Sukkah 37b

הא הפילו הוא במתכוין דומיא דנפל מאליו שלא אחז באפר עצמו אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר:

ה"ג אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש"מ לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה:

ואמר רבה גרס בכולהו:

לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא לאחר שאגד הערבה וההדס יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד:

דלמא נתרי טרפי הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת:

לא (ליגוד) איניש לוליבא בהושענא אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו מתחת לא יקצצנו בעודו באגודה אלא יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד:

דמשתיירי הוצא של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה:

אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא (דף ט.) דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה:

אמאי ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה נתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה הכא נמי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. כך כתוב בכל הספרים וקשה חדא דמה לו לדקדק מנתינה הא גבי פרה כתיב לשון לקיחה ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת השתא קנסיב על ידי שפופרת דהיינו על ידי דבר אחר ועוד ונתן קאי אמים ולא אאפר כדמוכח בהדיא פרק כל שעה (פסחים דף לד: ושם) דפריך ונתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו כלומר דבעינן מים חיים אל כלי ובפרק שני דסוטה (דף טז: ושם) ובפרק קמא דתמורה (דף יב: ושם) נמי קאמר תרי קראי כתיבי ונתן עליו אלמא אפר ברישא דפשטיה דקרא משמע דעליו אאפר קאי שנותן המים עליו וכתיב מים חיים אל כלי דמשמע שלא יהא הפסק בין מים לכלי ופרק הערל (יבמות עב: ושם) קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד היינו שקלי תרי מאפר ויהיב חד במים ומיהו יתכן דנתן אתרוייהו קאי אמים ואפר ובקונטרס גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה:

ולגבהיה לאתרוג ולבריך קשה דהוה ליה למימר הואיל ובשיעור' גבוה מכולן:

בהודו להשם תחלה וסוף הודו שבתחלת הפרק והודו בסוף הלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פירש בקונטרס ויש מפרשים תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחד וכן באנא ה' הושיעה נא כבית הלל ולא באנא ה' הצליחה נא כבית שמאי וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דברי הימים א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי"מ דאף שליח צבור מנענע אגב ציבורא שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין (דף מב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר (ברכות דף ל. ושם) הקדים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל:

כדי לעצור רוחות רעות בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות סב. ושם) חשיב כל הטעונין תנופה ושמא לא בכל תנופות עושין כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן פ"ק דר"ה (דף טז.) דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה והבאה ובערוך פירש בערך נע [דאיתא בירושלמי תנא] צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר בעי ר' זירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרת צריך נענוע ג' פעמים ובעי ר' זירא הולכה פעם אחת והבאה פעם אחת או הולכה והבאה פעם אחת נחשבים וצריך להוליך ולהביא שלשה פעמים תמן תנינן בנדה פרק האשה (דף סב.) גבי שבעה סמנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס שלש פעמים על כל אחד רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ולא אפשיט וכיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא שלש פעמים לכל אחד ואחד ע"כ לשונו וההיא בעיא דהתם איתא נמי בש"ס דידן בנדה פ' האשה (דף סג.) דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד ודכוותה פ' ואלו מנחות (דף עו.) גבי שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה דבעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד:

ואמאי ולקחו לטמא וגו' אלא ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה.

אמר רבה לא לידוץ אינש כלומר לא ינעוץ לולב בהושענא דלמא ניתרי טרפי דהושענא בנעיצה זו וחוצצין בין הלולב ובין הושענא. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ וכן אמר רבה לא יחתוך אדם קנה הלולב היוצא מתחת ההדס אחר שאגדו שמא ישארו מן ההוצין שנחתך עיקרן בכלל אותן שהיו יוצא מן ההדס ונשארו ההוצין בלא עיקר וחוצצין.

רבא אמר מין במינו אינו חוצץ.

הדס של מצוה שהוא עם הלולב מוקצה הוא ואסור להריח בו אבל האתרוג מותר להריח בו כי לא הקצהו אלא מן אכילה.

וכן הדס במחובר אסור להריח בו גזירה שמא יתלוש אתרוג מותר דלא אתי למתלש דלאכילה עביד ולאכול מיניה הא לא שרית ליה.

אמר רבה לולב בימין שהוא ג' מצות בהדדי ועליה מברכין הואיל ומינו של לולב גבוה מכולן. אתרוג בשמאל שהוא חד מצוה. כיון ששנינו לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו. אמרנו ובהיכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ששנינו במנחות בענין שתי הלחם וכבשי עצרת. ואמר רבה התם וכן בלולב. אלא צריך לנענע בהולכה ובהובאה בג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. וכן קבלנו מרבינו האי זצ"ל. והעמדנו עיקר דבר זה מתלמוד א"י. דגרסינן התם רב חייא בר אשי בשם רב נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע וכשמגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל. תני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר. ר' זעירא בעי הכן חד והכן חד או הכן והכן חד. פי' כבר אמרנו צריך לנענע ג"פ. בעי ר' זירא ההולכה תחשב פעם אחת וההבאה פעם אחת או [הולכה] והובאה פעם אחת נחשבם וצריך להוליך ולהביא ג"פ. תמן תנינן (בפרה) [בנדה] פ ט בענין ז' סממנים מעבירין על הכתם וצריך לכסכס על כאו"א ג"פ. ז' זעירא בעי הכין חד והכן חד או הכן והכן חד ולא איפשטא. וכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא ג"פ הולכה והבאה כאו"א ג"פ.

ה״ג וכן הוא בנוסחי דוקאני אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא לאו ש״מ נתינה ע״י ד״א שמה נתינה הכא נמי לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה מיהו ק״ל בה טובא חדא דהאי ונתן דכתיב בקרא לאו אאפר קאי אלא אמים דהכא כתיב קרא ונתן עליו מים חיים אל כלי שיתן המים לתוך הכלי כדדרשינן מינה בפרק כל שעה ונתן עליו מים חיים אל כלי אלמא בנתינת מים בכלי שתהא חיותן בכלי משתעי קרא ולא בשעת קדוש דהיינו נתינת מים באפר ועוד אדיליף מונתן לילף מלקיחה גופא דהא כ׳‎ בה באפר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ומשמע דהא אקשיתיה לרש״י ז״ל ולא גריס אלמא נתינה ע״י ד״א כו׳‎ אלא גריס הכי ואמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש״מ לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה ומולקחו מייתי ראיה מיהו אכתי קשיא למה ליה למימר ולקחו ונתן אמר רחמנא אי מלקיחה יליף לימא ולקחו לחודיה ואי מנתינה יליף לימא ונתן לחוד. והנכון דתרווייהו צריכי ליה ומולקחו לא מצי למילף דמי יימר לן דלקיחת אפר בשפופרת היה דלמא לקח בידו ממש ונתן בשפופרת להכי ילפינן מנתינתו דקתני נפל משפופרת הא הפילו הוא בשפופרת כשר דאי לא ליתני הפילו וכ״ש נפל דלא אתא מכחו כלל אלא ודאי נתינה ע״י ד״א שמה נתינה ודקאמרת דונתן לאו אאפר קאי וכיון דלא כתיב ביה נתינה בכל דבר היא כשרה הא ליתא דכיון דכתב רחמנא לקיחה לא סגיא דלא מיירי בנתינתו שאין להניחו במקום שלקחו לעולם אלא ודאי האי ונתן נדרש לפניו ולאחריו וכדאמרינן גבי הא דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן דקימה והדור קאי אזקן ואשיבה וכן רבים וה״ק קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן אל העפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי שהיה חיותן בכלי והתלמוד מביא ראיה מן הנתינה האחרונה שהיא בשעת קדוש כשנותן האפר במים ואי לאו דכתיב מעיקרא ולקחו לא הוה ידעינן דהאי ונתן אנתינת אפר קאי כלל אלא אנתינת מים מש״ה נקטינן והכא אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא אלא ש״מ נתינ׳‎ ע״י ד״א שמה נתינה וה״ה ללקיחה ולקיחת האפר גם כן בשפופרת הוה וכשירה דלקיחה תמה היא כיון שהשפופרת בטל לגבי האפר וכן הדין בזה בכל דבר שהוא בטל לגבי היד או הלולב ומה שפסלו בסוף פרקין בנטלו בכלי לפי שאינו דרך כבוד ואינו צריך לו שיהא בטל אצלו כשפופרת לגבי האפר וזה נכון וברור:

הדס של מצוה אסור להריח בו דכי אקצייה מריחא אקצייה יש שהיו סבורין לומר דה״ה להדס וחבצלת שנותנים בסוכה ורבינו נר״ו אומר דהא ליתא שלא אמרו אלא בהדס של מצוה שכיון שהוא צריך לו למצותו שאינו יוצא אלא בו אקצייה למצוה מריחיה אבל הדס של סוכה דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בעלמא וממשמוש ומהבערה בלחוד אקצייה שלא יפחת בסוכה אבל מריחא לא אקצייה וכן עיקר:

אמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו ולא גזרינן לשמא יתלוש איכא דקשיא ליה הא דאמרינן פרק בכל מערבין הנהו בני גנאנא דגזו להו עכו״ם אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר ומסקנא דצריך שימתינו לערב בכדי שיעשה והא אמאי דהא נקטינן מרבינו יעקב ז״ל דכל מעשה עכו״ם בשבת לצורך ישראל אינו אסור ליהנות ממנו בשבת אלא כשאי אפשר לו לישראל ליהנות ממנו ע״י עצמו אלא באיסור תורה או של דבריהם כגון שהדליק לו את הנר או שעשה לו כבש לירד בו או שמלא לו מים מן הבור וכיוצא בו אבל בשאפשר לישראל ליהנות מאותו דבר בהיתר אע״פ שעשה בו עכו״ם מלאכה גמור׳‎ מותר לישראל ליהנות מאותו דבר כגון שהביא לו אוכלין וכיוצא בו דרך ר״ה והכא נמי הרי אפשר ליהנות מן הריח בהיתר במחובר וא״כ כי גייזיה עכו״ם אמאי מיתסר לאורוחי ביה תירץ הרב בעל המאור ז״ל דבאורוחי אסא לא איפליגו התם ודכ״ע שרי כיון דאפשר לאורוחי במחובר ובעשיית גנאנא הוא דאצטריכו להמתין בכדי שיעשה לפי שעשיית גנאנא א״א במחובר ורבינא הוה שרי עשיית גנאנא בשם ריחא וקשה דהא שני ענינין חלוקין הם וזה אסור וזה מותר והיאך מכניס את האסור בשם הדבר המותר הרי אין דרך התלמוד בכך ויש שדחו סבר׳‎ רבי׳‎ יעקב מחמ׳‎ קושיא זו ובודאי דמשום הא לית לן דהא איכא למימר שאותו הדס שהביאו עכו״ם בי״ט מחו״ל הביאו שלא היה אפשר לישראלי׳‎ אלו ליהנות ממנו אלא באיסור חתומין ולפיכך בי״ט עצמו אסור להריח בו לד״ה אבל למוצאי י״ט נחלקו דרבינא שרא לאלתר משום דסבר עכו״ם שתי מלאכות עשה בו גזיזה והבאה מחוץ לתחום ומלאכת גזיזה לא חשיבא שהרי לא הועילה לנו דהדס במחובר מותר להריח בו ואינה הכשר אבל הבאה מחוץ לחתום עיקר שהכשירה לנו ריח זה שלא היה אפשר לנו ללכת שם וקי״ל שאין אוסרין אלא בכדי שיעשה במלאכת תחומין כשם שאין אוסרין לישראל זה הבאה בשביל ישראל אחר כדאיתא התם והטעם מפני שאיסור תחומין אינו שוה בכל לזה שהוא בתוך התחום מותר ולזה שהוא מחוץ לתחום אסור ומ״ד צריך להמתין למ״ש בכדי שיעשה סבר דכיון שנעשה בכאן גזיזה שהיא מלאכה גמורה וא״א לנו ליהנות ממנו עד שיגזזו ויובא לכאן אין זה איסור תחומין לבדו אלא איסור מלאכה גמורה לכל ישראל אפי׳‎ למי שלא נעשה בשבילו וצריך להמתין זה בכדי שיעשה. תו מסתברא לי דאפי׳‎ תימא דהויא בתוך התחו׳‎ אתיא שפי׳‎ לרבי׳‎ יעקב והכ׳‎ בהא ק״מ דמאן דשר׳‎ סבר כיון דאפשר לאורוחי במחוב׳‎ שלא באיסו׳‎ כי גזייה עכו״ם לצרכו שרי לאלתר אפילו בי״ט עצמו ומר סבר דכי אמרי׳‎ הכי ה״מ כשאותו דבר עצמו שהמלאכה נעשית בשבילו אפשר לנו ליהנו׳‎ שלא לאיסור כגון שגזזוהו עכו״ם להריח בלבד דכיון דאפשר לן לאורוחי בהיתרא לא גזרינן שמא יאמר לעכו״ם עשה אבל כשעש׳‎ עכו״ם מלאכה לצרכנו לצורך דבר שא״א אלא באיסור אסור ליהנות באותה מלאכה אפי׳‎ בדברים שהיה אפשר לו ליהנות בהם בהיתר שעיקר המלאכה לצורך דבר האסור יש לחוש שמא יאמר לו עשה וראוי לקנוס ולאסור כל אות׳‎ מלאכה לגמרי דבהא אתי לאקולי טפי כיון דאית לי׳‎ בגויה מידי דהיתרה ולפיכך עכו״ם אלו שגזזו ההדס לבני גנאנא לא על דעת להריח אלא לצורך גנאנא כיון שמלאכת הגנאנא א״א אלא באיסור בתר דידיה אזלינן למיסר כל ההדס אפי׳‎ מריחא שאם אתה מתירו יבא לומר עשה. וזה נ״ל נכון וברור. ור״ח גריס הכא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו דהאי מריחא אתקצאי והאי מאכילה איתקצאי בשבת כההיא דלעיל ואין הנוסחא הזאת בכל הספרים שלנו:

אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל דהאי חדא מצוה והאי תלתא מצות פי׳‎ כולה חדא מצוה הוא אלא לומר שיש בו שלשה חלקים ממנה:

והאי דמברכין אלולב משום דבמינו גבוה מכלן ‎ פי׳‎ ‎בו שהוא עולה בעצו ישר גדול וגבוה מכלם שאין בשאר שיהו ענפיו כך נאין וגבוהין בלא בדים יוצאים מצדיהם ועל דרך האמת פירשו במה שאמרו בהגדה כפות תמרים זהו הקב״ה שנאמר וצדיק יסוד עולם וסודו ידוע ליודעי חן:

מתני׳‎ היכן אנו מנענעין ‎ פי׳‎ ‎על נענועין שבשעת ההלל שיילינן דאלו בשעת ברכה פשיטא מלתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו וכדאמרי׳‎ התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע ואמרי׳‎ נמי בגמ׳‎ על רב אחא ב״י דהוי אומר בנענוע גירא בעינא דשטנא ועל כרחין הא בשעת ברכה הוא דאלו בשעת ההלל היאך היה מפסיק לומר דברי׳‎ אלו אלא ודאי כדאמרן:

בהודו לה׳‎ תחלה וסוף ‎ פי׳‎ ‎בתחלת הפרק ובסופו כשאומר אלי אתה ואודך אלקי ארוממך הודו לה׳‎ כי טוב כל״ח שהוא סוף ההלל ואינו מנענע אלא פעם אחת ואע״פ שהקהל כופלין אותו אינו אלא שעולה להם במקום קריאת ההלל כדאיתא לקמן וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך העניה אינה צריכה נענוע אבל האחרון אינו נראה דרך עניה אלא דרך קריאה ממש שכופלין אנא השם וכיון שכן כשם שמנענע שני פעמים אנא ה׳‎ כך הוא בהודו בתרא אבל בהודו קמא אינו מנענע אלא פעם אחת וכן נהגו אבל בתוס׳‎ אומרים שמנענעין שתי פעמים בהודו קמא ומה שכתבנו עיקר מפי רבינו נר״ו:

בש״א אף באנא ה׳‎ הצליחה נא ולית הלכתא כותייהו:

כשאוגדין את ההושענא אין צריך לאגדה סביב הלולב אלא אם ירצה אוגדו בפני עצמו תחלה ואח"כ תוחב את הלולב בתוכו ואע"פ שבתחיבתו עלי ההדס נושרין ונופלים בינתיים וחוצצין בין (מין) הלולב להושענא ונמצא שאינו אגד אחד ואין כאן נוי שיפקיע את החציצה שלא לעכב מהיות נקרא אגד שני מ"מ מין במינו הוא ומין במינו לענין זה אינו חוצץ ואגד אחד הוא וכן אם היה הלולב ארוך לו יותר מדאי ורצה לגוז ממנו מלמטה יגוז אף בעוד שהלולב בתוך ההושענא שאע"פ שעלי הלולב הנחתכים נשארים תלושים מן השדרה ומתערבים בנתים וחוצצין בין הלולב השלם להדס ונמצא שאינו אגוד כאחד מין במינו הוא ולענין זה אינו חוצץ:

הדס של מצוה והוא אותו הנאגד עם הלולב אסור להריח בו שהדבר למד מן הסוכה שאמרו עליה חג הסוכות וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך הוא חל על הסוכה כלומר שאסורה בהנאה אחרת והוא הדין ללולב וכל מיניו והלכך ההדס אסור אף להריח שהרי עיקר הנאתו לריח וכשמקצהו למצוה ליאסר לו בהנאה אחרת מריחו מקצהו שהרי הוא עיקר הנאתו אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו שעיקר הנאתו לאכילה הוא וכשמקצהו למצוה מן הסתם מאכילה הוא מקצהו ולא מריחו ומ"מ יש אומרים שלא נאסר ההדס בריח והאתרוג באכילה אלא מן הסתם אבל אם התנה עליהם מותרין כנויי סוכה וכשיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות שלא תחול קדושה עליהם לאותו דבר ואף אני מפרש כאן מאכילה מקצה ליה ושאר הנאות שבו הרי הוא מן הסתם כהתנה עליהם ואע"פ שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם לדעתנו שלא נתפרש כן אלא על הנויין שאינן גוף המצוה אבל סוכה שהיא גוף המצוה לא ואף אלו גוף מצוה הן וראוי לומר שלא יהא תנאי מועיל בהם וכדעת רוב מפרשים הם אומרים שההדס אינו דומה לסוכה שהסוכה הנאתה בסתירתה וסתירתה גורמת בטול מצותה אבל הדס אין בהנאתה גרמא לביטול מצוה ובאתרוג מיהא לא מצאו ידיהם אלא שאני אומר כן לשיטה זו אף באתרוג שהאתרוגים מצויים הרבה וכשמתנה על זה סומך על האחרים או על הנשאר ממנו לדעת המפרש כן למעלה בענין מטבל ביה ונפיק אבל סוכה מיהא לא סוף דבר ביום טוב שיש בהנאתה איסור סתירת בנין אלא אף בחול המועד מ"מ אין עשיית אחרת מצויה כל כך ומ"מ יש מתירין אף עצי סוכה בתנאי כל שאין שם איסור סתירת אהל כגון בחול המועד ואף גדולי הדור נוטים לומר כן וכבר כתבנו דעתם ברביעי של יום טוב בסוגיית המשנה השניה:

הדס במחובר מותר להריח בו בין ביום טוב בין בשבת שמאחר שהנאתו לריח לבד והרי הנאתו מגעת לו מעכשיו לא יבוא לקוץ וי"מ בה דוקא שלא בנגיעת יד שהרי אסור להשתמש במחובר ולי נראה אף בנגיעה שאם היה בפחות משלשה ארעא סמיכתא היא כמו שכתבנו בשלישי של עירובין ואף כשהם למעלה משלשה מ"מ אין דין משתמש במחובר נאמר אלא בשכופף את ענפיו או נשען עליהם או על גוף האילן הא אתרוג במחובר אסור להריח בו שמא יביאהו ריחו לתאוות מאכל ויבא לקוץ ויש שואלים בה ממה שאמרו בשלישי של עירובין מ' א' בבני גננא דגזו להו גוים אסא ולא התירו בריחו עד לערב ובכדי שיעשו ומה צריך בכך אחר שביום טוב עצמו יכול להריח ומתרצים בה שמה שאסרוה שם לא להריח אלא לעשיית הגננא ומפני שנתלשה בשבת לדעת כך וזה שתפסו שם לישנא דארוחי הואיל ועיקר הדס בחופה מפני הריח הוה נקיט ליה הכי וענינו אסר להו בעשיית הגננא באותו הדס הא לארוחי לחודיה בלא עשיית גננא לא היה אוסר וי"מ שאף להריח לבד היה אוסר ומפני הטלטול ומפני שהם סוברים שלא הותר להריח הדס במחובר אלא שלא בטלטול ומגע ועיקר מה שאסר לטלטול הוא הא להריח בלא טלטול לא היה אוסר או שמא אף בזה היה אוסר מחשש טלטול מפני שהטלטול בדבר התלוש קרוב לטעות בו ומפני שהטלטול לצורך הריח היא נקט ליה לישנא דארוחי וי"מ שלא הוצרכו שם לשיעור אלא מפני ההבאה מחוץ לתחום וכדעת גדולי הפוסקים שמצריכין שיעור אף בהבאה שמחוץ לתחום אלא שאחרוני הרבנים כתבו שאין הבאה מחוץ לתחום צריכה שיעור אחר שאין בה איסור מחמת עצמו וכבר כתבנו טעם דבריהם בשלישי של יו"ט ומ"מ גאוני ספרד גורסים כאן בהיפך הדס במחובר אסור להריח בו הואיל ועיקר הנאתו לריח אילו אתה מתירו להריח יבא לקוץ להפליג בריחו אבל אתרוג לא יבא לקוץ לכונת ריח שאין אדם מתכוין לריחו כל כך הואיל ועיקר הנאתו בדרך אחרת ולקוץ לאכילה ודאי זכור הוא ואין חוששין לו:

כשבא ליטול את הלולב לצאת בו צריך שיהא לולב בימין ואתרוג בשמאל ופירשו הטעם בגמ' הכא תלת מצוה והכא חדא ולאו דוקא שיהו ארבעתם מצות חלוקות שהרי ארבעתם מצוה אחת ומעכבין זה את זה אלא פירושו שבזו שלשה חלקי המצוה וכל שיש בו רוב חלקי המצוה ראוי ליטלו בימין ואם החליף ונטל לולב בשמאל ואתרוג בימין יש אומרים שפסול וכמו שאמרו למטה כששאלו והא מדאגבהיה נפק ביה תירץ בו בשהפכו והם מפרשים בו אף בהפכה שמימין לשמאל ומ"מ עקר הדברים שבדיעבד יצא ולא אמרו בשהפכו לא יצא אלא בשהפכו ראשו למטה וסופו למעלה וכל המצות אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים ונטילתן ביד אחת נראה ג"כ שלכתחלה אסור אפי' נטל את כולן בימין ומה שאמרו למעלה באתרוג שבגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת ופירשו הטעם כדי שיהא האתרוג והושענא ניטלין ביד אחת פירושו כשמניחן לביתו אבל לנטילת מצוה לכתחלה לא הא בדיעבד נראה שיצא דלא אתי להחליף של ימין לשמאל ומ"מ יש פוסלין ומפני שאין לחבר האתרוג עם השאר כפות תמרים כתיב ולא וכפות אלמא צריך שיהא האי לחודיה והאי לחודיה וכן כתבוה חכמי לוניל:

היה איטר יד ימינו הסכימו הגאונים שנוטל הלולב בשמאלו שהוא ימין שלו שהרי בתפילין שחיובן בשמאל אמרו באיטר שמניחן בימינו שהוא שמאל שלו ומ"מ אם היה שולט בשתי ידיו נוטלו בימין אחר שהוא ימין שלו וימין כל אדם:

היה גדם ואין לו יד לא ימין ולא שמאל אוחזן בזרועותיו דלא כתיב ולקחתם ביד אלא ולקחתם וכמו שאמרו יבמות ק"ה א' ביבמה גדמת שחולצת בשניה מדלא כתיב וחלצה ביד ואם היה גדם ביד ימין נראה שנוטל את הכל בשמאל:

כשהוא בא ליטול ארבעת המינין אינו מברך אלא על הלולב שהוא עיקר האגד וכולם טפלים לו הואיל ובמינו גבוה מכלם אם שהאילן שלו גבוה משאר אילנות אם שהוא צריך שיהא יוצא מן האגד על כל אותן הנאגדים עמו ולדעתי אמר שהוא גבוה מכולם בערך המעלה וזהו לדעתי שאמר במינו כלומר באותם הנאגדים עמו שרומזים על איזה חסרון אם בריח אם בטעם אם בשניהם והלולב שהוא בעל הטעם שרומז על מין החכמים הבלתי שלימים הוא גבוה מן הנרמז באחרים שבאגד ורמז באגד שיהו לאגודה אחת לעבודת האל והאתרוג שהוא רומז על השלם במיני חלקיו אינו נכלל עם השאר ולא באה הברכה עליו למיעוטו שהעולם נידון אחר רובו וכי רובו על הלולב הואיל וגבוה מכולם במינו כמו שרמזנו וכבר כתבנוה בארוכה בקצת חבורינו ואם לא אגד את הלולב אלא שיצא בהם בזה אחר זה מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו בשעת נטילתו כמו שביארנו:

המשנה הששית והכונה בה בענין הנענוע והוא שאמר ובהיכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא כדברי בית הלל בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין בלולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד אמר הר"ם לפי שאמר בתחלת הפרק כדי לנענע הודיעך כי מצותו בנענוע הודיעך בהיכן מנענעין וצורת זה הנענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד:

תוס' ד"ה אמאי ונתן אמר רחמנא וכו' עד ובפרק הערל קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד וכו' כצ"ל:

ד"ה כדי לעצר וכו' עד ובערוך פי בערך נע צריך לנענע וכו' ונ"ל דכך יש לגרוס בתוס' ובערוך פי' בערך נע דאיתא בירושלמי תנא צריך לנענע על כל דבר ודבר בעי ר' זעירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרו וכו' ופי' זה הוא מלשון הערוך ומשמע שם מדבריו שהוא סבר שצריך עוד ג' נענועים קטנים בהולכה והבאה זולת ההולכה והבאה המפורשת בגמ' שלנו בשמעתין ועל אותן הנענועים הקטנים קא בעי ר' זעירא בירושלמי אם ההולכה והבאה אחת וכו' אבל האלפסי מפרש הירושלמי שעל ההולכה והבאה הגדולים קא מבעיא אם לעשות ג' הולכה והבאה על כל דבר ודבר או לא וע"ש בר"ן:

בא"ד תמן תנינן וכו' גם זה מהירושלמי שהביא הערוך:

בא"ד שבעה סמנים מעבירים על הכתם וצריך לכסכס ג' פעמים כצ"ל פי' צריך לשפשף הכתם בהולכה והובאה ג' פעמים כדרך שמכסכסים הבגדים שכופל הכתם זה על זה ומשפשף ומוליך ומביא:

בא"ד וההיא בעיא איתא נמי בגמ' שלנו בנדה פרק האשה וכו' כצ"ל נ"ל:

גמ' ואמר רבה הדס במחובר עיין בר"ן פ"ג דביצה דף קצד ע"א בשם הגאונים הגי' בכאן בהיפוך דהדס במחובר אסור להריח בו אתרוג שרי ע"ש וכ"כ הגהת אשר"י:

וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין? בְּ"הוֹדוּ לַה'" תְּחִלָּה וָסוֹף, וּ"בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא", דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אף על גב דבכל דוכתא נקיט דברי בית שמאי קודם, הכא נקיט דברי בית הלל קודם, ללמד דבית הלל נקטו כן לכתחילה אבל בדיעבד אם לא נענע כאן אלא נענע בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' יצא ידי חובתו, ואם היה נקיט דברי בית שמאי קודם היה צריך לשנות בדברי בית הלל הכי 'ובית הלל אומרים לא ינענע אלא באנא ה' הושיעה נא' ולשון זה נראה דמעכב גם בדיעבד אם לא נענע באנא ה' הושיעה נא ואפילו אם היה שונה ובית הלל אומרים באנא ה' הושיעה נא עם כל זה כיון דקדמו דברי בית שמאי הוה משמע דבאו לאפוקי מבית שמאי לגמרי גם בדיעבד.

וְהֵם לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּ"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא " נראה לי בס"ד הטעם דנבחר זה לנענע בו טפי מאידך והוא כי 'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא' קאי על דברים הנפשיים השייכים לשמים שהם ענין תורה ומצות ומעשים טובים לכן 'הוֹשִׁיעָה' גימטריא 'שָׁמַיְמָה' עם הכולל [396] אבל 'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא' קאי על דברים הגופניים שהם מזון ופרנסת הגוף ועושר ונכסים לכן 'הַצְלִיחָה' עולה מספר 'קֶמַח' [148] ומצינו דקראו רז"ל לצרכי הגוף בשם קמח כמו שאמרו (משנה אבות ג, יז) 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה'. והנענוע רומזים הולכה והובאה לאור ישר ואור חוזר הנמשך מתורה ומצות ומעלה ומוריד רמז לאור מ"ן [מיין נוקבין] העולה ולאור מ"ד [מיין דוכרין] היורד וכל אלו הכונות הם נעשים ושייכים בענינים הנפשיים ולא בענינים הגופניים, לכן הנענוע ראוי להיות בְּ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא' דקאי על ענינים הנפשיים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ. מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. נראה לי בס"ד בְּאַרְבַּע רוּחוֹת מכוין לשם הוי"ה דידוע דארבע רוחות הם בסוד שם הוי"ה, כיצד: דרום כנגד יו"ד, וצפון כנגד ה"א ראשונה, ואות וא"ו כנגד מזרח, ואות ה"א אחרונה כנגד מערב, הרי בארבע רוחות מכוין לשם הוי"ה. ואחר כך מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ דמכוין בזה לשם אהי"ה שהוא בסוד הבינה דנפקו מינה בחינת שמים ובחינת ארץ דאיתא באותיות דרבי עקיבא מעלה ומטה נחתמו בשם אהי"ה והיינו אותיות א"ה למטה ואותיות י"ה למעלה. ולכן תחלה ינענע למי שארבע רוחות שלו שהוא שם הוי"ה ואחר כך יעשה במעלה ומטה למי שהשמים וארץ שלו שהוא שם אהי"ה שהוא בסוד הבינה ודוק.