Commentary page

Yoma 65a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Yoma 65a

Yoma 65a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 287 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

אלא לרב דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות לא מיבעי לרבנן דלא מתה דהא נתכפר בדחוייה ואינהו אמרי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי אלא אפי' לר' לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחילה היה ראשון קיים ובשביל המשתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין בעלי חיין נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חבירו:

ואמר ר' אושעיא שני ירעה אפי' לרבי שהרי לא הופרש לאיבוד:

כיון דמצוה בראשון מעיקרא כי אפרשינן להאי שני אדעתא דאיבוד אפרשינן ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרינן במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני':

תנן רבי יהודה אומר תמות קס"ד בההיא דקאמרי רבנן ירעה אמר רבי יהודה תמות ועל כרחך לרבי יהודה בעלי חיים נדחין כדקתני נשפך הדם ימות המשתלח:

בשלמא לרבי יוחנן דאמר בשני שבזוג ראשון תנן ירעה ואמר רבי יהודה עליה תמות מיכפר בשני שבזוג שני:

אלא לרב דאמר ירעה דמתני' בשני שבזוג שני תנן ועליה אמר רבי יהודה תמות:

במאי מיכפר דאילו בראשון לר' יהודה לא מיכפר דהאמר בעלי חיין נדחין:

מי סברת וכו' אשני שבזוג ראשון קאי ובתרתי פליג כדפרישית לעיל:

18 more comments on this page.

Rashi on Yoma 65a · Sefaria

Tosafot

הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה והא דאמרי רבנן אין חטאת מתה אלא שנמצא לאחר שכיפרו בעלים תימה כיון דסבירא להו דאפילו נמצאת קודם כפרה אבודה מתה אמאי נקט דווקא שנמצאת לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות ובתמורה פרק ולד חטאת (דף כג:) פריך כי האי גוונא תנן המפריש חטאתו ואבדה והקריב אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תמות טעמא דהקריב הא לא הקריב לא קשה לתרוייהו פי' לר' אבא ולרב הונא דהתם דאמר הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה תמות לא נחלקו אלא בבא לימלך וכו' ומשני מילתא דפשיט קתני דלא. פשיט לא קתני פירוש מילתא דפשיט קתני שנמצאת לאחר הקרבה אז אין צריך להאריך ולפרש כלום אבל נמצאת קודם הקרבה זימנין מתה זימנין רועה אם מתכפר בשאינה אבודה השניה מתה ואם מתכפר באבודה שאין אבודה רועה לרבנן והכי נמי הוה מצי למיפרך ממילתא דרבנן גופייהו כדפי' אלא ניחא ליה למפרך מההיא דוהקריב שהיא שנויה ברישא ואתיא כרבנן:

הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות תימה לי הוה מצי לשנויי הא מני ר' שמעון היא דלית ליה רועה כלל בחטאת יחיד ואפילו בהפריש שתי חטאות לאחריות כדמשמע בתמורה (דף טו:) ובפרק התודה (מנחות דף פ.) ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ויש לומר דמתניתין לא מתוקמא כוותיה דקתני מתניתין מת אחד מהם מביא שנים אחרים ומגריל עליהם ואיהו אמר לעיל מביא חבירו שלא בהגרלה:

אמר רבי ינאי אמר קרא יעמד חי עד מתי זקוק לחיות עד שעת מתן דמו של חבירו - תימה לי אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מ:) דקתני בהדיא הכי אליבא דר' יהודה ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא אם מת קודם מתן דמי חבירו יביא אחר אבל לא ישפך ורבי ינאי אתי לאשמועינן דאף הדם ישפך:

נשבעים לגזברין פרש"י דתנן תורמין על האבוד וכו' ובפרק הזהב (ב"מ דף נח.) פרש"י על האבוד שבא ליד שליח ואבד ולא נודע לבעלים קודם התרומה ועל הגבוי שהוא עדיין ביד שליח ולא אבד וקשה דאם כן הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דכיון דתנא תורמין על האבוד שיש לו חלק אף על פי שאבד ולא יגיע לעולם ללשכה ואפילו הכי יש לו חלק בקופות כל שכן על הגבוי שסופו שיגיע ומפרש ר"י על האבוד שבא ללשכה ואבד קודם שנתרמה התרומה ולא מיבעי זה דכבר בא ללשכה אלא אפילו על הגבוי שבשעת התרומה היה ביד שליח ואפילו סופו נאבד ולא הגיע ללשכה ואותם שנים אין הבעלים חייבין באחריותו ועל העתיד לגבות שלא נתן עדיין לשליח והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף קח.) המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד וכו' פירוש דלא קא מהני ליה מידי דבלאו הכי לא היה חייב לשקול מאבוד וגבוי מייתי דלא מחייב באחריותו אבל בעתיד לגבות לא איירי דכיון דחייב לשקול א"כ כששוקל לו שקלו קא מהני ליה:

וכן שעירי ע"ז שאבדו לא ידענא אמאי לא נקט נמי פר העלם דבר של צבור ונראה לי משום דלא פסיקא ליה דאיכא נמי פר העלם דבר של כהן משיח שטעה ועשה בהוראת עצמו דהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור ובההוא לא הוי פליגי ר"א ור' שמעון:

Tosafot on Yoma 65a · Sefaria

Rabbeinu Chananel

אלא לרב דאמר שניהם ראויין להיקרב ולמה אמר שני שבזוג ראשון יקרב משום דמצוה בראשון מאחר ששניהן ראויין ואיזה מהן שיקריב יצא ידי חובתו הוה ליה כמפריש ב' חטאות לאחריות כלומר אם תאבד אחת מהן תהיה חברתה תחתיה וא"ר הושעיא המפריש ב' חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן ושניה רועה ולמה שנינו תמות. ופרקינן כיון דסבר רב מצוה בראשון נתברר כי מעיקרא שהפריש השני שבזוג שני לאיבוד הפרישו לפיכך ליחיד כי האי גוונא מתה דהא השניה היא שמתברר כי לאיבוד הופרשה לפיכך אמרינן עלה אבודה מתה וזו השמועה מפורשת בתמורה פרק ולד חטאת ת"ש ר' יהודה אומר תמות [וכו'] ופשוטה היא. איכא דמותיב הכי ועוד א"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח כו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת צבור. ת"ק אומר רועה כי אין חטאת צבור מתה ור' יהודה אומר תמות סיפא פליגי בדחויין ת"ק סבר נשפך הדם יביא אחר ויגריל עליו ויעשהו לשם וישלח הראשון. ור' יהודה סבר הראשון כבר נדחה משעה שנשפך הדם ואין מתכפרין בדחויין לפיכך א"ר יהודה ימותו.

אלא לר' יוחנן דאמר לא שנה ר' יהודה תמות אלא מפני שנדחת כמו האבודה ומאי ועוד היא קשיא:

מת המשתלח אמאי תני ר' יהודה ישפך הדם כבר נתקיימה המצוה כלומר הגריל עליהן והשעיר של שם עשאו חטאת ואין דבר תלוי ביניהן. ושנינן כתיב יעמד חי לפני ה' לכפר. כלומר יהיה זה עומד חי עד שיכפר זה הקרב לפני ה' ובמה מכפר בדמו.

תנן התם במס' שקלים פ"ב בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין כו'.

ת"ר אין עולין להן לשנה הבאה ר' יהודה אומר עולין מאי טעמא דר' יהודה קסבר ר' יהודה חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ואותבינן עליה אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום דסבר חובות דשנה זו קריבות בשנה הבאה.

Rabbeinu Chananel on Yoma 65a · Sefaria

Ritva

ואמר רבי הושעיא הפריש וכו׳ הקש׳ ריב״א ז״ל היכי חיילי והלא אינו יכול להפריש שתי חטאות זו אחר זו על חטא אחד ואמרינן בכמה דוכתי כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ומדקאמר הכא באחד מהן משמע שאינו חושש באיזו מהן אלא שהשנייה תרעה. ואומר ר״י ז״ל דלא שייך הכא למימר הכי דמיירי כגון שאומר הריני מפריש שתי חטאות א׳ לאחריות חברתה דאפילו למ״ד בעלמא דהיכא דהפרישן סתם לקרבן גדול מיכוין השתא דפריש לאחריות שפיר חיילי תרוייהו והויא כההיא דאמרינן בהשוחט את הזבח על שמונים חלות דהיכא דאמר יקדשו מ׳ מתוך פ׳ דלכולי עלמא קדשי דלאחריות קא מיכוין:

איכא דמותיב הכי פי׳ דלעיל נקטינן הא דתנן ועוד אמר רבי יהודה לאותוביה לרב ואיכא דמותיב מינה לרבי יוחנן:

מאי ועוד קשיא פי׳ דודאי דייק מתני׳ כוותי׳ דרב:

בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דלא איתעביד מצוותיה פרש״י ז״ל דלא איתעביד מצוותיה בדם וחקה כתיבא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים וצריך להביא דם אחר. ואי אפשר בלא הגרלה וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח ראשון פי׳ שזה כיון שהוצרך להביא אחר אידחי ליה מעיקרא. ובתוס׳ אמרו שלא מצינו דיחוי כזה אבל י״ל דחשיב ליה דיחוי מפני שמת חברו ובעינן שיהו שניהם בעין. וא״ת והא אכתי לא ידעינן האי סברא דבסמוך הוא דאמרינן לה אקושיין יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי כו'. וי״ל דמעיקרא לא ידעינן שהמשתלח שהוא טפל יהא עכוב אל הנעשה בפנים שהוא עיקר כיון שעומד בהכשרו אבל מידע הוה ידעינן שהשעיר הנעשה בפנים שאינו טפל יהא עכוב לשעיר המשתלח ויעשנו דיחוי. ולבסוף אמרינן דאפילו משתלח עביד עכובא לנעשה בפנים:

אלא מת משתלח ישפך הדם אמאי הא איתעביד ליה מצותיה פי׳ מת המשתלח למה לי תשלומין שאתה מזקיקו להביא שנים ולהגריל עליהם ולשפוך דם הראשון הא אתעביד מצותיה דשעיר המשתלח לכל דבר המעכב בו דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר לא התודה כשר וכ״ש דשילוח לא מעכב לד״ה דכי כתיב חוקה בדברים שהכהן עושה בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים ביד איש עתי עד כאן לשון רש״י ז״ל:

תנן התם בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם נתרמה תרומה נשבעין לגזברין. פרש״י ז״ל אם נתרמה התרומה בשלש קופות קודם שנודע שאבדו נשבעין השלוחין לגזברין שבועת השומרין שהרי ההפסד להקדש שאין הבעלים חייבין לשקול עוד דתנן תורמין על האבוד שלא נודע ואם לאו שלא נתרמה התרומה עד שנודע להם שאבדו אין ההפסד להקדש אלא לבעלים לפיכך נשבעין לבני העיר עכ״ל ז״ל. והקשו בתוספות חדא דלישנא דמתני׳ לא דייק דתליא מלתא בידיעה אלא בגנבה ואבדה גופה. ועוד כי נראה שהוא ז״ל סובר דהא דתנן תורמין על האבוד ר״ל על האבוד ביד השליח בדרך שעדיין לא נודע. וזה אינו נכון דא״כ למה לי למיתני שתורמין על הגבוי שעומד ביד השליח בעין פשי׳ וליכא למי׳ דזו ואין צריך לומר זו קתני דהא על העתיד לגבות לא עדיף מן הגבוי. לכך פר״י ז״ל שכל שנאבד קודם תרומת הלשכה אין תורמין עליו כלל והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע כבר ליד הגזברין ועל הגבוי היינו שהוא עדיין ביד השליח ולא זו אף זו קתני והשתא צריכי תרוייהו וכדפרי׳ בפרק הזהב בס״ד. והכא ה״ק אם משנתרמה התרומה נגנבו או נאבדו בדרך שנשבעין לגזברין דהפסדא דגזברין היא דהא בשעת תרומה קיימין היו בדרך ותנן תורמין על הגבוי כלו׳ על הגבוי שהוא ביד שליח וכדפרש״י ז״ל ואם לאו שאבדו או נגנבו קודם שנתרמה התרומה נשבעין לבני העיר דפסידא דבני העיר היא שאין תורמין אלא על האבוד שכבר הגיע אבל לא על האבוד בדרך וכדאמרן:

אמר רבא קסבר ר״י חובות של שנה זו קרבות לשנה הבאה פי׳ חובות שהופרשו לצורך שנה זו קרבות לשנה אחרת והשתא קס״ד דבכל מילי קאמר בין שקלים בין קרבנות והיינו דפרכינן עלה מפר ושעיר של יום הכפורים. וא״ת ומאי פריך מפר ושעיר של יום הכפורים דמתה לרבי יהודה ואינה קרבה לשנה אחרת דשאני התם דגמ׳ גמירי לה דחטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא כיון שנמצא לאחר כפרה כדפרשינן לעיל. וי״ל דמסתמא לא אמרה הלכה דאזלא חטאת למיתה אלא היכא דלית לן תקנתא בהקרבה דומיא דחטאת יחיד שאין לומר שימתין עד שיעשה עבדה אחרת בשוגג ועל כרחין או רועה או מתה ואתא הלכה דתמות אבל בהא דאפשר לה בהקרבה לשנה אחרת אליבא דרבי יהודה לא אמרה תורה שתמות אלא ודאי מדלא אמרי׳ הכי מכלל דחובות של שנה זו אינן קרבות לשנה האחרת. והקשו בתוספות אמאי לא פריך ליה ממתני׳ דנשפך הדם ימות המשתלח ולא אמרי׳ יקרב לשנה הבאה. ותירצו דלאו מילתא היא דשאני התם שנדחה דבעלי חיים נדחין אבל אבדה אינו דיחוי שלעולם ראוי הוא אלו היה לפנינו:

Ritva on Yoma 65a · Sefaria

Meiri

הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזה שירצה והשניה תרעה:

כבר ביארנו ששעיר המשתלח צריך לעמוד חי אף לאחר מתן דם חבירו עד שיתודה וכל שמת קודם שהתודה עליו צריך להביא אחר אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו כמו שביררנו בפרק קלפי מ' א' אבל אם מת משהתודה עליו אין חוששין לו אע"פ שלא נשתלח שאין השילוח מעכב מעתה כל שמת המשתלח ועדיין חבירו קיים יביא שנים ויגריל ויזווג עם הנשאר את שעלה עכשיו (את) הגורל לעזאזל ואם נשחט של שם ואח"כ מת המשתלח אע"פ שעדיין הדם בכוס ישפך הדם ויביא שנים ויעשה כל המעשה עליהם שהרי כשמת המשתלח נדחה הדם במיתת חבירו שהיה צריך להיות חי בשעת מתן דמים ולהתודות עליו אחר מתן דמים והשחוטים נדחים לדברי הכל כמו שביארנו במשנה:

בני העיר ששקלו את שקליהם כפי מה שעולה להם מחצית השקל לכל שנה ושלחום ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו ברשותו או אבדו אע"פ שמן הדין לא היה לנו להשביע את השליח בכך שהרי אין נשבעין על ההקדשות תקנת חכמים היא שישבע כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא שאם נתרמה תרומת שלש קופות של תרומת הלשכה קודם שידעו הגזברים בגניבה ואבידה כגון שבאו שלוחים לירושלים ואמרו להם מביאים היינו שקלים של בני מקום פלוני ואירע לנו כך ובאותה שעה כבר תרמו הגזברים תרומת הלשכה בין שנגנבו בשעת ההתרמה בין שלא נאבדו באותה שעה הבעלים פטורים מלשלם שהרי תרמו הם על האבוד שלא נודע לגזברים שאבדו ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ונמצא ההפסד להקדש ולפיכך נשבעין השלוחים [לגזברים ואם לא נתרמה תרומה נשבעים] לבעלים ר"ל אותם בני העיר והם שוקלים תחתיהם ואם לאחר ששלמו הבעלים ושלחום לירושלים נמצאו אלו שאבדו או שהחזירום הגנבים אם נגנבו אלו ואלו שקלים ואין הבעלים יכולין ליהנות מהם שקדושים הם ואין עולין להם לשנה הבאה כלל הואיל ולשנה זו הופרשו שאין חובת שנה זו קריבה לשנה הבאה אלא מתערבים הם עם שקלים של שנה זו ואם נשתיירו דינם כדין שקלים עתיקים ואם מסרום לשומר שכר יש בה דינים אחרים ואף בזו שכתבנו יש חולקים בקצת דברים וכבר ביארנו הענין במציעא פרק הזהב:

פר ושעיר של יום הכפרים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה כמו שהתבאר והן עצמן מיהא אע"פ שזכרים הם אין קרבים עולת נדבה גזירה אחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שמא יבואו לעשות כן לכתחלה:

Meiri on Yoma 65a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפרש"י בד"ה ואמר ר' אושעיא כו' לא הופרש לאיבוד הס"ד ובד"ה להיות חי כו' צריך תשלומין ובלא הגרלה א"א וזקוק כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה הכל מודים כו' לאחר שכיפרו שאבדה והקריב אחרת כו' הד"א ובד"ה נשבעין כו' ובפרק הזהב פרש"י על כו' כצ"ל:

Chidushei Halachot on Yoma 65a · Sefaria

Original text

Segment 1

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה — אֲבוּדָה מֵתָה.

Everyone concedes that if the animal one designated as a sin-offering became lost, and he designated another animal in its stead and then found the first animal, if he gained atonement through the one that was not lost, i.e., the second one, the one that was lost is left to die.

Segment 2

אֶלָּא לְרַב הָוֵה לֵיהּ כְּמַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת, וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הִפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת — מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶם, וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה.

However, according to the opinion of Rav, who rules that the remaining goat from the first pair is the one that is sacrificed, that goat was never disqualified, and the extra goat from the second pair was designated to serve the same purpose as the remaining goat. This is like one who designates two sin-offerings as a guarantee, so that if he loses one of them he will still be able to bring the other one. And Rabbi Oshaya said that all agree that if one separated two sin-offerings as a guarantee, he gains atonement through one of them, and the second is left to graze until it becomes unfit. Consequently, even the sin-offering of an individual is not left to die in this case.

Segment 3

כֵּיוָן דְּאָמַר רָבָא: רַב סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן, מֵעִיקָּרָא כְּמַפְרִישׁ לְאִיבּוּד דָּמֵי.

The Gemara answers: Since Rava said that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that the mitzva should be performed with the first animal, when one designates the second animal, it is considered from the beginning to be comparable to an offering separated in order to be lost. In that case, if it is the sin-offering of an individual, the second animal is left to die.

Segment 4

תְּנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן יִרְעֶה, לְרַבִּי יְהוּדָה יָמוּת — מִתְכַּפֵּר בַּשֵּׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: It should be left to die. Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that the second goat of the first pair should be left to graze, according to Rabbi Yehuda, who said it should be left to die, he nonetheless gains atonement with the second goat of the second pair.

Segment 5

אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר שֵׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי יִרְעֶה, לְרַבִּי יְהוּדָה יָמוּת — לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַאי מִיכַּפַּר? מִי סָבְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה אַשֵּׁנִי שֶׁבְּזוּג שֵׁנִי קָאֵי? רַבִּי יְהוּדָה אַשֵּׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן קָאֵי.

However, according to Rav, who said that the second goat of the second pair should be left to graze, and according to Rabbi Yehuda it should be left to die, then according to Rabbi Yehuda he cannot sacrifice either of the two goats: The first goat may not be sacrificed because Rabbi Yehuda holds that disqualified animals are permanently rejected, and the second goat must be left to die. With which goat will he gain atonement? The Gemara answers: Do you maintain that Rabbi Yehuda was referring to the second goat of the second pair when he said it should be left to die? Rabbi Yehuda was referring to the second goat of the first pair. The second goat of the second pair is sacrificed.

Segment 6

וְאִיכָּא דְּקָא מוֹתֵיב הָכִי: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

There are those who raised this objection from the statement of Rabbi Yehuda in the mishna. And furthermore, Rabbi Yehuda said: If the blood of the goat sacrificed to God spilled before it was sprinkled, the scapegoat is left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled, and two other goats are brought and lots are drawn.

Segment 7

בִּשְׁלָמָא לְרַב, רֵישָׁא פְּלִיגִי בְּחַטַּאת צִבּוּר וְסֵיפָא פְּלִיגִי בְּבַעֲלֵי חַיִּים. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי ״וְעוֹד״. קַשְׁיָא.

Granted, according to Rav, in the first clause of the mishna they disagree with regard to a communal sin-offering. According to the Rabbis the second animal is left to graze, whereas according to Rabbi Yehuda it is left to die. And in the latter clause they disagree with regard to whether animals that become disqualified as offerings are permanently rejected. According to the Rabbis they are not rejected and therefore the first goat is sacrificed, whereas Rabbi Yehuda holds that they are rejected and therefore the first goat is left to die and the second goat is sacrificed. However, according to Rabbi Yoḥanan, what does the term: And furthermore, in the mishna indicate? Even the Rabbis agree that the remaining goat from the first pair is permanently disqualified. The Gemara comments that indeed, this is difficult.

Segment 8

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. בִּשְׁלָמָא נִשְׁפַּךְ הַדָּם יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — דְּאַכַּתִּי לָא אִיתְעֲבִיד מִצְוְתֵיהּ.

§ It was taught in the mishna: And furthermore, Rabbi Yehuda said: If the blood of the goat sacrificed to God spilled before it was sprinkled, the scapegoat should be left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled. The Gemara asks: Granted, if the blood of the goat sacrificed to God spilled, the scapegoat should be left to die, as the mitzva of the blood has not yet been performed, as it was not sprinkled in the prescribed manner.

Segment 9

אֶלָּא מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, אַמַּאי יִשָּׁפֵךְ הַדָּם? הָא אִיתְעֲבִיד לֵיהּ מִצְוְתֵיהּ!

However, if the scapegoat dies, why should the blood of the goat sacrificed to God be spilled? The mitzva of the scapegoat has already been performed. The only essential detail with regard to the scapegoat is the lottery, which has already been performed by the priest. Sending it to Azazel and pushing it off a cliff are carried out by an appointed person and while they are prescribed ab initio , they are not indispensable. After the fact, if the goat dies in some other way, the obligation has been fulfilled.

Segment 10

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אָמַר קְרָא: ״יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר״, עַד מָתַי יְהֵא זָקוּק לִהְיוֹת חַי — עַד שְׁעַת מַתַּן דָּמִים שֶׁל חֲבֵירוֹ.

The Sages of the house of Rabbi Yannai said that the verse states: “But the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be stood alive before the Lord, to make atonement over him, to send him away to Azazel into the wilderness” (Leviticus 16:10). Until when must the scapegoat be alive? Until the blood of its counterpart is sprinkled, and if it dies before, the blood is disqualified.

Segment 11

תְּנַן הָתָם: בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה — נִשְׁבָּעִין לְגִזְבָּרִין.

We learned in a mishna there ( Shekalim 2:1): If residents of a city sent their shekels to the Temple with a messenger, and the shekels were stolen or were lost along the way; if the funds were already collected, i.e., the coins for the new year’s offerings were taken from the chamber before the money was stolen, the messengers take an oath to the treasurers of the Temple that they did not unlawfully use the shekels, but that they were taken unbeknownst to them or by force. This is because once the necessary coins have been removed, all other coins that have been dedicated for this purpose are considered Temple property wherever they are, and their subsequent theft does not change that status. If the messengers take this oath, they are exempt from monetary liability.

Segment 12

וְאִם לָאו — נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן.

And if the funds were not yet collected when these coins were stolen, the coins are still considered the property of those who dedicated them to the Temple, and therefore the messengers take an oath to the residents of the city, and the residents of the city donate other shekels to the Temple in their stead.

Segment 13

נִמְצְאוּ אוֹ שֶׁהֶחְזִירוּם הַגַּנָּבִים — אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים הֵם, וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה.

If the shekels that were lost are found or the thieves returned them, both these and those are shekels, i.e., they remain sanctified, but they do not count toward the amount due the following year. The next year the members of that city must donate new shekels; they have not fulfilled the second year’s obligation by having given twice the previous year. Rabbi Yehuda says: They do count toward the following year.

Segment 14

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה חוֹבוֹת שֶׁל שָׁנָה זוֹ קְרֵיבוֹת לְשָׁנָה הַבָּאָה.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? Rava said: Rabbi Yehuda holds that the obligations of this year are also brought the following year, and therefore it is possible to fulfill one’s obligation for the next year by using the shekels of this year.

Segment 15

אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן, וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּן יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶם לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. אֲמַר לֵיהּ:

Abaye raised an objection to this explanation. It was taught that if the bull and goat of Yom Kippur were lost and one designated others in their stead, and similarly if the goats which atone for a communal transgression of idol worship by instruction of the court were lost and he designated others in their stead, and the original animals were found, all the original animals should be left to die, and cannot be sacrificed at a later time. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon say: They should be left to graze until they become unfit. Then they are sold, and the money received in their sale will go to the purchase of a public gift-offering, as a communal sin-offering is not left to die. According to Rabbi Yehuda, if the obligations of this year may be brought the following year, the bull and goat of Yom Kippur that were lost should be sacrificed the following year, and not left to die. Rava said to him:

Yoma 65a

Yoma 65a

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text