Taanit 9a

לינוקא דריש לקיש בן אחותו של ר' יוחנן ולאחר מיתתו של ריש לקיש כדמוכח לקמן:

אמר ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר:

א"ל ינוקא והכתיב לא תנסו:

שיבלו כלומר שייגעו דולוראנ"ט בלע"ז:

אי הוה מטינא להתם להאי קרא דהביאו את כל המעשר הוה ידעית ליה ממילא:

לר' הושעיא רבך דאמרית לי משמיה:

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו כשאדם חוטא מסלף דרכו שבאין עליו פגעים ועל השם יזעף לבו שכועס ואומר מפני מה אירע לי פגע זה:

ולא רמזה משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה:

עשר תעשר הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו והכי נמי איכא בהגדה היוצא השדה שנה [שנה] כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן דהיינו היוצא מן השדה כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה וכן עשה כל ימיו כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול ואמר שלא יפריש לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין והיינו דכתיב (במדבר ה) ואיש את קדשיו לו יהיו כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר כדכתיב (ישעיהו ה) וזרע חומר יעשה איפה דהיינו המעשר דאיפה ג' סאין ובחומר יש (לו) ל' סאין וכן כתיב כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת וה"ר נתן האופניא"ל פי' היוצא מן השדה כלומר ואם לאו שאין אתה מפריש העישור יהיה לאותו היוצא לשדה דהיינו עשו הרשע כלומר שיקחוהו העובדי כוכבים:

עשר תעשר כלומר עשר כדי שירבה קניינך ותעשר עוד פעמים אחרים ואמרינן מי שרי למימר הכי והכתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ושנינן חוץ מזו שנאמר הביאו וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' כתיב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. כיוצא בו בתורה דכתיב ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו:

א"ר יוחנן מטר בזכות יחיד שנאמר לתת מטר ארצך בעתו ר"ל אמר מהכא שאלו מה' מטר וגו' ותניא ומטר גשם יתן להם לאיש יכול לכל השדות שלו ת"ל בשדה. יכול לכל השדה ת"ל עשב השדה וכדר' דניאל בר רב קטינא דהוה סייר גינתיה ואמר האי משרא בעי מיא והאי משרא לא בעי מיא ואתי מטרא להאי משרא דאמר בעי מיא. פרנסה בשביל רבים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. ואקשינן והא משה רבינו יחידי הוה (וקמא) [וקאמר] כי המן ירד בזכותו. והענן בזכות אהרן והבאר בזכות מרים. וכולן כיון שמתו נסתלקו כל אחד ואחד הדבר שהיה בזכותו. וחזרו בשביל מרע"ה. וכיון שמת נסתלקו הכל שנאמר ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. ושנינן שאני משה רבינו כיון דאלים זכותיה כרבים דמי.

ג' פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות נתן להם הקב"ה על ידם ואלו הן מן ובאר ועמוד הענן כו':

תלמידי דרבא כד נח נפשיה אתו לקמיה דרב פפא לא הוו מסתברי להו שמעתתיה הוה מרמזי להדדי חזנהו חלש דעתיה אקריות בחלמא ואכחיד את שלשת הרועים וגו'.

כתוב בתורה לא תנסו את י"י אלהיכם ועקר ענינו בה על נביא שכבר נתפרסמה נבואתו על פי האותות הידועים על זה כמו שיתבאר במקומו או שהעיד עליו נביא והיה מהלך בדרכים הישרים שאדם חייב להאמין בנבואתו ושלא להרהר עליו ושלא לנסותו יותר מן הראוי ועם כל זה נכללו בלאו זה ענינים אחרים והוא להזהר שלא לעשות המצוה על מנת לקבל פרס עליה עד שינסה את השם בכך כלומר לראות אם יעשה מצוה זו אם יגמל עליה אם לאו ואע"פ שהתורה מיעדת שכר עליהם באמרו אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם וכו' ביאור הדברים שאם יעשו המצות סוף השכר לבא ולא שהתירה לעשותם על מנת כך אלא שהבטיחם על כך והוא אמרם עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר כלומר שסוף השכר לבא כאלו אמר עשר ותתעשר ולא שיעשר על מנת שיתעשר ואע"פ שאמר הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וכו' ביאורו כן שהדבר ברור על השכר לבא אא"כ יתגלגלו לו חובות מצד אחר ומ"מ כל לעשות על מנת כך אסור וכן מה שאמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו וכו' ביאורו גם כן ותהא הבטחתכם שסוף ברכה לבא וכן סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ר"ל והבטחתי שיחיו בני לא שיהרהר על מדותיו יתברך יקרה לו מה שיקרה ומה שאמר כאן עשר בשביל שתתעשר והקשה התלמוד ומי בעיי לנסויי קודשא בריך הוא והוא השיב חוץ מזו מדכתיב ובחנוני נא בזאת וכו' לא שאף בזה יהא מותר לנסות ולעשות על מנת כך אלא שאע"פ שבשאר יעודים לבו של אדם בטוח בשכרם מ"מ אינו סמוך בהם מכל וכל אבל בזו יהא בטוח לגמרי שכל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה:

ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה במעשי ידי ולא שירבו הפירות אלא שיצליח בהם לסחורתו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה כך כתבוה גדולי הרבנים ופרשו שמזכיר בה ברכה ומלכות ומ"מ יש גורסים יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין וגדולי המפרשים שואלים על מה הוא מברך אם על שלא ירקבו הרי בכל שעה הוא צריך לה ואע"פ שאין הברכה מצויה בו תפלת שוא מיהא למה ולדעתי כל שהוא מברך שלא יפסיד פירותיו אין כאן תפלת שוא אלא שעל התפלה הנזכרת הוא אומר כן יהי רצון שתשלח ברכה בפירות הללו ור"ל שיתברכו בכל מיני הצלחה ואי אפשר שהמדידה או הפרסום לא יעכב בהצלחתו אי זה עכוב:

בפרש"י בד"ה מטר בשביל יחיד כו' ואע"פ שמוריד בשביל זה מטר זה להשביח כו' כצ"ל:

עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר קשה הכתוב אומר 'תְּעַשֵּׂר' פועל יוצא לאחרים והוא מוסיף אות תי"ו יתר כדי שתחזור הפעולה לעצמו ומנא ליה הא? ונראה לי בס"ד דמצינו שלא נתן הקב"ה חלק לשבט לוי הכהנים והלוים אלא הם מתפרנסים מתרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה שיתנו להם ישראל, ופרשנו שבזה זוכין ישראל בעושר וברכה ביותר שאם יהיה להם בצמצום לא תהיה פרנסת כהנים ולוים מתרומות ומעשרות בהרווחה לכך הקב"ה יתן להם ברכה ביותר כדי שאז חלק הכהנים ולוים בתרומות ומעשרות גם כן יהיה מרובה בריוח, ולכן אמר הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' רוצה לומר תוציא מעשר שבו תעשיר לכהנים ולוים ואם כן ממילא גם אתה תתעשר, דאיך תעשיר לשבט לוי אם לא תתעשר אתה בברכה?! ולפי זה מה שאמר תִּתְעַשֵּׁר לא אצטריך קרא לפרש זה אלא כיון דאמר 'תְּעַשֵּׂר' לאחרים ממילא נודע שגם הוא יתעשר דהא בהא תליא.

אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. הקשה גבורות ארי והלא קרא קדריש מדכתיב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'! ועוד הוא בעצמו שאל לו מַאי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? ואיך בתר דאמר לו פירוש הכתוב פריך ליה מְנָא לָךְ? ועוד אמאי השיב לו זִיל נַסִּי, הוה ליה למימר קרא (מלאכי ג, י) 'וּבְחָנוּנִי' דמייתי במסקנא עיין שם. ונראה לי בס"ד דהינוקא מקשי לרבי יוחנן מנא ליה לדרוש שבא הכתוב ללמדנו דשרי לעשר בכונה כדי שיתעשר? אימא הכי קאמר אם תעשר תזכה להתעשר, אבל לעולם אסור ליתן מעשר בשביל שיתעשר דאסור לעבוד על מנת לקבל פרס, אך רבי יוחנן לא חשב דהינוקא חכים כולי האי להקשות קושיא כזו אלא חשב שהינוקא שואל מנא ליה דהמעשר יועיל להעשיר? דזו היא שאלה פשוטה וקלה שאין בה חריפות כאותה השאלה, ולכן לא הביא לו פסיק של 'וּבְחָנוּנִי' אלא אמר לו דבר לשכך דעתו יותר באומרו 'זִיל נַסִּי' דהנסיון שרואהו בעיניו עדיף ליה מהוכחה של דברי הכתוב דתא חזי עדיף לקטן מן תא שמע, אך הינוקא אף על פי שבאמת לא היתה כונתו בשאלה על זאת עם כל זה כיון ששמע מרבי יוחנן דאמר לו זִיל נַסִּי, מצא לו קושיא אחת גדולה בדבריו ואמר לו וּמִי שָׁרִי לְנַסּוּיֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָא כְּתִיב: (דברים ו, טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת הֳ'? ואז הוכרח רבי יוחנן להביא לו ראיה דשרי לנסות מן פסוק 'וּבְחָנוּנִי' וממילא גם עיקר שאלתו של הינוקא נתפרשה אצלו על ידי פסוק זה.

אָמַר לֵיהּ זִיל נַסִּי. מקשים הא קטן לאו בר חיובא דמעשר ואיך אמר לו זיל נסי? ונראה לי דאף על גב דלאו בר חיובא הוא אם יתן יקבל שכר עושר. או יובן אמר לו זיל נסי, וכונתו לומר דכל זה הוא בדוק וידוע לכל שגם אתה כשתגדל תנסה ויעלה בידיך. אך מקשים והא איכא דנותנים מעשר ואינם מתעשרים? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו דאלו החטא גורם להם למנוע מהם העושר הראוי לבא להם על ידי המעשר ולכך בינוקא דאינו בר עונשין בטח לבו של רבי יוחנן שאם יעשר יתעשר ולכך אמר לו זִיל נַסִּי, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו'.. פירוש רבי הושעיא דייק מתיבת 'בָּזֹאת' דלא הוה ליה למימר אלא וּבְחָנוּנִי נָא אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם וכו' ואמר 'בָּזֹאת' למידק דוקא בזו תנסו ולא באחרת! ולכן אמר לו ינוקא: אִי הֲוָה מָטִינָא הָתָם לְהַאי פְּסוּקָא לָא הֲוִינָא צְרִיכְנָא לָךְ וּלְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ, פירוש לא הייתי צריך לדרשה שלך שדרשת עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, ולא לדרשה דרבי הושעיא רבך שדרש מן תיבת 'בָּזֹאת' דהייתי יודע לדקדק דקדוק זה מדעתי דהוא פשוט.

מַאי "עַד בְּלִי דָּי" (מלאכי ג, י)? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. קשה האי דרשה דרמי בר חמא למאי אצטריך למייתי הכא, דכאן הביא פסוק זה להוכיח לתינוק דשרי לנסות ודרשה זו מקומה בשבת דף ל"ב (שבת לב:) דאמר ואם נותנין מתברכין וכו' ושם הביא דרשה זו? ונראה לי בס"ד דהביא דרשה זו כדי ליישב הטעם דשרי לנסות במצוה זו והיינו דקאמר עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' וכפי הטבע אי אפשר להיות כך דמי יאמר על הטובה 'די'?! אך אדם טוב שולט בתאותו ואומר 'די' ונמצא במצוה זו האדם מנסה עצמו אם הוא יכול לשלוט בתאותו לומר 'די' ולכן שרי לנסות את השי"ת בדבר זה דוקא מפני שבזה הוא יכיר וידע בעצמו אם הוא שולט בתאותו או לאו.

יָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מִתַּמָּהּ, אָמַר מִי אִיכָּא מִידֵי, דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבֵי דְּלָא רְמִיזִי בְּאוֹרַיְתָא. הקושיא כאן ידועה וכי רבי יוחנן לא קרא פסוק זה עדיין, ומה נתחדש לו עתה? ועיין מהרש"א והרי"ף ז"ל. ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה חושב פסוק זה מדבר בעושי שתי רעות, אחת בין אדם למקום ואחת בין אדם לחבירו והכי קאמר (משלי יט, ג) ' אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ ' תסבב לו לגזול ולגנוב ולכחש בעמיתו דהוא עון בין אדם לחבירו ולא די לו זה אלא גם ' עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ ' דהיינו אחר שגנב או כיחש וחבירו הביאו לדין ימלאנו לבו להשבע בשמו יתברך לשקר הרי כאן עון בין אדם למקום וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (ויקרא יט, יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ אֲנִי הֳ' יעוין שם, כך היה רבי יוחנן מפרש מקודם דברי הפסוק הזה דתרי מילי קאמר. אמנם עתה אַשְׁכְּחֵיהּ לִינוּקָא שהיה גורס הכתוב בלשון תימה כדי לברר המשמעות שלו בקריאתו והיינו שהיה קורא וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ? בניגון של תימה כמו (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?', ונמצא הינוקא הורה בקריאתו דמה שנאמר וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ לאו מילתא באפי נפשה היא אלא גזורה מדברים הקודמים לה, ואם כן לפי דעתו כן הוא משמעות הכתוב דקאמר הנה אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ שלכן באו עליו יסורין כי מידו היתה לו, והוא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ שחושב שהביא עליו יסורין שלא כדין, אתמהא? ואמר רבי יוחנן ודאי זה הביאור המובן מדברי הינוקא הוא למדו מרבו ולכן קא תמה על ביאור זה שאינו מוצא לו רמז באורייתא אבל ביאור שהיה רבי יוחנן מבין מקודם בפסוק הוא יודע שיש לו רמז בתורה והוא בפרשת קדושים בפסוק לֹא תִּגְנֹבוּ וכו' וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וכאשר פירשו רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על דרך זה וכאמור לעיל. והשיב לו הינוקא גם זה רמוז בתורה, דכתיב (בראשית מב, כח) מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ, דאף על גב דהם יודעים שחטאו חטא גדול במכירת יוסף הצדיק ע"ה, שראוי להביא עליהם יסורין אלו עם כל זה הם תמהים מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ וכמאמר הכתוב כאן וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ. וכשראה רבי יוחנן חריפות התינוק שהביא לו רמז זה מן התורה שחדשו מדעתו עתה רצה לראותו ואל תתמה איך רבי יוחנן תמה על זה ונעלם ממנו הרמז הזה שאמר התינוק בפסוק 'מַה זֹּאת' דאפשר רבי יוחנן תמה לחדד הינוקא לראות אם יוכל לחדש הרמז מדעתו. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן מקודם היה מפרש פסוק זה של אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ היינו שאם האדם יראה הרווחתו מתמעטת אינו מחסר מן הוצאות אכילה ושתיה ומלבוש שהם צרכי הגוף שעולים לסך גדול אלא ממעט מן הוצאות שהם לצורך גבוה דבר הנוגע למצות ה'. וזהו אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ דעונותיו גורמין שתתמעט הרווחתו והוא אינו עושה הפרש בהוצאות הגשמיות אלא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ רוצה לומר בדברים הרוחניים יזעף לבו למעט ולחסר בהם ועל זה היה יודע שיש רמז בתורה בפרשת ראה (דברים טו, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן דוקא ולא בהוצאות הבית שלך! ומן ניגון של התינוק הבין ביאור הכתוב באופן אחר כאשר כתבנו לעיל ודוק.

שַׁאנִי מֹשֶׁה כֵּיוָן דִּלְרַבִּים הוּא בָּעִי כְּרַבִּים דָּמִי נוסח אחר 'דְּאַלִּים זְכוּתֵהּ כְּרַבִּים דָּמִי'. הענין הוא שלשה תלמידי חכמים באו לעיר גדולה לבקש נדבה מן הקהל ופסקו הפרנסים לאחד עשרים אלף ולאחד עשרה אלפים ולאחד אלף, ובא זה מתרעם למה פסקתם לזה עשרים אלף ולי אלף? אמרו לו: זה מבקש נדבה בשביל עניי ארץ ישראל שיש שם ק"ן נפשות תלמידי חכמים עניים שצריכין צדקה ואם כן לא יגיע לכל אחד ואחד חומש שלך! אמר אם כן למה פסקתם לזה עשרה אלפים והוא שליח לעצמו דוקא כמוני? אמרו לו זה יש בו תורה וחכמה עשר ידות עליך! עד כאן, ובזה מובנים שתי הגרסאות הנזכר.