Commentary page

Yoma 47b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Yoma 47b

Yoma 47b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 291 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

ובמחבת ובמרחשת שהוא מיני טיגון שהן אפויות תחילה וחוזר ופותתן וקשה קמיצתן מלהיות מבורצת יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלין מאליהן צריך להיות מוחק בגודלו בירוצין של מעלה ובאצבעו קטנה בירוצין של מטה:

והאיכא מליקה דתניא בה נמי וזו היא עבודה קשה (בהכל שוחטין):

והא איכא חפינה שבפנים דתניא בה נמי לקמן בפירקין (יומא דף מט:) וזו היא עבודה קשה:

הכי גרסינן אימא זו היא עבודה מעבודות קשה שבמקדש:

בין הבינים הנכנס בין האצבעות מהו קומץ הן או שיריים הן:

דאמר מר במנחות בפ"ק (דף ט.):

שחסרו שנתפזרו מהן:

אין מקטירין כו' דתניא (מנחות דף ט.) מן המנחה פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה:

14 more comments on this page.

Rashi on Yoma 47b · Sefaria

Tosafot

וזו היא עבודה קשה שבמקדש סבירא ליה כמאן דאמר בפרק אלו מנחות (מנחות דף עה:) שהיה קופל אחד לשנים ושנים לארבעה אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר פותחן עד שמחזירן לסולתן אינה עבודה קשה יותר משאר מנחות:

הדר פשטה בין הביניים ספק לא ידענא מאי קאמר הדר פשטה הא מעיקרא נמי כי הוה מיבעי ליה ספק הוא ושמא יש לומר דמעיקרא מספקא והוה סלקא דעתך למיפשט האי בכלל קומץ הוא או בכלל שיריים והדר פשטה דספק הוא ואינו בא לחזור ולפשוט הבעיא אי ודאי קומץ אי ודאי שיריים אלא בודאי ספק הוא ואין אדם יכול לעולם לעמוד עליו אי נמי נראה לי דמעיקרא מיבעיא ליה אי טיבלא הוי כדמעיקרא אי ספק הוי ספק קומץ ספק שיריים אי טיבלא הוי כמו מרבה במעשרות דאמר (קדושין דף נא.) פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלות דכל מאי דשקיל טפי מדיניה ואינו נראה בחוץ בדעתיה דכהן תליא מילתא ואין דעתו שיהא קומץ אלא דגואי ומה שנשאר בכלי ומאי דבראי להוו שיריים אבל דביני ביני טיבלא הוי כדמעיקרא קודם קמיצה או דילמא פשיטא דטיבלא לא הוי אלא ספק או קומץ או שיריים הדר פשטה דספק הוא ונפקא מינה אי טיבלא הוי אם נתערב בחולין שבעזרה הנאכל עם המנחה כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) יאכלו שיאכלו עמה חולין כדי שתהא נאכלת על השובע לא בטיל וטבל במשהו ואי ספיקא הוי בטיל:

ואמר מר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ואפי' רבי יוחנן דאמר פ"ק דמנחות (דף ט.) מקטיר קומץ עליהן מודה הוא דאותם שיריים אסורים באכילה כדיליף התם מקרא והכי קאמר אין מקטירין עליהן כלומר אין מקטירין בשבילן את הקומץ כדי להתירן באכילה ולהכי שני בלישניה דהתם קאמר אין מקטירין קומץ עליהן דסמיך לשון הקטרה אצל הקומץ דעיקר הקטרה דהתם בשביל קומץ היא והכא יש ברוב ספרים אין מקטירין עליהן כו' ולהכי קאמר דלא לקטיר בין הבינים ברישא דא"כ מפסיד להו לשיריים מאכילה:

אלא רב פפא הכי קא מבעיא ליה מלא חפניו אמר רחמנא פי' את"ל דגבי קומץ פסול משום דכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דלאו כהן קומץ אלא ממילא עייל להתם אבל בחפינה לא כתיב ולקח מלא חפניו אלא מלא חפניו דמשמע אפי' בא ממילא לתוך חפניו דקרא ולקח גבי גחלים כתיב ולא אקטרת או דילמא ולקח והביא כלומר ולקח דרישיה דקרא קאי נמי אקטרת כמו אגחלים:

קמץ בראשי אצבעותיו מהו לאו היינו כמו ההוא דלעיל יכול אפי' בראשי אצבעותיו דההוא דלעיל היינו שאין לו סלת אלא בראשי אצבעותיו והכא בעי למימר שהתחיל לקמוץ בראשי אצבעותיו ונוטל סלת כל כך עד שחופה אצבעותיו על פס ידו:

מלמטה למעלה מהו פרש"י שהכניס ראשי אצבעותיו בסלת וגב ידו כנגד הקמח וקמץ ואין זה בראשי אצבעותיו דקא מיבעיא ליה מעיקרא דההוא הוי פירוש שקמץ בראשי אצבעותיו ופס ידו כנגד הקמח:

חפן בראשי אצבעותיו מהו אין להקשות כיון דכבר איבעיא לן גבי קמיצה מאי הדר תו מבעיא ליה בחפינה היינו הך כדפריך לעיל וי"ל דפשיטא גוף החפינה והקמיצה אינם שוו להדדי דהאי כדקמצי אינשי והאי כדחפני אינשי ולהכי הדר תו מיבעיא ליה אפי' את"ל דרך קמיצה בכך או אין דרך קמיצה בכך דרך חפינה בכך או לא:

Tosafot on Yoma 47b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ במנחת מחבת ומרחשת שהן קשין כדתניא מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים ומחבת צפה ומעשיה קשים מוחק בגודלו מלמעלה וחותך היוצא למעלה מאצבעותיו ובאצבעו הקטנה חותך היורד היוצא חוץ מן הקמיצה.

וזו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש פי' מבורץ. שהוא הנמשך ושופע יוצא ויורד אחרי אצבעותיו וכמו שפירשנו הוא מפורש במנחות פרק שתי מדות של יבש [דף צ] (כלומר הלכתא) מדות הלח בירוציהן קודש מדות היבש בירוציהן חול כו'. עד ר' יוסי לא מן השם הוא זה אלא שהלח נעקר אחרי שנכנס בכלי ונקדש נעקר ונשתת לאחוריו לפיכך הוא קדש שכבר קדש. והיבש אינו נעקר. וכיון שנתברר כי אינו קדוש בירוץ הקומץ מיבעיא לן המתקבץ מן המנחה בין האצבעות ביני [סדק] הנראה כמו נקב מפולש מהו מן הקומץ חשוב או לא ופשטנא לכתחלה לא קמצי אלא כהנים בעלי בשר שמנים שאצבעותם עבות מלמטה וכשסותם אצבעותיו וקומץ ואין שם סדק כלל ואם קמצו כחושים לר' אליעזר ההוא דביני ביני מעלה לשום עצים ומקטיר הקומץ ואוכל המנחה אבל לרבנן ספק הוא יש לומר שיריים הוא וכל שממנו לאשים השירין שלו אסורין להקטיר מהן כי קומץ אמרה תורה הקטר ולא שיריים ויש לומר קומץ הוא ואין המנחה ניתרת אלא אחרי הקטרת הקומץ לפיכך אין לה תקנה היכי דמי כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקריבו כגון חטאת ואשם שיש אימורין לגבוה שהוא לאשים אם אמר אעלה את כולה עובר בבל תקטירו אבל עולה שכתב בה והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכן כל המנחות כולן מקטירין מהן קומץ אם חזר והקטירן עובר בבל תקטירו. אבל חביתי כ"ג שכתוב בהן כליל תקטר. וכן קומץ לבונה כדאמרי' בהוציאו לו ואיבעיא לן ביני וביני של מלא חפניו מהו ועלתה בתיקו. ועוד בעי מי שקמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין של אצבעותיו מהו וכן מי שחפן בראשי אצבעותיו או מקצת אצבעותיו עד שמעלה לתוך חפניו. או חפן בידו אחת ובידו אחת וקירבן זו אצל זו מהו ועלו כולן בתיקו דבקיה לקומץ בדפניה דמנא או בארעיתו מהו ועלו בתיקו.

Rabbeinu Chananel on Yoma 47b · Sefaria

Ritva

ובמחבת ומרחשת מוחק בגודלו כו׳ פי׳ דאלו בקומץ של סולת הבירוצון נופלין מאיליהן אבל במנחת מחבת ומרחשת שהם מיני טיגון והן אפויות תחלה וחוזר וכותתן מצויין בהן בירוצין שאינם נופלין מאיליהם ולפיכך צריך למחוק הבירוצין בגודלו מכאן ובאצבעו קטנה מכאן וכדפרש״י ז״ל:

בין הבינים של מלא קומצו פי׳ מה שנכנס בין האצבעות קומץ הוא דבעי הקטרה או שירים הוא ונאכל:

דגואי לא תיבעי לך פירו׳ מה שנראה בפנים לא תיבעי לך דקומץ הוא ודבראי דהיינו מה שנראה בחוץ לא תיבעי לך דודאי שירים הוא. כי תיבעי לך דביני ביני כלומר מה שבין האצבעות ממש שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים מאי:

אמר רבי יוחנן הדר פשיט יהושע עזאה בין הבינים ספק ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין. ואפשר דה״ק בין הבינים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכבחוץ כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה. הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד:

שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה פי׳ שאבד או נתפזר או נשרף מהם כלום בין קמיצה להקטרה. והכא הרי חסר מהן מה שבין האצבעות שנשרף בשעת הקטרת הקומץ:

ה״ג השתא נמי איקרי כאן וכו' ולא גרסי׳ אי הכי השתא נמי דמאי אי אמרת בשלמא איכא הכא בין הכי והכי איכא חששא וריעותא או משום שירים שחסרו או משום כל שממנו לאישים ומאן דגריס אי הכי לאו אי אמרת בשלמ׳ גמור הוא אלא ה״פ דאי עבדי׳ כדאמרת השתא נמי איכא חששא ולעולם אין לדבר תקנה ויש כיוצא בו במקומות מועטין כדכתי׳ בפ״ב דע״ז:

כל שממנו לאישים פרש״י ז״ל כל שנתנו ממנו לאישים מה שראוי להקטיר אם חוזר ונותן לאישים מן השירים עובר משום בל תקטירו כדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה׳ לא תקטירו דבר שכבר ניתן ממנו לאישים:

דמקטר להו לשם עצים כר׳ אליעזר דתניא וכו' פי׳ הא דר׳ אליעזר איתא בפר׳ התערובת באיברי חטאת הנשארים אחר הקטורת אימורים שנתערבו באיברי עולה שהם כליל ר׳ אליעזר אומר יתן הכל על המזבח. ואע״ג דאיכא באיברי החטאת משום כל שממנו לאישים. התם הוא כשנותן מן השירים לשם הקטרה אבל הכא אינו נותנם אלא לשם עצים בעלמא ויליף טעמא משום דבתר האי קרא דלא תקטירו ממנו כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ומוסב על מקרא הראשון והכי משמע קרא אותו שאמרתי לך לא תקטירו ממנו פעם שניה אלא קרבן ראשית בלבד לא אמרתי אלא שלא יעלו לריח ניחוח אבל לשם עצים בעלמא מותר וכן פרש״י ז״ל בפ׳ התערובות:

3 more comments on this page.

Ritva on Yoma 47b · Sefaria

Meiri

הדביק אצבעותיו זה בזה אם אעפ"כ נכנס מן הקמח בין האצבעות כגון שהיו ידיו כחושות ופרקיהן בולטים ונותנים ריוח בין הדבקים ואי אפשר לו להדביקם כל כך כל שנראה מבחוץ אחורי האצבעות בכלל השיריים ונאכל וכל שהוא נראה בפנים בכלל הקומץ ונקטר ומה שהוא בין האצבעות והאצבעות סותמין אותו ואינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים והוא הנקרא בסוגיא זו ביני ביני יש אומרי' שהכל בכלל הקומץ ולא עוד אלא שיש פוסקים כן אף במה שנראה מבחוץ הואיל והדביק הוא את ידיו כפי היכולת ומ"מ יש פוסקים שהוא ספק ואינו מקטירו עם הקומץ כאחד ואף לבדו לכתחילה לא יקטיר ואם הקטיר הורצה ודוקא שהקטיר של בין הבינים תחלה ואח"כ הקומץ ואף בזו אין השיריים נאכלים שמא שיריים הם ונמצא שחסרו בין קמיצה להקטרה וכל שחסרו השיריים בין קמיצה להקטרה או נטמא קצתן ונשאר מעט מהן בכשרות מקטירין את הקומץ עליהם אלא שאין השיריים נאכלין אבל אם הקטיר את הקומץ תחלה אינו מקטיר עוד את של בין הבינים שכל שיש ממנו ראוי לאישים להקטרה והקטיר את הראוי להקטיר ממנו הרי הנשאר ממנו אחר הקטרה בבל תקטירו ולא סוף דבר לשם הקטרה אלא אפי' לשם עצים ליתנם על המערכה כאדם הנותן עליה עצים ומתוך כך לדעת הפוסקים כן ראוי לברור לקמיצת כהנים שידיהם שמנות ובעלות בשר שלא יכנס דבר בין אצבעותיהם:

אף מלא חפניו של יום הכפורים לדעת המעמיד זו של מנחה בספק אף זה ספק ואי אפשר לברור כהן שמן לחפינה שאינה כשרה אלא בכהן גדול ומ"מ נראה מתוך כך שצריך להדביק אצבעותיו ביותר עד שלא יכנס ביניהן כלום:

קמץ את המנחה בראשי אצבעותיו וחפה את פס היד ריקנית וקמח שבאצבעותיו בא לו לפס היד או שקמץ מן הצדדין ר"ל שהכניס את היד מצדה וקמץ דרך צדי הקמח בכלי או ממטה למעלה כגון שנתן גב היד כנגד הקמח ומעכה עד שבלט הקמח ונכנס לפס היד או שהטה את הכלי ונפל הקמח לצדו וקמץ משם שאע"פ שהוא תוך כלי אינו מונח בשולי הכלי או שהפך הכלי על ידו ר"ל כלי שרת שבא ליתן את הקומץ בתוכו ונתן הקומץ בבית קבול שבשוליו שאע"פ שהוא בתוך כלי מ"מ אינו עומד בתיקונו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה:

לענין הקטרת מלא חפניו ביום הכפורים אינן מחוקות מכל וכל ולא גדושות אלא טפופות ר"ל בגובה מועט חפן בראשי אצבעותיו או מלמטה למעלה או מן הצדדין או שחפן ביד זו לבדה (או) וביד זו לבדה ואח"כ צירפן זו לזו כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה וכן יתבאר בסמוך שאם נתפזרה קטרת מחפניו לארץ וכנסה או שחפן חבירו ההדיוט ונתן לתוך חפניו של כהן גדול ושיעור חפניו שוה לשל חבירו או שחפן ומת אם יכול שני ליכנס במה שחפן ראשון והוא הדין אם נטמא או אירע בו פסול אחר שחפן אף אלו ספק והם בדין שהזכרנו אבל במנחה אם נתפזר מן הקומץ יראה שפסול וכן ראיתיה לקצת מפרשים:

המליקה נאמרה בין בחטאת העוף בין בעולת העוף אלא שבעולת העוף מבדיל הראש מן הגוף ואם לא הבדיל פסולה וכיצד מולק קוצץ ויורד בצפורן וחותך מפרקת בלא רוב בשר שאלו חתך רוב בשר עמה הרי היא נבילה קודם שיגיע לסימנין ומתוך שצריך לחתוך מפרקת בלא רוב בשר היה הטורח מרובה וחטאת העוף אינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול וכיצד מולקה אוחז שתי רגליה בין אצבעותיו וכן שתי גפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה לרוחב אצבעותיו ומולק ואף זו עבודה קשה מן הקשות שבמקדש:

Meiri on Yoma 47b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

גמרא והוו להו שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמר מר כו' בפרש"י בד"ה דמקטיר ליה לשם עצים דמתנה ואומר אי שירים כו' כצ"ל:

בד"ה אי גמר מלא מלא מה קומץ בירוצו כו' ובד"ה היינו כו' תרוייהו חד טעמא הוא דבירוצין כו' עכ"ל יש לדקדק לפירושו דבין הבינים גבי קמיצה מטעמא דבירוצין נגעו ביה וא"כ קשה בבירוצין גופיה הוה ליה למיבעי הכא גבי חפניו אי גמר מלא מלא וי"ל דאפשר דלא שייך בירוצין גופייהו גבי חפניו כיון דבב' ידיו הוא חופן אלא הא דמיבעי לן בבין הבינים דנגעו ביה מטעם בירוצין שייך שפיר נמי גבי חפניו אבל התוס' נזהרו מזה שפירשו דגבי קמיצה נמי בבין הבינים לאו מטעמא דבירוצין נגעי ביה אלא מדכתיב וקמץ הכהן ולא בין הבינים דלאו כהן קומץ אלא ממילא כו' דהשתא ניחא דבבירוצין גופיה לא קמיבעיא ליה משום דקושטא הוא דהיינו הך אי גמר מלא מלא או לא ודו"ק:

תוס' בד"ה הדר פשטה כו' והוה ס"ד למיפשט האי בכלל כו' ונ"מ אי טיבלא הוי אם נתערב כו' עכ"ל ולכאורה קשה דהמ"ל דנ"מ דאי הוה טיבלא מצי למקטר בין הבינים ברישא לשם עצים אבל אי הוי בין הבינים ספק שמא שירים נינהו והוו ליה שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וי"ל דהמקשה דפריך א"ה השתא נמי איקרי כאן כל שממנו כו' ולא אסיק אדעתיה דמקטר להו לשם עצים ע"כ דליכא למימר הנ"מ אלא כמ"ש התוס' ודו"ק:

בא"ד וטבל במשהו ואי ספיקא הוה בטיל עכ"ל לא ידענא אם האי טבל במשהו משום הקומץ דאית ביה שהוא חלק גבוה לאישים א"כ א"נ דספק הוא [הא] הוה איסורו משום הקומץ והוי במשהו ולא בטיל בחולין ודו"ק:

בד"ה ואמר מר כו' לשון הקטרה אצל הקומץ דעיקר כו' אין מקטירין עליהן ולהכי קאמר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חפן בראשי כו' היינו הך כדפריך לעיל וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

Chidushei Halachot on Yoma 47b · Sefaria

Gilyon HaShas

גמרא או דילמא ולקח והביא בעינן עיין לקמן דף מט ע"א תוס' ד"ה בעי רב פפא:

Gilyon HaShas on Yoma 47b · Sefaria

Original text

Segment 1

וּבְמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת, מוֹחֵק בְּגוּדָלוֹ מִלְּמַעְלָה, וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה. וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הִיא וְתוּ לָא? וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה, וְהָא אִיכָּא חֲפִינָה! אֶלָּא: זוֹ הִיא מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

And in a case of a meal-offering prepared in a pan and with regard to a meal-offering prepared in a deep container, when the flour was fried before being scooped and was therefore hard, the priest smooths with his thumb any flour that was overflowing above his handful, and with his little finger he smooths the flour that was pushing out below. And this precise taking of a handful of a meal-offering is the most difficult sacrificial rite in the Temple. The Gemara asks: This one is the hardest rite, and no other? But there is pinching, which is also considered extremely difficult, and there is taking the handful of incense, another complex rite. Rather, this taking of a handful of a meal-offering is one of the most difficult rites in the Temple.

Segment 2

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בָּעֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן עוּזָּאָה: בֵּין הַבֵּינַיִם שֶׁל מְלֹא קוּמְצוֹ, מַהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּגַוַּאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי קוֹמֶץ הוּא. דְּבָרַאי לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי שִׁירַיִם הוּא.

§ Rabbi Yoḥanan said that Rabbi Yehoshua ben Uza’a raised a dilemma: What is the halakha with regard to the flour that remains between the fingers of his handfuls? Is this flour considered to be part of his handful, or is it considered part of the remainder of the meal-offering? The Gemara elaborates: Rav Pappa said that with regard to the flour that is on the inside, toward the hand, do not raise the dilemma, as it is certainly part of the handful. Likewise, with regard to the flour that is on the outside, do not raise the dilemma, as it is certainly part of the remainder of the flour, like the rest of the meal-offering.

Segment 3

כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי מַאי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲדַר פַּשְׁטַהּ יְהוֹשֻׁעַ [בֶּן] עוּזָּאָה: בֵּין הַבֵּינַיִם סָפֵק נִינְהוּ.

Rather, let the dilemma be raised with regard to the flour between the inside and the outside. What is the status of this flour? Rav Yoḥanan said: Yehoshua ben Uza’a then resolved his own dilemma: The flour that is between is doubtful, and should be treated as questionable in status.

Segment 4

הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַקְטִיר קוֹמֶץ לְחוֹדֵיהּ תְּחִלָּה, וַהֲדַר בֵּין הַבֵּינַיִם. דְּאִי אָמְרַתְּ בֵּין הַבֵּינַיִם בְּרֵישָׁא — דִּילְמָא שִׁירַיִם נִינְהוּ וְהָווּ לְהוּ שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה [לְהַקְטָרָה], וְאָמַר מָר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה אֵין מַקְטִירִין עֲלֵיהֶן אֶת הַקּוֹמֶץ.

The Gemara asks: How does one perform the Temple service in this doubtful case? Rabbi Ḥanina said: The priest first burns the handful by itself, and then he burns the flour that was between. For if you say that he should first burn the flour that was between, perhaps they are remainders, and they are therefore considered like remainders that became reduced between taking the handful and burning, as the priest has taken flour from the remainders of the meal-offering. And the Master said: With regard to remainders that became reduced between taking the handful and the burning, one may not burn the handful on their account.

Segment 5

אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי אִיקְּרִי כָּאן: כֹּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִשִּׁים — הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ.

The Gemara asks: If so, that there is uncertainty as to whether or not this flour is considered part of the remainder of the meal-offering, now too, if the priest burns the in-between flour after burning the handful, one should apply here the principle: Whatever is partly burned in the fire of the altar is subject to the prohibition do not burn. This principle states that if part of an item is burned on the altar, one who burns any other part of it, which is not designated for burning, has violated a prohibition. In this case, if the in-between flour is considered part of the remainder of the meal-offering, the priest who burns it transgresses that prohibition.

Segment 6

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: דְּמַקְטֵיר לֵיהּ לְשׁוּם עֵצִים, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשׁוּם עֵצִים.

Rav Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said that the priest does not burn the flour as part of the meal-offering but burns it for the purpose of wood. In other words, he does not burn the flour as part of an offering but merely as fuel for the altar, which is permitted in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: “But they shall not come up for a sweet savor on the altar” (Leviticus 2:12). This verse indicates that you may not bring up leaven and honey as a “sweet savor,” an offering. However, you may bring up leaven and honey and other materials for the purpose of wood.

Segment 7

הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מָרִי: דְּקָמְצִי שַׁמִּינֵי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי לְכַתְּחִילָּה דְּקָמְצִי שַׁמִּינֵי.

The Gemara asks: It works out well according to the opinion of Rabbi Eliezer, but according to the opinion of the Rabbis, who reject Rabbi Eliezer’s halakha , what can be said? Rav Mari said: The solution is that fat priests take the handfuls of meal-offerings, as their fleshy fingers press against everything between them, and therefore no flour remains between the fingers. The Gemara states: Now that you have arrived at this conclusion, according to Rabbi Eliezer as well, it is appropriate that fat priests should take the handfuls ab initio , to avoid a situation of doubt.

Segment 8

(בֵּין הַבֵּינַיִים, פָּשַׁט, וּמָחַץ, וּפִזֵּר, וְחִשֵּׁב, בַּחֲפִינַת חֲבֵירוֹ — סִימָן). בָּעֵי רַב פָּפָּא: בֵּין הַבֵּינַיִם שֶׁל מְלֹא חׇפְנָיו מַהוּ? מַאי קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ? אִי גָּמַר ״מְלֹא״ ״מְלֹא״ מֵהָתָם — הַיְינוּ הָךְ!

§ Bein habeinayim , pashat , umaḥatz , ufizer , veḥishev , baḥafinat , ḥaveiro : This is a mnemonic for the ensuing questions of Rav Pappa. Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha with regard to the in-between incense of his handfuls? The Gemara asks: What is his dilemma? If he derives the verbal analogy between “full” and “full” from his handfuls there, the case of the meal-offering handful, this case is the same as that one, and therefore the incense between his fingers is invalid. If Rav Pappa does not accept this verbal analogy, what is the basis of his dilemma?

Segment 9

רַב פָּפָּא הָכִי בָּעֵי לֵיהּ: ״מְלֹא חׇפְנָיו וְהֵבִיא״ בָּעֵינַן — וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִילְמָא: ״וְלָקַח״ ״וְהֵבִיא״ בָּעֵינַן — וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.

The Gemara explains that Rav Pappa raised the dilemma as follows: When the verse states: “And his hands full of sweet incense beaten small, and bring it within the veil” (Leviticus 16:12), does it mean that we merely require him to bring his handfuls, and that is fulfilled here, as in practice the High Priest brought full handfuls? Or perhaps we require that he must fulfill the following two commands in a similar manner: “And he shall take…and he shall bring” (Leviticus 16:12)? In other words, just as he must have the intention to take the incense, so too, he must intend to bring all of it. And that requirement is not fulfilled here, as he did not intend to bring the extra incense between his fingers. No answer was found for this question, and the Gemara concludes: Let it stand unresolved.

Segment 10

אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא קוּמְצוֹ כִּדְקָמְצִי אִינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו, מַהוּ?

Rav Pappa said: It is obvious to me that the act of his handfuls of a meal-offering should be performed ab initio in the manner that people usually take a handful, with their fingertips pointed downward. However, Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha if he took a handful with his fingertips, i.e., if he first put his palm into the vessel and filled his palm with flour by extending his fingers and drawing them in? Does this invalidate the taking of the handful or not?

Segment 11

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מַהוּ? מִן הַצְּדָדִין, מַהוּ? תֵּיקוּ.

Furthermore, what is the halakha if he took the handful with the back of his hand placed downward in the vessel, and with his fingers collected the flour upward into his palm? Lastly, what is the halakha if he took the flour from the sides, by passing the back of his hand to and fro over the flour in the vessel with his fingers spread apart, so that the flour collects in his palm? As no answers were found for these dilemmas, the Gemara states: Let it stand unresolved.

Segment 12

אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי ״מְלֹא חׇפְנָיו״ כִּדְחָפְנִי אִינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו, מַהוּ? מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מַהוּ? מִן הַצַּד, מַהוּ? חָפַן בְּזוֹ וּבָזוֹ וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ, מַהוּ? תֵּיקוּ.

Likewise, Rav Pappa said: It is obvious to me that when the Torah states: “His hands full” (Leviticus 16:12), it means in the manner that people usually fill their hands, by placing the backs of their hands into the vessel and bringing their hands together. However, Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha if the High Priest scooped a handful with his fingertips? Again, what is the halakha if he took a handful from downward to upward? What is the halakha if he took a handful from the side? And what is the halakha if he scooped a handful with this hand and with this hand and brought them together? These questions are not answered either, and the Gemara states: Let it stand unresolved.

Segment 13

בָּעֵי

§ Another dilemma was raised by

Yoma 47b

Yoma 47b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text