Yoma 28b

גמ' עלה ברקאי האיר יותר מברק:

לשכור פועלים האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור:

צלותיה דאברהם תפלת הערב שלו:

מכי משחרי כותלי חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב:

אנן מאברהם ניקום ונגמר באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם:

חל להיות בערב שבת הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע:

דלא מכווני לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב:

איצטגנינות להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות:

מתני' אמר להם הממונה צאו וראו כו' שנאמר וישכם אברהם בבקר - בפ"ק דפסחים (דף ד. ושם) פריך וניבדוק מצפרא מי לא תניא כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין שנאמר וישכם אברהם וגו' ותימה היכי גמר מהכא דאין זריזין מקדימין מאורתא דלמא מה שאברהם לא עמד בלילה משום דת"ח לא יצא יחידי בלילה כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא.) וי"ל דמש"ה לא היה אברהם נמנע מלהשכים בלילה כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מיהו קשה דהיא גופה דלא יצא יחידי בלילה מוישכם אברהם בבקר יליף התם ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי וי"ל דתרי וישכם כתיבי חד בעקידה וחד כשהתפלל על סדום והכא מייתי קרא דעקידה הלכך פריך שפיר מינה בפסחים דאי זריזין מקדימין למצות מאורתא א"כ אברהם נמי לקדום באורתא שהרי לא היה ירא כלום חדא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ועוד דשני נעריו עמו הוו ובפרק גיד הנשה (שם) מייתי קרא דסדום דהתם יחידי הוה שלא יראו במפלתה של סדום כדאשכחן באשתו של לוט ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה:

פ"ג אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה כו' תניא ר' ישמעאל אומר ברק ברקאי. כלומר האיר ר' עקיבא אומר עלה האור כו' וכיון שהורה בענין הבוקר הזכיר עוד תפלת הצהרים:

אמר רב ספרא צלותיה דאברהם כו' פי' תפלת האבות כולן לא הזכיר אברהם אלא מפני שהוא העיקר ואמר מכי משחרי כתלי. ויש מי שאומר תחלת שעה שביעית משחרי כתלי כלומר כיון שינטו צללי ערב והוא משעה שביעית משיכנס השמש במערב ולמעלן מתחילין הכתלים להשחיר מפני שהלך השמש מן המזרח ובא הצל והיא תפלת הצהרים כדכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו' וזו השיחה היא תפלה כדכתיב באבות ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וזו השיחה היא תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו. ואמר לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערב. ובאותה העת מתחילין הכתלים שבמזרח להשחיר.

אמר רב יוסף אנן מאברהם נגמור אברהם קיים כלומר אברהם קיים המצות ועדיין לא נתנה התורה ואין לנו ללמוד ממנהג הנביאים אלא כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו כהלכה למשה מסיני אחרי שנתנה התורה א"ל רבה והא תנא גמר מאברהם דתניא וביום השמיני וגו' כלומר שאברהם היה מקיים המצות כהלכתן. ואקשינן אי הכי כי תפלת המנחה והיא תפלת הצהרים מכי משחרי כותלי הא קי"ל כי התפלות נתקנו כנגד התמידין. תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים. ולמה היה תמיד של בין הערבים נשחט בזמן שחל ערב פסח להיות בע"ש בשש שעות ומחצה לא ישחטיה אלא בתר שעה שביעית מכי משחרי כותלי ופרכינן ודלמא כותלי ביהמ"ק בשש ומחצה הוה משחרי משום דהוו מכווני טובא כדגרסינן בתלמוד דא"י בעירובין פרק כיצד מערבין. א"ר יוסי מי שאינו יודע לכוון הרוחות יראה ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז. עד מקום שהיא זורחת. באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח עד כמה יגעו הנביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו בתקופת טבת ובתקופת תמוז. ד' שמות נקראו לו שער סוד ששם היו הטמאים פורשין הדא הוא דכתיב סורו טמא קראו למו. שער היסוד ששם היו מייסדים ההלכה. שער חרסית שהוא מכוון כנגד זריחת השמש כדכתיב (איוב ט׳:ז׳) האומר לחרס ולא יזרח. שער האיתון שמשמש כניסה ויציאה שער התווך שהוא ממוצע בין שני שערים. שער חדש ששם חידשו הסופרים ההלכה. שער העליון שהוא למעלה מעזרה.

אי נמי משום דאבות איצטגנינות גדולה היתה בלבם ויודעין לכוון השעות.

אי נמי זקנים יושבין בישיבה היו כלומר שכינה עמהם כו'.

אמר רב קיים אברהם כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' תורותי שתים דברי תורה ודברי סופרים: מתיא בן שמואל אמר האי פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין מאן אמר הין איבעית אימא הך דקאי אאיגרא א' איהו האיר פני כל המזרח. ואמרו ליה הנך דקיימי בארעא עד שבחברון כלומר אתה רואה עד חברון ואמר להן הין. ואיבעית אימא הך דקאי אארעא. א' הך דקאי באיגרא האיר פני כל המזרח עד שבחברון.

גמרא אמר רב ספרא צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי פירשו הגאוני׳ ז״ל וכן כתו׳ בספר הערוך דאברהם לאו דוקא אלא תפלת האבות ונקט אברהם שהוא אב לכולם ועקרם וא״ת והלא יצחק תקן תפלת המנחה כדאיתא בפרק תפלת השחר תירצו בתוספות דאף אברהם היה מתפלל אותה אלא מפני שיצחק תקן אותה לכל העולם תלה אותה הכתוב ביצחק כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והא דאמרי׳ מכי משחרי׳ כותלי היינו מתחלת שבע שהוא חצי היום שהשמש עומד בחצי השמים והכותלים המערבים שהשמש זורח בהם בשחר משתחררים בתחלת חצי היום ונפק׳ לן מדכתיב לפנות ערב כשהשמש פונה למערב שזהו בתחלת חצי היום ורב ספרא ודאי בעקר הדין אתא לאשמועינן שיתפלל אדם בעת ההיא דאי לאשמועי׳ מאי דנהיגי אבות מאי קמ״ל מאי דהוה הוה:

אמר רב יוסף ואנן מאברהם נקום ונגמר אמר ליה עולא תנא מאברהם גמר וכו׳. פרש״י ז״ל דהשתא קס״ד דרב יוסף קשיא ליה וכי מאברהם בא רב ספרא ללמדנו ומי יוכל להיות זריז כמותו והלא אין שום אדם יכול להיות זריז כמותו והיינו דאהדר ליה עולא דהא חזי׳ דתנא יליף זריזות מאברהם לענין מילה כדתניא כו׳ ואתא רבא ופי׳ דהא לא קשיא ליה לרב יוסף אלא קשיא ליה דמתני׳ דפסחים משמע שאין לו להתפלל תפלת מנחה באות׳ שעה עד שש שעות ומחצה זו שטת רש״י ז״ל לפי פירושו. אבל ר״ת ז״ל פי׳ ואנן מאברהם נגמר שהיה קודם מתן תורה הא ודאי מאי דעבד לגרמיה עבד וקס״ד דבעי לומר רב יוסף דאפילו במידי דלא אשכחן דפליג אדאורייתא לית לן למיגמר מאברהם כי שמא נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ופריך עולא דהא תנא ודאי שפיר גמר מאברהם לענין מילה ואע״ג דלא אשכחן הכי בדאורייתא כלל ואמר רבא דרב יוסף הכי קשיא ליה דתנא דפסחים פליג על הא דאברהם ואנן אתנאי אית לן למסמך ולא על דברי האבות שהיו קודם מתן תורה שהרי חכמים יודעים כי נתנה תורה ונתחדשה הלכה הא במאי דלא פליג על דברי חכמים ודאי שפיר גמרי מן האבות זה דרך ר״ת ז״ל ובדרך זה פירשו הגאו׳ ז״ל וכתוב בספר הערוך ויש מקש׳ על פי׳ זה גם על פי׳ רש״י ז״ל ובמה שכתבנו נתיישבה הסוגיא יפה לכל חד וחד:

דתנן ערב פסחים שחל להיות בשבת תמיד נשחט בשש ומחצה וכו׳ פי׳ והיו מקדימי׳ שעה אחת מפני שהיו צריכין לשחוט את פסחיהם לאחר התמיד ולצלותם מבעוד יום ואילו היה אפשר להקדים שחיטת התמיד קודם לכן היו מקדימי׳ אלא ודאי שאי אפשר להקדים זמן שחיטתו ותפילות כנגד תמידים תקנום דאלמא אין להתפלל תפלת המנחה אלא לאחר שש שעות ומחצה והא דלא כאברהם אבינו שהיה מתפלל מתחלת שבע ודחי׳ ודילמא שאני כתלי בית המקדש דלא מיכווני פרש״י ז״ל לפי שהיו עבות מלמטה ומתקצרות מלמעלה ולא היו משתחררים הכתלים עד לאחר שש שעות ומחצה ולפיכך לא היו שוחטין את התמיד קודם לכן ותמיהא מילתא מאי קא משני תלמודא וכי בכתלי בית המקדש תליא מילתא או בכתלי בית המקדש היה סימנא דאברהם הא בחצי היום תליא מילתא וי״ל דאנן ה״ק דרבנן לא בעו למקבע זמן שחיטת התמיד אלא בסימן הנראה במקדש ועוד דמשחררי כתלי בית המקדש לא משמע להו לאינשי שהוא חצי היום ואם באנו להקדים קודם לכן סבורי׳ לומר כי מותר לשחוט את התמיד קודם חצות ויביאוהו לבית הפסול ויבאו גם כן להתפלל תפלת המנחה קודם חצות ולפיכך תלו הזמן בכותלי בית המקדש:

אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו פי׳ דאברהם שהיה בקי בשעות יכול לצמצם ואל יבא להקדים אבל שאר כל אדם הרויחו להם חכמים זמן עד שש שעות ומחצה מפני שאם אנו מתירין להם בחצי היום בצמצום וכי משחררי כתלי יבאו קודם לכן:

אי נמי שאני אברהם דזקן ויושב בישיבה פי׳ של דבר מדהוה חכם גדול באיצטגנינות שלא יטעה בשעות היה חכם בתורה ויושב בישיבה קבוע ולא יטעה להקדים קודם זמן:

גרסת הספרים היו במצרים ישיבה עמהם דכתיב לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם דכתיב אספה לי כו׳ ויש נוסחאות שונות שגורסין היו במצרים ישיבה שנאמר אספה לי שבעים וכו'. ולפי גרסא זו אסיפיה דקרא סמיך דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ודרשי ליה במדרש שהם היו זקני העם ושוטריו במצרים ולאשמועינן האי דרש׳ נקט האי קרא ושבק מאי דכתיב לך ואספת את זקני ישראל שנאמר במצרים והכין אורחא דתלמודא:

יצחק יושב בישיבה הוה דכתיב ויהי כי זקן יצחק פי׳ ואין זקן אלא זה שקנה חכמה ואיכא למידק והא בסופיה כתיב ותכהין עיניו מראות וביעקב נמי דכתיב כבדו מזוקן הא כתיב ביה לא יוכל לראות אלמא זקנה דרוב ימים משתעי קרא וי״ל דחס ושלום דמשום רוב ימים כבדו עיניהם דהא כתיב וקויי ה׳ יחליפו כח אלא אדרבה מרוב רגילותם בישיבה ותושיה שמתשת כחו של אדם כבדו עיניהם ולא יכלו לראות ובשבחם בא הכתוב ולא בגנותם:

ודילמא שבע מצות ומילה פי׳ והיינו מצוותי חוקותי ותורותי כי המילה חק אשר שם בשארו כמו שתקנו בברכת המילה:

כל היום כשר למילה שנא' וביום השמיני וכו' ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר:

כבר ביארנו במקומו שאע"פ שמצוה מן התורה להתפלל מ"מ ענין התפלות וקביעות זמניהם אינו מן התורה וחכמים התקינו ענינם כנגד התמידין שחרית כנגד תמיד של שחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערבים ומוסף כנגד קרבן מוסף וערבית כנגד איברי תמיד של בין הערבים שמתאכלין כל הלילה ומתוך שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע ומחצה תקנו זמנה בשיעור זה והיא הנקראת מנחה קטנה ומתוך שאם חל ערב פסח בערב שבת מתוך שאין צליית הפסח עד לאחר התמיד וכן שאין צלייתו דוחה שבת היו צריכים למהר התמיד והיה נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה ומתוך כך אמרו ברכות כ"ו ב' שהמתפלל משש ומחצה ומעלה יצא ומזמן זה ולמעלה הגיע זמן חובה והיא הנקראת מנחה גדולה:

יתבאר במקומו שהאשה אינה רשאה ללוש עיסת מצה בחמה שמא חום השמש גובר עליה וממהרה להחמיץ ומ"מ כל שאין שם חמה רשאה ללוש אף במקום מגולה וביום המעונן מיהא כל במקום מגולה אסור מצד מה שאמרו יומא דעיבא כולה שמשא כלומר שחומו מתפזר הנה והנה בשוה וכן אמרו זוהמא דשמשא קשה משמשא כלומר חום הבא ביום המעונן ומזוהם הוא קשה מחום השמש מצד שאותו לחות מתעפש בחמו ומגבירו ויש גורסין זיהרא דשימשא כמו שביארנו בפירושנו:

פרק אמר להם הממונה

גמרא שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש גו' אלא כו' כצ"ל והיינו קרא דכתיב בפ' עקידה כדמוכח מדברי התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה מכי משחרי כו' ונוצצת עליהן כו' הכותל בעביו ומיצל חודו של שפת עביו כו' ובד"ה אמר איהו זה שעל הגג עכ"ל הס"ד כצ"ל:

צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, מְכִי מְשַׁחֲרֵי כְּתָלֵי הקשו תוספות ישנים והא אמרינן פרק תפילת השחר (ברכות כו:) יצחק תיקן תפלת מנחה, ותירצו בשם רבנו תם אחר שתיקנה יצחק היה אומרה גם אברהם עד כאן. ועדיין תקשי אף על גב דהיה אומרה אברהם גם כן למה לא ייחס אותה על שם בעלה יצחק וקראה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם'? ונראה לי כיון דהוא הראשון אשר פתח הפתח הזה של תפלה לכן כל התפלות של יצחק ויעקב נמי נקראים על שמו. ועוד נראה לי מה שקרא את תפלת מנחה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם' משום דכל תפלה צריך לה קריאת שמע ואם לאו לא תעשה התיקון השייך לה ובתפלת מנחה לא יש קריאת שמע ואמר רבינו האר"י ז"ל דקריאת שמע דשחרית מועלת גם לתפילת המנחה עיין שם. נמצא תפלת מנחה נגמר תיקון שלה ונשלם בשחרית שהיא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דהיינו בקריאת שמע שיש בה ולכך נקראת המנחה על שמו שהוא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם.

אַבְרָהָם אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, א) "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". נראה לי דיליף לה כיון דכתיב 'בָּא בַּיָּמִים' למאי אצטריך לומר 'זָקֵן'? לכך מפרש יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה והיינו זָקֵן שקנה חכמה, וכן ביצחק אמאי כתב (בראשית כז, א) 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' מאחר דאמר בפסוק השני 'הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי' וכן ביעקב דכתיב (בראשית מח, י) 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת' דאמאי אמר מִזֹּקֶן כיון דאמר 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ', 'לֹא יוּכַל לִרְאוֹת'? אלא ודאי מִזֹּקֶן היינו זוקן דחכמה דהיה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה וידוע דרבוי הישיבה קשה לתחתוניות וכמו ששלחו ממערבא לרבא וחולי התחתוניות קשה לעיניים, וכן אליעזר דכתיב (בראשית כד, ב) 'הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' ומצד הממון אין לייחס ממשלה לעבד מאחר דידו כיד רבו אלא ודאי צריך לומר הַמֹּשֵׁל בתורת רבו ואז ממילא נלמד האי 'זְקַן בֵּיתוֹ' קאי על חכמה שהיה חָכָם וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל בזה. ודע דהא דקרי למי שקנה חכמה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה מפני שאמר התנא באבות (משנה אבות ב, ז) מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מקשים והלא דבר זה הוא משנה ערוכה בסוף קדושין (קידושין פב.) וכי רב מתניתין קא משמע לן? ונראה לי בס"ד דבמשנה כתוב 'עשה' ולא גרסינן 'קיים' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכאן קאמר רב 'קיים' והיינו כי מי שאינו מצוה ועושה אף על גב דמקבל שכר אין נעשה על ידי במצוה ההיא פועל רוחני למעלה, אבל המצוה ועושה גורם שנעשה על ידי פועל ברוחניות למעלה במקום שורש המצוה, וכל פועל רוחני ישאר קיים ולכן על המצוה ועושה שייך לומר 'קיים' שעושה בפעולתו קיום והנה אברהם אבינו ע"ה אף על גב שלא היה מצוה ועושה בתורה אלא אינו מצוה ועושה עם כל זה שייך בו לשון קיום כי לרוב קדושתו אף על פי שלא נצטוה עושה פועל ברוחניות למעלה. וזה החידוש אתא רב ללמדנו אף על גב דהתנא אמר 'אברהם אבינו עשה כל התורה' הנה האמת הוא ד'קיים כל התורה' שהיה פועל ברוחניות, ולכן שייך בו לשון קיים ואפשר דרב לא פליג על דברי התנא אלא אתא לפרש דבריו.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין נראה לי בס"ד דרך הלצה דמה שנאמר (בראשית יח, ח) 'וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' היינו משום דאין להניח על שלחן אחד בשר וחלב אף על גב דאוכל החלב תחילה ואחר רחיצה וקנוח פה אוכל הבשר גזרה שמא יאכל משניהם, אבל אם יש אחד שומר אותו לא חיישינן, וכיון שנתן לפניהם חלב ובשר הוצרך לעמוד עליהם תחת העץ לשומרם. ולזה אמר קִיֵּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין רוצה לומר גם חששה של עירוב תבשילין שהם נגדיים והפכיים על שלחן אחד קיים לעשות תיקון לזה על ידי שמירה שלו.

אִיבָּעִית אֵימָּא הַךְ דְּקָאֵי אַאִגָּרָא יש להקשות לאיבעית אימא זו למה לא אמר זה דקאי אאיגרא דבר שלם מעיקרא דהיה לו לומר האיר פני המזרח עד שבחברון כדי שלא יצטרך התחתון לשאול עד שבחברון וישיב לו הן? ונראה לי כי בכונה נוהגין בכך שלא יגיד תחילה דבר שלם כדי שיצטרך התחתון לשאול ויחזור העליון ויפרש דבריו לומר הן, דנמצא בזה כאלו הגיד זה העליון עלה דבר פעמיים ועל ידי כך תתחזק אצלם ידיעת הדבר ההוא, וכמו שמצינו בקצירת העומר ובאפר פרה שמנהגם לכפול הדברים כדי לחזק הדבר יותר. והנה רבינו עובדיה ז"ל פירש כמו איבעית אימא בתרא דקאי על הך דקאי אאיגרא. ונראה לי כי זה נכון יותר משום לדברי המפרש על הך דקאי אארעא קשה הלא התחתון עומד למטה ואינו רואה כלום ומהיכן יודע שהגיע העת שראוי לשאל על זה כדי שישאל והעליון ישיב, על כן יותר נראה הפירוש דקאי על העליון שהוא רואה בעיניו שהאיר פני המזרח ואז יגיד ויודיע לתחתון על זאת.

תִּמּוּר שֶׁל לְבָנָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. נראה לי בס"ד טעם לזה דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) 'לא איברי ליליא אלא לגרסא' וידוע דלימוד הלילה הוא רק בתורה שבעל פה לכך תִּמּוּר לְבָנָה עוֹלֶה כְּמַקֵּל אחד אבל ביום יש שני מיני לימוד בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שהם ימין ושמאל לכך תִּמּוּר חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן.

זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא דברי חז"ל הם בדרך משל ורמז, ונראה לי בס"ד ידוע התורה נמשלה לשמש הנקרא אור וכתיב (משלי ו, כג) 'וְתוֹרָה אוֹר' ויש בתורה שבכתב עניינים אשר לפי פשוטן נראין דברים חיצונים וריקים ח"ו כגון פרשת 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' (בראשית לו, לא) ופסוק (בראשית לו, יב) 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ' (שם פסוק כו) 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' וכן כל פסוקים המדברים בתולדות הקדמונים של קודם דור המבול ומספר חייהם קודם שהולידו ואחר שהולידו וגם תולדות עשו וישמעאל בשמותם ופרטיהם שאין צורך בידיעת אלו העניינים לא לנו ולא לזולתינו, אך באמת כל סיפורים אלו מלובש בהם דברים עליונים ונסתרים מאד אשר אין כל אדם יוכל להשיגם אפילו במקצת! פוק חזי מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי באדרא על פסוק 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' ונמצא שדברים אלו אשר למראה עינים אינם אור תורה אלא רק זהרורית שלה הנה הם קשים להבינם ולהשיגם יותר מדברי הלכות שבתורה שנראין שהם עיקר האור של התורה, וזהו שאמר זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא. ואמר עוד שַׁבְרִירֵי דְּשִׁמְשָׁא הם דינים והלכות אשר לא נתפרשו בתורה להדיא אלא נלמדין בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם כנזכר בברייתא דרבי ישמעאל שכל אלו נקראים 'שַׁבְרִירֵי' רוצה לומר פתחים קטנים אשר פתוחים במקראות של התורה שמהם יוצא אור הלכות ודינים, הנה אלו קָשִׁין השגתם והבנתם לאדם יותר מִשִּׁמְשָׁא רוצה לומר גופה של תורה שהם הלכות חמורות, מפני כי בדרך זה אפשר שיכשל האדם לצאת חוץ ממרכז האמת כענין אור היוצא מפתחים קטנים שיכה בעיניו של אדם ולא יוכל לראות היטב, וכן הוא זה. ועיין מה שאמר בזוהר הקדוש (בסבא דמשפטים דף צט.), תא חזי אורחא דאורייתא כך הוא כד שרייא לאתגלייא לגבי דבר נש ארמיזת ליה ברמיזו וכו' יעוין שם. ומה שאמר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין מֵעֲבֵרָה, וְסִימָנִיךְ : רֵיחָא דְּבִשְׂרָא נראה לי בס"ד דעבירה הוא גוף המעשה עצמה והרהורי עבירה הוא כונת האדם שמתכוין בעשייתה לעשות רע שלבו נהנה מן הרע שהוא עושה והוא כונת העושה עון במזיד מה שאין כן העושה עון בשוגג שאינו מתכוין לעשות רע אף על פי שגופה של מעשה הוא שוה עם אותה מעשה שעושה במזיד, הנה חסר מזה הרהור לבו שהוא כונתו שאינו מתכוין לעשות רע ואינו נהנה מן הרע. נמצא ההפרש שיש בין שוגג למזיד הוא הכונה שהיא בהרהור הלב ומחמת כן זה חייב מיתה וזה פטור. ועל זה אומר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין לנפש האדם יותר מגוף הָעֲבֵרָה עצמה כי בעל המזיד אשר מתחייב מיתה החיוב בא לו מצד הכונה שהיא בהרהורי לבו. ואמר וְסִימָנִיךְ רֵיחָא דְּבִשְׂרָא כי מגוף הבשר אין הנאה נרגשת אלא לגוף האדם דוקא ולא לנפשו, שאין עושה פועל בנפש, אבל ריח הטוב של הבשר פועל בנפש גם כן, כי זה כלל ידוע בכל מין ריח שהוא מגיע לנפש דוקא, ונמצא נדמה גופה של עבירה לבשר והרהורי עבירה לריח הבשר שהוא רוחני.