Commentary page
Taanit 12b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTaanit 12b
Taanit 12b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 489 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תיר ער כדמתרגמינן (בראשית מא) ויקץ ואיתער:
אהדורי סברא אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם:
וכי מדכרו ליה מדכר כזה שמעת מדכר:
יחיד שקבל עליו תענית סתם ואינו יודע איזה תענית קבל עליו אם של יחיד אם של צבור:
ואסור בנעילת כו' שמא תענית צבור כשלש ראשונות או כז' אחרונות קיבל עליו:
קאתו רבנן לתעניתא כו' בתענית צבור וסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) דאסור בנעילת הסנדל ובכל הני:
איקפד רב ששת דלמא מיכל נמי אכלי ופורשים מדרכי צבור ולית ליה דשמואל ואנן האידנא נהגינן כשמואל:
אפנתא אישקריפי"ט:
14 more comments on this page.
Rashi on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
נים ולא נים תיר ולא תיר אומר רבי נים ולא נים בתוך השינה כשניעור משנתו תיר ולא תיר בתחילת השינה אך לא נראה בערבי פסחים (דף קכ:) דקאמר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ואמר רב אשי ה"ד נתנמנמו נים ולא נים וכו' והתם מיירי בתחילת השינה בין נים ולא נים בין תיר ולא תיר לכנ"ל כפירוש רש"י דאי הוה אמר נים ולא נים הוה אמינא דתיר הוי טפי מנים ואי הוה אמר תיר ולא תיר ה"א דנים הוי טפי מתיר הלכך איצטריך תרווייהו וכולהו בתחילת השינה כדמפרש התם ובירושלמי מפורש גבי הך ברייתא עד כמה אוכל ושותה עד קרות הגבר וה"ה עד שיעלה עמוד השחר ובד"א שהתנה אבל לא התנה וישן אינו יכול לאכול:
אביי ורבא סיימי אפנתא פירוש במנעל שאין שוליים שול"א בלע"ז:
דאי מצי מצער נפשיה עביד אי לא מצי מצער נפשיה לא עביד ומשום הכי קאמר שמואל דלוה תעניתו ופורע דוקא היכי דלא מצי מצער נפשיה אבל היכי דמצי מצער נפשיה לא מצי ללוות תעניתו והכי מסקנא אם אמר הריני בתענית למחר צריך לצעוריה נפשיה ואינו יכול ללוות ופורע בחנם ואפילו אכל בשוגג ישלים אותו והר"י מסופק בדבר אם יכול ללוותו ולפרוע היכי דקביל עליה כבר להתענות והתענה עד חצי היום או רביע יום ואפילו לא מצי לצעורי נפשיה אבל לא התענה ודאי דיכול ללוות אחר בשבילו או אם טעה ואכל בשוגג יאכל וישלים יום אחר ואם התענה בשבת כגון תענית חלום דצריך לפרוע כדאמר ובלבד דיתיב תעניתא לתעניתא אם אירע שיהיה ר"ח אותו יום אז ידחה לתעניתו עד יום אחר בשבוע וכן נראה למ"ר שי':
מה אסיפת זקנים ביום אף צום ביום אבל בלילה לא תימה אמאי אוכלים ושותים מבעוד יום כל הלילה נמי היו יכולין לאכול ולשתות מה אסיפת זקנים ביום אף צום ביום אבל בלילה לא ויש לומר דלא יליף צום מאסיפה אלא לענין עשיית מלאכה דדוקא מלאכה גמרינן מאסיפה דהא לא כתיב בקרא אלא אספו זקנים וקדשו צום אבל אכילה לא כתיב בקרא:
Tosafot on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ירושלמי ישן ועמד אסור לא שנו אלא שלא התנה אבל התנה מותר קי"ל דלגבי תענית דאכיל בלילה ומפסיק. אם גמר וסלק לא יאכל. אבל אם לא סילק ודעתו עוד ליכל אע"פ שישן עומד ואוכל. אבל בתעני' שפוסק בו מבע"י אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש כי הא דאיתא באגדת איכה. ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערובת צומא רבה אתא ריש כנשתא לזמוניה. א"ל כבר אכלי ופסקי לי. א"ל אשגח עלי דלא לימא ההוא ר' לא אשגח עליו אזל עמיה ובסיפא אמרין אכל מן כל עיגול חד פתית ואכל מן כל תבשיל חד פת ושתה מן כל (כוס וכום) (חבית וחבית] חד כוס. ש"מ דאע"ג דפסק אכיל. ולענין מישתו מיא היכא דאית ליה למיכל. אית ליה למשתי כו'. וכן כתב ופירש רבינו הגאון זצ"ל.
אמר רב יחיד שקבל עליו תענית אמר רבה בר רב שילא לימא הכי מחר אהא בתענית יחיד דאי לא חיישינן שמא תענית צבור קביל עליה ואסור בנעילת הסנדל כו'.
ואסיקנא רבנן דבי רב אשי באלו התעניות השנויות במשנתנו הוו מסיימי מסאנייהו כי אורחייהו ואתו לבי תענית. סברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. וכך הלכה:
אמר רב יהודה אמר רב לווה אדם תעניתו ופורע פי' היכא דאיכא צערא או אונס וכיוצא בו. לווה תעניתו ופורע דאמרי לא יהא אלא נדר מי לא פרע למחר וליום אחרא כ"ש תענית. ושמעינן הא סברא מדברי שמואל דאמר צערא קבל עליה אי מצי מצער נפשיה כו'. מכלל דרב במצטער הוא דאמר:
יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום אפילו בשבת וכן הלכתא. ויתיב תעניתא לתעניתא ומפורש בשבת בפ' א':
[מתני'] עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות כו' ואקשינן בשלמא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכיוצא בהן משום תענוג אלא מלאכה אמאי צערא הוא ומשנינן אמר קרא קדשו צום קראו עצרה.
פי' קראו עצרה לקידוש (היום) [הצום] מה עצרת אסור במלאכה אף צום אסור במלאכה. ומאימתי איסורו משעת אסיפת זקנים ואימתי אסיפת זקנים ביום. שנאמר תקעו שופר בציון הריעו בהר קדשי ירגזו כל יושבי ארץ כי בא יום ה'.
אמר רב כהנא כינופיא מצפרא היכי עבדינן. אמר אביי מצפרא עד פלגיה יומא מעיינינן ולפניא ריבעא דיומא. קרינן בספרא ובאפטרתא.
Rabbeinu Chananel on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
הא דאמרי׳ הכא נים ולא נים טיר ולא טיר על כרחי׳ הוא כשנעור משנתו א״כ הרי כבר ישן ואינו אוכל וכן ההיא דאמרי׳ בפסחי׳ אמתני׳ דמתנמנמי יאכלו אינו אלא כשיעור משנתו דהא תנן נרדמו יאכלו אבל מאי דאמרי׳ להו במגלה קראה במתנמנם יצא ופי׳ נים ולא נים טור ולא טיר ודאי אפשר לפ׳ נים ולא נים בתחלת השינה וטיר ולא טיר בסוף השינה כשנעור משנתו והם מן הלשונות שבתלמוד שענינ׳ מתחלף לשון אחד. א״נ בפרושי דוקא בההיא דמגלה והכי מוכח פשטיה דלישניה וכפלא דידיה ובאידך דוכתי נקט הכי באשגרת משום נים ולא נים ודוכתא טובא בש״ס דנקיט מאי דלא צריך באשגרת לישן בעלמא כדכתב בפ׳ בני העיר כתב רבי׳ ז״ל ולענין תעני׳ שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי ובודאי שלא נאמרו דברי׳ הללו לענין י״ה בלבד מדנקטי לה סתמא וגם שהביאוה בכאן במסכתא זו אלא על ענין תעני׳ צבור ששנינו בהן ואוכלין ושותין מבעוד יום נאמרו וכן הדין בט׳ באב שאו׳ הוא דתעני׳ צבור כדאמר לקמן אין תעני׳ צבור בבבל אלא ט׳ באב ונראה מדברי כלם שחייב אדם להפסיק בהם מבעוד יום קודם שקיע׳ החמה כמו בי״ה אלא שהגאון ז״ל שאע״פ שהפסיק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. ורבי׳ ז״ל מוסיף לאסור כל אכילה משעת קבלה כענין י״ה אבל בלא קבלה אוכל והולך עד שקיע׳ החמה. ובדרך זו הלך הרמב״ם ז״ל שכתב בתענית צבור אוכלי׳ ושותי׳ מבעוד יום כמו שעושי׳ בצום כפור ע״כ. נתן לתענית צבור תוספת מחול על הקדש כי״ה. ויש מסייעי׳ סברא זו לפי שאמרו לענין ערב ט׳ באב סעודה המפסיק בה ומפרשי׳ שהיא סעודה שמפסיק בה לקבל התעני׳ שיש לו לפסוק מבעוד יום. וגם הראב״ד ז״ל הלך בדרך זו וסמך דבריו לפי שאמרו בשלהי במכלתי׳ כל שהוא מחמת ט׳ באב אסור לאכול בשר ואסור לשתו׳ יין בסעודה המפסיק בה כי מפני שעיקרו של תעני׳ זה משום אבל ראוי לו לנהוג אבלות אף בסעודה המפסיק בה ולפי׳ אסור לרחוץ ה״ה לחברותיה שאין צריך לומר שנוהג איסור באכילה ושתיה שהפסיק מהם אלא אף ברחיצה וחברותיה נוהג איסור וכל שאינו מחמת ט׳ באב שאין עיקר התעני׳ משום אבל כגון י״ה ותענית צבור מותר לו שיאכל בשר ושישתה יין בסעוד׳ המפסיק בה שאין התעני׳ משום אבל כדי לנהוג בו שום איסור אכילה ושתיה והמ׳ הנותנת שכיון שאין שום התחלה בסעודה זו שאינה אוסרת בו בכלום ומותר לרחוץ שאין כאן התחלת דבר כמו בסעודת של ערב ט׳ באב וכשם שמותר לרחוץ ה״ה לאכול ולשתות ושאר הענין עד שיתחיל התענית או שיקבלנו עליו: והנה דברי׳ אלו לפי פי׳ זה סיוע לדברי רבי׳ אלפסי ז״ל לענין תענית צבור:
ורבי׳ הגדול ז״ל כתב בספר תורת האדם שאין דברים אלו נכוני׳ שאין לנו הפסקה מבעוד יום קודם שקיע׳ החמה ותוספ׳ מחול על הקדש אלא בי״ה בלבד אבל לא בט׳ באב ולא בתענית צבור שהרי בפי׳ נחלקו במכלתי׳ לענין בין השמשו׳ של ט׳ באב אם היא מותר או אסור ושמואל היה אומר דפסקו מותר כדין כל ספקא דרבנן דלקולא וכדאמר התם אמר שמואל אין תענית צבור בלבד אלא ט׳ באב ואמרי׳ למימרא דסבר שמואל ט׳ באב בין השמשות שלו אסור ור״ת קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות מותר והתנן אוכלי׳ ושותין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו ומהדרינן לא למעוטי משחשכה. הרי שלא נחלקו אלא בבין השמשות לפי שהוא ספק לילה אבל קודם לכן מותר לדברי הכל בין בט׳ באב בין תענית צבור ולא נאמר אוכלים ושותין מבעוד יום אלא למעוטי בין השמשו׳ לכל היותר. אבל קודם לכן רשאי לאכול בהם כמו שירצה ואין להם שום תוספת ומה שאמרו בענין ט׳ באב סעודה המפסיק בה לא מפני חיוב הפסקה מבעוד יום אלא שבאו לומר כי באותה סעודה שסומך עליה לתעניתו ומפסיק בה מאכילתו שלא לעשות אחריה סעודה אחרת של קבע אסור לאכול בשר ולשתות יין שלא יעשה כדרך שהגרגרני׳ עושים לעשות בערב סעודת קבע בבשר ויין ואח״כ עושים סעודה קטנה בלא בשר ויין שאין זו סעודה המפסיק בה. ומה שהביא הראב״ד ז״ל סעד מההוא מתניתא דכל שהוא מחמת ט׳ באב לשון הבריית׳ מוכיח שאין הפי׳ כן שהיה לו לומר כל שהוא מחמת אבל כגון ט׳ באב וכל שאינו מחמת אבל כגון תענית צבור וכדנקיט ש״ס לקמן האי לישנא לגבי רחיצה דהיכי משמע לישנא דכל שאינו מחמת ט׳ באב כל שאינו מחמת אבל. ועוד שפי׳ הברייתא ההיא מפו׳ הוא בתוספתא שאמרו שם שכל שהוא מסעודת ט׳ באב וכל שאינו מסעודת ט׳ באב כלום סעודה המפסיק בה לסמוך עליה לתענית ט׳ באב וסעודה שאין מפסיק ואחר שלמדנו שאין לנו תוספת לט׳ באב והתענית צבור למדנו שרשאי לאכול כמו שירצה עד הלילה או עד בין השמשות ואפילו הפסיק וקבל עליו התענית שאין קבלה אוסרת אלא בי״ה שיש לו תוספת מחול על הקדש ואחר שהגיע זמן התוספ׳ שהוא מתחל׳ השקיע׳ עד סוף השקיע׳ כדכתב בדוכתי אחריני דכל שקבל שבת או י״ה בתוך זמן נתן לו תוספת שלו שאמרה תורה ועשאו קדש לכל עניינו ושוב א״א לעשותו חול ובלבד שקבל אותו בדברי׳ של קדושת היום כגון זמן בי״ה או קדוש דשבתות וי״ט או תפלת ערבית ועל הזמן הזה אמרו דרב צלי של שבת בע״ש ואומר קדוש׳ על הכוס דקבלה בדברי׳ לא מהני וקודם זמן התוספת אין שם קבלה מועלת ואין שם זמן ולא קדוש ולא תפלה ואפי׳ כשהיה בטעות מפני יום המעונן וזרחה השמש אחרי כן לא נאסר בכלום אלא דבצבור הקלו שלא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית שהיא רשות אבל לשאר דברי׳ טעותא הדרא כדאי׳ בהדיא בפ׳ תפלת השחר ודין ערבי ט׳ באב ותענית צבור שאין להם תוספת עד הלילה כדין ערב י״ה קודם זמן התוספת דבשום קבלה לא מיתסר באכילה ושתיה ולענין בין השמשו׳ של ט׳ באב קיימ׳ לן שהוא אסור ואפשר שה״ה לתענית צבור או אפשר שהוא הנכון דלענין תעני׳ צבור הלכה כשמואל דספקו מותר דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא אלא פרוקי ושנויי בעלמא לברורי שמעתא וכיון דכן נקיטינן לקולא דהא איסורא דרבנן הוא ומצינו באיכה רבתי רבי יהודה בן בתירא איקלע לנציבין בערב צומ׳ רבה אכל ופסק אתא ריש כנשת׳ לגביה א״ל אשכח עלי כלומר שיהא אושפיז שלו לסעוד עמו א״ל כבר אכלית ופסקית א״ל אשגח עלי דלא יהון אמרין לא אשגח ההוא רבי יהודה עלוי אזל עמיה ואייתי קומוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר כלומר יינות שונות ותמניא עגולין דפתא פתא מן פתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שיתא מן כל כיסי חד כס דחמר אכל מן כל עגול חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס כו׳ וזה לראי׳ ודאי לענין י״ה שאע״פ שאכל והפסיק רשאי לאכול עד זמן התוספת ואף בתוך זמן התוספת רשאי לאכול עד שיקבלנו בדבר שבקדושה כי זמן התוספות שהוא ד׳ מילין אחר תחלת השקיעה רצה לעשותו כלו קדש עושה רצה לעשות מקצת חול עושה כיון שיעשה קצתו קדש שיעור הניכר שיהא בו תוספת אבל לענין ט׳ באב ותענית צבור אין ענין אף לקבלה כמו שאמרו אלא אוכל ושותה עד סוף השקיעה שהוא בין השמחות ואע״פ שקבלה עליו ומכאן ואילך אסור לאכול ולשתות שאין צריך קבלה לאלו ולא לי״ה מבין השמשו׳ ואילך דהיא תבעה אנפשה ואפשר היה לדון בדברי רבי׳ אלפסי ז״ל דודאי לא נתנו חכמים בחיוב שום תוספ׳ לע׳ באב ולא לתעני׳ צבור אלא אם ירצה אוכל והולך עד בין השמשו׳ ואינו כי״ה שהוא חייב מן התורה להוסיף בו מחול על הקדש אבל אם רצה להחמיר בתעניתו ולהוסיף בו מזמן התוספ׳ הנתון בי״ה כיון שזה הזמן ראוי לכלול אותו בכלל היום הבא ואפי׳ להקל שהרי בשעת הדחק מתפלל של מוצאי שבת בשב׳ ואומר הבדל׳ על הכוס אם צריך להחשיך לדבר מצוה ואע״פ שהוא עומד באיסור מלאכה עד צאת הכוכבים הגדולים א״כ ראוי הוא להוסיפו בשל דבריהם בכלל היום הבא והוא שקבל עליו התענית בתפלה אחר זמן זה ובזה תקון קצת לדברי רבי׳ אלפסי ז״ל כך קבלתי שיטה זו מפי רבי׳ נ״ר. כתב רבי׳ ז״ל ולעניין משתייא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי כו׳ הילכך אחר שסלק וישן אסור לשתות מים אלא שתנאי מועיל בזה לדברי הירושלמי גרסי׳ בפ׳ היה קורא בתורה בעא מיניה ראשיין תנא דבי רבי אמי מר׳ אמי השרוי בתענית מהו שיטעו׳ כו׳ ואסיקנא טועם ואין בכך ועד כמה עד רביעתא ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא לבלע כלום. ודעת בעל התוספו׳ ז״ל שלא התירו לטעום אלא בתענית שקבל היחיד על עצמו משום דאכילה ושתיה קביל עליה והא לא אכיל אבל בשאר תעניות של ציבור אין לו לטעום. ואינו נכון דהתם נמי אכילה ושתיה קבילו עלייהו ואין טעימה בכלל כיון שאינו בולע כלום. אבל מ״מ צריך לחוש לדבריהם לט׳ באב וי״ה שהוא אסור בהנאת רחיצ׳ ואפילו להושיט אצבעו במים משום תענוג ודילמא אית ליה הנאה להאי בטעימה זו כשהמשקה בתוך פיו וזו חומרא יתירה. הביא רבי׳ ז״ל בהלכותיו ירושלמי דנדרים בפ׳ קונם יין שאני טועם נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו פי׳ וסתם אכילה בכזית. רבי בא בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם פי׳ שיכול לפרעו למחר יפה הילכך לוה ופורע כי היכי דלעביד תענית מעלית'. שאף לדבר הרשות לוה אדם תעניתו ופורע כדבעי׳ למילף וכ״ש לענין זה אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים פי׳ ואע״פ שאכל ממש יותר מכזית שאע״פ שעבר על מקצתו יש לו לקיים את השאר וזה כלל גדול לכל נדר ושבועה בדבר כללי מחובר מפרטי׳ שאין הכלל אלא מאותן פרטים שאע״פ שנאנס או הזיד בפרט א׳ חייב בשאר ודוגמתו בפרעון בסך וכיוצא בו. ולא אמרן אלא אכל אבל טעם לא י״מ טעימה בלא בליעה דוקא אבל בשבלע איבד תעניתו אפי׳ בכל שהוא ואינו נכון דאכילה ושתיה קבל עליה ואע״פ שלכתחלה אסור לאכול ולשתות בכלה איסורי׳ חצי שיעור וחצי שיעור אסור מן התורה מ״מ אין במשמע שאיבד תעניתו בכך ומה שאמרו אבל טעם לא פירושו אפי׳ בבליעה אלא שאין בה שיעור אכילה ומצינו לשון טעימה ע״י בליעה ברוב המקומות וכדאמ׳ לעיל והוא שלא טעם כל אותו היום וד׳ הצומות וכל תענית צבור קבוע כנודר ביום זה ואפי׳ אכל מתענ׳ ומשלים ולא יתיר עצמו לאכיל׳ כמו שעושין רבים:
אמרו ליה רבנן לרב ששת קאתו כד מסיימי מסאני כו׳ עד רבנן דבי רב אשי סיימי כי אורחייהו סברי לה כדשמואל דאמר שמואל אין תעני׳ צבור בבבל אלא ט׳ באב בלבד.. פירשו המפרשים כולם ז״ל דהיינו שאין בו תענית צבור לנהוג כחמורו׳ ג׳ אמצעיו׳ שאסרו ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אבל באכילה ושתיה גוזרי׳ וכדמוכח מהא דמיתיי׳ מרבנן דבי רב אשי דמסיימי מסאני שהיו מתעני׳ מבבל ונראה כדברי רש״י ז״ל שאין אלא בבל ממש ומפני הגשמים אבל על שאר צרו׳ אפילו בבבל או אף על הגשמים בשאר ארצו׳ יש תענית צבור כי הוא ז״ל פי׳ טעם דברי שמואל לפי שבבבל אינן צריכי׳ לגשמים כ״כ עד שינהגו חומרי תענית לפי שהיא טבעני ולא יבשני והתבואה מתקיימ׳ בלא רבוי גשמים ואינו נכון דא״כ מאי האי דקאמר חוץ מט׳ באב בלבד כל או ט׳ באב יש בו תענית צבור נמי בבבל על שאר צרות אלא שרבי ז״ל אפשר שהיה סובר שאין נוהגי׳ חומרי תעניו׳ בט׳ באב אלא על הגשמים בלבד וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל ולא נהיר דהא בפ׳ סדר תעניו׳ תנן כי על הדבר ועל המפולת מתריעי׳ עליהם מיד התרעה בתעני׳ כדין ז׳ אחרונו׳ כמו ששנינו בצמחי׳ ששינו שמתריעי׳ עליהם מיד שפי׳ שנוהגים בחומרי תעניו׳ אחרונו׳ מיד כמו שאנו עתידים לפ׳ בס״ד ורבי יהודה נשיאה גזר י״ג תעניתא על שאר ארצו׳ כדבעי׳ לפרושי בודאי בסדר הגשמים היה וחומר שלהם היה ולפי׳ היו י״ג והנכון כי מה שאמר שמואל שאין תעני׳ צבור בבבל כל ח״ל קרי בבל והני טובא בש״ס כדאמר אין דנין דיני קנסו׳ בבבל ופי׳ בחוצה לארץ ורצה לומר שכל תענית שגוזרי׳ ח״ל על הארץ אינו תענית צבור גמור לנהוג בחומרי תעניו׳ אלא תענית יחידים הוא שכל א׳ מקבל על עצמו וטעם הדבר לפי שאין עמנו נשיא ואב ב״ד מומחה שיהא לובש חלוקן של ישראל ויהא לו רשות לגזור על הצבור תעני׳ שיתחייבו בו עכ״פ כי על כל בתי דינין שלנו הדיוטו׳ הם. אבל בא״י היה להם נשיא שיגזור עליה׳ תענית בעל כרחם וחל על כלן האחת והתעני׳ הסכמה א׳ לכל וכן אמרו בירוש׳ ר׳ חלבו אמר לרבי יודן נשיא פוק עמן וצערך עבד א״ר יוסי הדא אמרה הדין דתעניתא דידן לית אינון תעניין למה דלית נשיא עמן וכו׳ וכן ראייה גמורה לפי זה. ובש״ס דידן בפ׳ סדר תעניו׳ דבי נשיא׳ גזר תעניתא ולא אודעיה לר׳ יוחנן ולר״נ ולצפרא אודעינהו א״ל ר״ל לר׳ יוחנן אנן לא קבלינן א״ל אנן בתריה גרדינן וכתב ואפי׳ תהוי תענית יחידים מאי הוי דהא אמרי׳ בפ״ק אמר רב יחיד שקבל עליו תעני׳ אסור בנעילת סנדל חוששי׳ שמא תעני׳ צבור קבל עליו היכי לעביד לימא הריני בתעני׳ למחר ולא מסתברא דשמואל פליג עליה דרב בהא מדלא אדכר בש״ס האי פלוגתא ולא אשכחן מאי דפליג עליה דרב הא לא קשיא שלא אמר רב אלא בזמן שתענית צבור נוהג כי אנו חוששי׳ שקבל עליו כל חומר תעניו׳ אלו ובודאי שהיחיד רשאי לגזור על עצמו כל מה שירצה אבל מ״מ אין תענית יחיד גרידא אינו בחמורו׳ אלו תדע שהם אמרו שאם אמר בפי׳ הריני בתעני׳ יחיד שוב אין אסור בחומרי תעניו׳ וא״כ אף בסתם לא יאמרו דברי רב אלא בזמן שתעניו׳ של צבור נוהגים אבל לא בזמן הזה. וזהו הטעם שלא הביא רבי׳ ז״ל בהלכותיו ההיא מימרא דרב מעתה נתיישבו דברי שמואל שאין תעני׳ צבור בכל ח״ל חוץ מט׳ באב שהוא גזרת נביאים ונוהגים בו חומרי תעניו׳ אבל שאר תעניו׳ בין על הגשמים בין על שאר צרות אינו תעני׳ צבור אלא תעני׳ יחידים שאין בו איסור אלא באכיל׳ ושתיה ודעת הגאוני׳ ז״ל שלא נאמר זה אלא לענין חומרי איסור היום בהפסק מבעוד יום ושאר ענויין. אבל לענין תפלות ובקשות תענית צבור הוא שאין בזה צורך לגזירת נשיא וכל צבור רשאי לבקש רחמים על עצמו הילכך אף בתעניות שלנו יש נעילה וז׳ ברכות והתרעות כמו בא״י וכן הנהיגו הגאונים ז״ל ואע״פ שאין התרעה לדברי הכל אלא או באחרונות בלבד לדעת רבינו ז״ל או אף באמצעיות לדעתנו לא מפני שראוי לומר ז׳ ברכות והתרעות אלא בתענית החמור בט׳ באב באיסו׳ ענויין שזה אינו כי מה ענין זה אצל זה אלא לפי שהתרעה סוף בקש׳ רחמים והיא בהגיע עת צרה שאין לה המתנה כדכת׳ וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרת׳ מאחרי׳ ההתרעה וגם סדר הברכות עד האחרונות שעובר זמן הגשמים ובצמחים ששנו ושאר צרות שאין להם המתנה שנינו שמתריעי׳ עליהם מיד ולעולם אין הברכות וההתרעה תלויין בחומרי תעניות דרחיצה ונעילת הסנדל וחביריו ובודאי דלמעוטי הוא אמרו חוץ מט׳ באב בלבד לומר שאין דיני שמואל אלא בדיני ט׳ באב ומחומרי ט׳ באב הוא בלחוד דאמעיטו תעניו׳ של בבל לא מכ״ד ברכות והתרעה ונעילה שאינן בט׳ באב כדאי׳ בפסחים פ׳ מקום שנהגו תדע דבמס׳ מגלה איבעיא לן לענין קריאה בתורה תענית צבור בכמה איקרו משום דאית בה מוסף תפלה ומוסף תפלה היינו ודאי תפלת נעילה או כ״ד ברכות דעננו בלחוד לא מקרו תפל׳ מוסף כמו שהיו סבורים רבים. ואתיא למפשט׳ מרב דאיקלע לבבל וקם קרא בצפרא ואלו לא היה תפלת נעילה בבבל מה ראיה מביא משם דשאני התם דליכא מוסף תפלה אלא ודאי דאיכ׳ נעילה בבבל ואלו בתענית יחיד אין בו תפלת נעילה ולא כ״ד ברכו׳ כמו שהוא מפו׳ בתוספתא אלא ודאי דלענין זה יש תענית צבור בבבל וכן אמרו ובגולה מתריעי׳ על רוב הגשמים ואין התרעה אלא בשופרות ועל סדר ברכו׳ וכל זה לראיה שיש כ״ד ברכו׳ ושופרו׳ ונעילה בתעניות של ח״ל כדברי הגאוני׳ ז״ל וכן אנו נוהגים בארצות הללו אלא שאין אנו נוהגים בתפלת נעילה כי אנו חוששי׳ שמא להוסיף תפלה יתירה כעין י״ה תענית צבור גמור בעי ומוסף תפלה דאמרי׳ שמא כ״ד ברכו׳ הוה דהוה נמי בבבל ואע״פ שאין זה מחוור אין מבטלים מנהג בדבר נמצאת למד שלענין חומר יום התענית כענין ולהפסיק מבעוד יום צריך תענית צבור שתהא הסכמה א׳ וצירוף א׳ אבל לברכות והתרעות כל צבור וצבור רשאי להתחייב בכך אלא שאין לעשות כן אלא בהגיע עת צרה שזמנו עובר והשעה דחוקה וצריכה רחמי'. כך קבלתי שיטה זו מפי מורי נ״ר בשם רבי׳ הגדול ז״ל וליכא למנדא מיניה.
אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע פי׳ הא דרב סתמא איתמר ואפילו כשקבל עליו יום מסויים ראיה לדבר מהאי עובדא דאייתי׳ בסמוך דאמר׳ ליה להדיא ולוזפיה מר וליפרע היו חוששין שמא יום זה מסויים קבל עליה ולא שאלו על זה כלל ושמעינן מי׳ נמי דאפילו לדבר הרשות שאין שם אונס כלל יכול ללותו ואבי׳ קבל עליו יום מסויים ואחר שהוא כן למדנו ראיה למה שכתבנו למעלה שהנודר להתענות אין זה נדרי איסר שא״כ א״א לשנותו שהרי יום זה אסר עליו מאכל ומשקה וא״א לו להתירו מפני שום צער אלא ע״י התיר חכם כראוי או במקום סכנת נפש כדרך שמתירין לו חזיר ונבלה או בי״ה וכדאמרי׳ התם בשבועו׳ בנשבע על הככר ומסתכן עליה מסתכן לישרי ליה מר אפי׳ בלא פתח היתר כשאר איסורים ואם בלא סכנה גמורה אלא שיבא ליה חולי וכיוצא בו לישרי ליה ע״י פתח זה כלומר וכיון שכן בכל שיש בו דבר סכנה כשאכל בשוגג אין עליו קרבן שחזרו ושאלו מצטער עליה מהו ולא להתירו באכילה דהא פשיט דלא אלא לענין קרבן בשאכלה בשוגג אם חייב קרבן כיון שאלו נזכר היה אוכלה מפני צער ולא היה שב מדעתו דלענין קרבן איתמרא התם כולה מימרא כדפרי׳ בדוכתא ואם כן התירו בכאן ללות תעניתו ביום אחר ואפילו לדבר הרשות אלא ודאי שאין זה אלא מנדרי הקדש שנודר לדבר מצוה לשפוך דמו וחלבו לפני האל ב״ה ומפני זה יכול ללוותו שלא היתה בקבלת התעני׳ לחול על יום זה ממש אלא להתענו׳ לפני השם וייחד יום ידוע אם אפשר לו וכן כל נדרי מצוה שהאומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה שפירש הנכון מותר ללותה ולתת אחרת תחתיה שאין זה הקדש ממש שיחול עליה קדושה אלא שיתן סלע לעניים וייחד סלע זו שהי׳ מצויה ואין קפידא בין שיתן זו או אחרת אבל משבאת לידי גבאי אסור לשנותה שאין לו לגבאי ללוותה שמא יבא עני ולא יהא מצוי בידו ליתן ובכיוצ׳ בזה מקפיד הנותן וכמו שהארכנו בעניני׳ אלו במקומות אחרים בס״ד וראיה על פירש זה שאמרו בש״ס על זה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא צערא הוא דקבל עליה אי מצי מצער נפשיה אין ואי לא לא וה״פ וכי נדרי איסר הוא זה שאע״פ שמצטער צער גדול כל שאין בו סכנ׳ אין מתירין לו אין נדר של הקדש גמור הוא זה שיהא חייב לקיים היוצא מפיו יעשה עכ״פ אין זה אלא כעין נדר שקבל עליו בתור׳ להצטער על חטאיו לפני השם:
ואין במשמע אלא כמה שיוכל אבל אם אין הדבר נאו׳ לו אלא מפני צער עצמו או צער חביריו אין עליו שום חיוב ולוה ואינו פורע ובלישנא אחרי׳ אמרי׳ דהכי איתמר כי אמריתה קמי׳ דשמואל אמר לי לא יהא אלא נדר מי לא משלם ואזיל ליומ׳ וליומא אחרא כלומר הוא ודאי אין זה נדרי איסר כלל והיה אפשר לומר שאפי׳ נדר הקדש גמור אינו בכל כיוצא בזה שהוא לצער עצמו ולא לעשות מצוה מן המצו׳ מי׳ אפי׳ לכל היותר אלא שהוא נדר מצוה גמור מי לא משלם ואזיל ליומא אחרא הא ודאי אין קפידא לכל מסויים בשם שאינה כאומר סלע זו לצדק׳ שהוא נדר גמור אבל אלו היה נדר איסר ודאי לא הוה מזויף כלל ואם לוה עבר על נדרו ואין לדבר תשלומי׳ ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון והרי זה ברור ונכון וזהו שאמרו במגל׳ תעני׳ אם גזרתנו קודמ׳ לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו מן הטעם שכתבתי שאינו חשוב נדר של מצו׳ לחול על תקנ׳ חכמי׳ הקודמ׳ ולפי׳ אינו חל כלל כדי שיהא צריך ללו׳ ולפרוע אלא נדחה לגמרי שאלו היה צריך לפרוע לא היו צריכי׳ להתנו׳ כן שהרי בכל תעני׳ אדם לוה תעניתו ופורע וכן אינו צריך היתר חכם כמו שאמר בירושלמי בפי׳ וכשנדרו קודם גזר׳ חכמים הגזרה נדחי׳ ורשאי להתענו׳ כי נדר מצוה הוא ולא רצו חכמים להעמיד דבריהם במקום זה מ״מ אם רוצה ללוו׳ לפרוע הרשות בידו כדין תענית דעלמא ולא גרע ר״ח או י״ט דרבנן משאר דבר הרשו׳ שלוה ופורע כדכתב.
רב יהושע בריה דרב אידי איקלע וכו׳ ועד דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תעני׳ לחלום כאש בנעור׳. פירש אע״פ שבדברים בעלמא אמרו חכמי׳ דברי חלומו׳ לא מעלין ולא מורידין ואפי׳ בזה שיש צורך איסור מ״מ כשבא לו התעוררו׳ בחלום על עניני עצמו ראוי לו לחוש לדבר אם רואה עצמו נבהל ונפחד שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה ועל הדרך הזה אמרו בנדרים בפ״ק במי שנדוהו בחלום שילך לפני עשרה דהיינו הלכתא ויתירו לו והטעם לענין שאמרנו כי הערה הוא מן השמים שעשה נסתרות והיה צריך לנדות או היו נגלות או שעשה עבירו׳ חמורו׳ שהוא נזוף לשמים ומתוך שיטרח בכל זה יפשפש במעשיו ואותן חכמים יורוהו דרכי תשובה ולפי׳ כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה ואף שמואל דכי הוה חזי חלמא בישא הוה אמר החלומו׳ שוא ידברו לא לפטור עצמו מתעני׳ היה אומר כן אלא לפטור החלום לטובה שכל החלומות הולכות אחר הפה כדרהטא כולה סוגיא הרואה כך יאמר פסוק פלו׳ קודם שיקדמנו אחר בפסו׳ פלו׳ אבל כשלא היה דעתו מתיישבת בכך היה מתענה שהמימרא הזו של רב לא חילק בה שמואל ולא שום אדם והתענית יפה לא לבטל הגזרה לגמרי שלא ישאר ממנה כלום ככלות האש מן הנעורת במהרה ועד גמירא וכן בדין שזה שהתעורר מפני דברי חלומו׳ לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה הראה נקיון לבב ורוח נדיבה לשם כמה היה עוש׳ על פי נביא או חכם ובודאי תשובתו שלימה והיא מקובלת יפה ולפי׳ אמרו בו ביום קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו כדי שירא מאד ויעש׳ תשובה גמורה וגם שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום כי כשמאח׳ אותו אחר שתתקרר דעתו לא יחזור בתשובה כראוי וגם מראה עצלה וכמי שאינו חושש כ״כ ואמרו ואפילו בשבת מפני ענין זה כי יכולה שבת שתרחם כשנוהג צער ענוי בעצמו כשהאחרים אוכלים ומתענגים ואל תתמה שידחה מכל מצות עונג שבת מפני דברי החלום שזו היא עונג של שבת במקום הזה שאלו היה אוכל היה מצטער על גזר דינו ועכשיו רוחו נוחה ומתענגת בתענית ובמסכ׳ ברכות אמרו כל היושב בתענית קורעי׳ לו גזר דינו של ע׳ שנה ואין במשמע שתהא המימרא ההיא בתענית חלום דוקא מדלא פירשו הכי ועוד לא אדכרו לה הכא ולא בפ״ק דשבת גבי האי מימרא אלא בתענית דעלמא היא כגון מי שראה יצרו מתגבר עליו בהנאות העולם ורוצה להכניעו להביאו ברסן ולנהוג הקצה האחרון של עינוי על הדרך שאמר בנזיר במס׳ נדרים ורוצה להתענו׳ אפי׳ בשבתות שבני אדם מתענגי׳ ואפשר שזה לא היה לו לעשותו לכתחלה אם בא וימלך אבל מ״מ כשעשה לכוונה זו חשובה לתשובה גמור׳ וקורעי׳ גזר דינו אבל אמרו שחוזרים ונפרעין ממנו בטול עונג שבת כי מ״מ עונג שבת שלא כדין בטל וצריך עליו כפרה ואמרו שכפרתו דליתיב תענית׳ על תעניתי׳ והיה נראה לפי שיטה זו דדוקא התם שלא התענה ברשות אבל בתענית חלום שנתענה ברשות והיא שעה עוברת אין עליו עון אשר חטא מפני עונג שב׳ ואינו צריך למיתב תעני׳ על תעניתיה וזהו שלא הזכירו זה לעניין תענית חלום אבל נהגו העולם אפילו על תענית חלום ואפשר לקיים מנהגם שאע״פ שעשה ברשו׳ כיון שעונותיו גרמו לו לבטל עונג שבת צריך הוא כפרה ומ״מ בין הכא בין התם אינו מחויי׳ להתענו׳ בא׳ בשבת כי מה לו לצער גדול זה אפי׳ תעני׳ שקבל עליו הוא לוה ופורע אל יתענה ביום שיוכל לסבול הדבר יותר בלא צער גדול והנה נהגו מקצ׳ בני אדם להתענות בשבת שבין ר״ה לי״ה עם שאר ימי תשובה והיה נראה שלא הי׳ לעשות כן לכתחילה שלא התירו כן לעשות אלא בתענית חלום אלא שסמכו על דעת המפרשים ז״ל שפירש התם דמאי דאמרינן התם היושב בתענית בשבת היינו היושב ברשות שאפי׳ הכי ליתיב תעניתא על תעניתא כדרך שאמרו לענין תענית חלום ואף לפי שיטתנו י״ל כי י׳ ימי תשובה שהם זמן הדין והתשובה (שהם) זמן (הדין) יפה בהם והיא שעה עוברת בתעני׳ חלום הוא שמותר להתענות בשבת אפילו לכתחל׳ ולא נהגו בזה למיתב תעניתא אתעניתיה ואין למחות ביד שום אדם בזה לפי שנהגו בו חכמים ואנשי מעשה:
מתני׳ עברו אלו ב״ד גוזרין עוד בתעניות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום. פי׳ לאפוקי משחשכ׳ ובין השמשות שלו מותר כו׳ גוזרי׳ עוד ז׳ תעניות שהן י״ג תעניות פי׳ הא דקתני שהם י״ג לאו מנינ׳ אתא לאשמועי׳ אלא דליכא למגזר עלייהו טפי מי״ג תעניות ואוקי׳ בש״ס לגשמים ומה אלו יתרות על הראשונות פי׳ על האמצעיות שבאלו מתריעים בש״ס איפליגו במה מתריעי׳ רב יהודה אמר בשופריות ורב יהודה ברי׳ דרב שילא אומר בעננו פירש שאומר אלפא ביתא של עננו אבינו כדרך שאנו נוהגים בלילות של תחנונים ובי״ה ואמרי׳ קס״ד מאן דאמר שופרות לא אמר עננו ומ״ד עננו לא אמר שופרות ולא והתניא אין פוחתין מז׳ תעניות על הצבור ובהן ז׳ תרועות וסימן לדבר ירחו ויריחו בשופרות הואי אלא בשופרות דכ״ע לא פליגי דקרו ליה התרעה כי פליגי בעננו מר סבר עננו נמי קרי התרעה ומר סבר עננו לא קרי התרעה ואקשינן מדתניא ושאר כל מיני פורעניות כגון החכוך וכו׳ לא היו מתריעים אלא צועקים והא צעקה בפה היא אלמא עננו לא מיקרי התרעה ופרקי׳ תנאי היא דתניא על אלו מתריעים בשב׳ על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות כו׳ ובמאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בעננו וקא קרי ליה התרעה ש״מ זו היא סוגיית הש״ס שלנו ותמיה׳ מילתא היכי ס״ד דמ״ד בעננו לא אמר בשופרות א״כ ס״ל דהתרעה ששנינו באחרונות אינו אלא בפה והא היכא אפשר דהא בהדיא פריש במתניתא לקמן שבאחד תוקעין ובאחד מריעין ואומר תקעו הכהנים תקעו הריעו בני אהרן הריעו והראב״ד ז״ל שלא נחלקו על התרע׳ שעל סדר ברכות שנשנית במשנתי׳ דההיא ודאי בשופרות היא אלא על התרעה שהיו עושין אחר כל התפלה ואינו נכון דהשתא אמתניתא קיימא דקתני שבאלו מתריעין והיאך נאמר ששאלו על של משנתי'. והנכון דאמתני׳ קאי תרועה זו שאמרו שהיא יתירה באחרונות על הראשונות במה היא איכא רב יהודה אמר התרעה בשופרות כשמה והיא אותה שתוקעין על סדר ברכות והיא באחרונות בלבד ולא בראשונות שאפילו תאמר שיש כ״ד ברכות בראשונות מ״מ בלא שופרות הם ורב יהודה בריה דרב שילת אמר בעננו וקס״ד דמ״ד בעננו לא אמר בשופרות פי׳ וקסבר דבתרועה של שופרות שהיא של סדר ברכות כך הוא בראשונות כמו באחרונות והתרעה זו ששנינו שהיא באחרונות ולא בראשונות אינה משום תקיעות שעל סדר ברכות אלא משום התרעה של עננו דלעננו לחוד קאי הא דקרי התרעה סתם ואותבי׳ ליה מדתניא אין פוחתים מז׳ תעניות על הצבור ובהם שבעה תרועות ראיה לדבר יריחו ויניחו בשופרות הואי פי׳ ומדקתני ובהם ז׳ תרועות אלמא אין ז׳ תרועות שעל סדר ז׳ ברכות אלא באחרונות אלמא כי קתני שמתריעין באחרונות יתרה על הראשונות אף על השופרות קאמר אלא דכ״ע לא פליגי דשופרות קרי התרעה וכי קתני במתניתין שמתריעין באחרונות ולא בראשונות משום שופרות קאמר ובהא הוא דפליגי דמ״ד בעננו סבר עננו נמי קרי התרע׳ פי׳ ואף על ההתרע׳ של עננו שנינו שהי׳ באחרונות בלבד ולא בראשונות ומ״ד בשופרות סבר דלשופרות הוא בלחוד דקרי התרעה ועליה בלבד שנינו שעל האחרונות יתירה על הראשונות אבל עננו לא קרי התרע׳ ואף בראשונות אפשר להם לומר עננו ואוקי׳ כתנאי ומ״ד עננו נמי קרי התרעה כתנא דתני על אלו מתריעי׳ בכל מקום דקרי התרעה לצעק׳ בפה וכיון דכן הוה לן למימר דהני הלכת׳ דעננו נמי קרי התרעה ואינה אלא באחרונות וכ״ש ביום אחר שאין בו תענית ומה שנהגו לאמרן בי׳ ימי תשובה ובי״ה משום דההוא זמנא שהוא שעת הדין ומלך יושב על כסא דין אין לך עת צרה גדול מזה וכז׳ אחרונו׳ דמי והרי זה נכון ומחוור מפי מורי נר׳ ובשם רבי׳ הגדול ז״ל מי׳ איכא למידק הכא משמע התרעה דבתעניות בשופרות היא ואלו במסכ׳ ר״ה פירש ראוהו בית דין אמרי׳ דבתעניות מצות היום בחצוצרות ובמקדש תוקעי׳ בשופר ובחצוצרות אבל בגבולים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות אין שופר וכן הכתוב או׳ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ובתוספות פירשו דהכא לא דק ולחצוצרות קרי שופרות ותו דהא אמרי׳ בפרק אלו טרפות דאישתני שמיהו דקרי לשופרא חצוצרתא וכן כתב הרמב״ם ז״ל ותוקעי׳ בחצוצרו׳ ולפי סברא זו נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות ואינו מחוור דהא מייתי׳ ראיה מיריחו שהיא בשופרות ממש אלא שיש לדחות דכי אמרי׳ ויריחו בשופרות הואי לאו משום דהכא נמי בשופרות אלא לומר שאינה בפה אלא בכלי מ״מ הרי אמרו בירושלמי למה תוקעי׳ בקרנות לומר חשבנו לפניך גועין כבהמה ועוד אמרו שם קומי ריב״ל תוקעי בקרנות רבי יוסי בעי ויתקעון קומוי בחצוצרתא ומהדרי׳ ולא שמע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולי׳ אלמ׳ אין חצוצרות בגבולי׳ כלל ואפי׳ בתעניות והנכון דשמעתי׳ כפשטה בשופרות ממש ובגבולים ולא במקדש כדעת מקצ׳ החכמי׳ ז״ל והטעם שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל כגון בשעת מלחמה דכתב ביה והרעותם בחצוצרות שכן היו אומר שם ברכות של זכרונות ושופרות כדאמר בש״ס לקמן לרבי יהודא שאין אומר זכרונות ושופרות אלא בר״ה וי״ה של יובל ובשנת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר אותה ותוקעי׳ עליה׳ בשופר במקדש וחצוצרות ובגבולי׳ בחצוצרות בלבד להעלות תפלה בתרועה אבל בתענית צרה של עיר א׳ או במדינה א׳ אפי׳ בא״י אין תוקעין אלא בשופרות ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגונו הגאונים ז״ל והא דתנן ומה אילו יתירו׳ על הראשונות שבאלו מתריעי׳ ונועלי׳ את החנויות ולא מני מלתא אמרי׳ בש״ס דלכ״ע איכא מלתא אחריתי והיינו תיבה שאין מוציאין את התיבה לרחוב אלא באחרונות ובענין כ״ד ברכות איפליגו דאיכא מאן דסבר דכ״ד ברכות איתנהו באמצעיות נמי בלא התרעה וכדתניא אין בין אמצעות לז׳ אחרונות אלא שבאלו מתריעי׳ ונועלין את החנויות הא לענין כ״ד ברכות זה וזה שוין ואין בין דוקא הוא ולא שייר מיד ואי משום תיבה ולאו שיורא דמלתא דצנעא קתני דפרהסיא לא קתני אבל ש״ס דדילמא אף כ״ד ברכות אינן אלא באחרונות ותנא ושייר כי היכי דשייר תיבה ורב אשי סבר דלא שייר ואמר מתני׳ נמי דיק׳ דקתני מה אלו יתרו׳ על הראשונים ומה אלו דוקא הוא אלמא לענין כ״ד ברכות זה וזה שוין ואי משום תיבה לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פרקי׳ ולפי גרסא זו קיימא לן כרב אשי דהא מסקנא כותיה אבל ברוב הנסחאות גרסי׳ השתא דאתית להכי כ״ד נמי לאו שיורא דהא תני להו באידך פרק׳ פי׳ כדין ז׳ אחרונות אלמא ליתנהו אלא באחרונות דהכי ניחא טפי סדורא דמתני׳ דמסדר סדר ברכות באידך פרק׳ בהדי תיבה והתרעות שאינן אלא באחרונות וברייתא דקתני אין ביין לאו דוקא ותנא ושייר כדשייר תיבה דלית לן ההוא פירוקא דמילי דפרהסיא לא קתני וכן דעת רבינו הגדול ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ויותר היה נראה לומר דכיון דברייתא קתני אין בין דמשמע בכל דוכתא דוקא בלא שיור ורב אשי דהוא בתרא סבר דהכי הוא ודיקא מתני׳ הכי וליכא אמורא דפליג עליה אלא שקלא וטרא דתלמודא דקא שקיל וטרי כדרך דחיתא דלא נידחי מימרא דרב אשי דאית בהדיא ודיוקא דמתני׳ ומתניתא ומאי דמסדר תנא לכ״ד ברכות באידך פרקא משום דהתם באחרונות מיתאמרן בשלמותא דהיינו בהתרעות ואע״ג דלא איירי התם תנא בהתרעות הא פרישו להו במתני׳ ותנא סמיך אמאי דקתני הכא שבאלו מתריעי׳ ומאי דלא פריש במתני׳ פריש בברייתא וא״כ יהיו כ״ד ברכות אף באמצעיות אבל לא בראשונו׳ לדברי הכל כדאיתא בש״ס מ״מ אין לנו לזוז משיטת רבותי ז״ל.
עברו אלו ולא נענו ממעטי׳ במשא ומתן כו׳. פשוטה היא היחידי׳ חוזרים ומתעני׳ עד שיצא ניסן איכא למידק דהא ודאי כיון שהיחידים מתעני׳ עדיין הזמן ראוי לגשמים ויש לתבואה אחרי׳ ותקוה עד שיצא ניסן (איכ׳ למידק דהא ודאי כיון שהיחידים) וא״כ למה אין הצבור חוזרים ומתעני׳ עד תוך זמן זה עד שיענו כמו שעושין על שאר צרות כדאי׳ בש״ס והנכון כי אע״פ שירדו להם גשמים בניסן וזרעו וקצרו עדיין תועלת ע״י נס עד ניסן כמו שהי׳ בימי יואל אבל מניסן ואילך לא והנכון כי אחר זמן זה ודאי יצאתה זמנה של רביעה כדאי׳ בש״ס לומר שלפי טבע ונוהג שבעולם אינו זמן גשמי׳ וגם בירידתם אין תועל׳ ואבד החריש והזריעה ואין ראוי לחרוש ולזרוע אבל מ״מ ע״י הצלח׳ מן השמי׳ היה אפש׳ שיזרעו עדיין ויהיה להם חריש וקציר וזה עד ניסן וכמו שהיה בימי יואל שירדו להם בניסן גשמים וזרעו וקצרו כדאי׳ בפ״ק וכיון שאין התועלת בא בגשמים אלא ע״י אחר אין לגזור תעניות עליהם על הצבור שלא יעשה להם נס ופיגא דעתייהו דצבורא. אבל מ״מ היחידי׳ מתעני׳ בתוך ביתם בצנע׳ ע״מ שיעשה ואם ח״ו לא יעשה להם אין קפידא בדבר כ״כ ולא פוגא בהכי דעתייהו דצבורא שאין הכל יודעין בדבר ומניסן ואילך שכבר הגיע זמן הקציר אינו ראוי לזריעה כלל ואפי׳ ע״י נס אם לא יהיה נס משונה כבקיעת ים סוף ולפי׳ אין ראוי ליחידי׳ להתענו׳ עוד והו׳ יודע שאין דברים אלו אמורים אלא בא״י או במקו׳ שעונת הגשמים שלהם קודם זמן זה או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים עושי׳ הסדר הזה להתענו׳ היחידי׳ תחלה ואח״כ הצבור י״ג תעניו׳ כמו שאמרנו וכן כתב הרמב״ם ז״ל ופשוט הוא:
3 more comments on this page.
Ritva on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain
Meiri
תענית חלום מתענה אותו בו ביום ואפילו בשבת וכל המתענה בשבת מתוך שאין שם שומע תפלה מתפלל עננו בתחנונים שאחר תפלתו וכן פרשו בתלמוד המערב:
גדולי המפרשים כתבו שתעניות אלו שבין מרחשון לכסלו הואיל ומנהג בעלמא הם ואין קביעותם אצל הכל שדינם כתענית יחידים ואף ש"צ אינה אומרה אלא בשומע תפלה ואע"פ שהכריזו עליהם ואף קריאה בספר תורה לא היתה ראויה אלא שנהגו בכך וכן יש מי שאומר שתענית הקבוע לצבור אף היחיד קובעו ברכה בפני עצמה שכל היחידים דינם כצבור ולא נאמר בשומע תפלה אלא ליחיד שקבל עליו תענית ואין דברים אלו נראים כלל:
המשנה הששית הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים מתחילין ב"ד לגזור ג' תעניות על הצבור ואף אלו אין להם דין תענית צבור אלא אוכלים ושותים משחשיכה ומותרין במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ופי' בגמ' שאין עוברות ומניקות מתענות בו ותעניות אלו היו נקראים תעניות ראשונות עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרים עוד ג' תעניות כדין תעניות צבור ר"ל שאוכלין בהן מבעוד יום ואסורים במלאכה ואע"פ ששביתת מלאכה אינה ענוי מ"מ קבעוה כן להפליג בכונה וסמכוה מן המקרא קדשו צום קראו עצרה מה עצרת וכו' וכן אסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ונועלים את המרחצאות ופי' בגמ' שעוברות ומניקות מתענות בו ומה שהזכירו בה נעילת מרחצאות פי' בגמ' ללמד שלא נאסר בו אלא רחיצה בחמין אבל של צונן מותר ותעניות אלו היו נקראים תעניות אמצעיות:
זהו ענין המשנה וכן הלכה ודינין הבאים עליה בגמרא כך הם:
מדרכן של רבותינו המכובדים כשהיו גוזרין תענית על הצבור בשחרית מתפללים תפלה כתקונה ואין מאריכים בתפלות כל כך אלא עד רביע היום ואח"כ מפשפשין במעשה העיר ומפרישים הרשעים ממעשיהם ומחזירים אותם למוטב והיו מתעסקים בכך עד חצי היום מחצי היום עד הערב היו מחלקים לשני חלקים חצי הראשון שהוא רביעית היום היו קורים בתורה ומפטירים בנביא ופי' הגאונים בקריאה זו שהיתה בברכות וקללות כדי להתבונן שמתוך מעשיהם אירע להם כך והוא שאמרו במסכת מגלה ל"א א' בתעניות בברכות וקללות ומ"מ בתעניות הקבועים כבר קורים בויחל משה וכן פירשו באפטרה זו שהיא בענין תוכחת של נביאים מענין הצרה ויש מי שאומר שבכלן מפטירים בדרשו ורביעית האחרון מתפללים ומבקשים רחמים:
Meiri on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה תיר ער כדמתרגמינן ויקץ מתעיר הס"ד ואח"כ מה"ד אהדורי כו' מדכרי ליה מדכר כזה כו' ובד"ה יחיד כו' ואסור בנעילת כו' כצ"ל:
בד"ה קאתי כו' אין תענית צבור בבבל בפ' מקום כו' עכ"ל ר"ל דעיקר מלתיה דשמואל בפ' מקום שנהגו ומ"ש דאסור בנעילת כו' אתענית ציבור קאי וק"ל:
תוס' בד"ה נים ולא כו' בתוך השינה כו' כצ"ל:
בד"ה דאי מצי מצער כו' ולפרוע היכא דקביל כו' או רביע יום ואפילו לא מצי לצעורי כו' כצ"ל ודו"ק:
Chidushei Halachot on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה נים וכו' אומר רבי נים ולא נים בתוך השינה בתחלת השינה. תיר ולא תיר בסוף השינה כצ"ל:
בא"ד אך לא נראה בע"פ כאן ובע"פ כצ"ל ט"ז ח"ח סי' תר"צ ס"ק ח:
Gilyon HaShas on Taanit 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Taanit, daf 12, Amud Bet, about 489 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 117 words
Opens “נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר. דְּקָרוּ…”
- Segment 233 words
Opens “אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל…”
- Segment 321 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: הָא קָא…”
- Segment 434 words
Opens “אַבָּיֵי וְרָבָא (מְעַיְּילִי כִּי מְ)סָיְימִי אֲפַנְתָּא. מָרִימָר…”
- Segment 539 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם…”
- Segment 633 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:…”
- Segment 745 words
Opens “רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי…”
- Segment 831 words
Opens “וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא…”
- Segment 929 words
Opens “מַתְנִי׳ עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — בֵּית…”
- Segment 1035 words
Opens “עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין…”
- Segment 1140 words
Opens “עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן,…”
- Segment 1243 words
Opens “גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ, אִית בְּהוּ תַּעֲנוּג: רְחִיצָה…”
- Segment 1351 words
Opens “אִי, מָה עֲצֶרֶת מֵאוּרְתָּא — אַף תַּעֲנִית…”
- Segment 1438 words
Opens “הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר אַבָּיֵי: מִצַּפְרָא עַד פַּלְגָא…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Taanit 12b · Segment 8 — “…וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ?…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Taanit 12b · Segment 2 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Taanit 12b · Segment 4 — “…כִּי הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Taanit 12b · Segment 4 — “אַבָּיֵי וְרָבָא (מְעַיְּילִי כִּי מְ)סָיְימִי אֲפַנְתָּא. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא…”
Original text
נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר. דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע אַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרִי לֵיהּ מִדְּכַר.
One is asleep but not fully asleep, awake but not fully awake. This means that if they call him he will answer, but he cannot give a coherent reason. And when we remind him of something that just happened he remembers it.
אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית — אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּעֲנִית צִבּוּר קִיבֵּל עָלָיו. הֵיכִי לֶיעְבַּד? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, לֵימָא הָכִי: לְמָחָר אֱהֵא לְפָנֶיךָ בְּתַעֲנִית יָחִיד.
Rav Kahana said that Rav said: An individual who took a fast upon himself is prohibited to engage in the wearing of shoes on the day of his fast. The reason is that we are concerned that perhaps he took a communal fast upon himself, and wearing shoes is prohibited on communal fast days. The Gemara asks: How should one act, to avoid this problem? Rabba bar Rav Sheila said: Let him recite this formula: Tomorrow I shall be before You in the observance of an individual fast.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: הָא קָא חָזֵינַן רַבָּנַן דִּמְסַיְּימִי מְסָנַיְיהוּ וְאָתוּ לְבֵי תַעֲנִיתָא! אִיקְּפַד וַאֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא מֵיכַל נָמֵי אֲכוּל.
The Gemara relates: The Sages said to Rav Sheshet, who was blind: We see Sages who wear their shoes and go to the study house on a communal fast day. This shows that there is no need to be concerned about this prohibition. Rav Sheshet became angry and said to them: Perhaps they even ate, if you saw them treating the fast lightly.
אַבָּיֵי וְרָבָא (מְעַיְּילִי כִּי מְ)סָיְימִי אֲפַנְתָּא. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא מְחַלְּפִי דְּיַמִּינָא לִשְׂמָאלָא וְדִשְׂמָאלָא לְיַמִּינָא. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי נָפְקִי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ, סָבְרִי כִּי הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד.
The Gemara further relates: Abaye and Rava would enter the synagogue while wearing sandals on the leather [ apanta ] of their shoes, i.e., they would wear their shoes upside down. Mareimar and Mar Zutra would switch the right shoe for the left and the left for the right. By contrast, the Sages of the school of Rav Ashi would go out wearing shoes in their usual manner. They hold in accordance with that which Shmuel said: The only completely stringent communal fast in Babylonia is the Ninth of Av alone. Therefore, in Babylonia there is no need to be concerned that one might have taken a communal fast upon himself.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: וְכִי נֶדֶר קַבֵּל עֲלֵיהּ, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מְשַׁלֵּם? לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ. אִי מָצֵי — מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, אִי לָא מָצֵי — לָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara discusses another topic related to fasts. Rav Yehuda said that Rav said: A person may borrow his fast and repay, i.e., if one is unable to fast on the specific day he intended to fast, he may annul his fast for that day and fast on another day instead. Rav Yehuda related: When I said this halakha before Shmuel, he said to me: And did he take a vow upon himself, which would mean that it is not possible for him not to repay it? He took upon himself to cause himself discomfort on that day. If he is able, he must cause himself discomfort; if he is unable, he does not need to cause himself discomfort, in which case he need not repay the fast.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: פְּשִׁיטָא! לֹא יְהֵא אֶלָּא נֶדֶר. נֶדֶר — מִי לָא מָצֵי בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי וּמֵיזַל לִמְחַר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא.
Some say a different version of this discussion. Rav Yehuda said that Rav said: One may borrow his fast and repay. When I said this halakha before Shmuel, he said to me: This is obvious. Let it be considered only a vow; even so, is he not required to repay a vow on the next day or on another day? Since a commitment to fast is a type of vow, he is obligated to repay it at some point in time.
רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אַסִּי. עֲבַדוּ לֵיהּ עִגְלָא תִּילְתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לְהוּ: בְּתַעֲנִיתָא יָתֵיבְנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְלוֹזֵיף מָר וְלִיפְרַע, לָא סָבַר מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ? אֲמַר לְהוּ: תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא.
The Gemara relates: Rav Yehoshua, son of Rav Idi, happened to visit the house of Rav Asi. They prepared a third-born calf, whose meat is high quality, for him. They said to him: Let the Master taste something. He said to them: I am sitting in the observance of a fast and may not eat. They said to him: And let the Master borrow and repay the fast. Doesn’t the Master hold in accordance with this halakha that Rav Yehuda said that Rav said: A person may borrow his fast and repay? Rav Yehoshua, son of Rav Idi, said to them: It is a fast for a dream. He was fasting to rectify the negative effects of a bad dream he had experienced the night before.
וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבוֹ בַּיּוֹם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִיתֵּיב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתָא.
The Gemara explains the relevance of this last comment. And Rabba bar Meḥasseya said that Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: A fast is effective to neutralize a bad dream like fire is effective for burning chaff. Rav Ḥisda said: The fast is effective specifically on that day that one dreamed. And Rav Yosef said: And one suffering from a bad dream is permitted to fast even on Shabbat. The Gemara asks: What is the remedy for one who has denigrated Shabbat by fasting? Let him sit in observance of another fast, on another day, to atone for his fast on Shabbat.
מַתְנִי׳ עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ — בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַצִּבּוּר. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְנוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת.
MISHNA: If these three regular fasts have passed and they have not been answered with rain, the court decrees three other fasts upon the community. These are severe fasts, in which one may eat and drink only while it is still day, before the beginning of the night of the fast, and on the day of the fast itself they are prohibited to engage in the performance of work, in bathing, in smearing with oil, in wearing shoes, and in marital relations; and they lock the bathhouses so that no one should come to bathe on that day.
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עֲלֵיהֶן עוֹד שֶׁבַע שֶׁהֵן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר. הֲרֵי אֵלּוּ יְתֵרוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין, וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בַּשֵּׁנִי מַטִּין עִם חֲשֵׁיכָה, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
If these three fasts have passed and they still have not been answered, the court decrees on them another seven fasts, which are a total of thirteen fasts, upon the community, not including the first three fasts observed by individuals. These seven fast days are more severe than the first ones, as on these days, in addition to all the earlier stringencies, they sound the alarm, as will be explained in the Gemara, and they lock the stores. Although shops must remained closed most of the time on these days, on Monday they open them a little at nightfall to allow people to purchase food for breaking their fast, and on Thursday they are permitted to open the stores all day in deference to Shabbat, so that people may purchase food for the sacred day.
עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין, וּבִשְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְּחִידִים חוֹזְרִין וּמִתְעַנִּין עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן. יָצָא נִיסָן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים — סִימַן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם וְגוֹ׳״.
If these fasts have passed and they have not been answered the court does not decree additional fasts, but the entire community observes the customs of mourning. They decrease their engagement in business transactions, in building and planting, in betrothals and marriages, and in greetings between each person and his fellow, like people who have been rebuked by God. The individuals, i.e., Torah scholars, resume fasting every Monday and Thursday until the month of Nisan ends. After this date they no longer pray for rain, since if Nisan has ended and rains subsequently fall, they are a sign of a curse, as it is stated: “Is not the wheat harvest today? I will call to the Lord that He may send thunder and rain, and you will know and see that your wickedness is great” (I Samuel 12:17). The wheat harvest is around the time of Shavuot , well after Nisan.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ, אִית בְּהוּ תַּעֲנוּג: רְחִיצָה וְסִיכָה וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, אֲבָל מְלָאכָה — צַעַר הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר קְרָא: ״קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים״, כַּעֲצֶרֶת, מָה עֲצֶרֶת אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה — אַף תַּעֲנִית אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.
GEMARA: The Gemara discusses the activities that are prohibited on a communal fast day: Granted, all of the other actions are prohibited, as they provide pleasure, namely, bathing, smearing, and marital relations. However, working is a cause of suffering. Why was it decreed that one must refrain from working? Rav Ḥisda said that Rav Yirmeya bar Abba said as that the verse states: “Sanctify a fast, call a solemn assembly, gather the elders” (Joel 1:14), this indicates that a fast day is like a day of assembly. Just as on a day of assembly, i.e., a Festival, it is prohibited to engage in working, so too, on a fast it is prohibited to engage in working.
אִי, מָה עֲצֶרֶת מֵאוּרְתָּא — אַף תַּעֲנִית נָמֵי מֵאוּרְתָּא! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אָמַר קְרָא: ״אִסְפוּ זְקֵנִים״, דּוּמְיָא דַּאֲסִיפַת זְקֵנִים, מָה אֲסִיפַת זְקֵנִים בַּיּוֹם — אַף צוֹם נָמֵי בַּיּוֹם. וְאֵימָא מִטִּיהֲרָא? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר: מִצַּפְרָא כִּינּוּפְיָא.
The Gemara asks: If so, one could say: Just as on a day of assembly it is prohibited to work from the previous evening, so too, on a fast it should be prohibited to work from the evening. Rabbi Zeira said: This was explained to me by Rabbi Yirmeya bar Abba himself: The verse states: “Sanctify a fast, call a solemn assembly, gather the elders,” indicating that a fast is similar to a gathering of elders: Just as the gathering of elders is performed by day, so too, the time for a fast is also by day. The Gemara asks: But if so, one can say that the fast should begin from noon. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: This supports the opinion of Rav Huna, who said: The public gathering on fast days occurs in the hours of the morning.
הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר אַבָּיֵי: מִצַּפְרָא עַד פַּלְגָא דְיוֹמָא מְעַיְּינִינַן בְּמִילֵּי דְמָתָא. מִכָּאן וְאֵילָךְ, רִבְעָא דְיוֹמָא קָרֵינַן בְּסִפְרָא וְאַפְטַרְתָּא, מִכָּאן וְאֵילָךְ בָּעֵינַן רַחֲמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקוּמוּ עַל עׇמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה׳ אֱלֹהֵיהֶם״.
The Gemara asks: How do they act on a fast day? Abaye said: From the morning until the middle of the day they examine the affairs of the town by checking if there are any deficiencies or corruptions in the city, moral or otherwise, and attempt to fix them, as these problems may have been the cause of the Divine punishment. From this point forward, for a quarter of the day they read a portion from the Torah and a portion from the Prophets [ haftara ]. From this point forward, they pray and petition for mercy, as it is stated: “And they stood up in their place and they read in the book of the Torah of the Lord their God a fourth part of the day; and another fourth part they confessed, and prostrated themselves before the Lord their God” (Nehemiah 9:3).