Sukkah 47a

Take [the opinion] of R Yohanan in your hand - for he says [that] we do not make the blessing for sitting in the Sukkah.

I learned from my teachers that they came from grazing their animals, and they did not sit in the Sukkah on any of the days of the holiday.

Know for one says [the blessing for] "time" [that is, the shehecheyanu] on it [the eighth day] because [the eighth day] is a festival in and of itself.

For look, it is distinct from the remaining days [of Sukkot].

In three ways We do not sit in the Sukkah, we do not take the lulav, and we do not make the water libation, as we learned in a Mishnah (above on page 42b): "Sukkah and the water libation, seven [days]."

And for R Yehuda also - who disagrees regarding the libation and says [that it is made] all eight [days]. See, [however,] that [the eighth day] is distinct in the [other] two ways.

That is distinct from the day before the eighth [day] is distinct from the day before it. The seventh [day] is only distinct from the first day [of the festival].

גמירי דמאפר קאתו באין מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ואע"ג דאמרי' סוכת רועים לא היה להם:

הכא כתיב כמשפט בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם ואין זה כענין האחרים דרב פפא דאמר בכולהו כתיב פרים ובהאי כתיב פר דקאי אשמיני וכן אההיא דר"נ בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי דכתיב ביה כמשפטם לפי שהוא סוף הרגל וגמר החג כתב רחמנא כמשפטם לומר לך זהו משפטם של ששה ואין שמיני הבא אחריו כמשפט זה לומר לך כמשפטם:

שיר פירש בקונט' לא פי' מהו שיר של שמיני ובמסכת סופרים משמע שהיו אומרים בבית הכנסת למנצח על השמינית ושמא כמו כן היו אומרים הלוים בבית המקדש וכן משמע בירושלמי:

לינה ללון לילה של מוצאי י"ט ראשון דגמרינן מפסח דכתיב (דברים ט״ז:ז׳) ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד דביום טוב חייב בראיית פנים בעזרה אלא לבוקרו של מוצאי י"ט קאמר והא לא קשיא ליה לינה כל שבעה מי איכא דפשיטא ליה דאיכא דמי שלא הביא חגיגה יום ראשון והביא באחד הימים צריך ללון לילה שאחריו אבל אזמן קשיא ליה דלא אסיק אדעתיה אם לא אמרו בראשונה שיאמרו בשני ועוד משום כוס וא"ת ותיפוק ליה משום דטעון לינה משום שלמי שמחה דאיכא כל שמנה דתנן (לעיל סוכה דף מב:) ההלל והשמחה כל שמנה ואפי' בשאר ימות השנה אם הביא קרבן טעון לינת לילה כדתני' בספרי (פרשת ראה) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה כלומר כל הזבחים דומיא דפסח אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות ועצים ולבונה שנאמר ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך [ובפסח] שני פליגי תנאי בשמעתין ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צה: ושם) ובספרי מפרש טעמא דמ"ד טעון לינה דהרי הוא כעצים ולבונה וי"ל דמשכחת דלא מייתי קרבן ביום שבא לירושלים כגון דשלח שלמיו מאתמול דנאכלין לשני ימים ועוד דבפ"ק דחגיגה (דף ח. ושם) תניא ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואמרי' בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף עא.) אפי' בכסות נקיה ויין ישן ובענין אחר לא משכחת לה שמחת שמנה כשחל יום ראשון להיות בשבת משום דבעינן זביחה בשעת שמחה וכי האי גוונא אשכחן בירושלמי בפרק שני דביכורים דתנן וטעונין לינה א"ר יונתן בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן ובפ' דם חטאת (זבחים דף צז. ושם) משמע קצת דטעונין לינה כל שבעת ימי הפסח שכולן חשובין כלילה אחת גבי הא דתנן ר"ט אומר אם בישל בכלי מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמרא מ"ט דר"ט א"ר יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן כולן בקר אחד ואע"ג דלא קיימא מסקנא הכי דפריך עלה וכי אין פיגול ברגל וכי אין נותר ברגל מ"מ לענין לינה יתכן דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שאחר הרגל ישוב לביתו וניחא השתא דשמיני עצרת וביכורים דטעונין לינה מיתרבו מדכתיב ופנית ולחג הסוכות בעינן היקישא מחג המצות ולא מיתרבי מדכתיב ופנית כדאמרינן פ"ק דר"ה (דף ה. ושם) למאי הלכתא כתב רחמנא לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה דאי משום דכתיב ופנית הוה אמינא לילה אחד ואתיא היקישא לאשמועינן דאסור לצאת מירושלים כל ז' ימי החג שכל הרגל חשוב בקר אחד כחג המצות וניחא נמי הא דקאמרי' הכא שכשם ששבעת ימי החג טעון לינה:

ובתר הכי פסקינן והלכתא מיתב יתבינן כולי יומא בסוכה ברוכי לא מברכינן לישב בסוכה כשאר הימים.

א"ר יוחנן אומרים שהחיינו בשמיני של חג שהרי חלוק משאר הימים בג' דברים כי בשבעת ימי החג חייב לישב בסוכה ולנטילת לולב ולניסוך המים מה שאין כן בשמיני לפיכך רגל אחר חשוב וצריך לומר בו זמן. ואין אומרים זמן ביום ז' של פסח ואם תאמר גם שביעי של פסח חלוק באכילת מצה שביום שביעי אין חובה עליו לאכול מצה התם בפסח כל שבעה אין עליו חובה זולתי לילה הראשון ויום שביעי מיום ששי אינו חלוק מיום הראשון חלוק והוא לפני פניו אבל בסוכה ח' חלוק מיום ז' שהוא לפניו דבז' חייב ובח' אינו חייב. לימא הא מתניתא מסייעא לר' יוחנן דתניא הפרים והאילים והכבשים מעכבים כו' עד אמר להן שמיני רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת [ימי] החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה מאי ברכה דקתני לאו זמן ש"מ דאומרין זמן בשמיני של חג ודחינן לא מאי ברכה דקתני הזכרה בבהמ"ז ובתפלה.

איכא דאמרי ברוכי כ״ע לא פליגי דלא מברכינן בסוכ׳‎ בשמיני לדידן כי פליגי במיתב רב סבר מיתב מיהא יתבינן ורבי יוחנן סבר מיתב נמי לא יתבינן. תמיהא מלתא לר׳‎ יוחנן היכי אפשר דלא יתבינן בסוכה בח׳‎ דכיון דספק ז׳‎ הו״ל ספיקא דאוריתא ולחומרא. י״ל דכי לא ידעי בקביעא דירחא אה״נ דלכ״ע מיתב יתבינן כי פליגי בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולא עבדינן תרי יומי אלא משום מנהג אבותינו וסבר רבי יוחנן שאע״פ שאבותינו דלא ידעי בקביעא דירחא יתבי בסוכה בח׳‎ מספיקא אנן לא אזלינן במנהג דידהו בהא כי היכי דלא לזלזלו בח׳‎ שהוא י״ט מן התורה לדון אותו כז׳‎ שהוא חול ויהיו מקילין בקדושתו ורב סבר דכיון דבלא ברכה יתבינן בה הא מינכרא מלתא שאינה ז׳‎ ממש אלא ספק ולא יזלזלו בקדושתו וזה סיוע לרבינו אלפסי ז״ל שכתב דטעמא דלא מברכין בשמיני בסוכה משום דאתו לזלזולי בח׳‎ ויש שהקשו עליו למה לי מהאי טעמא ת״ל דהא כתב איהו ז״ל גבי ערלה כבושה והכי נמי סברי רובא דרבוותא ז״ל דכל ספק מצוה דאורייתא דברכה דידה דרבנן חזר ועושה המצוה מספק דהוי ספיקא דאורייתא ואינו חוזר ומברך דהוי ספק ברכה דרבנן וכדאמרינן בברכות בספק קרא ק״ש וספק קרא אמת ויציב דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר וברכת סוכה דרבנן בח׳‎ שהוא ספק אין לו לחזור ולברך לאו מלתא היא שא״כ היאך אנו מברכין ומקדשין ביום שני שהוא ס׳‎ אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספקות שהחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כיום ראשון שאם לא נברך ונקדש בו יזלזלו בקדושתו לפיכך אמר הרי״ף דכיון שכל עיקר לא חייבונו חכמים לברך על ספק יום שני יותר משאר ספקות אלא כדי שלא יזלזלו בקדושתו כדאיתא בפרק במה מדליקין לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות שאין לברך בו כדי שלא יזלזלו ביום שמיני דאדרבה אם אנו מברכין בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי יזלזלו בקדושתו לדונו כשביעי שהוא חול ויש שהקשה עליו דהא יום ב׳‎ דפסח ודאי שהוא חול ואע״פ שאנו עושין אותו ספק יום ראשון שהוא קדוש ולא חיישינן שמא יזלזלו בקדושתו בשני גמור ולא דמי כלל דהכא שהוא ח׳‎ בודאי וקדוש מדאורייתא וברכה של סוכה אינה מדין עצמו אלא מושאלת היא לו מדין ספק שביעי בעי׳‎ למיעבד גדר וסייג שלא לברך כשאר ספיקות כדי שלא יזלזלו בקדושתו של תורה אבל התם שיום שני הוא חול גמור מן הדין אין אנו מונעין ממנו ברכה הראויה לו לעצמו מפני שלא יזלזלו בקדושה שאינה שלו אלא מדין ספק ראשון וזה טעם נכון וברור ונתקיימו דברי ר׳‎ אלפסי ז״ל:

והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכי׳‎ ואתיא דלא כרב אסי דאמר מבדיל ומקדש מיומא טבא לחבריה ולא חייש לזלזולא די״ט שני רק הא קיל״ן דלית הלכתא כרב אסי:

א״ר יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח תדע שהרי חלוק. ר״פ אמר הכא כתיב פר והכא כתיבי פרי'. פי׳‎ שביום ח׳‎ לא היה אלא פר א׳‎ ובשאר ימים כתיב פרים והיו מתמעטין והולכים ויום ז׳‎ היו שבעה ואלו היה שמיני מכלל החג היה ראוי שיהיו בו ששה פרים ומכיון שלא היה אלא פר אחד למדנו שהוא רגל בפני עצמו:

רב אשי אמר הכא כתיב כמשפט ובהאי כתיב ביה כמשפטם פי׳‎ דביום הז׳‎ כתיב כמשפטם דמשמע כמשפט של שאר ימים שהוא מכללם וביום השמיני כתוב כמשפט לומר שהוא משפט חלוק לעצמו ואינו מכלל הימים הראשונים ואף על פי שבכל ימים הראשונים כתיב כמשפט ואף על פי שהם כלם רגל אחד מכל מקום מכיון שכתיב ביום השביעי כמשפטם וחזר לכתוב בשמיני כמשפט גילה לך הכתוב שהוא חלוק לעצמו משלפניו ובזה די לנו כמו שהיא רגל בפני עצמו:

לימא מסייע ליה הפרים והאלים והכבשים כלם מעכבים זה את זה שלא יקריב מקצתם עד שיהיו כלם רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין. פי׳‎ וכיון שמתמעטין ליכא עכובין בכלהו אף ביומו אמרו לו והלא כלם מתמעטין בשמיני שהוא רגל ואפי׳‎ כבשים ואילים:

אמר להם שמיני רגל בפני עצמו.‎ פי׳‎ ‎ולא חשוב מיעוטא כיון שכבר עבר כל הרגל עבר זמנם ואע״ג דהא רבי יהודה אמרה מכיון דשתקו ליה רבנן משמע דמודו לי׳‎ דהוי רגל בפני עצמו אלא דס״ל דכיון דרגל מיהת הוא מיעוטא חשוב והיינו דמסייעינן מינה לר׳‎ יוחנן דאי לא נהי דמסייע ליה רבי יהודה הא פליגי עליה רבנן אלא ודאי כדאמרן שכשם ששבעת ימים טעונין שיר קרבן וברכה ולינה כך שמיני של חג טעון קרבן שיר וברכה ולינה וה״פ שכשם ששבעת ימי החג טעונין קש״ב חלוקין משאר ימי החג כך שמיני טעון קש״ב חלוק ומחודש מחג שאלו היה קש״ב שלו כשלהם היא הנותנת שהוא מכללם ואינו רגל בפני עצמו ולקמן בשמעתין מפרשינן מאי שיר ולינה וברכה הא מפרש לה הכא תלמודא דהיינו ברכת מזון ותפלה שאומרים בקדושה וברכת המזון ותפלה את יום שמיני חג עצרת הזה וכן פרש״י ז״ל בפי׳‎ הראשון אבל הוא כתב בו פי׳‎ שני בשם רבותיו שהיו מברכין למלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו למלך ואמר הוא ז״ל שכן מפורש בתוספתא דסוכה ואינו נכון שא״כ מאי ברכה בפני עצמה שהרי בימי החג לא היו מברכין למלך ואין לנו אלא מה שמפורש בכאן בתלמוד הערוך שבידינו:

שביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו [ואין אומרין בו זמן אבל שמיני של חג רגל בפני עצמו] ואומרין בו זמן והוא שאמרו שמיני של חג פז"ר קש"ב ר"ל פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמה וביאור הדברים פייס בפני עצמו ר"ל גורל שהיו נוהגים להטיל במקדש גורל בין הכהנים מי מהם יקריב כדי שלא יקנאו זה לזה בהקרבתם והוא הוא לשון פייס שמפייס ביניהם להסיר קנאה מפניהם ופייס זה היה נעשה בהוצאת אצבעותיהם ונספרים אחד אחד ואותו שכלה בו אותו חשבון שיצא מפי המפייס הוא הזוכה כמו שהתבאר במסכת יומא כ"ה א' וכבר ידעת ששבעים פרים היו קרבים בשבעת ימי החג י"ג בראשון וי"ב בשני וי"א בשלישי הרי ל"ו י' ברביעי וט' בחמישי וח' בששי הרי כ"ז ול"ו וכ"ז הרי ס"ג וז' בשביעי הרי ע' ובראשון של חג היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פרים ושוב אין פייס לפרים אלא כל המשמרות שוות בו והוא שביום ראשון מתחילין מאותה שזכתה ומקרבת היום פר אחד ומשמרה הסמוכה לה מקרבת פר שני ונמצא שי"ג משמרות הרצופות זו לזו כסדרו מנינם הקריבו פר ביום ראשון ושאר הקרבנות מתחלקין לי"א משמרות הנשארות והוא שמשמרת י"ד ומשמרת ט"ו מקרבת כל אחת מהן איל שהרי שני אילים היו שם ומשמרת י"ו לשעיר ונשארו שמנה משמרות לי"ד כבשים מקריבין שש משמרות שנים שנים ושתי משמרות אחד אחד ומי שהקריב היום פר אינו מקריב פר למחר אלא אותן י"א משמרות שלא הקריבו אתמול פר מיחדים אותם בשני להקרבת פר ונשאר פר אחד שהרי י"ב פרים היו בשני ומקריבתו משמרה שזכתה בהן אתמול וכן חוזרין חלילה עד תשלום דשבעים ונמצא בשביעי שעשרים ושתים משמרות שלשו בפרים שהם ס"ו ושתים מהם הקריבו שנים שנים ובשמיני של חג שלא היו מקריבים אלא פר אחד היה ראוי להטילו לאותה משמרה הסמוכה לאותה שסיימה אתמול בהם או שיפייסו בו שתיהן ולא יפייסו שאר משמרות ואינו כן אלא פייס בפני עצמו ואינו נגרר אמר פייס ראשון אלא כל המשמרות מפייסות בו כבשאר הרגלים ואפשר שתזכה בו אחת מאותן שכבר שלשו וי"מ שאף בפרים לא היו מפייסים אלא שהיו מתחילין להקריב המשמרות כסדר שהן כתובות בדברי הימים יהויריב [ידעיה] וחרים וכולן על הסדר האמור ונמצא שאין בכל שבעת ימי החג שום פייס כלל ולי נראה כפי' ראשון ממה שאמרו פייס בפני עצמו ואלמא שאף באיזה משאר הימים היה שם פייס והוא יום ראשון שאלמלא כן היה לו לומר בשמיני היו מפייסין ולא שיאמר פייס בפני עצמו ואף בברייתא אמרו ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ביום ראשון בלבד ולא בכל שבעת הימים של חג ולמדת שביום ראשון מיהא היה פייס וודאי אותו פייס היה לפרים וכבר הרחבנו את הדברים בביאור דבר זה בראשון של ראש השנה:

זמן בפני עצמו שאומרין בו זמן:

רגל בפני עצמו פירשו בו גדולי הפוסקים לענין אבלות שלשים שהוא נחשב לשבעה ואם מת ערב החג הרי ערב החג שבעה וחג שבעה וחג שבעה ושמיני עצרת שבעה הרי כאן כ"א יום ואין צריך להשלים אלא תשעה ימים ודאי כך היא כמו שביארנוהו עם מה שיש לפקפק בו במסכת מועד קטן אלא שלענין פירוש אינך נראה שאם כן מה חדש רבינא ללמדנו דין זה במסכת מועד קטן וכמי שאמרו שם אמר רבינא יום אחד לפני החג וחג ושמיני עצרת הרי כאן כ"א יום ומתוך כך י"מ בו רגל בפני עצמו שאין בו סוכה ולולב ואין נראה כן שהרי אף שאר הימים בגבולין אינן מה"ת בתורת לולב ואף הפסח אין חיוב מצה ומרור אלא בראשון אלא שעיקר הפירוש רגל בפני עצמו להיותו טעון לינה שכל המביא קרבן טעון לינה בירושלים לכבוד היום וכשם ששאר מועדות טעונין לינה בירושלים כמו שביארנו בראשון של ראש השנה כך [שמ"ע טעון לינה בירושלם] והוא שאמרו בסוגיא זו שמיני רגל בפ"ע הוא שהוא טעון קרבן ושיר ברכה ולינה ולא חשיב באלו הפייס מפני שהוא בכלל הקרבן וכן זמן בכלל ברכה ונמצא שבפז"ר קש"ב לא נחשב בו לינה וודאי הוא הוא ענין רגל בפני עצמו וי"מ למה שנאמר בחגיגה שאם חגג בראשון אינו חוגג בשמיני אבל אם לא חגג בראשון יש לו תשלומין כל שבעה ואף בשמיני ומ"מ אמרו שאם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני או בשלישי או באיזה משאר הימים שאין כאן תשלומין שמאחר שאין חגיגה או שמחה באה בשאר הימים אלא מתורת תשלומין כל שהיה פטור בראשון אין מקום לתשלומין ואין תשלומין אלא למי שמתחייב ושגג ולא (הכ"ר) [הביא] ולימד עכשיו ששמיני עצרת אינו בדין זה אלא רגל בפ"ע הוא וכל שלא הביא בראשון אע"פ שנמנע מצד שהיה פטור בכך מביא בשמיני שאע"פ שאם הביא בראשון אינו מביא בשמיני מ"מ רגל הוא לענין שאם לא הביא בראשון מביא [בשמיני] ואע"פ שלא נתחייב בראשון וי"מ אותו לענין בל תאחר ואינו כלום:

ולענין נדרים מיהא שמיני עצרת דינו כחג וכן היא שנויה בתלמוד המערב בפרק הנודר מן המבושל ומדין הכלל הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ונסח דבריהם ר' יוחנן אמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ר' יאשיה אומר בנדרים הלך אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאני טועם בחג על דעתיה דר"י אסור על דעתיה דר' יאשיה מותר אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה אלא לחומרין:

קרבן בפני עצמו שאילו היה נגרר אחר קרבנות שאר הימים היה דינו בששה פרים ואין בו אלא פר אחד:

שיר בפני עצמו שאינו משיר סדר החג שהוא מפורש בפרק אחרון שבראשון אומר הבו לה' בני אילים ובשני ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי בשלישי מי יקום לי עם מרעים ברביעי בינו בוערים בעם בחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ בשביעי מזמור שיר ליום השבת וכשחל שבת באמצע החג היה שיר של אותו יום נדחה עד למחר ואומרין שיר של שבת וכן נדחה שיר של כל יום למחרתו על הדרך שיתבאר ובשמיני אין אומרין נחזור חלילה לומר שיר של יום ראשון ר"ל הבו לה' בני אילים אלא שיר בפני עצמו ועיקר הפירוש שכל מזמורים אלו הם מענין החג אם מענין שמחה אם מענין מתנות עניים על שם שהוא חג האסיף ובשמיני על שם עצמו לבד ופירשוהו במסכת סופרים למנצח על השמינית וי"מ שביום ראשון אומר מזמור שלם ובשאר הימים אין שם מזמור שלם עד השמיני ואין נראה כן:

ברכה בפני עצמה שאינו אומר את יום חג הסוכות אלא את יום השמיני חג העצרת הזה וי"מ ברכת המלך שהיו מברכין אותו בכל יום טוב ויש דברים שאינו קרוי בהם רגל בפני עצמו והוא שאם לא חג ביום ראשון ר"ל שלמי חגיגה מביאין בשני מתורת תשלומי ראשון ואפי' לא הביאם כל שבעה מביאים בשמיני והרי הוא בכלל החג לענין זה וי"מ לענין זה ענין לינה שהזכרנו שאם לא הביא שלמי חגיגה בחג והביאם בשמיני טעון לינה ומ"מ אנו פירשנוה אף בלא תשלומין וכבר ביארנו ענין זה במסכת ראש השנה ובמסכת חגיגה:

ניסוך המים אינו אלא בתמיד של שחר והוא כל שבעה ובשלשה לוגין כמו שיתבאר אבל שמיני עצרת אין בו ניסוך המים:

בפרש"י בד"ה לינה ללון כו' יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כך פי' בפ"ק דר"ה כו' עכ"ל אין זה לשון רש"י אבל [יש] מי שכתב כך שכך פרש"י בפ"ק דר"ה ע"ש ולאפוקי פרש"י דפ"ב דחגיגה שפי' שם דאילו ביו"ט תחומין אסור עכ"ל וע"ש בתוס' שקיימו ג"כ פירושו דפ"ק דר"ה ודחו פירושו דפ"ב דחגיגה וק"ל:

תוס' ד"ה הכא כתיב כמשפט וכו' כצ"ל בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם. לפום ריהטא ר"ל דבשנויא דרב פפא ורב נחמן דקאמרי התם כתיבי פרים או התם כתיב וביום ן קאי אכל שבעת הימים אבל בשנויא דרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם לא קאי אכל שבעת הימים אלא איום השביעי לחוד דכתיב ביה כמשפטם אלא לישנא דתוס' לא משמע כן דקאמר ואין זה כענין האחרים וכו' דקאי אשמיני אבל לרב אשי אשביעי קאי וכו' אם לא שנאמר שטעות הוא בספרים וצריך להגיה דקאי אכולהו וכן ההיא דרב נחמן בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי ור"ל דהא דקאמר בשינויא דרב פפא התם כתיב פרים אכולהו שבעת ימים קאי וכן בההיא דדב נחמן התם כתיב וביום אכל שבעת הימים קאי אבל לרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם אשביעי לחוד קאי: