Talmud Builders

    Commentary page

    Taanit 11a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Taanit 11a

    Taanit 11a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 547 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דיתיב בארבא שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא:

    מאוונא לאוונא מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש:

    כל פרסה ופרסה אכל ריפתא קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו:

    מיתה משונה מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו:

    בשכר שמצער עצמו כשישראל בצער:

    אסור לשמש מטתו בשני רעבון דצריך אדם לנהוג צער בעצמו:

    חסוכי בנים חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה:

    שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו:

    אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה:

    Tosafot on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    והמרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות.

    אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. חייב אדם לצער עצמו עם הצבור שבזמן שפורש עצמו מן הצבור ב' מלאכי השרת המלוין אותו מניחין ידיו על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ישראל. אלא מיבעי ליה לצעורי עם הצבור שכן מצינו במרע"ה שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים וגו'. וכי לא היה לו כר או כסת לישב בה אלא רצה להצטער בצער צבור.

    ושמא תאמר מי מעיד בו אבני ביתו. שנאמר כי אבן מקיר תזעק. ומלאכים השומרים אותו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'.

    כתיב אל אמונה ואין עול כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה"ב אפילו בעבירה קלה כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז וכשם שמשלמין שכר טוב בעוה"ב לצדיקים [אפי' על מצוה קלה] כך משלמין שכר טוב לרשעים אפילו על מצוה קלה בעוה"ז.

    בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו. אומרים לו עשית במקום פלוני והוא אומר הן. אומרים לו חתום. וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנא' למען תצדק בדברך וגו':

    אמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא סבר לה כר' אלעזר הקפר בר' [דאמר] בשביל שציער עצמו מן היין קראו הכתוב חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש המצער עצמו מכל מאכל ומשתה לא כ"ש. ומפני מה כתיב בו קדוש יהיה משום (דמרבי) [דמדכי] נפשיה מטומאה. ור' אלעזר פליג עליה דאמר המצטער עצמו לשם שמים כגון הנזיר וכיוצא בו [נקרא] קדוש כדכתי' קדוש יהיה.

    Rabbeinu Chananel on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    תאנ׳‎ חשוכי בני׳‎ משמשי׳‎ מטותיה׳‎ בשני רעבון פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳‎ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳‎ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳‎ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

    תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. פיר׳‎ אע״פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳‎ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳‎ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

    Ritva on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain

    Meiri

    אף בשני רעבון ראוי לו לאדם שלא ישביע עצמו הכונה שלא ישכח הרעב שבבית חבריו ויגרום לו זה להקשות ערפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו וכן לא יהא נוהג עדונין בעצמו ולא ישמש מטתו בשני רעבון ופי' בתלמוד המערב שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה ואע"פ שיוכבד נולדה בין החומות בזמן הרעב מ"מ בזמן ירידתם למצרים לא היה רעב לארץ כנען ומ"מ מותר לשמש למי שצריך לכך מדרך קיום המין מי שאין לו בנים והוא שאמרו חשוכי בנים משמשים וכו' ובתלמוד המערב הביאוה מדכתיב בחסר ובכפן גלמוד אם ראית חסרון וכפן בעולם עשה אשתך גלמודה תני תאבי בנים משמשים וכו' ובלבד ביום שטבלו ונראה לי מפני שהם סוברים שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ועוד אמרו שם בתוך מ' יום ששמש משה בהר כלומר אפילו הוא פורש בקדשה כמשה אם הוא מחשוכי בנים רשאי:

    כל המתמיד לישב בתעניות יותר מדאי אם הוא צריך לכך מדרך רפואת הנפש ואע"פ שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו במגנות עד שהוא צריך לכך מ"מ יפה הוא עושה אלא שלא נקרא בזה לא קדוש ולא חסיד ואם נוהג בכך שלא לצורך רפואת הנפש אלא דרך יראת שמים וכונת נטיה אל קצה אחרון כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד שהרי כל כונתו לשות י"י נגדו תמיד ולבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך:

    Meiri on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה כל פרסה כו' דבעל בשר הוה כו' ובד"ה הצדיק אבד כו' הוא מת כי מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא כו' ובד"ה ה"ג אבריו של כו' ואתם עדי לשון רבים נאם ה' ובד"ה לשמואל כו' צדיקי אי אכלי כו' מי סני להו כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה אסור לאדם כו' לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא כו' עכ"ל ובהכי יתיישב דהא יוסף חשוכי בנים הוה שלא קיים עדיין פריה ורביה אלא ממדת חסידות עשה כן וגמר כן לכל הפחות במדת חסידות לאינן חשוכי בנים ועי"ל דיוסף עדיין לא היה מצווה על פריה ורביה קודם מתן תורה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא נראה לי בס"ד הטעם דאכיל בכל פרסא חדא רפתא, דאיתא בפסחים (פסחים פט:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריכו רפתא בהדי הדדי אדאכיל רב הונא חדא אכיל רב פפא ארבע אמר לו פלג לי אמר לו קבילתון וכו' עיין שם. נמצא אכילתו היתה מרובה על שאר אדם ארבעה פעמים וכאן קאמר 'הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן' ולא פרשו לנו שיעור אכילה בשני רעבון כמה הוא? אך נראה מסברא שהוא רביע אכילתו הנהוגה רמז לדבר רָעָב בהפוך אתוון רֶבַע, רוצה לומר בשנת רעב יאכל רבע מדתו ולכן רב פפא מה שהיו אוכלים בני אדם בדרך חדא רפתא בארבע פרסאות הוא היה אוכל ארבע רפתא בארבע פרסאות.

    כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דכאן איירי ביש לו יכולת לאכול לשבעה והוא מרעיב עצמו בידים כדי להשתתף בצרת ציבור דהא לא אמר 'כָּל הָרָעֵב בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן' אלא אמר 'כָּל הַמַּרְעִיב' נמצא עושה שינוי בהנאת גופו בידים שאין הזמן מכריחו לכך בשביל לשתף עצמו בצרת אחרים לכן מדה כנגד מדה יצילהו הקב"ה משינוי מיתה שאין הטבע מכריחה. והא דיליף מן (איוב ה, כ) 'בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת' אף על גב דקרא מות סתמא קאמר, מוכרח לפרשו על מיתה משונה דהא החוש מעיד שברעב מתים מיתה טבעית. ונראה לי מ"ם ראשנה של מִמָּוֶת היא ראשי תיבות מְשֻׁנָּה.

    אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נ) "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". עיין בתוספות שהקשו מן יוכבד עיין שם. ואפשר דיוסף הצדיק ע"ה היה לו בנות שנולדו עם מנשה ואפרים תאומות כאשר נולדו עם שאר שבטים וכמו דבשבטים לא נתפרשו בתורה הבנות שנולדו עמהם כן הכא גבי מנשה ואפרים, אמנם זה הוא לחד מאן דאמר דוקא.

    אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נראה לי בס"ד הטעם כי רוב בני אדם באותו זמן אין משמשים כי מחמת רעבון בטלה תאות המשגל מהם לכך צריך לשתף עצמו בצער רוב ציבור. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא מִיטְרָא, בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, וכן אמרו נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה וְנֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בִּגְשָׁמִים, נמצא עצירת גשמים הוא ענין ביטול תשמיש איש עם אשתו ולהיות כי על הרוב הרעב בא מכת עצירת גשמים לכן כמו שהארץ אין לה תשמיש עם בעלה שהוא המטר כן האדם ראוי שיתנהג עם אשתו כן. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, דידוע התשמיש מכונה בשם אכילה דכתיב (משלי ל, כ) 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ' וכן אמרו על פסוק (בראשית לט, ו) 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל', ולכן כיון דנתמעטה אכילת לחם העקרי בשני רעבון ראוי שגם אכילה זו דתשמיש תתמעט. וראיתי דאיכא פלוגתא בספרי האחרונים דיש אומרים דין זה אינו נוהג אלא רק בשני רעבון ויש אומרים דנוהג גם בשאר צרה שלא תבא, וכעת אין פנאי לדבר בזה.

    בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד דמניחין יְדֵיהֶן שהם ימין ושמאל שהם חסד וגבורה לרמוז ראוי שיהיה זה מקולל בכך אפילו על פי מדת החסד על שהוא הלך באכזריות לב שלא שיתף עצמו בצער ציבור! ומה שמניחין עַל רֹאשׁוֹ רמז כי ישראל אף על פי שהם גופים מוחלקין עם כל זה שרשן למעלה הוא אחד כי כל דבר שבקדושה הוא באחדות והראש רומז על השורש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ' רוצה לומר בשרשו, ולכן זה שלא הביט בשרש של ישראל הרומז בראש שבזה ראוי שלא יפרוש מן הצבור לכן יקולל בדברים אלו. אי נמי מניחין הידים על ראשו, לרמז על ראש תואר אדם שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מתחיל באלף שהוא מספר אחד וזה פירש ולא ראה כי ישראל הם 'גּוֹי אֶחָד' (דברי הימים א' יז, כא) ואין ראוי שיפרוש אדם מן הצבור. אי נמי ידוע שכבוד השכינה שורה על ראש האדם כמו שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יראה אדם שכינה למעלה מראשו, וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה כביכול ואם כן זה שפירש מן הציבור לא אכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו ולכך מניחין ידיהם על ראשו ואומרים כן וגם כונתם לומר נסתלקה שכינה מעל ראשו ולכן מניחין ידיהן שם כי המקום ריקן הוא מכבוד השכינה שנסעה משם.

    וְאוֹמְרִים פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר. הא דהוצרכו להזכיר שמו, כי ידוע אותיות השם של האדם הם צינורות השפע שלו כמו שכתב ערבי נחל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' וכאן רוצים להריק בצינורות שלו קללה זו תחת הברכה. גם מזכירין השם שלו כדי לכלול גם את הנפש שהשם של האדם מורה על הנפש גם כן כנודע. ומה שאומרים אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר לאו על תשועתם מצרה זו דהא פשיטא היא כי (משלי כז, יח) 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ' אך הכונה על נחמת ציבור בטובה אחרת דלא שייכה לאותו הצער.

    בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. נראה לי בס"ד הכונה דהציבור ביום צרה עבדי תרתי, חדא דאחר תפלה לא ילכו תיכף לבתיהם אלא ישארו בבית הכנסת לומר תהלים וסליחות, והב' שישארו כל היום ההוא בתענית, וזה לא עביד לא הא ולא הא כי אומר אֵלֵךְ לְבֵיתִי ולא אתעכב עמהם בבית הכנסת בשביל לימוד תהלים וסליחות וגם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה ולא אתענה עמהם, וראשי תיבות שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי 'ענש' רוצה לומר ענש יענש בדברים אלו.

    וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. נראה לי בס"ד אַבְנֵי בֵּיתוֹ הם יצר הרע וגונדא דיליה כי היצר הרע נקרא אבן דכתיב (יחזקאל לו, כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן' וזה קאי על היצר הרע הבא מכח התולדה שהוא מזוהמת הנחש. וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ קאי על יצר הרע וגונדא דיליה הבאים מן הקליפה שלמעלה לכך כינה אותם בשם קורות, שהקורה היא למעלה מן הבית. גם עוד 'קורות' בהפוך אתוון 'רקות' שהוא לשון חסרון כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מא, ג) 'וְדַקּוֹת בָּשָׂר' כל רקות שבמקרא חסרון בשר עיין שם, ואלו חסרים כל טוב.

    5 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Taanit 11a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Taanit, daf 11, Amud Aleph, about 547 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “דְּיָתֵיב בְּאַרְבָּא. אִי נָמֵי, דְּקָאָזֵיל מֵאַוּוֹנָא לְאַוּוֹנָא.…”

    2. Segment 212 words

      Opens “רַב פָּפָּא — כׇּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכֵיל…”

    3. Segment 333 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמַּרְעִיב…”

    4. Segment 425 words

      Opens “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ…”

    5. Segment 531 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ…”

    6. Segment 654 words

      Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל…”

    7. Segment 733 words

      Opens “עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים,…”

    8. Segment 859 words

      Opens “אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ…”

    9. Segment 942 words

      Opens “וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי…”

    10. Segment 1027 words

      Opens “רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״. ״אֵל אֱמוּנָה״, כְּשֵׁם…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “״וְאֵין עָוֶל״, כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִין שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם…”

    13. Segment 1352 words

      Opens “״צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא״, אָמְרוּ: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל…”

    14. Segment 1436 words

      Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא.…”

    15. Segment 1525 words

      Opens “וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָדוֹשׁ…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “וְלִשְׁמוּאֵל, הָא אִיקְּרִי קָדוֹשׁ! הָהוּא, אַגִּידּוּל פֶּרַע…”

    18. Segment 1812 words

      Opens “וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Taanit 11a · Segment 14 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי…

    Original text

    דְּיָתֵיב בְּאַרְבָּא. אִי נָמֵי, דְּקָאָזֵיל מֵאַוּוֹנָא לְאַוּוֹנָא.

    is in a case where he is sitting in a boat. The traveler must be concerned about his food supply, but he need not worry that the jostling of the road might force him to exert himself, which has a tendency to cause digestive problems. Alternatively, the practical difference is in a case where he is traveling from station [ avna ] to station. Here the exertion of the road might cause digestive problems, but one need not be concerned about running out of food, as he can resupply along the way.

    רַב פָּפָּא — כׇּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכֵיל חֲדָא רִיפְתָּא. קָסָבַר, מִשּׁוּם מַעְיָינָא.

    The Gemara relates that when Rav Pappa traveled, along each and every parasang he would eat one loaf of bread. Rav Pappa did so because he maintained that the prohibition was due to the bowels, and as he was healthy he was not concerned that travel by road would irritate his digestion.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, — נִיצָּל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת״. ״מֵרָעָב״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בִּשְׂכַר שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן — נִיצּוֹל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה.

    Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who has food for himself but nevertheless starves himself in years of famine will be saved from an unusual death, as it is stated: “In famine, He will redeem you from death” (Job 5:20). This is derived from the precise wording of the verse. According to its straightforward meaning, instead of “in famine,” it should have said: From famine, as one is delivered from famine. Rather, this is what the verse is saying: As a reward for starving himself in years of famine, Job will be saved from an unusual death.

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״. תָּנָא: חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן.

    Similarly, Reish Lakish said: It is prohibited for a person to have conjugal relations in years of famine, so that children not be born during these difficult years. As it is stated: “And to Joseph were born two sons before the year of famine came” (Genesis 41:50). It was taught in a baraita : Nevertheless, those without children may have marital relations in years of famine, as they must strive to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

    Likewise, the Sages taught in a baraita : When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community.

    תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״.

    A similar idea is taught in another baraita : When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14).

    עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״.

    The baraita comments: Up to this point is the attribute of middling people, who merely exclude themselves from the suffering of the community. However, with regard to the attribute of wicked people, what is written about those who hope for more of these days? “Come, I will fetch wine, and we will fill ourselves with strong drink; and tomorrow shall be as this day, and much more abundant” (Isaiah 56:12). And what is written afterward? “The righteous perishes, and no man lays it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come” (Isaiah 57:1). This verse teaches that righteous people suffer early death to prevent them from witnessing the harm that will befall these evil people.

    אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

    The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.

    וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״.

    The baraita further states: And lest a person say, I have acted in secret; who will testify against me on the Day of Judgment? The tanna explains that the stones of a person’s house and the beams of a person’s house will testify against him, as it is stated: “For a stone shall cry out from the wall, and a beam out of the timber shall answer it” (Habakkuk 2:11). In the school of Rabbi Sheila they say: The two ministering angels who accompany a person will testify against him, as it is stated: “For He will give His angels charge over you, to keep you in all your ways” (Psalms 91:11).

    רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳״.

    Rabbi Ḥidka said: A person’s soul will testify against him, as it is stated: “Keep the doors of your mouth from her who lies in your bosom” (Micah 7:5). And some say: A man’s limbs will testify against him, as it is stated: “You are My witnesses, says the Lord” (Isaiah 43:10).

    ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״. ״אֵל אֱמוּנָה״, כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.

    The baraita cites another verse that deals with judgment. “A God of faithfulness and without iniquity, He is just and righteous” (Deuteronomy 32:4). The baraita interprets “a God of faithfulness” to mean that just as punishment is exacted from the wicked in the World-to-Come even for a light transgression that they commit, so too, punishment is exacted from the righteous in this world for a light transgression that they commit. The righteous suffer their punishment in this world to purify them so they can enjoy the World-to-Come.

    ״וְאֵין עָוֶל״, כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִין שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ מְשַׁלְּמִין שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.

    The baraita turns to the second section of the verse: “And without iniquity.” This teaches that just as reward is paid to the righteous in the World-to-Come even for a minor mitzva that they fulfill, so too, reward is paid to the wicked in this world for even a minor mitzva that they fulfill, to give the wicked all the reward they deserve for the performance of mitzvot in this world, and deprive them of any share in the World-to-Come.

    ״צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא״, אָמְרוּ: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ כׇּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן, וְאוֹמְרִים לוֹ: חֲתוֹם! וְחוֹתֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר לָהֶם: יָפֶה דַּנְתּוּנִי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ״.

    With regard to the third section of the verse: “He is just and righteous,” the Sages said: At the hour of a person’s departure to his eternal home, all his deeds are enumerated before him and are rendered visible to him once again, and the deeds themselves say to him: You did such and such, in such and such a place, on such and such a day, and he says: Yes, that is exactly what happened. And they say to him: Sign a statement that this is correct, and he signs it, as it is stated: “He makes the hand of every man sign” (Job 37:7). And not only that, but after one has been shown all his deeds, he justifies the judgment upon himself, and says to them: You have judged me well. This response serves to fulfill that which is stated: “That You may be justified when You speak and be right when You judge” (Psalms 51:6).

    אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

    § The Gemara returns to the primary topic of the tractate, the issue of fasts. Shmuel said: Whoever sits in observance of a fast is called a sinner, as it is inappropriate to take unnecessary suffering upon oneself. The Gemara comments: Shmuel holds in accordance with the opinion of the following tanna , as it is taught in a baraita : Rabbi Elazar HaKappar the Great says: What is the meaning when the verse states, with regard to a nazirite: “And he will atone for him for that he sinned by the soul [ nefesh ]” (Numbers 6:11). But with what soul did this nazirite sin? Rather, the nazirite sinned by the distress he caused himself when he abstained from wine, in accordance with the terms of his vow.

    וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן — נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר וְדָבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

    And are these matters not inferred a fortiori ? And if this nazirite, who distressed himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner and requires atonement, then with regard to one who distresses himself by abstaining from each and every matter of food and drink when he fasts, all the more so should he be considered a sinner.

    רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״. וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִדָּבָר אֶחָד — נִקְרָא קָדוֹשׁ, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

    Conversely, Rabbi Elazar says: One who accepts a fast upon himself is called sacred, as it is stated with regard to the nazirite: “He shall be sacred, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). Here too, one can apply an a fortiori inference: And if this nazirite, who distressed himself by abstaining from only one matter, wine, is nevertheless called sacred, then with regard to one who distresses himself by abstaining from every matter, all the more so should he be considered sacred.

    וְלִשְׁמוּאֵל, הָא אִיקְּרִי קָדוֹשׁ! הָהוּא, אַגִּידּוּל פֶּרַע קָאֵי. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא נִקְרָא חוֹטֵא! הָהוּא דְּסַאֵיב נַפְשֵׁיהּ.

    The Gemara asks: And according to the opinion of Shmuel, the nazirite is indeed called sacred, as stated by Rabbi Elazar. The Gemara answers: That verse is referring to the sanctity of the growth of the locks, as the nazirite’s hair does possess an element of sanctity, but it does not refer to the nazirite himself. The Gemara reverses the question: And according to the opinion of Rabbi Elazar, the nazirite is called a sinner. The Gemara answers: That verse refers specifically to a nazirite who rendered himself ritually impure by coming into contact with a dead body, an act that is prohibited for him. This particular nazirite must bring an offering to atone “for that he sinned by the soul.”

    וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם עַצְמוֹ

    The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that fasting is a virtuous act? But didn’t Rabbi Elazar say: A person should always consider himself