרינן בעלמא קטן מיקנא קני אקנויי לא מקנה וכ"ש בחרש ושוטה דלית ליה זכיה כלל וליכא למימר דאיירי שכתבו החש"ו ובקלף של הבעל או האשה והכתיבה עושה בחנם וא"כ אין לו חלק כלל בגוף הגט הא ליתא דא"כ מאי מייתי הש"ס לקמן לפשוט האיבעיא דטבלא מההיא דזקן אחד שהיה כותב בכתב ידו דלמא התם נמי כתב על קלף שלהם ולא היה נוטל כלל שכר הכתיבה אלא בחנם שכן נראה באמת וא"כ לא היה צריך כלל לאקנויי אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם אפ"ה ממילא יש לו חלק ע"י הכתיבה וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי ומש"ה לא מיקרי ספר המקנה וא"כ בחש"ו נמי אמאי מכשרינן אע"כ דאיירי בכתבו הטופס או בתורף ואליבא דר"מ וכדכתיבנא א"כ לפי שיטה זו לעולם דשייך שליחות בגט והיינו דאמר רבא בשמעתין אי משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה ליה הכוונה בזה דאף שהיא אומרת למסור לבעל והסופר הוא שלוחו של בעל היינו לאחר שנכתב והגיע ליד הבעל משא"כ בשעת הכתיבה אנן סהדי דעקר ליה לשליחות הבעל ונעשה שליח האשה שהרי יכולה לחזור בה ולומר שאינה רוצה לשלם לו שכירות על הכתיבה אם לא שיתן לידה הגט נמצא דלפ"ז בשעת הכתיבה מיהא לא נכתב בשליחות הבעל דבכה"ג אמרינן לענין שליחות קבלה דנעשה שלוחו ושלוחה כו'. אמנם כן לפי שיטה זו נוכל לפרש ג"כ בדרך אחר בזה הסיגנון אף לשיטת התוספות לקמן דלא שייך שליחות בגט אלא דמילתא דרבא בשמעתין היינו משום דלאו דידיה הוא כיון שהיא נותנת השכר. מיהו לאו מטעמייהו דאקרא דונתן סמיך אלא דוכתב ספר כריתות נמי משמע שצריך שיהא שלו וכן דקדק הב"י מלשון סדר הגט של הרא"ש ז"ל עיין בסימן ק"כ ונ"ל דנפקא מינה אי ילפינן מונתן עיקר הקפידא אינו אלא דבשעת הנתינה צריך שיהא של הבעל משא"כ אי ילפינן מוכתב צריך שיהא שלו בשעת הכתיבה. וא"כ לפ"ז אתי שפיר דלא מצי למימר דאיהי אקניתה ליה דאכתי במאי זכה בשלמא לקמן בטבלא אתי שפיר שהרי מסרתו לידו מידה וא"כ אקניתא ניהליה במשיכה משא"כ לענין דמי הכתיבה כיון שהיא נותנת דמים ונקנה לה לא מצי לאקנויי לבעל בדיבור בעלמא אלא כשיגיע ליד הבעל קנאו במשיכה וא"כ אכתי בשעת נתינה לאו דידיה הוא לכך הוצרך רבא לומר דלמא אקנויי אקני ליה רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו תיכף בשעת הכתיבה ע"י המעות שנותנת האשה כן נ"ל נכון מאד בעזה"י. ואכתי יש לדקדק הא דקאמר והכא איהי כתבה ליה משמע דפשיטא לן דקנאתו ואמאי הא קי"ל מעות אינן קונות דיש לומר דלענין הכתיבה שאין בו ממש דלא שייכא משיכה כ"ע מודו דמעות קונות כדאמרי' פרק הזהב גבי נתנה לבלן מעל ואי משום הקלף הרי כתבו הפוסקים באמת כשהקלף של הסופר בעצמו צריך להקנות לבעל ע"י אחר משא"כ כשהסופר קונה הקלף במעות האשה הרי הסופר קונה ומזכה להאשה והמוכר מזכה לבעל המעות כדאמרינן בפ' הגוזל ודוק היטב:

עוד שם והכא איהי כתבה ליה ופירש"י ז"ל שנותנת שכר הסופר ויש לדקדק אכתי מאי ס"ד דמש"ה קאמר רב חסדא למיפסל כולהו גיטין ואמאי הא אקשינן בדוכתא טובא אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומש"ה קי"ל אין קנין לאשה בלא בעלה בפרק קמא דקידושין ודחקינן לאוקמי בנתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וא"כ מה שהאשה נותנת שכר הסופר הוא ממעות הבעל דכסף מנא לה ואי איירי מאשה שהקנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות קשיא ליה לר"ח היאך קאמר לכולהו גיטי הא מיעוטא דמיעוטא הכי איתנהו. אע"ג דהא מילתא דמה שקנתה אשה מדרבנן בעלמא הוא היה אפשר לפ' כן כוונת הש"ס דאהא מילתא גופא קאמר ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן אלא דמלשון רש"י ז"ל לא נראה כן ויש ליישב דהא דמקשה בכמה דוכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו בסתם נשים היושבות תחת בעליהם ומעלין להם מזונות דמעשה ידיה לבעל מה שא"כ הכא באשה המתגרשת רוב המתגרשות מחמת קטטה אין הבעל רגיל להעלות להן מזונות באותן הימים בזמן הגירושין אע"פ שחייב לה מצד הדין ומש"ה א"ש דכיון דמעשה ידיה שלה יש לה מעות מיוחדין וכשנותנת לסופר נקנה לה והא דמקשינן בפ' הזורק גבי זרק לחצרה חצר מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו התוספות דאפי' בחצר של נכסי מלוג מ"מ יש לבעל הפירות אע"ג דבשעת גירושין איירי. מיהו הא קי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט והתם לא מציא למימר איני ניפדית ואיני נותנת הפירות דבע"כ הפירות לבעל כנ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה מלשון התוס' באיבעיא דטבלא בסמוך:

שם ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן כבר כתבתי בתשובת שאלה דלענ"ד דלכך נהגו לכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל מה שלא נמצא בנוסח המשנה ואף לפר"ת בפרק גט פשוט דהקדמונים היו כותבין זה הלשון באמצע הגט כדמשמע במס' ידים שאמר הצדוקי קובלנו עליכם שאתם כותבים המושל עם משה בגט וע"כ שלא היו כותבים בסוף כמו עכשיו שהרי היו כותבים שריר וקים וא"כ למה נשתנה עכשיו לכתוב כדת משה בסוף הגט ולפי סוגיא דשמעתין אתי שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכותב ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין משמע שהספר תרוכין הוא שלו ובאמת אינו שלו שהיא נותנת השכר ע"ז מסיים וכותב כדת משה וישראל פירוש שע"פ דת משה וישראל הוא שלו דאקנויי אקני ליה רבנן והרי זה כעין מה שכתבו התוספות שהנהיגו לומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפעמים הפקיעו כסף הקידושין ע"י הפקר ב"ד וה"נ דכוותה לענין הגט משא"כ בדורות הקדמונים קודם שתקנו שהאשה נותנת השכר לא היו צריכין לכתוב כן ושם הארכתי:

שם ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב מידי וקשה הא קא יהיב לה גוף הגט ומילתא דפשיטא דעלה קאי ונתן ואי מגיטין שאינן שוה פרוטה קשיא ליה כנראה מלשון רש"י ותוס' א"כ מאי קאמר יכילנא למיפסל לכולהו גיטין דהא רוב גיטין שוין פרוטה הם דאלת"ה היאך פשיט לעיל מהאשה כותבת גיטה דלמא שכתבה בנייר שאין שוה פרוטה דלא צריכה לאקנויי ליה דלאו ממון הוא אע"כ דסתם גיטין שוה פרוטה. ועוד אם כן מאי מסיק ודלמא נתינת הגט הוא מעיקרא נמי ידע דנתינת הגט הוא אלא דס"ד שצריך שיהא הגט ש"פ כדמצינו בכמה דוכתי דכתיב ונתן ואם נתכוין הדוחה למה שכתבו התוספות בד"ה דלמא נתינת הגט אם כן עיקר התירוץ חסר מן הספר וע"ק אי סלקא דעתך דמעיקרא מגיטין שאינן ש"פ קשיא ליה לרב חסדא אם כן מאי קאמר תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ומאי תדע דקאמר היינו תדע מן הקושיא עצמה וליכא למימר דמילתא דרב חסדא אמנהג העולם קאי שנהגו לכתוב על פחות מש"פ וע"ז מייתי דכשר ותדע מדשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר הא ליתא דא"כ לפשוט ממתניתין דכתבו על עלה זית ואי משום דחזי לאצטרופי כ"ש דנייר נמי חזי לאצטרופי. ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל ליישב על הדרך שכתבתי לעיל דמעיקרא מקשי משום דכתיב וכתב ובעינן שיהא הכתיבה משלו והכא משלה הוא שנותנת שכר. וע"ז דחי דאקנויי אקני ליה רבנן הוי שפיר וכתב משלו. וע"ז גופא הדר מסיק ואי משום דכתיב ונתן דבעינן מיהא שיגיע לידה נתינה והבאה בגוף הגט ע"י הגירושין משא"כ הכא כיון שהיא נותנת השכר משלה. נמצא שאם לא נגמרו הגירושין כ"ש שגוף הגט שלה שקנאתו בדמים ורבנן הוא שהפקיעו ממנה לצורך הגירושין נמצא שלא הגיע לידה שום נתינה ש"פ מחמת הגט דאדרבה ע"י מעשה הגט הפקיעו ממנה וכי הדר ויהיב לה לאו נתינה מחמת הגט מיקרי. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דלא בעינן שיגיע לידה דבר חשוב מחמת נתינת הגט אלא ונתן היינו אגט גופא קאי ולא תליא במידי דמיקרי נתינה תדע דהא כתבו על איסורי הנאה כשר כן נראה לי נכון לולא שרש"י ז"ל לא פירש כן ודו"ק:

תוספות משמיה דרבים וקלסוהו כו' פירש בקונט' כו' ובפ' מי שאחזו לא יתכן לפרש כן כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי בפרק מי שאחזו שייך לפרש כפר"ת דמעיקרא כי אמרה רבי חייא משמיה דרבי קלסוהו ואח"כ כשאמר משמיה דרבים לא קלסוהו וזה תימא אע"כ דהא דקלסוהו מעיקרא לאו אגוף המימרא קאי אלא דקלסוהו במאי דקאמר להו דיחידאה הוא דאפשר הוי שמיעא להו הברייתא סתמא וסוגייא דעלמא דלא כי האי ברייתא מש"ה קלסוהו במאי דקאמר דיחידאה היא כדאשכחן בדוכתי טובא דמוקי הש"ס סתמי משניות וברייתות דיחידאה נינהו וא"כ לית הילכתא כוותיה דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו משא"כ בשמעתין א"א לומר דהא דלא קלסוהו מעיקרא היינו במאי דקאמר לה משמיה דרבי דאיהו יחידאה ומש"ה לא קלסוהו משום דסברי דהילכתא כוותיה דאטו משום דקאמר לה משמיה דרבי לית הילכתא כוותיה דילמא רבי קאמר לה וליכא מאן דפליג עליה או אפשר דיחידאה פליג עליה דרבי ואכתי הלכה כרבי מחבירו אע"כ צריך לפרש כאן כמו שפירש"י ז"ל:

גמ' אילימא משום דכתי' וכתב עי' לקמן דף כב ע"ב תד"ה והא לאו:

תוס' ד"ה דילמא וכו' וכן גבי תרומה עיין שבת דף כה ע"ב תוד"ה תתן לו: