Sukkah 29b

ועל שהיה ספק בידם של בעלי בתים הללו למחות ביד עוברי עבירות שבדורם שדבריהם נשמעים מחמת עושרם והבריות יראים מהם ולא מיחו:

ועל שפוסקין בעלי בתים הללו צדקה ברבים שיתנוהו לעניים (והם) ולא נותנים:

לטמיון שנטממין וכלים מאליהם:

כובש שמדחהו בלך ושוב:

עושק לגמרי גוזל שכרו:

ועל גסות הרוח שמתגאים ומשתררין על אחיהם בשביל עושרן:

מתני' לולב הגזול לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו:

גזול פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם:

מתני' לולב יבש פסול ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כדמוכח פ"ק (לעיל סוכה דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין (ע"ז דף כט:) דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש בגמ' יבשים לאחר שנים עשר חדש דהא אמרינן לקמן (סוכה דף לג.) גבי הדס יבש יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין כשירין אלמא אין היבשות תלוי בשנים עשר חדש אלא יש לומר יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור דתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן:

נקטם ראשו לכאורה מיירי בשני עלין האמצעיים היוצאין מראש השדרה אבל קשיא דבגמרא (דף לב.) קאמר רבי יהושע בן לוי ניטלה התיומת פסול והן אותן העלין האמצעיים והא אפילו בנקטם ראשו פסול כל שכן נטלו לגמרי וצריך לומר דנקטם ראשו מיירי ברוב העלין העליונים אי נמי אצטריך ליה לרבי יהושע בן לוי לאשמועינן ניטלה דסלקא דעתיה דחשיב הדר טפי מנקטם אי נמי ניטלה אחת מן התיומת דבנקטם לא מיפסלה אא"כ נקטמו שתיהן:

נפרצו עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא (פ"ב) ופי' בקונטרס שנפרצו מן השדרה שלו ואינן מחוברין אלא על ידי אגודה משמע שרוצה לומר שנתלשו לגמרי מן השדרה ולא משמע כן בגמ' דאמרינן נפרצו דעביד כי חופיא והעלין שנתלשו מן השדרה הוצי מיקרו כדאמרינן בגמרא (דף לז:) אמר רבה לא (ליגוד) איניש לוליבא בהושענא דמשתיירי הוצי והוי חציצה כלומר אם ארוך הוא יותר מדאי מן הערבה ובא לקצץ מתחת לא יקצץ בעודו באגודו דמשתיירי עלי הלולב כשנתלש מן השדרה על ידי הקציצה ומן ההוצין עושין חופיא כדאמרינן בהגוזל קמא (ב"ק דף צו.) האי מאן דגזל לוליבא מחבריה ועבדינהו הוצי קני מעיקרא לוליבא והשתא הוצי הוצי ועבדינהו חופיא קני מעיקרא הוצי והשתא חופיא והיינו שחלק כל עלה ועלה לשנים לפי שכל עלי הלולב כפולים ועמד וחלק אותם שכן דרך לעשות חופיא:

קפסיק ותני לא שנא בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני משמע דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ותימה הא אמרינן לקמן (סוכה דף לד:) ניקב וחסר כל שהוא פסול אע"ג דבי"ט שני כשר כדאמרינן לקמן (סוכה דף לו:) בגמ' דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ומוקי מתני' בי"ט ראשון ואי דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול הא לקמן בסוף הסוגיא דייק רב נחמן בר יצחק הכי אבל הכא לא אסיק אדעתיה ואי משום דקתני גזול דומיא דיבש הכי נמי גבי נקב קתני עלתה חזזית על רובו דמפסיל אף בי"ט שני משום הדר ומיהו בירושלמי משמע קצת דמשום חזזית לא מיפסיל אלא בי"ט ראשון דמסיק עלה רבי יצחק בר נחמן בשם ר' שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא בי"ט ראשון בלבד תמן אמרין רובו מצד אחד חוטמו כרובו והיינו במקום אחד דאמרינן לקמן (סוכה דף לה:) גבי חזזית ומיהו אי יום ראשון דווקא על כרחך הדר הוא ולא מיפסיל אלא משום דחשיב כחסר ולא מסתבר כלל וי"ל דר' חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כמו שמואל דשמעתין דמוקי מתניתין דגזול בי"ט ראשון ומכשיר בי"ט שני אי נמי ברישא דמשנה שייך לדקדק מדתני סתם ולא מפליג אבל כולהו אחריני איידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא ושונה דבריו סתם אף על פי שיש לחלק:

בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מיתוקם אלא בי"ט ראשון וכן ולקחתם דממעטינן מיניה חסר דבעינן לקיחה תמה לא מיפסיל אלא בי"ט ראשון כדקאמרינן לקמן בפירקא (סוכה דף לו:) ר' חנינא מטביל ביה בי"ט שני ונפיק ביה ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי ביום ראשון עליה קיימי אבל הדר בתריה כתיב אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן בהקומץ רבה (מנחות דף ז.) ולקמן בפירקין (סוכה דף לד:) דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה ובשילהי פירקין (דף מא:) ובריש לולב וערבה (לקמן סוכה ד' מג.) דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סה:) ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה (לקמן סוכה דף מד.) הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול:

ועל מגדלי בהמה גסה ועל קוצצי אילנות טובות. ועל ד' דברים ממון בעלי בתים יורד לטמיון על עושקי שכר שכיר.

ועל כובש שכר שכיר ועל פורק עול מצוארו ונותנו בצואר חבירו וגסות הרוח כנגד כולן. ופשוטין הן:

הדרן עלך הישן.

לולב הגזול והיבש כו' ואוקימנא היבש משום דבעינן הדר וליכא. גזול נמי ביו"ט ראשון כתיב לכם והאי לאו שלכם. ובשאר הימים נמי לפני יאוש דהא אינו שלכם.

פרק ג לולב הגזול לולב הגזול והיבש פסול פירוש ד׳‎ מינין שבלולב הם במקדש ז׳‎ ימים כדכתי׳‎ ושמחתם לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים והיינו לשמוח לפני השם במקדש כל ז׳‎ ימי החג בד׳‎ מינין הכתובים בראש הפסוק ובשאר מקומות בין בגבולין בין בח״ל אינם אלא יום א׳‎ מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושאר ימים מצותן מד״ס כדתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז׳‎ ובמדינה יום אחד התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל במדינה ז׳‎ זכר למקדש ולפי שאמר הכ׳‎ ולקחתם לכם דחז״ל למעוטא לולב שאינו שלו ומ״מ אין זה נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והאי לכם אינו אלא ביום הראשון ואכולה קרא קאי ואפילו במקדש. ולפי שאמר הכתוב באתרוג פרי עץ הדר כי ריגוג לשון חמדה והדר הוא כדכתיב ונחמד העץ להשכיל ומתרגמי׳‎ ומרגג אילנא והוציאו הכתוב בלשון הדר ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה ודרחז״ל דמקשי׳‎ שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר דאע״ג דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים היינו לענין שלא יהו ארבעתן באגודה אחת כדאיתא לקמן הא לענין הדר כלם שוין וכל שאינו הדר פסול מן התורה ופסולו נוהג בזמן שמצותן מן התורה דהיינו בגבולין יום א׳‎ ובמקדש ז׳‎ דאכלהו ד׳‎ מינין כתיב ושמחתם לומר לשמוח לפני ה׳‎ בכל ארבעה מינין כמו שכתובין ומטעם זה פסלו לולב היבש ונקטם ראשו ונסדק ונפרצו עליו וכיוצא בהם בארבעה המינין ואין פסולין בזמן הזה אלא ביום ראשון שהוא מן התורה והא דאמרי׳‎ דלא בעינן לכם משלכם אפי׳‎ במקדש אלא יום ראשון כדאיתא בגמרא לאו משום דקרא דכתיב לכם ודרש לפניו דהיינו ביום הראשון ולא לאחריו דהא ולקחתם שהוא לפניו דדרשינן מיניה לקיחה תמה ולקיחה לכל אחד ואחד והוא נוהג בכל הימים שהם ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כל שבעה במקדש ובזמן הזה מדבריהם אלא שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבע׳‎ מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה ולפי׳‎ אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכלם מן התורה בימים של תורה ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון ופירוש כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה עוד יש עכוב אחר בד׳‎ המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו והדס שוטה ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך אין נוהגין בכל ז׳‎ ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפיסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאלו אין כאן אלא אפרו וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעוריה ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולים כל שבעה אפילו בגבולין עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתו׳‎ או׳‎ ובוצע ברך נאץ ה׳‎ ומצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום א׳‎ ואפי׳‎ במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו ויש שפסולו כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה וכל שאמרנו שפסולו ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז״ל שהוא נוהג בזמן הזה ב׳‎ ימים שכשם שנוהגין בהם קדושה בשאר ענינים נוהגים בהם חומר במצות הנוהגות בהם ואע״ג דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ויום הראשון הוא ודאי כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון הרי אנו כאלו אין אנו יודעים בקביעא דירחא בכל ענייניו שהרי אינו דוחה שבת כמו שהיה נוהג בזמן שבית המקדש קיים באתרי דידעי בקביעא דירחא כדאיתא לקמן במכלתין וכדבעי׳‎ לפרושי התם בס״ד ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו לעשותו ביום ב׳‎ יבא לזלזל בקדושתו ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא מן התורה וכן דעת מורי נר״ו אבל מורי הרב רבי׳‎ שלמה נר״ו אמר לי שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעי׳‎ בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאי׳‎ בפ״ק דביצה אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו להפטר מזה ונקטינן לישנא דתלמודא כפשטי׳‎ כאן בי״ט שני אבל בתוספת כתבו כלשון הראשון וכ״ד הגאון ז״ל וקבלתם תורה ויש במה שכתבנו כמה בלבולים ודעת הראשונים ז״ל ומה שכתבנו סלת נקיה ומרגלית מנמוקי רבינו הגדול הרמב״ן זכרונו לברכה מפי רבינו נר״ו. והדרינן לפרושי מתני׳‎ דבגמרא אוקימנא דאיתא בין ביום ראשון בין ביום שני וכיון שכן ע״כ מתני׳‎ במקדש הוא דהא קתני יבש ונקטם ראשו וחביריהם שאין פסולין בגבולין אלא ביום ראשון והגזול יש בו הרבה פסולין הא׳‎ לפי שאינו שלו ולא קרינ׳‎ ביה לכם והב׳‎ לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה ואלו מן הטעם הראשון אינו נפסל אלא ביום הראשון ואפילו במקדש כדכתיבנא מש״ה אצטריכו בגמרא למיפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה שהוא כל שבעה במקדש לד״ה ולדידן אפי׳‎ בגבולין מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה אלא בשגזלו ונטלו עד שלא קנאו כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו שאינו חייב אלא דמיו הרי הוא כשר לכתחלה דאי משום לכם הרי הוא שלו ואע״פ שלא פרע דמיו הרי זה כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה. ואי משום מצוה ה״ב לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייע בעבירה שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו במצותו הרי הוא כאלו מכרו דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והו״ל השתא ע״י המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אין לרצון לשם אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה שאע״פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע״פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה ובהכי רהטא כולה שמעתין לקמן ומפרקי לן כמה שמעתתא בפ״ק דגטין ושאר דוכתי וכדכתיבנא במסכת גיטין וראיה גמורה לדבר הא דאמרינן בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל״ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש וקשיא להו לרבנן ז״ל מה ראיה יש לעולא מן הכתוב הזה שאין יאוש לבדו קונה דלמא יאוש קונה ואע״פ כן פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לדחוק בזה ולפי פירושנו אתי שפיר דהיינו ראיה דיליה שאלו היה יאוש כדי קונה כיון שהיה שם יאוש קודם שהקדישו הרי קנאו קודם הקדש ואין ההקדש מסייע בעבירה ושוב אין בו מצוה הבאה בעבירה ומדפסליה רחמנא לקרבן שמעינן דלא קנייה ביאוש כדי אלא ההקדש קנאו בשינוי רשות ואף על גב דקרינא ביה קרבנו מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה ואין צורך להאריך יותר:

והיבש ‎ פי׳‎ ‎פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי ומ״ש בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא שהוא נפסל משום דבעי׳‎ דרך העברתו אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינן של תורה וזה פסול במקדש כל שבעה ומתני׳‎ במקדש היא כדכתיבנא:

והיבש הוא כל שיבשו רוב עליו ורוב כל עלה ועלה ואם עליו הם לחים אף על פי שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים יבשים אע״פ ששדרו לח אינו הדר ופסול ואית דאמרי דלא מפסיל עד שתייבש השדרה ברובה ורוב העלין והראשון נראה נכון אע״פ שאינו מצוי שיה׳‎ שדרו יבש והעליון לחין וסימן יבשותו י״א שהוא כל שעברו עליו י״ב חדש אבל תוך זמן זה אינו יבש והביאו ראיה ממה שאמרו לענין חרצנין וזגין של עכו״ם לחין כל י״ב חדש והא בורכא כי מה ענין זה אצל זה דהתם כיון דכל תוך י״ב איכא שם לחלוחית יין הרי זה אסור אבל הכא תוך י״ב חדש הוא מתייבש ובטל הדרו וגם אין לי לדון כאן להיות נפרך בצפורן שאין לידון כן בעץ ובשר שהרי יהיה יבש מכמה שנים ולא יהיה נפרך בצפורן ונראין דברי האומרים שפיסולו כשאין בו לחלוחית והוא כעץ יבש וסימנו כשנשתנה מראהו והפך לבן וכן דעת מורי נר״ו בשם רבותיו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה אוקים בגמרא באשרה דמשה פי׳‎ אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לשרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן דכתותי מכתת שיעוריה. וקרי ליה אשרה דמשה לפי שבדורו של משה נתאוו לאלוהות כדאיתא במסכת ע״ז ומפני זה נאסרו ע״ז ומשמשי ע״ז שזכו בהן ישראל אע״פ שלא עבדן כדכתיבנא התם ומש״ה נקראין על שמו ודוקא באשרה דמשה בין שהוא של ע״ז עצמה או משמשי ע״ז דמשמשין כעבודה זרה עצמה בכל דבר ולא עוד אלא דאשרה מסתמא משמשין היא כדתנן איזו היא אשרה כל שיש תחתיה עבודה זרה ואפילו הכי אמר הכתוב ואשריהם תשרפון באש ואפילו לדברי האומרים דאשרה היא עצמה ע״ז כדכתיב התם הא ודאי מזבח ומצבה משמשין הן ואמר בהם הכתוב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמדך שהמשמשין ג״כ אסורים איסור עולם מדין ע״ז של ישראל אבל לולב אשרה של עכו״ם אמרו בגמרא שאם נטל כשר דהא אית ליה בטול וכיון דלא קיימא לשריפה לא מכתת שיעורא ותימא והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בה הויא לה אשרה דמשה שאין לה בטול וכ״ת שנטלה בשאלה ושלא לזכות בה א״כ לא קרינ׳‎ בי׳‎ לכם משלכם תי׳‎ הראב״ד דאשרה משמשין היא ומיירי שהע״ז ביד עכו״ם וכיון שכן לא קיימי משמשין לשריפה דקי״ל עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה ונמצא שאפשר למשמשין לבא לכלל היתר ולא מחוור דדלמא כי אמרינן עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה דוקא כשמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהם ישראל אין להן בטול לעול׳‎ אח״כ אע״פ שביטל עכו״ם ע״ז שלו עוד פי׳‎ בו הרב דודאי לולב של אשרה דעכו״ם פסול ביום א׳‎ ואע״ג דלא מכתת שיעורא כדאמרן אלא כיון דהויא איסור הנאה לא קרינא ביה לכם וכמ״ש לפנינו בשל ערלה ושל תרומה טמאה אבל ביום שני דלא בעינן לכם כשר וכי אוקמה בגמר׳‎ למתני׳‎ באשרה דמשה משום יום שני הוא ול״נ דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אע״פ שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא אבל בתירוץ קושייתנו כך י״ל דכי אכשרינן של אשרה דעכו״ם היינו בשאול שלא זכה בו ישראל ויש לו בטול ולא מכתת שיעורא וביום שני עסקינן שהוא יוצא בשאול אבל ביום א׳‎ פסול ממ״נ דאי לא זכה בו ישראל הו״ל שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה בו הו״ל אשרה דמשה וכתותי מכתת שיעוריה וכי אוקים מתני׳‎ באשרה דמשה היינו משום יום ב׳‎ דאלו באשרה דעכו״ם יוצא הוא בשאול: והוי יודע שגנות השרים והפרדסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים אינם משמשי ע״ז ולא נויי ע״ז ופירותיהם וכל אשר בהם מותרים בהנאה ומותר ליטול משם לולב או שאר מינין למצוה וכן קבלנו מרבותינו ז״ל הלכה למעשה והא ברירנא לה במסכת ע״ז:

נקטם ראשו פסול ‎ פי׳‎ ‎הראב״ד דראשו של לולב הוא ראש שדרו לולב הוא השדרה והוא עיצומו הנקרא לולב ואין העלין אלא כעלי ההדס והערבה שאינו נפסל משום קטימת העליון דהא דתנן בהדס שאם נקטם ראשו פסול היינו גוף העץ מדקתני ואם עלתה בו תמרה כשר ואיזהו שעולה בו תמרה עץ עצמו. ועוד הביא ראיה ממה שאמרו ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק זה היינו בשדר׳‎ דאלו נסדק העלה העליון אפי׳‎ כ״ש פסול היינו נחלק התיומת שהוא פסול אלא ודאי דנסדק הכשר או הפסול היינו בשדרו. ואין זה נכון דודאי הלולב היינו שדרו עם העלין ובלאו עלין לא מיקרי לולב סתם. וראיה גמורה ממה שנחלקו לפנינו רבי יוחנן ושמואל בשיעורו של לולב דשמואל דאמר דשיעורו בהדי עלין קרי ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין קאמר שדרו של לולב ארבעה ולא עוד אלא שאם אתה או׳‎ שאין העלין מכללו היאך נחלקו בו כלל אם העלין בכלל או לא והלא כיון שאין בעיצומו של לולב דבר פשוט שאינן נכללין בשיעורו כשם שאין עלי ההדס בכלל שיעורן אלא ודאי לפי שהעלין של לולב בכלל גופו ועיצומו היה סובר שמואל שהם בכלל שיעורו ור״י אמר שאע״פ שהם מכללו וא׳‎ מאיבריו אין משערין אלא מן השדרה שהוא בגופו של לולב. ומה שהביא ראיה מנסדק אינו כלום כדבעינן לפרושי קמן ונקטם ראשו של הדס אינו ראיה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה ראשו העלה שהוא מגופו וזה אין ראשו העלה שאינו מגופו וי״א דנקטם ראשו ודאי אינו בגוף השדרה שאינו הדר כשנקטמו העליון שעל ראש השדרה אלא נקטם ראשו הוא שנקטמו רוב העלין שלו ורוב כל עלה ועלה. ומסתברא דכיון דלא תלי פסולא אלא בעלין ה״ל למתני נקטמו עליו כדקתני נפרצו עליו אלא דנקטם ראשו היינו שנקטם העליון האמצעי העולה על כלם שהוא ודאי ראש לולב אלא שהיה נר׳‎ שאינו נפסל אלא כשנקטם ראשו רובו של עלה וכן כתב הר״ר יונה ז״ל בשם רבותיו אבל מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפי׳‎ בנקטם כל שהוא ואע״פ שאין כן בשאר פסולי הלולב עשו ראש הלולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו וכן יראי מצוה חוששין וכן חושש מורי נר״ו:

וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאלו נקטם וכן מ״ש בגמרא סדוק כפוף היינו ובעלה זה ובכל שהוא לפי שאינו הדר ואע״פ שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו ממש שוב אין לו שיעור להכשיר במשהו וכן הדין בכ״מ וכל מדות חכמים כך הם:

נפרצו עליו פסול ‎ פי׳‎ ‎רי״ף ז״ל שניתקו העלין ממקום חבורן בשדרה. ואינו נכון חדא דלא דמי לנפרדו דתני לה כשרה דמשמע דדמי להדדי ועוד דגבי הדס דקתני נפרצו ליכא לפרושי הכי שאם ניתקין העלין מן העץ מיד נושרין ואפשר דאיהו גריס התם נפרצו כלומר שנשרו וכן הא במקצת נוסחאות של מגיהי ספרים ואינו נכון כדבעי׳‎ למימר קמן והנכון כדפרישנא. והראב״ד פי׳‎ דנפרצו עליו היינו שנחתכו העלין ונסדקו לארכן שדרך שחולקין אותה לג׳‎ וד׳‎ כשעושין מהן קופות ז״ש בגמרא דעבדינהו כי חופיא וכן מוכיח בפ״ק דבירושלמי כדבעינן למימר קמן ונראין דברים דכיון דתלי פסולא בעלין שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה וכן אמרו בתוספתא בפי׳‎ או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ובודאי שהמינין האלו שוין הם בפסולם כדקתני בכלה נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפסול שאין לו ענין במין האחר כגון באתרוג שעלתה בו חזזית ונטלה פטמתו וניקב כל שהוא ובהדס שהיו ענביו מרובין מעליו ובערבה הצפצפה פסולה הא לאו הכי כל הכשרי׳‎ דתנן בחד איתנהו באידך עד דפסיל ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני לי׳‎ בערבה וה״ה לאידך וכמו ששנו בה שהכמושה כשר׳‎ וה״ה לשאר מינין כדתני׳‎ וכלן כמושין כשרין ושנו אותה במשנה בערבה שהוא מצוי בה יותר. מעתה ה״ה לנשרו מקצת עלי לולב שהוא כשר ובלבד שיהא שיעורו מכוסה עלין דלא ליהוי כאופתא וכדבעינן בהדס שיהא כולו עבות ואם נשרו מקצת עלין פסול לפי שאין שמו עליו. ואין ללמוד מערבה ששמה עליה כשנשרו מקצת עליה וגם לא ללולב שכשנשארה שדרה מגולה כאופתא וכן כתבו בתוס׳‎ ונראין דברים דכל שנשרו רוב עלין או שנפרצו כמאן דליתנהו חשובי וכאלו הוי אופתא והרי הוא ככל הפסולין מגופן שאין שמן עליהן שפסולין כל שבעה אפי׳‎ בזמן הזה:

נפרדו עליו כשר דאע״ג דכתיב כפות ללמד שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותה מעכבת בו אבל חרות שאינו ראוי לכפותו כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא:

לולב הגזול וכו' כבר ביארנו על החלק השני שבזאת המסכתא שבא לבאר עניני הלכות לולב על השלימות ובא זה הפרק בביאור אלו הענינים ועל זה יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בענין הלולב וכל מיניו ר"ל לולב הדס וערבה ואתרוג מה הוא כשר בהם ומהו פסול בהם השני באגד הלולב ובענין הנענוע וזמן נטילתו ויתגלגל בזה החלק קצת דינין מענין ההלל השלישי להודיע שלולב ואתרוג נוהג בו דין שביעית הרביעי להודיע כמה ימים היה ניטל במקדש וכמה ימים במדינה בזמן שבית המקדש קיים והאיך מחזירין אותו לשם בשבת ומה יתחדש בו להיתר ביום טוב ובמועד ומאימתי מחנכין את הקטן ליטול את הלולב זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר לולב הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה וציני הר הברזל כשרות כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר אמר הר"ם מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה ולפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול וזו האשרה היא שיהיה האילן זה נעבד ועוד יתבארו חלוקי אלו האשרות בעבודה זרה וכבר ידעת אמרו ית' לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואמר ית' פרי עץ הדר ובאה הקבלה כי כלם צריכים הדר לפיכך נפסל לולב יבש לפי שאין לו הדר נפרצו עליו הוא שיסתבכו עליו מגב הלולב שהן קבועות בו ויהיה כמו לולב שעליו הפוכים כזאת הצורה ונפרדו עליו הוא שיפרצו קצתן מקצתן כזאת הצורה ודעת ר' יהודה לומר צריך אגד כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ובמקום ידוע מארץ ישראל יש דקלים שבריית הלולבים לשם הם ראש עלה של זה בצד עקרו של זה ואינם מורכבות קצתם על קצתם כשאר הלולבים כזאת הצורה והם נקראים ציני הר הברזל ואמרו שלשה טפחים כדי לנענע אותן רוצה בו וכדי לנענע ענינו כדי שיאחזנו בידו והוא שיעור טפח ומן החיוב שלא יהיה הלולב פחות מארבעה טפחים ומן הטפחים שכל טפח מהם ארבע אצבעות בגודל שהוא הבהן והמדה תהיה מגב הלולב מתחת עקר שני עליו התאומים שהם בראש הלולב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי לולב הגזול והיבש פסול פי' בגמ' בגזול שביום טוב ראשון פסול מן התורה מדכתיב לכם משלכם אבל שאר הימים פסול מדרבנן מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה וביבש פירשו בו הטעם משום דבעינן הדר וליכא ופיסולן של שניהם פוסל בכל הימים לפי שיטת משנה זו כמו שנבאר זה משום מצוה הבאה בעבירה וזה מפני שאין כאן הדר ושאר הפסולין יש בהם שפסולים דוקא ביום ראשון ויש מהם לכל הימים כמו שיתבאר ומ"מ יום טוב שני הרי הוא כיום טוב ראשון לכל דבר ומה שאמרו בגמ' קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני לאו דוקא דיום טוב שני כיום טוב ראשון הוא לכל דבר שהרי מספק ראשון הוא נעשה וכל חובת ראשון עליו אלא אין הכונה אלא לומר לא שנא יום ראשון ולא שנא שאר הימים וזה שתפש בלשונו יום טוב שני מפני שכל הימים לענין לולב יום טוב הם וגדולי המחברים שכתבו שיום טוב שני נידון כשאר הימים הביאם לומר כן מה שכתבנו שבסוגיא זו אמרו לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני ואין צורך בכך כמו שכתבנו וכן צריך שתדע שהלולב ושאר המינים שעמו אינם מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון אבל במקדש היו ניטלין כל שבעה מן התורה כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים הא כיצד לפני ה' דהיינו במקדש כל שבעה במדינה יום אחד ומשנתנו לאחר חורבן נשנית וא"כ כל שאתה מזכיר בה שאר הימים לפסול או להכשר דוקא מדברי סופרים ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך וטעם הפסול שבהם בקצת פסולים הוא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

ונשוב לדברינו והוא שהגזול והיבש לפי שיטת משנה זו פסולים בכל הימים וטעם הגזול בכל הימים מדין מצוה הבאה בעבירה וממילא נמצאת למד שהשאול פסול בראשון מתורת לכם וכשר בשאר הימים ושהגזול פסול בכל הימים אלא שבראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ואם לאחר שקנאו ונתחייב בדמים לבד כגון לאחר יאוש ובאיזה שנוי אף ביום ראשון אין פסולו אלא משום מצוה הבאה בעבירה אע"פ שקנאו בשעה שנטלו שאלו לא קנאו לא הוצרכת לבא בו מתורת באה בעבירה אלא מדכתיב לכם ונמצאת אומר שאף במקום שקנאו שאין כאן עוד פסול משום לכם אתה פוסלו מדין באה בעבירה והוא שאמרו בגמ' קא פסיק ותני בגזול ויבש פסול סתמא לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא שני אמאי והשיב משום מצוה הבאה בעבירה דכתיב והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה ר"ל לקרבן שהרי מום קבוע הוא אף גזול אין לו תקנה לקרבן בין לפני יאוש דלא קנייה בין לאחר יאוש דקנייה ולפני יאוש מיהא ניחא דכתיב כי יקריב מכם משלכם ואחר יאוש אמאי הא קני ליה אלא משום מצוה הבאה בעבירה ומאחר שכן אף לולב אתה אומר כן וודאי צריך אתה לפרש אחר יאוש הא קנייה שאם בקרבן הוא דוקא בצירוף ההקדש שהוא שינוי רשות דמעיקרא רשות הדיוט והשתא רשות גבוה או שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש שהיאוש בד' אינו קונה ואם בלולב כיוצא בו דוקא ביאוש עם שינוי השם דמעיקרא לולב וכשאגדו למצוה הוא קרוי הושענא ואע"פ שלמטה אמרו שאין זה שינוי השם דוקא בהדס דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה על שם סופו מפני שההדס עיקר ההושענא ולמדת שאע"פ שקנאו פסול מדין מצוה הבאה בעבירה ומ"מ דוקא בכיוצא בזו שכתבנו שההקדש או אגד הלולב לצורך מצוה גומרת את הקנין ביד זה שגזלה אבל כל שהיה שם יאוש ושינוי רשות קודם הקדשו או מצותו כגון שגזל אחד בהמה ולקח הוא מן הגזלן ואח"כ הקדיש או גזל אחד לולב ולקחו הוא מן הגזלן הואיל וכשבא לידו קנאו בלא סיוע הקדשו או אגדו לצורך מצותו יצא ואין כאן עוד מצוה הבאה בעבירה שאין דין מצוה הבאה בעבירה נאמר אף לאחר שקנאה אלא למי שגזל וגמר קנינו בהקרבתו או במצותו אבל זה שלא גזל אע"פ שהגזלה בידו אין כאן מצוה הבאה בעבירה ואחר שקנאה יצא וכמו שיתבאר לך ממה שאמרו בסוגיא זו אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי ר"ל תגרים של דברים דקים כי זבניתו אסא מגוים לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינון וליתבו לכו מאי טעמא סתם גוים גוזלי שדות נינהו ושדה אינה נגזלת ושמא השדה מישראל והגזלה אינה אלא בשעת תלישה ואלו אתם גוזזים אותה נמצא שאתם הגזלנים אלא ליגזזו אינהו ותהא יאוש בעלים בידם ושינוי רשות ביד הלוקחים [ופריך סוף סוף כי גזזי אוונכרי להוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי הרשות בידן] ותירץ אין הכי נמי אלא כי קאמר איהו למיפק אוונכרי גופייהו וכן נראה לי שאם הגזלן מכרה לאחר שנמצאת קנויה ביד הלוקח אם חזר הגזלן ולקחה הימנו שאין זו נקראת באה בעבירה אחר שקנאה בלא סיוע מצותו:

ולענין ביאור אף הם שאלו בה ליקנייה בשינוי מעשה ר"ל כשאוגדו למצוה ולשיטתנו זה קשה לפרש דודאי אוונכרי גופיהו הוא דקאמר דליפוק בשינוי מעשה דהא הוה ליה בידייהו יאוש ושינוי מעשה ולא עוד אלא שאף שינוי מעשה קונה בלא יאוש ולשיטתנו היה לו לתרץ שלאחר שנגמר קנינו בעסק המצוה הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ומה הוצרך לתרץ דהואיל ולולב אין צריך אגד אין כאן שינוי ואף לדעת האומר צריך שינוי החוזר לברייתו הוא וכן במה שהקשו וליקנייה בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא מה הוצרך דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לה דהא מצוה הבאה בעבירה היא ומתוך כך נראה לי דהאי דאוונכרי לאו גזלה גמורה היא שמא לא גזלה וא"ת גזלה שמא לא מישראל ואין לבא עליה מדין מצוה הבאה בעבירה אלא משום דלא קנו לה לגמרי או שמא המקשה לא ראה בדבריו של רב הונא שיהא פוסל אלא משום דלא קנו לה ולפיכך הוא מקשה דלקנייה בהכי ותירץ לו לרווחא דמילתא דלא קנו לה בהכי אפי' בדלא אתינן לה מטעם באה בעבירה ומ"מ אנו לא לזו הוצרכנו דכל היכא דעסקו במצוה גומר את הקנין מצוה הבאה בעבירה היא כמו שכתבנו ושמא תאמר לשיטתנו סוכה גזולה האיך הכשירוה בשלמא תקף חבירו והוציאו מסוכתו קרקע אינה נגזלת ואין כאן גזלה אלא גזל עצים וסיכך בהם הא מצוה הבאה בעבירה היא עד שראיתי לגדולי הדורות שהעמידוה שלא בגזלן עצמו אלא בלוקח מן הגזלן ואין נראה לי כן שהרי בהדיא אמרו גזל עצים וסיכך בהם אלמא בגזלן עצמו נאמרה אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בראשון אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל:

ואחר שביארנו דין הגזול עלינו לבאר דין היבש והוא שהיבש פסול ואף הוא פיסולו לכל הימים לשיטתנו וכן מוכח להדיא מה שאמרו בגמרא קא פסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול אמאי דהא כי כתיב לכם בראשון כתיב ותירץ משום מצוה הבאה בעבירה ומדברי סופרים אלמא שהיבש פסול לכל הימים אם במקדש מן התורה אם בגבולין ובראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ומטעם שאינו הדר ופירשו גדולי הרבנים בהדר זה שאינה מצוה מהודרת ואנן מצוה מהודרת בעינן מדכתיב זה אלי ואנוהו ובתוספות מוחים בפירוש זה דאי משום הא בדיעבד מיהא לא ליפסיל שהרי אמרו למטה מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ונאמר שם מאי מצוה מצות זה אלי ואנוהו עד שפירשו בו דמהדר דקרא קאמר ואע"ג דהדר דקרא אראשון נמי כתיב כתבו גדולי המפרשים שהמקשה סבור שהמקרא נדרש לפניו וביום הראשון אלכם קאי ושבעה ימים נמי אדלקמיה קאי עד ביום הראשון ונמצא הדר מוסב על שבעת הימים ולי נראה דלכם אין לך צד להטילו אלא לראשון שהרי ביום הראשון מפסיק בינו לשאר הדברים אבל פרי עץ הדר וכל השאר אפשר להטילם או אראשון או אשבעת ימים ומטילין אותו על החמור ופוסלין את היבש לכל הימים ומ"מ קשה בעיני לפרשה על הדר האמור בתורה שהרי הדר האמור בתורה על אתרוג הוא נאמר ואף שמו מעיד עליו ר"ל אתרוג שהוא לשון חמדה מלשון דמרגג למיחזי שפיר ארג נכסין לא תירוג ומתוך כך אני חוזר לפרש כפירוש גדולי הרבנים ומשום זה אלי ואנוהו ואע"ג דבלא אגדו כשר בדיעבד לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר שהיבש כלה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו כאדם שניטל חיותו וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם לא המתים יהללו יה אבל לא אגדו לא ניטל הדרו לגמרי ובדיעבד כשר ואע"פ שבסוגיא זו אמרו לולב היבש רבנן פוסלין ור' יהודה מכשיר והעמדנו מחלוקתם דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור' יהודה לא מקיש אלמא דמהדר דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג מ"מ אותה סוגיא כבר בטל כחה שהרי נשארה בתיובתא דר' יהודה אף באתרוג יבש מכשיר ודריש בהדר דקרא הדר באילנו משנה לשנה ומדלר' יהודה לא קמה אף לרבנן לא קמה ולא דרשינן בה היקשא כלל ושמא תאמר אחר שאתה פוסל בשאינו הדר כל שבעת הימים הן לפירוש גדולי הרבנים הן לפירוש התוספות הרי נקטם ראשו ונפרצו עליו משום שאינו הדר איפסילו וא"כ יש לך לפסלם לכל הימים ומאי גזול ויבש תקנו ועוד אתרוג שנקבוהו עכברים האיך הוכשר בשאר הימים ועוד במה אמרו בתלמוד המערב כל הפסולים לא נפסלו אלא בראשון ואע"ג דשל אשרה ושל עיר הנדחת ודאי פסולים לכל הימים התם משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ואין כאן שיעור הא אידך כולהו בראשון לחוד הוא דאפסילו עד שמכח קושיות אלו כתבו רבים שהלכה כר' יצחק בר נחמני בשם שמואל דאמר לא שנו אלא ביום ראשון אבל בשני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ומדבטיל ליה פסול של גזול הכי נמי פסול של יבש דוקא בראשון וזהו דעת גדולי המחברים ורוב פוסקים ולשיטה זו כל שקנאו ונתחייב בדמיו יוצא אף בראשון ואין נראה לי שהרי ר' יצחק בר נחמני הוקשה מסתם משנתנו ואע"ג דתריץ לה שינויא דחיקא היא ולא סמכינן עליה ועוד דהא ר' נחמן בר יצחק אקשי ליה דאלמא כמתניתי' סבירא ליה וכן דר' יוחנן ור' שמעון בן יוחאי הכי סבירא להו ואע"ג דברייתא דר' יוחנן לא דייקא דהא יאוש כדי לא קני אף זו אינה יאוש כדי אלא שיש בה צירוף שינוי רשות או שינוי השם כמו שפרשנו ולא עוד אלא שסמכוה מן המקרא ר"ל שונא גזל בעולה וכן דר' אמי נמי קאמר לה הכי ואין לדחות כל אלו מאותה של ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל ואע"פ שבתלמוד המערב אמרוה אף היא בשם ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל נאמרה שם:

ובקושיות שהזכרנו יש לי לתרץ כעין מה שכתבנו למעלה דלא כל שאינו הדר בחדא מחתא ונקטם ראשו ונפרצו עליו ונקבוהו עכברים אע"פ שבכלל ענינם אינם הדר מ"מ מה שיש בהם הדר הוא וכל שכן נפרצו עליו שאפשר לאגדם אבל יבש שכלה לחלוחית שבו והרי הוא כמת אינו חשוב כלום וכמו שאמרו בתלמוד המערב עליו על שם לא המתים יהללו יה כמו שכתבנו וכבר מצאנו לקצת גדולי הדורות שלא מיעטו שאר הימים מכל הפסולי' אלא כשהיה שם לולב עליהם מתחלה ונתחדש בו פסול כגון נקטם ראשו ונפרצו עליו אבל כווץ וסדוק ועקום וחרות ודומה למגל ולולבא דסליק בחד גיסא שמעיקרם אין תורת לולב עליהם פסולים לכל הימים וכן ניטלו רוב עליו אע"פ שהיה שם לולב עליהם מעיקרו מ"מ אין שמו עליו וכן כל שנאכל רוב האתרוג שאין שמו על מיעוטו וכן כל שאין בו שיעור כגון לולב בפחות מארבעה ואתרוג בפחות בכביצה וכן הדס שוטה שמעיקרו לא בכלל הדס הוא. ואעפ"י שראיתי בהם שהם כוללים את היבש עם אותם שהיה שם לולב עליהם ונתחדש בו פסול להכשירו בשאר הימים אומר אני מכח דבריהם שהיבש הואיל וכלה כל לחלוחית שבו אבד שמו וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא המתים יהללו יה:

ונמצינו למדים לשיטתנו שהגזול והיבש פסול לכל הימים ושאר הפסולים כשרים בשאר הימים כל שיש שם שיעור ושאין לומר בו כתותי מיכתת שיעוריה ושהיה שם לולב עליו מעיקרו ושיהא עדיין שמו עליו ויש מוסיפין בדין כתותי מיכתת שיעורייהו של ערלה ושל תרומה טמאה ושל כל איסורי הנאה ואף גדולי המפרשים הביאו ראיה בהלכות לולב שלהם לפסול את היבש בכל הימים בשם אחד מזקנינו הגדולים שבקרקשונה ממה שהיה ר' יהודה מביא ראיה להכשיר את היבש אף בראשון מבני כרקום שהיו מורישין לולביהם לבניהם ואם רבנן סוברים שהוא כשר בשאר הימים מה ראיה לר' יהודה מזו שמא מורישים היו לשאר הימים אם לא מצאו בראשון:

תוס' בד"ה קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון כו' ותימה הא אמרינן לקמן ניקב כו' דר' חנינא מטביל ביה כו' עכ"ל אע"ג דשמואל דמכשיר בשמעתין גזול ביו"ט שני ע"כ לא חש להאי קפסיק ותני לא ניחא להו למימר דרבי חנינא נמי לא חש ליה כיון דסתמא דתלמודא קא דייק ליה ורבי יוחנן ור' אמי נמי הוצרכו מש"ה למימר טעם משום מצוה הבאה בעבירה ואין דומה להם דר' חנינא פליג עלייהו אלא בדוחק כמו שתירצו לחד תירוצא וק"ל: :

בתוס' ד"ה לולב היבש פסול וכו' עד דהא אמרי' לקמן גבי הדס יבש וכו' אלמא אין היבשות תלוי בי"ב חדש וכו' הוכיחו זה דאי תימא דפירושו של יבש הוא י"ב חדש א"כ ה"נ ע"כ מפרש גבי הדס יבשו רוב עליו היינו שרוב עליו הן בני י"ב חדש ופירושו של ג' בדין לחין היינו נמי שאינן בני י"ב חדש וזה א"א להיות שקצתו של ענף אחד יהיה י"ב חדש וקצתו אינו י"ב חדש וק"ל:

ד"ה נקטם דאשו וכו' עד דנקטם ראשו איירי ברוב העלין העליונים עיין באשר"י שכתב שראש כל עלה ועלה קאמר:

לולב הגזול פרק שלישי

לולב הגזול והיבש פסול ויש לדקדק בהנך תלת בבי חלוקות דנקיט התנא בפסולי דלולב ואין טעם לסדר זה דמה ענין יבש אצל גזול וטפי הו"ל למינקט גזול בהדי אשירה ועיר הנדחת דבשלשתן אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם וכעין מצוה הבאה בעבירה ולא קרינן בהו נמי לכם וביבש שייך למיתני בהדי נקטם ראשו ונפרצו עליו שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר כמו שפירש"י והנלע"ד בזה שרבינו הקדוש שנה המשנה בלשון חכמה והיא גופא אתי לאשמעינן דגזול דומיא דיבש מה יבש לית ליה תקנתא הוא הדין גזול לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין דמייתי לה מקרא דגזול דומיא דפסח וחולה דלית להו תקנתא ואיכא למימר נמי דאתי לאשמעינן דכי היכי דיבש פסול אפילו בי"ט שני ה"ה גזול כדמסקינן בסמוך אליבא דרבי יוחנן. ובזה מדוקדק היטב הא דמקשה בגמ' בפשיטות וקאמר קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני ופירש"י דקא פסיק ותני היינו בהא דקתני פסול ואפשר דרש"י גופא לכך נתכוין עכ"פ נתיישב' קושית הגמ' בפשיטות ממה שהקשו בתוספות בד"ה קא פסיק ותני ועוד אבאר בזה בלשון התוספות בסמוך:

בפירש"י בד"ה לולב הגזול לולב כף של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא מה בא ללמדינו בזה. והנלע"ד דסדר לשון המשנה קשיתא ליה לרש"י בהא דנקט פסולי דלולב ברישא מקמי אתרוג שפתח בו הכתוב תחילה ומש"ה היה באפשר לומר דהאי לולב דקתני היינו כשכבר הוא אגוד עם ההדס וערבה דלפ"ז שפיר שייך להקדים לולב לאתרוג דהכא תלתא מיני והכא חד מינא כדאשכחן בכל דוכתא דמש"ה עיקר המצוה נקרא על שם הלולב:

זאת ועוד אחרת יש סברא לומר דגזול לא מיפסיל אלא בכה"ג שגזלה כשאגוד משא"כ כשגזל לולב גרידא אפשר דקניא ביאוש ושינוי מעשה או שינוי השם כדאיתא לקמן בשקלא וטריא דאוונכרא ועל זה כתב רש"י שפיר דאי אפשר לפרש כן כיון דהדר קתני הדס וערבה באפי נפשייהו וקתני בהו נמי הנך פסולי גופייהו וא"כ לולב נמי היינו באפי נפשיה והא דפתח בלולב תחילה היינו מה"ט גופא כדפרישית כיון דעיקר מצות ד' מינים נקראים על שם הלולב או שנאמר כיון דמפשטא דקרא לא שמעינן גזול ויבש ואינך פסולי אלא מדרשא דלכם והדר דכתיבא באתרוג מש"ה אקדמה להנך מקמי אתרוג כדאמרינן ברפ"ק דבימות ובכמה דוכתי דכל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה ושייך לאקדומי ועוד דלענין גזול ודאי איכא רבותא טפי בהנך ג' מינים דלא נימא דקנינהו בשינוי ע"י אגד כדמסקינן בשמעתין כן נראה לי:

בתוס' בד"ה לולב הגזול והיבש פסול מפרש בגמרא כו' ולא כמו שפי' בקונטרס כו' עס"ה. ולע"ד נראה בכוונת רש"י שבא ליישב בזה מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה הא בעינן הדר דמאי שנא יבש דפשיטא ליה לתלמודא דמדינא יש לפוסלו אף בי"ט שני ומ"ש גזול דקשיא ליה אמאי פסול בי"ט שני ועל זה כתב רש"י שפיר דביבש כיון דאיכא נמי טעמא דבעינן הדר משום ואנוהו עכ"פ למצוה ומה"ט פשיטא דשייך אף בי"ט שני מש"ה פסלוהו חכמים אף בדיעבד שאם נאסור לכתחילה ונתיר בדיעבד אתי למיטעי לאכשורי בדיעבד אף בי"ט ראשון דפסול מדאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שלא חילקו חכמים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ בגזול מקשה הש"ס שפיר דיש לאכשורי אף לכתחלה בי"ט שני כיון דלא כתיב ביה לכם. והיכא דמותר לכתחלה לא שייך לגזור אטו י"ט ראשון כדאשכחן ברבי חנינא לענין חסר דמטביל ביה ונפיק ביה בי"ט שני כן נראה לי בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון רש"י לקמן דף ל"ו ע"ב בהא דרבי חנינא מטביל ביה ע"ש ויש לפרש עוד בדרך אחר שהוצרך רש"י לפרש כן מדפליג רבי יהודה בסיפא בנפרדו עליו אלמא דמודה בכל הנך פסולי דרישא אפילו ביבש ולקמן בברייתא אשכחן להדיא דר' יהודה מכשיר ביבש דלית ליה היקישא דלולב לאתרוג מש"ה הוצרך רש"י לפרש דאיכא טעמא אחרינא ביבש משום ואנוהו דלפ"ז אפילו ר"י מודה דפסול מיהא לכתחילה ומש"ה לא פליג ר"י ביבש דמתניתין דאי משום דיעבד הא אשכחן לקמן בברייתא דרבנן נמי מודו דבשעת הדחק כשר וא"כ דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן ביבש אינו אלא בדיעבד קצת שע"י טרחא אפשר למצוא לולב אחר מש"ה לא פסיקא ליה לחלוק ביבש. ועוד דבלא"ה אשכחן כמה פסולי דמתניתין דכשרין בדיעבד לשיטת הפוסקים כן נראה לי ודו"ק:

אחר זה הגיע לידי ספר כפות תמרים להגאון מהר"ם חביב ז"ל המחבר ספר גט פשוט ומצאתי שכתב ג"כ כפי' הראשון שכתבתי בכוונת רש"י והביא לשון מהר"א מזרחי ע"ש שהאריך בזה:

ולפי שראיתי שהחיבור הנזכר מלא וגדוש בסוגיות הש"ס בזה הפ' והרחיב הביאור בפרש"י והתוספות ושיטת הפוסקים ומפרשים לערך חמשים דפי' לכן אינו בדין שיניף המקצר על המאריך לכן קצרתי כי אם במקומות מיוחדים אשר יצאתי לידון בדבר החדש באיזה סוגיות הצריכים ביאור כאשר יורוני מן השמים:

בד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' תימא מאי שנא זה מזה כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה ליישב דודאי פשיטא ליה לתלמודא דבכל מידי דפסול מדאורייתא בלולב אין לחלק בין י"ט ראשון לשני דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תקון לבר מניקב כמו שאבאר אלא דאפ"ה לענין גזול מקשה הש"ס כיון דודאי הא דקתני דגזול פסול היינו דלית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש וקס"ד דהיינו דס"ל יאוש כדי לא קנה אע"ג דכיון דאגדיה ללולב הוי יאוש ושינוי מעשה הא מסקינן לקמן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכתבו התוספות שם דאע"ג דבכה"ג קונה מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא לא קנה לא נפיק ביה. א"כ לפ"ז משמע ליה להמקשה דלא שייך הך סברא אלא לענין י"ט ראשון דוקא כיון די"ט ראשון הוי מדאורייתא וכיון דלאו לכם קרינן ביה מש"ה לא נפיק ביה דלא אתו רבנן לאפקועי איסורא דאורייתא משא"כ לענין י"ט שני דעיקר מצותו אינו אלא מדרבנן אין טעם לפוסלו לאחר יאוש עם שינוי מעשה החוזר כיון דמדרבנן קונה שפיר קרינן ביה לכם ועוד דאיכא מ"ד דאפילו יאוש כדי קונה מדרבנן כדאיתא במרובה וכמו שאבאר לקמן כן נראה לי נכון. לולי שהתוספות לא פירשו כן והיינו משום דבלא"ה נראה דעיקר דברי התוס' לאו לסברת המקשן קאי דהא ודאי מקשה שפיר דיש להכשיר גזול בי"ט שני כמו בשאול דמ"ש בשאול דכשר כדתנן בסוף פירקין כיון דתרווייהו מלכם נפקא אע"כ דעיקר דברי התוספות כאן משום דלפי האמת קשיא להו מ"ש יבש דפסול כל ז' ומ"ש ניקב דכשר וכיון דמשום הכי הוצרכו לתרץ ולחלק מסברא ממילא אתי להו נמי שפיר האי דשאול וגזול אף לפי סברת המקשה:

יוֹרְדִין לְטִמְיוֹן הא דנקיט לשון זה נראה לי בס"ד מטמונים ראשם מם פתוחה לקבל השפע וסופם מ"ם סתומה לשמור בתוכה השפע שלא יצא ויתאבד ונשאר באמצע אותיות טִמְיוֹן ונמצא אם יסתלקו ממטמונים שני כלים אלו שהם כלים של השפע מ"ם פתוחה המקבלת ומ"ם סתומה השומרת אז ישאר טִמְיוֹן לכך אמר 'יוֹרְדִין לְטִמְיוֹן' שיסתלקו מן מטמונים שלהם שני מימי"ן שהם כלים של השפע כלי המקבל וכלי השומר.

אֲבָל בַּעֲנָוִים כְּתִיב (תהלים לז, יא) "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם ". נראה לי בס"ד דידוע הארץ עומדת וקיימת על ידי הגבורות דשם אֱלֹקִים דכתיב (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' ולכן מלוי אותיות הָאָרֶץ כזה ה" א א ל"ף ר י"ש צ ד"י עולה מספר תל"ה [435] כמנין חמשה שמות אֱלֹקִים [86] עם שורשן שהוא חמשה. ובזה פרשתי בס"ד (תהלים מו, ט) 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' אך אי אפשר שתתקיים בגבורות דשם אֱלֹקִים בלבד אלא צריך שימתקו הגבורות דשם אֱלֹקִים בשמות ההוי"ה שהם חסדים ולכן הגם דבתחלה כתיב 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' לבסוף כתב (בראשית ב, ד) 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' ששתף שם הוי"ה עם שם אֱלֹקִים שמספר שניהם עולה מספר יב"ק [112] ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ששמות יב"ק הנזכר הם שלשה כי צריך ששלשה שמות אלקים יתמתקו בשלשה שמות הוי"ה ובזה יהיו ג' פעמים יב"ק אשר סך כולם הוא של"ו [336]. ולזה אמר איוב (איוב טז, יב) 'שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי' דבזמן עשרו בראשונה היה אצלו הארת ג' פעמים יב"ק שהם של"ו ולזה אמר 'שָׁלֵו' הָיִיתִי אך אחר כך 'וַיְפַרְפְּרֵנִי' שנפרדו שמות ההוי"ה משמות אלקים ושלטה בו הגבורה דשם אלקים בלתי מיתוק ולכך ראה כל אותם יסורין קשין עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל על יוסף הצדיק ע"ה בזמן שעלה לגדולה יוסף 'משלו' נתנו לו רוצה לומר 'מן של"ו' שהם הארת ג' פעמים יב"ק נתנו לו גדולה ועושר. והנה אותיות שלום המה ארבעה אותיות ואם תקח רובם של אותיות המה יהיו של"ו. ובזה יובן (תהלים לז, יא) 'וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ' שבניינה על ידי הגבורות דשמות אלקים שרמוזים במלוי אָרֶץ כנודע אך גבורות אלו לבדם אי אפשר לסבול אותם בלי שמות הוי"ה ולזה אמר 'וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם' כלומר רוב אותיות שלום שהם של"ו שרומזים על ג' פעמים יב"ק שהם מספר של"ו.