Commentary page
Yoma 23a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYoma 23a
Yoma 23a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 456 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שאינו נוקם נקמתו:
ונוטר איבה כנחש בלבו:
איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
דנקיט בליביה ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק:
דמפייסו ליה לבקש מחילה:
חולה אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה:
ויחידים בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם:
אלא אחד אין נמנה אלא איש אחד:
17 more comments on this page.
Rashi on Yoma 23a · Sefaria
Tosafot
שתים מוציא אחת מבעיא אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע"ג דהתם לאו דווקא דכ"ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת ד' ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע"פ (כתובות ד' נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י"ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש:
וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו' תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס"ל דאמר לעיל בפ"ק (יומא דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:
Tosafot on Yoma 23a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
איני והא כתיב לא תקום ולא תטור ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א"ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו'. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר. איני והתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודחינן אפילו הכי נקיט בליביה [קשיא לי לא תשנא את אחיך שבקי] והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס:
ומה הן מוציאין אחת או שתים ומתמהנן השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ופריק רב חסדא האי דקתני אחת בבריא שתים בחולי שאינו מתאמץ להוציא אחת ושתים שמוציא החולה אין מונין אותם לו אלא אחת. והתניא כרב חסדא אחת מוציאין שתים אין מוציאין ויחידים מוציאין ב' ואין מונין לו אלא א' לומר שאין באין לידי ערמה יחידים הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים יחידים כדתנן בתעניות (דף י') התחילו היחידים להתענות. ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כהאי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ואקשינן וכי המוציא שתים אחת מונין לו והתניא אין מוציאין לא שלש ולא גודל במקדש מפני הרמאין ואם הוציא שלש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שהמוציא גודל או שלש לוקה מן הממונה בפקיע ופרקינן מאי מונין לו דקתני אחת. וזה כולו לענין המצביעין למנין כאשר אמרנו למעלה. אבל המצביעין לפייס המוציא אחת מונין לו אחת והמוציא ב' מונין לו ב' ומצאנו זה הדבר מפורש בתלמוד א"י מהו אצביעו. הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו שתים ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה ופשטה אין מונין לו את היתירה ועוד אמרו כיצד היה מפייס מהלך לימין או לשמאל. א"ר בון בר חייא ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי למחתה. הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר' יונה בשם ר' בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת ש"מ כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי שמוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא ומי שהוציא יותר אין מונין לו אלא שתים ומונה וכולל הכל ומעמידין כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחת מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות והוא מונה והולך ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה. פקיע מדולרתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה.
Rabbeinu Chananel on Yoma 23a · Sefaria
Ritva
אמר לו השאילני קרדומך כו׳ זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ׳ לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו׳ כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי״ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ״ל כי אע״פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד׳ לתפוס כלים מכלים שונים.
עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי׳ התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו׳ ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.
דנקיט ליה בליביה פי׳ הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.
דמפייסי ליה ומפייס וק״ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי״ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.
השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא כבר. פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס״ד.
גרש״י ז״ל אין מוציאין שלש ולא גודל כו׳ פי׳ אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס״ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא״כ אדפרכי׳ מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י״ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.
אין מוציאין גודל מפני הרמאין פי׳ שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב׳ בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.
הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין כלומר מהרו ליפול הסכי׳ מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא:
2 more comments on this page.
Ritva on Yoma 23a · Sefaria
Meiri
נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ' עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה כמו שהתבאר במסכת חולין ס' ב' ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו אע"פ שאינם משתדלים בנקימה מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד' ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע"ז אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו כדכתיב הוא ישופך ראש אינו ת"ח כלומר אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו וע"ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו' והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיו תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו' תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:
בגדי כהונה שבלו אינן ראוים לעבודה שמצותם בחדשים ונאים שנאמר לכבוד ולתפארת וכל שבלו או נטשטשו או נקרעו עבודה פסולה בהם וכבר ידעת בארבעה כלים של כהן הדיוט שהם כתנת ומכנסים ואבנט ומגבעת שכולם של פשתן חוץ מן האבנט שהוא מרוקם בצמר וארבעה של כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כולם של פשתן אפי' האבנט אבל האבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה אף הוא כלאים צמר ופשתים כשל הדיוט ושמנה בגדים של כהן גדול בעבודת כל השנה ארבעה מהם הם הם של הדיוט אלא שהכובע בשל הדיוט קרוי מגבעת מפני שהוא כעין כובע ושל כהן גדול קרוי מצנפת מפני שהיא ארוכה והוא צונף בה כעין מה שלופפין מצנפת על המכה והשבר ושאר הארבעה המעיל כולו תכלת וארגמן ותולעת שני ושלשתם צמר ונמצא הכל של צמר שהתכלת הוא צמר בצבע רקיע וארגמן צמר צבוע אדום ותולעת שני צמר הצבוע בתולעת והחושן והאפוד הם בחוטים של זהב מעורבים עם חוטים של תכלת ושל ארגמן ושל שני ושל פשתים והציץ הוא טס של זהב ומאחר שביארנו בכל הבגדים שמאחר שבלו אינם ראויים לעבודה מה היו עושין מהם מבלאי מכנסי הכהנים ההדיוטות והמייניהם היו מפקיעין ועושין מהם פתילות למקדש בשמחת השואבה ואע"פ שהיה צמר באבנט ואין האור עולה בו יפה לענין שמחת השואבה היו הנרות מרובות כל כך שאין קפידא ומכתנותיהם היו עושין פתילות למנורה אבל בגדי כהן גדול טעונין גניזה ובגדי לבן שלו שעבד בהן ביום הכפורים זה אינו עובד בהן לעולם אלא נגנזין לערב במקום שפושטן ואסורין בהנאה:
אין המת מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו היה גוסס או שהיה כולו מחותך ומגוייד אפילו נשחטו שני סימנים אינו מטמא עד שימות לגמרי בלא שום פרפור ובלא שום תנועה ומ"מ יש צדדין שהוא מטמא אע"פ שהוא מפרפר והם נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנעשה גיסטרא כמו שביארנו בראשון של חולין כ' ב' הא בשאר מיתות אינו מטמא עד שתצא נפשו לגמרי והוא שאמרו כאן באחד שנתקע סכין בלבו והיו מתיראין על טומאת הסכין שהוא מכלי שרת ואמרו עדיין הוא מפרפר ולא נטמאת הסכין ומגוייד פירושו מחותך מלשון גודו אילנא וי"מ מגוייר מענין חיצים שתרגומו גירי:
ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה שהרי נאמר בה באדמה אשר ד' אלקיך נותן לך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וזו היא אחת מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שנתפרשו בב"ק פרק מרובה פ"ב ב' וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו על זה שנתקע סכין בלבו בעזרה ועמד ר' צדוק על מעלות האולם ודרש אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו' אנו על מי נביא עגלה ערופה על בני העיר או על בני העזרה שמשמען של דברים שאלו נמצא חוץ לעיר בני העיר היו מביאין אותה לא על דרך הדקדוק נאמרה שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה ועוד שהרי כתיב לא נודע מי הכהו ובזו הרי נודע שהרי שניהם היו רצים בכבש המזבח וכשקדם אחד לחבירו וזכה בעבודה נטל סכין ותקע בלבו אלא לא אמרה אלא על דרך ההרחבה להרבות בבכיה:
Meiri on Yoma 23a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה שתים כו' ששהתה שתים ושלש שנים כו' אע"ג דהתם לאו דוקא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל אע"ג דהתם לא הוי זה בכלל זה לגמרי שלש לא הוי בכלל שתים וחדא מתרתי נקטי ועוד יש ליישב דשתים דקתני בכלל מנין שלש הוא ולא ה"ל למתני שלש כיון דשתים קתני ליה ודו"ק:
בא"ד ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבעה כו' עכ"ל כצ"ל ומלת שלש שכתוב בנוסחות התוס' שלפנינו הוא טעות דליתא התם בברייתא ואדרבה מדקתני שתים דייקינן התם הא שלש מזבנינן וברישא קתני ד' וה' אבל לא שלש ומשני לה התם ועוד אי הוה קתני בברייתא ב' וג' הא ודאי דתקשה כיון דשלש דוקא לא ה"ל למתני ב' דהוי בכלל שלש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Yoma 23a · Sefaria
Ben Yehoyada
כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם נראה לי בס"ד הכונה דבנחש כתיב (בראשית ג, טו) 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' כן זה לא יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר מריש תגרא כי שמא זה המריבו ומחרפו ירגיש בחטאו ויתחרט ויבקש ממנו מחילה, אלא יתאפק וימתין עד סוף תגרא בעקב הענין ההוא שנפל בינו ובין זה המחרף ואם יראה שנשאר זה עומד במרדו ולא נכנע ולא נתחרט אז יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר בלבבו עליו.
הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר : " וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ ". הא דדימה לכל אלו דנקיט בברייתא לשמש משום דכולהו איכא דוגמתם בשמש, והיינו נֶּעֱלָבִין נמצא דוגמתם בשמש שנעלבה בדברי הירח שלא רצתה שתהיה השמש גדולה עליה, אחר שאמר לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך' (חולין ס:) ובאמת מן הראוי שתהיה השמש גדולה והיא תמעט עצמה, יען כי השמש היא דוגמת הבעל והירח דוגמת האשה, ונמצא השמש נעלבה ולא העליבה את הירח. וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין יש דוגמה זו בשמש שיש הרבה חסירי דעת דחושבין גודל השמש הוא כמו שנראה לעיני בני אדם שהוא שיעור ככר אחד, ובאמת השמש גדולה כמה אלפים ורבבות יותר מן כמות הארץ כולה והיא שומעת חרפה זו מאותם חסירי דעת שעושים לה מדת ככר בגודל שלה ואינה משיבה כלום. וכן עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה שנותנת אורה לירח שהיא גוף חשוך מאהבה ולא להתגדל בזה, והראיה מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי שלא תתבייש ממנה. וכן וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין ישנו בשמש דכתבו התוכנים מהלך השמש הוא נגדיי אליה ועם כל זה הולכת בסדר הילוך זה לעשות רצונו יתברך אף על פי שקשה לה, נמצא מהלך שלה נחשב לה ליסורין ועם כל זה כתיב בשמש (תהלים יט, ו) 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח' שהולכת בשמחה. ולזה אמר עֲלֵיהֶם רוצה לומר על כל אלו שפרטנו הַכָּתוּב אוֹמֵר : (שופטים ה, לא) ' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ '.
Ben Yehoyada on Yoma 23a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Yoma, daf 23, Amud Aleph, about 456 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 150 words
Opens “שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד…”
- Segment 225 words
Opens “וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ,…”
- Segment 323 words
Opens “וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן…”
- Segment 419 words
Opens “לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ. וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל…”
- Segment 513 words
Opens “וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם…”
- Segment 636 words
Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבָרִיא,…”
- Segment 732 words
Opens “וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת? וְהָתַנְיָא: אֵין…”
- Segment 86 words
Opens “מַאי מוֹנִין לוֹ — נָמֵי אַחַת.…”
- Segment 914 words
Opens “מַאי פְּקִיעַ? אָמַר רַב: מַדְרָא. מַאי מַדְרָא?…”
- Segment 1041 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן:…”
- Segment 1131 words
Opens “מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ.…”
- Segment 1236 words
Opens “עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר:…”
- Segment 1342 words
Opens “בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר.…”
- Segment 1419 words
Opens “הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים? אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא…”
- Segment 1528 words
Opens “וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא, אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ?…”
- Segment 1641 words
Opens “עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר:…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Yoma 23a · Segment 10 — “אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן: בֶּן בֵּיבַאי…”
Original text
שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה.
who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults. The Gemara asks: But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita : What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge.
וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: לֹא. לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵילָךְ, אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה.
And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending.
וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״!
The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita : Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.
לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ. וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו! דִּמְפַיְּיסוּ לֵיהּ וּמִפַּיַּיס.
The Gemara responds that the prohibition against taking vengeance and bearing a grudge indeed applies to cases of personal anguish; however, actually, the scholar may keep resentment in his heart, though he should not act on it or remind the other person of his insulting behavior. The Gemara asks: But didn’t Rava say: With regard to whoever forgoes his reckonings with others for injustices done to him, the heavenly court in turn forgoes punishment for all his sins? The Gemara answers: Indeed, even a scholar who is insulted must forgive insults, but that is only in cases where his antagonist has sought to appease him, in which case he should allow himself to be appeased toward him. However, if no apology has been offered, the scholar should not forgive him, in order to uphold the honor of the Torah.
וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוּ׳. הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין, אַחַת מִבַּעְיָא?
§ The mishna describes that the lottery between competing priests is conducted by the priests extending their fingers for a count. And the mishna elaborated: And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The Gemara asks: Now that the mishna states that the priest may extend two fingers, is it necessary to state that they may also extend one finger?
אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבָרִיא, כָּאן בְּחוֹלֶה. וְהָתַנְיָא: אַחַת — מוֹצִיאִין, שְׁתַּיִם — אֵין מוֹצִיאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּבָרִיא, אֲבָל בְּחוֹלֶה — אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין. וְהַיְּחִידִין מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אַחַת.
Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here, when the mishna speaks of extending one finger, it is referring to a healthy person , who has no difficulty extending just one finger without extending a second one. There, when the mishna mentions two fingers, it is referring to a sick person, for whom it is difficult to extend a single finger at a time. And so it was taught in a baraita : They may extend one finger, but they may not extend two. In what case is this statement said? It is said in reference to a healthy person; however, a sick person may extend even two fingers. And the sick priests who sit or lie alone, separately from the other priests, extend two fingers, but their two fingers are counted only as one.
וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת? וְהָתַנְיָא: אֵין מוֹצִיאִין לֹא שָׁלִישׁ וְלֹא גּוּדָל מִפְּנֵי הָרַמָּאִים. וְאִם הוֹצִיא שָׁלִישׁ — מוֹנִין לוֹ, גּוּדָל — אֵין מוֹנִין לוֹ, וְלֹא עוֹד, [אֶלָּא] שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ.
The Gemara asks: And are the sick priest’s two fingers really counted as only one? Wasn’t it taught in a baraita : The priests may not extend the third finger, i.e., the middle finger, or the thumb, together with the index finger, due to concern for cheaters. One who sees that the count is approaching him might intentionally extend or withdraw an extra finger so that the lottery will fall on him. But if he does extend the third finger it is counted for him. This is because the third finger cannot be stretched very far from the index finger, so that it is easily recognizable that both fingers are from the same person, and this is not taken as an attempt to cheat. If he extends his thumb, however, it is not counted for him, and moreover he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia . The implication of the baraita is that when the third finger is extended along with the index finger, both fingers are counted.
מַאי מוֹנִין לוֹ — נָמֵי אַחַת.
The Gemara answers: What does the baraita mean when it says that if the priest extended his middle finger along with his index finger, it is counted for him? It also means, as stated earlier, that the two fingers are counted as one.
מַאי פְּקִיעַ? אָמַר רַב: מַדְרָא. מַאי מַדְרָא? אָמַר רַב פָּפָּא: מַטְרְקָא דְטַיָּיעֵי דִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ.
The baraita mentions lashes administered by the person in charge of the pakia . What is a pakia ? Rav said: It is a madra . However, the meaning of that term also became unclear over time, so the Gemara asks: What is a madra ? Rav Pappa said: It is a whip [ matraka ] used by the Arabs, the end of which is split into several strands. That is the pakia mentioned above, which was used for punishing the priests.
אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן: בֶּן בֵּיבַאי מְמוּנֶּה עַל הַפְּקִיעַ, אָמֵינָא פְּתִילָתָא. כְּדִתְנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ, אָמֵינָא: מַאי פְּקִיעַ — נַגְדָּא.
Apropos this discussion, Abaye said: At first I would say as follows: When we learned in a mishna that ben Beivai was in charge of the pakia , I would say that it means that he was in charge of producing wicks, as we learned in another mishna: They would tear [ mafkia ] strips from the priests’ worn-out trousers and belts and make wicks out of them, with which they lit the lamps for the Celebration of Drawing Water. But once I heard that which is taught in the previously cited baraita : And moreover, he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia , I now say: What is a pakia ? It is lashes. Ben Beivai was in charge of corporal punishment in the Temple.
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ.
§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta : An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart.
עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה.
The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears.
בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא [אֶת] יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה״.
The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.
הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים? אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא, אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ?! אֶלָּא, דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים.
The Gemara asks: Which incident came first, the one about the broken leg reported in the mishna or the one about the slain priest in the Tosefta ? If we say that the incident of bloodshed came first, this raises a problem: Now, if in response to a case of bloodshed they did not establish a lottery but continued with the running competition, can it be that in response to an incident of a priest’s leg being broken they did establish a lottery? Rather, we must say that the case in which the priest’s leg was broken in the course of the race came first, and as the mishna states, the establishment of the lottery was in response to that incident.
וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא, אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אֶלָּא, לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים, וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא.
The Gemara asks: If the running competition was abolished immediately after the incident of the broken leg and a lottery was instituted to replace it, once they established the lottery, what were they doing still running to within the four cubits in the incident that led to the priest’s murder? Rather, actually, it is necessary to return to the approach suggested earlier, that the case involving bloodshed came first. Initially, the Sages thought that it was merely a random, i.e., isolated, event, and because it was extremely unlikely for a murder to happen again they did not abolish the competition due to that incident. Then, once they saw that in any event the priests were coming to danger, as one of them was pushed and broke his leg, the Sages established a lottery.
עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה״, אֲנַן, עַל מִי לְהָבִיא? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא? וְהָתַנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן:
The Gemara returns to the incident of the slain priest and discusses several details of it. It was related that Rabbi Tzadok stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land, etc.” But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall upon the city, Jerusalem, or does the obligation fall upon the Temple courtyards? The Gemara asks: Is Jerusalem subject to bringing a heifer whose neck is broken? Wasn’t it taught in a baraita : Ten things were said about Jerusalem to distinguish it from all other cities in Eretz Yisrael, and this is one of them: