Commentary page
Shabbat 87a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 87a
Shabbat 87a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 394 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בתלתא אמר להו מצות הגבלה שהדברים שנאמרו לו בשני ירד לערב ואמרן לישראל כדכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ולמחרת השכים ועלה וישב משה את דברי העם וגו' כדאמר כל עליותיו בהשכמה היו ובו ביום נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב וגו' ומצות הגבלתם דהשמרו לכם עלות בהר אע"פ שהיא כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהיא מצות פרישה קודם לכן נאמרה דכתיב בההיא עלייה שעלה בשלישי להשיב להקב"ה דברי העם דנעשה (ונשמע) הנה אנכי בא אליך וסיפא דקרא ויגד משה את דברי העם וגו' וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה נאמר לו בו ביום ולקמן תניא לה הכי ולערב אמרה לישראל ולמחרת בד' השכים ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ונאמרה לו מצות פרישה וקדשתם היום ומחר ואע"פ שיש עוד ג' ימים עד יום שבת האמרינן לקמן לר"י דמשה הוסיף יום אחד מדעתו:
היום ומחר משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו':
אמר לך ר' יוסי לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה' והוא הוסיף יום אחד והסכים הקב"ה לדעתו:
ופירש מן האשה לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חביריו שוב לא חזר לתשמיש:
אף היום צריך להיות לילו עמו והא לא אפשר:
וקבע להם זמן אימתי ידבר עמהם:
אמרה תורה והיו נכונים וגו' פירשו מנשותיהן:
ולא קבע לי זמן לדבורו שאוכל לפרוש קודם לכן:
16 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
בתלתא אמר להו מצות הגבלה לכ"ע הגבלה קדמה לפרישה דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא דכל אחד נאמר ביומו בקמא כתיב ואתם תהיו לי וגו' ובבתרא כתיב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתב ביה מידי שיעשה משה שליחות לישראל ואית לן למישדי מצות הגבלה אההיא אמירה ולא אמצות פרישה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיבא מצות פרישה:
היום כמחר אין זו דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו:
ומה ישראל כו' וא"ת מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו דאורייתא הוא דק"ו ניתן לידרש וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני התם משום עשרת הדברות:
וקבע להם זמן תימה לר"י דהיא הנותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבר שכינה עמהם הוצרכו לפרוש אבל הוא מספק למה יפרוש וי"ל דלהם נמי איכא ספיקא שמא לא תפלוט והכי עביד ק"ו ומה ישראל שקבע להן זמן וא"כ לא היו צריכים לפרוש משום קרי דביום אחד היה די אפ"ה משום חשש פליטה שהיא קלה הוזקקו לפרוש אני שלא קבע לי זמן ויש חשש קרי שהוא חמור לא כ"ש שיש לי לפרוש:
ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע"ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור"ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע"פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה:
ומה פסח כו' אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה:
קשיא לרבנן פי' למה שפירש רבא לעיל דבקביעא דירחא פליגי:
Tosafot on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ואמר רבה (ואיתמר) [ואיתימא] רב פפא ת"ח המאפל בטליתו מותר ומקשינן כי מכדי פרישה עבידא אליבא דר' יוסי ור' ישמעאל ור"ע מארבעה ואליבא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן מן חמשה. ולכולהו כל אשה ששמשה קודם הפרשה אם פלטה שכבת זרע בלילי שבת טהורה היא תישרי שכינה מליליא דשבתא אמאי איתאחרא עד לצפרא. ופרקינן א"ר יצחק לא מראש בסתר דברתי כן עלתה במחשבה למהוה ביממא והדר אקשינן. אם כן למה לי דעבד פרישה אליבא דר' ישמעאל ור"ע מצפרא ארבעה לר"ע תשמש כולא יומא דארבעה. והרי חמש עונות עד צפרא דשבתא ולר' ישמעאל תשמש עד צפרא דחמשא דהא איכא עד צפרא דשבתא ד' עונות כהלכתן מכלל ג' ימים. ופרקינן א"ר יצחק א"כ יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל התורה. ואילין שאומרים עליהן הולכין לבית הטבילה אינון נשים שפלטו שכבת זרע בלילי שבת שאילו לא פירשו ביום רביעי הות מיטמא מיניה שפולטת וצריכ' למיטבל לצפרא דשבתא. ואיכא בהא מילתא סוגיא ולא שפיר שהללו ילכו לקבל תורה והללו ילכו לבית הטבילה. ואיכא מן דגרסי בהדין קושיא דלעילא נמי. ולר' אלעזר בן עזריה תשמש ביממא דחמשה. ולא צריכה מילתא להכין דר' אלעזר בן עזריה לא איכפת ליה (שמשה) אם [תשמש] בחמש' עד קרוב לשקיעת החמה אם לאו ולא צריך אלא משהו מן חמשה וכולי יומא דמעלי [שבתא] ומשהו מן שבתא דהוא יום שלישי ומקשינן והא טבולי יום נינהו. ומפרקינן ראויה תורה להינתן לטבולי יום. ואיכא דמקדמי וגרסי ליה להאי קושיא ולהאי פירוקא מבתר אוקימתא דמילי דר' ישמעאל ור' עקיבא כר' יוסי ואיכא דגרסי ליה הכא ואית ליה תרין אנפי חד דהויא קושיא על ר"ע דאמר במקצת יומא (דחמש') [דארבעה] עבד להו פרישא וכל אשה שפלטה ש"ז בלילי שבת עד שמשלימין כשיעור הזה מה שיצא מיום חמישי טמאה היא. וכיון שאפשר על דעתא דר"ע שיש אשה שפולט' וטמאה בלילי שבת הרי היא צריכה הערב שמש וכל נשים שהיה להן כן טבולי יום אינון. ועוד אית ליה להאי קושיא אנפא אחרינא כי אמרי' לר' ישמעאל ור"ע למה לי למיעבד להו פרישה דמטיא עד בי שמשא. ליעביד להו פרישה דלא מטיא אלא עד צפרא דשבתא. ופרקינן א"ר יצחק יאמרו הללו הולכין לבית הטבילה והללו הולכין לקבל תורה. ואקשינן למה ליה לר' יצחק לפרוקי כי הדין פירוקא הא טבולי יום נינהו או הות פרישתן עד צפרא דשבתא ואהדרינן אעפ"כ ראויין הוו לקבל התורה והלכך צריכינן לפרוקא דר' יצחק ואע"ג דהאי דקאמרי' והא טבולי יום נינהו משנינן אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין תרווייהו דניתנה תורה לטבולי יום מוכחא מלתא דעל נשי קאי ולא בגברי אימיר. הוא כי דסדרנא לשמעתא מפרש בתלמוד א"י שמעתא. א"ר יוחנן טבולי יום קבלו ישראל את התורה. הדא דאת אמר בנשים אבל אנשים כבר פרשו מ"ט וקדשתם היום ומחר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכ"א ג' עונות שלימות בעינן וכן הלכה. ושכבת זרע שפרשה מלאיש כ"ז שהיא [לחה] טמאה ואפי' פלט אותה [מימים הרבה]. וכי תניא פרט לש"ז שהסריחה דפרשה מן האשה אבל בפרשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא ליחה והיכי דמי אפי' הבא על הזכור אם פלט הזכור את שכבת זרעו כ"ז שהיא ליחה טמאה ומנא לן מדקא מיבעיא ליה לרב פפא ש"ז במעי בהמה מהו וקא מסתפקא משום דלית לה פרוזדור. דאלמא פרוזדור דאשה הוא דמסרחא ואם פלטתה אחר ג' עונות שלימות טהורה ובהמה דלית לה פרוזדור מספקא מלתא משום דלא איפשיטא ועבדינן לחומרא אבל זכר דלית ליה פרוזדור לא מסרחא ש"ז במעיו ופשיטא דטמאה. ובמעי נכרית אף אינון חביל גופייהו כישראלי' כד פלטה לה אחר ג' טהורה. ת"ר בששה לחודש נתנו עשר דברות לישראל ר' יוסי אומר בשבעה בו אמר רבה דכ"ע בר"ח סיון באו מדבר סיני וביום שבת נתנו עשר דברות ובקביעא דסיון פליגי רבנן סברי בתרי בשבא אקבע סיון דההיא שתא ושבת ששה בו ור' יוסי סבר בחד בשבא אקבע ושבת שבעה בו רבנן דסברי בתרין בשבא הוה קבועיה ומפורש בתורה דההוא יומא שחנו במדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ואמר ליה למימר לישראל אתם ראיתם וגו' וקאמרי' רבנן דההוא יומא לא אמר להו משה לישראל מידי משום חולשא דאורחא וטרחיה בשלישי אמר להו האי מימרא ויבא משה וגו' ברביעי עבד להו הגבלה דקאמר והגבלת את העם וגו' ואע"ג דכתיבה בתר הפרשה קבלה היא דהיא הות תחלה.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Vilna Edition
Rashba
שלשה דברים עשה משה מדעתו והרשב"א ז"ל כתב קצת דומה לזה. וכתב אחר כך וז"ל: וצריך עיון מנא לן שהסכים הקב"ה עמו אי משום אשר [שברת] הרי כמה כתובים בתורה שאינן לשון אושר. ושמעתי משום דכתיב (דברים י, ב) אשר שברת ושמתם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ואלמלא היה בשבירתן חטא אין קטיגור במקום סניגור אלא מלמד שהיתה שבירתן חביבה לפניו, ומדרש אגדה (שמו"ר פמ"ו, פ"ג) יהושע ושבעים זקנים תפסו בידיו שלא ישברם ולא יכלו לו, אמר הקב"ה תהא שלום באותה יד דכתיב (דברים לד, יב) ולכל היד החזקה אשר עשה משה, ואפשר דמשום הכי דריש האי אשר לשון אשרי. [הכותב בעין יעקב].
מאי דריש וכו' וקשיא אי מדרש דרש לאו מדעתיה היה, ולא הסכים על ידו היה, והרבה כיוצא בו [עשו] משה ושאר נביאים. אלא ודאי לשלישי אמר, אלא גלוי היה לפניו דיוסיף משה, ולפיכך מה שאמר לו ליום השלישי חזר ואמר היום ומחר כדי שיהא ברצונו של משה רבנו להתלות במדרשו ולא יהא כמעביר על דבריו במה שכתוב ליום השלישי אבל לא שיהא משה רבנו ע"ה מוכרח לדרוש כן, שאפילו בחצי היום שייך [למימר היום ומחר]. הרשב"א בחידושיו. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].
ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח) [וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה היה צווי גמור שצוה לו לפרוש. תוספות]. והרשב"א תירץ אילולי שמדעתו עשה, שכינה למה אמרה לו כן לאחר מתן תורה והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה, אלא ודאי שלא נצטוה עוד עד שפירש הוא מדעתו מקל וחומר. ומיהו קל וחומר גופיה לאו דוקא, דהא מצי משמש וטובל ומדבר בכל יום, אלא הוא מדעתו נשא קל וחומר בעצמו להתקדש שיהא ראוי לדיבור בכל עת. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי. ועי' רמב"ן].
ומה פסח קשיא לי מאי מדעתו הוה, והלא ק"ו דרש. אלא ק"ו בעלמא עשה לומר שלא יהא נתפש בשבירת הלוחות אבל אינו קל וחומר גמור, דאדרבא צריכים הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה לכן אמר לו יישר כחך ששברת. חידושי הרשב"א. [לקוטי רבנו בצלאל אשכנזי וכן הוא ברמב"ן].
Rashba on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה שלישי בשבת כו' קשיא לרבנן כו' וא"כ ע"כ בתרי כו' ובז' נתנה תורה כו' עכ"ל בפשיטות טפי ה"מ לפרש דפריך למאי דמפרש רבא פלוגתייהו קשיא לרבנן דשלישי בחדש לא הוה שלישי בשבת אלא משום דלא נזכר מפורש דבר זה בפלוגתייהו מפרש הפירכא במאי דמפורש בפלוגתייהו דקאמרי רבנן בו' בחדש ניתנה תורה והכא מוכח דבז' ניתנה וק"ל:
בד"ה לכדתניא כו' וה"ק יום ג' לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם כו' עכ"ל דענין זה להמשיך לבם כו' א"ל משה גם בר"ח דליכא למימר דלא א"ל ולא מידי משום חולשא דאורחא אלא בדבר ששמע משה מפי הקב"ה שיאמר כן לישראל כגון פרישה והגבלה וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Penei Yehoshua
בגמרא בתלתא אמר להו מצות הגבלה ופרש"י דאע"פ דמצות הגבלה כתיבה אחר מצות פרישה אפ"ה קודם לכן נאמר' וכו' דכתיב בסיפא דקרא ויגד משה דברי העם וכי מה דברי העם יש כאן אלא מצות הגבלה וכו' עכ"ל. ובחומש פירש"י דהאי קרא דויגד משה את דברי העם היינו מה שאמרו ישראל שרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו וכו' וא"כ לכאורה דפירש"י בחומש סותר סוגיית הגמרא דכאן אמנם לענ"ד נראה דדא ודא אחת היא שע"י שאמר משה להקב"ה דברי העם דרוצים לשמוע מפי הקב"ה בעצמו רצונינו לראות את מלכנו באותה שעה ממש הוצרך הקב"ה לאמר מצות הגבלה כדי שלא יהרסו לעלות חוץ ממקום הראוי להם והיינו דכתיב בסוף הפרשה ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' והשיב משה להקב"ה לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמר הגבל וגו' וזה ממש כמו שכתבתי כאן כן נ"ל נכון:
שם ומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ול"ל דלאו משום דהסכים אלא משום שעדיין לא טבלו וסמכו על דברי משה שהוסיף יום אחד לענין שפליטתן טמאה והיו ממתינות עד שכלה זמן טומאת פליטתן דהא ודאי ליתא שהרי כבר הוצרכו הנשים לטבול טבילת גרות בחמשה בשבת בשעת הזאת הדם כדי ליכנס תחת כנפי השכינה כדאיתא בסוף פרק החולץ ואף את"ל שחזרו ופלטו ש"ז אח"כ אפ"ה ודאי טבלו אח"כ מיד אי משום דטבילה בזמנה מצוה או משום אכילת שלמים דכתיב בקרא כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר וכו' י"ל דלא הוי ק"ו גמור וכו' עס"ה. לכאורה לא הוצרכו לכך דבלא"ה איכא למימר דלא הוי ק"ו גמור ומה שכתבו בדיבור שאח"ז דאפשר דהיא הנותנת וכו' אלא דקושטא דמילתא כתבו דמתרי טעמי לא הוי ק"ו גמור וק"ל:
בד"ה ואתה פה עמוד עמדי וא"ת מנ"ל דפירש משה מדעתו וכו' שמא זה הוא צווי גמור וכו' ותירץ ר"ת דאי איתא דמחמת צווי הקב"ה וכו' האיך היה מערערין אהרן ומרים וכו' עס"ה. ולכאורה אין זה מספיק דשמא אהרן ומרים לא הוי ידעי מה שאמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע פשטא דקרא בפ' בהעלותך שם שהשיב הקב"ה לאהרן ומרים לא כן עבדי משה פא"פ אדבר בו ופרש"י בחומש דהיינו דמה שאמר למשה פא"פ לפרוש מן האשה והיינו מה שאמר ואתה פה עמוד עמדי ולולי דברי התו' היה נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן דמשה פירש מן האשה מדעתו היינו דאפי' לאחר שציוה הקב"ה למשה שיאמר לישראל מצות פרישה אפ"ה לא שייך האי ק"ו לגבי משה עצמו שיפרוש מן אשתו אף לאחר מ"ת כיון דתו ליכא למיחש לפולטת שכבת זרע דאשתו ואי משום משה עצמו שפיר היה יכול לטבול לקריו כיון דמסקינן לעיל דניתנה תורה לטבולי יום ואמרינן נמי דכל עליותיו של משה היו בהשכמה ובלילה לא דיבר הקב"ה עמו אם כן שפיר היה יכול לטבול בלילה ומדאשכחן שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ולמשה עצמו לא אמר לא היתר ולא איסור על כרחך היינו משום שכבר ידע הקב"ה שמשה בעצמו היה מחמיר לדרוש הק"ו לפרוש לגמרי שלא יעלה לדבר עם השכינה בעודו טבול יום. כן נ"ל נכון לולי שהתו' לא פירשו כן. ובזה יתיישב ג"כ הא דילפינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שהסכים הקב"ה למשה ולכאורה אכתי לא מוכח מידי דבלא"ה הוצרך הקב"ה לאמר למשה ואתה פה עמוד עמדי כדי שיעלה להר מיד לאחר ירידתו באותו היום עצמו כדאית' בפ"ק דיומא דף ד' ע"ב דלרבי יוסי דאמר בשבעה בחודש ניתנה התורה בשבעה ניתנה ובשבעה עלה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' ואמר ר"ל יישר אשר כמו ישר ובא האל"ף במקום היו"ד וכן אשרו חמוץ (ישעיה א') כמו ישרו חמוץ:
Gilyon HaShas on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? נָשָׂא קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ יש להקשות והלא מוכח כי דיבור (דברים ה, כז) וְאַתָּה פֹּה אמר לו תיכף עם דיבור (דברים ה, כו) שׁוּבוּ, ואם כן על איזה זמן קאמר שפירש משום קל וחומר, אם על קודם מתן תורה איך דריש קל וחומר כיון שלא אמר לו עדיין דיבור (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ, ואחר שאמר לו דבור זה הנה גם לישראל לא התיר התשמיש אלא רק בשעה שאסרו עליו באומרו וְאַתָּה פֹּה? ועוד למאן דאמר (זבחים דף קטז) יתרו אחר מתן תורה בא אם כן אשתו לא היתה אצלו כדי שיפרוש ממנה? ונראה לי בס"ד, למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא, מוכרח לומר שמשה רבינו ע"ה ראה ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לצוות לישראל (שמות יט, טו) אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, וכיון דידע זה ברוח הקודש אז הסכים בדעתו על עצמו מכח קל וחומר שיפרוש לגמרי, ותיכף עשה מחיצה באהל שלו בינו לבינה, וגם ודאי אמר לה בפירוש שאסור לו לשמש עמה, ואפילו למאן דאמר אחר מתן תורה בא גם כן אתי שפיר, כי קודם מתן תורה כשראה ברוח הקודש שעתיד לצוות לישראל אַל תִּגְּשׁוּ, אז הסכים על עצמו לפרוש כשתבא אשתו אליו. ומה שאמר עָשָׂה מִדַּעְתּוֹ משום שאר דברים נקיט האי לישנא. ושוב ראיתי בתוספות יבמות (דף סב בד"ה אמור) שהקשו כמו קושיא דידן, אך לא ידעתי אמאי לא הקשו הקושיא על מה שאמר 'מַאי דָּרַשׁ' כאשר תפסתי אנא עבדא? ולפי דבריהם שכתבו שנתן לה גט או עשה לה אהל בפני עצמה אינו מתיישב הספרי דקאמר אהרן ומרים ידעו בדבר הזה מכח דברי צפורה, וגט או אהל בפני עצמה קלא אית לה, ובודאי היו שומעין ויודעין אחיו ואחותו? והנה על פי המאמר כאן דְנָשָׂא קַל־וָחֹמֶר, נראה בס"ד לומר טעם על אשר התפלל על מרים בשם 'אֵל' דכתיב (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, דידוע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהם דנקיט רבי ישמעאל בברייתא, הם כנגד י"ג מדות רחמים של אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ומדה הראשונה שהיא קַל וָחֹמֶר היא כנגד מדת שם 'אֵל' ומאחר דמרים לא נשאה קל וחומר דדריש משה רבינו ע"ה גבי אשה, חטאה בזה למדת שם 'אֵל' ולכך בקש ממדת שם 'אֵל' בעצמו לרחם עליהם ולרפאות אותה.
הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ נראה לי בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים כנגד חו"ב [חכמה ובינה], אֶלֶף חָכְמָה אֶלֶף בִּינָה, ומשה רבינו ע"ה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד כנגד הַדַּעַת גם כן, מפני כי הוא שרשו בְּדַעַת כידוע. ולזה אמר הוֹסִיף יוֹם אֶחָד 'מִדַּעְתּוֹ' דייקא. או יובן בס"ד הקב"ה אמר לו ב' ימים שהם כ"ד שעות וכ"ד שעות, והם כנגד שני שלישי החסד שנתנום לרחל בסוד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ומשה רבינו ע"ה רצה בחסד שלם, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד אחד כנגד כ"ד הנשאר בתפארת גם כן, ואז נתקיים (משלי לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כלומר נעשה חסד שלם שהוא ג' פעמים כ"ד כנגד ג' ימים. ובזה יובן בס"ד (תהלים מח, כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, רצונו לומר תחלה יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ שהם ב' ימים, ולסוף הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה, שהסכים עם משה רבינו ע"ה להוסיף יום אחד להשלים החסד: נמצא ולפי דברי הברייתא 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ' ונראה לי שזכה שיסכים עמו בכל השלשה הנזכרים שעשה מדעתו, כי הוא זכה אל הַדַּעַת שהוא קו אמצעי דכולל חו"ב [חכמה ובינה], לכך זכה שיסכים עמו בכל השלשה שעשה מדעתו. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלו הם שפ"ה [הוֹסִיף יוֹם אֶחָד, פֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת], ומשה רבינו ע"ה היה לו אות בשפה שלו שהוא נביא אמת, מפני כי בטבע אינו יכול לומר בומ"ף שהם בשפתים כמצטרך, ועם כל זה היה מוציא אותם כראוי בדרך נס, לכך בשלשה דברים שהם ראשי תיבות שָׂפָה גם כן נתאמת שהוא אמיתי.
מַאי דָּרַשׁ? "הַיּוֹם וּמָחָר" הַיּוֹם כְּמָחָר, מַה לְּמָחָר, לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם, לֵילוֹ עִמּוֹ. יש להקשות מנא לן למדרש הכי? ונראה לי בס"ד משום דהוה ליה למימר 'וְקִדַּשְׁתֶּם יוֹמָיִם' כמו שנאמר (הושע ו, ב) יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, וכן יוֹמָיִם אֶעֱזְבֶךָ, ולמה נקיט ב' תיבות 'הַיּוֹם וּמָחָר' אלא ודאי למדרש הַיּוֹם כְּמָחָר.
וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (דברים ה, כח) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". נראה לי בס"ד אמר לו תיבת 'פֹּה' לרמוז לו הטעם מה שהותר לו לפרוש מן האשה, מפני שיש לו כח לברא נפשות לגרים על ידי הַפֶּה שלו ואין צריך לעסוק בפריה ורביה בזווג אשתו. וזה שאמר וְאַתָּה פֹּה רצונו לומר יש לך כח בפה שתוכל לעשות בו פריה ורביה, לכן עֲמֹד עִמָּדִי ואין אתה צריך להזדווג עם אשתך. גם אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי דידוע שיש לאות ה' צורת 'דו' וצורת 'די' והנה אות ה"א נמצאת בסוף שמו של משה רבינו ע"ה, ואם לא היה פורש מן האשה הנה היא אצלו כצורת ד"ו המורה על זווג שני גופים, כמו שאמרו טָב לְמֵיתַב טַן 'דּוּ' אך כיון שפירש מן האשה הנה היא אצלו כצורת די המורה על פרישות, לומר 'די' לך בזווג תחתון שהיה לך קודם ואינך צריך להזדווג עתה בזווג תחתון של שני גופים. ולזה אמר עֲמֹד עִמָּדִי חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עם די'. גם יש לומר וְאַתָּה פֹּה ראשי תיבות פריש האשה עֲמֹד עִמָּדִי. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל דילמא הא דאמר לו עֲמֹד עִמָּדִי הוא לפי שעה, לפי שצריך לעלות לקבל הלוחות ומנא לן דהסכים על פרישותו לגמרי? ונראה לי בס"ד מאחר דמצינו שהוצרך להתיר לישראל בפירוש, כמו שנאמר (דברים ה, כו) שׁוּבוּ לָכֶם והוא לא נכנס בהיתר זה כי אמר לו עֲמֹד עִמָּדִי, אם היה דבר זה לפי שעה היה צריך שיתיר לו גם כן בפירוש אחר זה.
וְאִית דְּאַמְרֵי (במדבר יב, ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". יש להקשות מהיכא משמע דהסכים בפרישותו? ונראה לי בס"ד כי הם כל טענתם בערעור שלהם הוא ממה שאמר (במדבר יב, ב) הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, שאנחנו לא פרשנו ועודנו נביאים, ובדבור זה סתר טענתם כי אמר להם פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ דשכינה מדברת מתוך גרונו, ונמצא הם אין להם דמיון אליו בנבואה דאין להם ענין זה, וכיון דסתר טענתם משמע דהסכים עמו.
וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. נראה דריש נמי אֲשֶׁר עם הכולל שֶׁבֶר, שאמר לו אֲשֶׁר לשון 'אֹשֶׁר' על השבר שעשה, וידוע שמשה רבינו ע"ה הוא בסוד החסדים, ונראה עתה נעשה 'דין' לשבר הלוחות אך באמת זה 'חסד' שבזה הציל את ישראל! וידוע דאור ישר הוא חסד, ואור חוזר דין, ולזה אמר יִישַׁר כֹּחֲךָ שאתה עודך בחסד אור ישר אף על פי שֶׁשִּׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת. ונראה לי יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ סופי תיבות כת"ר, שעל ידי זה זכה לכתרים של ישראל שלקחם.
רַבִּי אוֹמֵר בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד טעמא דרבי מאחר דהתורה קיומו של עולם, כמו שנאמר (ירמיהו לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי לכך נהג עמהם כבריתו של עולם, דברישא חשוכה, והדר נהורא, והחשך הוא סטרא דדינא, והאור סטרא דרחמי, לכך תחלה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ מצד הדין, ואחר כך שְׂכָרָהּ מצד הרחמים, אבל האיכא דאמרי סבירא ליה נהג עמהם כאדם הראשון, שתחלה ראה יום שהוא חסד ואור, ואחר כך ראה לילה שהוא גבורה וחשך. אי נמי נראה לי בס"ד טעמיה דרבי על דרך מה שכתב מהרש"א דבאותיות מצוה יש אותיות הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דהלאוין הם גבורות מושרים באותיות 'יה' והעשין שה"ס [שהוא סוד] חסדים מושרשים באותיות 'וה' נמצא בשם המצוה עצמה נרמזו הגבורות שהם הלאוין קודם החסדים שהם העשין כי אלו ב'מץ' ואלו ב'וה'. ולכן סבירא ליה תחלה הגיד עונש העובר על המצוה של תורה שהוא בא מצד הגבורה, ואחר כך הגיד שכר המצוה שהוא מצד החסד, אך הא"ד סבירא ליה תחלה מתן שכרה ואחר כך עונשה, כפי סדר המדות למעלה שמדת החסד היא קודם מדת הגבורה זה ימין וזה שמאל, אי נמי נראה לי בס"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרבי קאי על אנשים שדעתם סובל, ואיכא דאמרי קאי על הנשים שאין דעתם סובל לכך הגיד להם השכר קודם. אי נמי רבי קאי על מצות שבין אדם לחבירו שאין האדם חרד עליהם כל כך וקלים בעיניו, לכך הפחידם תחלה בעונשין שידעו חומר העון, והאיכא דאמרי איירי בדברים שבין אדם למקום דחמורים הם בעיני האדם, ולזה הגיד השכר תחלה שבזה יתפעלו יותר בקיומם.
Ben Yehoyada on Shabbat 87a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 87, Amud Aleph, about 394 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 146 words
Opens “בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּאַרְבְּעָה עֲבוּד…”
- Segment 230 words
Opens “אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹסֵי: יוֹם אֶחָד הוֹסִיף…”
- Segment 343 words
Opens “הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דְּרַשׁ? ״הַיּוֹם…”
- Segment 473 words
Opens “וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? נָשָׂא קַל…”
- Segment 547 words
Opens “שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה…”
- Segment 635 words
Opens “תָּא שְׁמַע: ״וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״, קַשְׁיָא…”
- Segment 718 words
Opens “שְׁלִישִׁי לְמַאי? לְכִדְתַנְיָא: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי…”
- Segment 883 words
Opens “מָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה,…”
- Segment 919 words
Opens “תָּא שְׁמַע: ״שִׁשִּׁי״ — שִׁשִּׁי בַּחוֹדֶשׁ, שִׁשִּׁי…”
Original text
בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּאַרְבְּעָה עֲבוּד פְּרִישָׁה. וְרַבָּנַן סָבְרִי — בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא; בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי״; בְּאַרְבְּעָה אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּחַמְשָׁא עֲבוּד פְּרִישָׁה. מֵיתִיבִי: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי!
On the third day of the week, God said to them the mitzva of setting boundaries around Mount Sinai. On the fourth day of the week, the husbands and wives separated from one another. And the Rabbis hold: On the second day of the week the New Moon was established, and on the second day of the week God did not say anything to them due to the weariness caused by their journey. On the third day of the week, God said to them: “And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation; these are the words that you shall speak to the children of Israel” (Exodus 19:6). On the fourth day of the week, God said to them the mitzva of setting boundaries around Mount Sinai. On the fifth day of the week, the husbands and wives separated from one another. The Gemara raises an objection: Doesn’t the verse state: “And the Lord said to Moses: Go to the people and sanctify them today and tomorrow and let them wash their garments” (Exodus 19:10), indicating that the husbands and wives were separated for only two days? This is difficult according to the opinion of Rabbi Yosei, who said earlier that the separation was for three days.
אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹסֵי: יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת.
The Gemara answers: Rabbi Yosei could have said to you: Moses added one day to the number of days that God commanded based on his own perception, as it was taught in a baraita : Moses did three things based on his own perception, and the Holy One, Blessed be He, agreed with him. He added one day to the days of separation before the revelation at Sinai based on his own perception. And he totally separated from his wife after the revelation at Sinai. And he broke the tablets following the sin of the Golden Calf.
הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דְּרַשׁ? ״הַיּוֹם וּמָחָר״ — הַיּוֹם כְּמָחָר. מָה לְמָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְּהָאִידָּנָא נְפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידָּנָא. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ — דְּלָא שְׁרַאי שְׁכִינָה עַד צַפְרָא דְשַׁבְּתָא.
The Gemara discusses these cases: He added one day based on his own perception. What source did he interpret that led him to do so? He reasoned that since the Holy One, Blessed be He, said: “Sanctify them today and tomorrow,” the juxtaposition of the two days teaches that today is like tomorrow; just as tomorrow the men and women will separate for that day and the night preceding it, so too, today requires separation for the day and the night preceding it. Since God spoke to him in the morning, and the night of that day already passed, Moses concluded: Derive from it that separation must be in effect for two days besides that day. Therefore, he extended the mitzva of separation by one day. And from where do we derive that the Holy One, Blessed be He, agreed with his interpretation? It is derived from the fact that the Divine Presence did not rest upon Mount Sinai until Shabbat morning, as Moses had determined.
וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? נָשָׂא קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶן אֶלָּא שָׁעָה אַחַת, וְקָבַע לָהֶן זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְהָיוּ נְכֹנִים וְגוֹ׳ אַל תִּגְּשׁוּ״. אֲנִי, שֶׁכׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי, וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — דִּכְתִיב: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. וְאִית דְּאָמְרִי: ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״.
And he totally separated from his wife after the revelation at Sinai. What source did he interpret that led him to do so? He reasoned an a fortiori inference by himself and said: If Israel, with whom the Divine Presence spoke only one time and God set a specific time for them when the Divine Presence would be revealed, and yet the Torah stated: “Prepare yourselves for three days, do not approach a woman” (Exodus 19:15); I, with whom the Divine Presence speaks all the time and God does not set a specific time for me, all the more so that I must separate from my wife. And from where do we derive that the Holy One, Blessed be He, agreed with him? As it is written after the revelation at Sinai: “Go say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26), meaning to your homes and wives. And afterward it is written that God told Moses: “And you, stand here with Me” (Deuteronomy 5:27), indicating that Moses was not allowed to return home, as he must constantly be prepared to receive the word of God. And some say a different source indicating that God agreed with his reasoning. When Aaron and Miriam criticized Moses’ separation from his wife, God said: “With him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches; and the similitude of the Lord does he behold; why then were you not afraid to speak against My servant, against Moses?” (Numbers 12:8). This indicates that God agreed with his reasoning.
שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיָ״ג מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכׇל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ [כָּאן] וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.
And he broke the tablets following the sin of the Golden Calf. What source did he interpret that led him to do so? Moses said: With regard to the Paschal lamb, which is only one of six hundred and thirteen mitzvot, the Torah stated: “And the Lord said unto Moses and Aaron: This is the ordinance of the Paschal offering; no alien shall eat of it” (Exodus 12:43), referring not only to gentiles, but to apostate Jews as well. Regarding the tablets, which represented the entire Torah, and Israel at that moment were apostates, as they were worshipping the calf, all the more so are they not worthy of receiving the Torah. And from where do we derive that the Holy One, Blessed be He, agreed with his reasoning? As it is stated: “The first tablets which you broke [ asher shibarta ]” (Exodus 34:1), and Reish Lakish said: The word asher is an allusion to the phrase: May your strength be true [ yishar koḥakha ] due to the fact that you broke the tablets.
תָּא שְׁמַע: ״וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי. הָא אָמְרִינַן יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ. תָּא שְׁמַע: ״שְׁלִישִׁי״ — שְׁלִישִׁי בַּחֹדֶשׁ וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא.
Come and hear an additional difficulty from the verse: “And be prepared for the third day, for on the third day God will descend onto Mount Sinai before the eyes of the entire nation” (Exodus 19:11). This indicates that God said that the Torah would be given on the third day after two days of separation. This is difficult according to the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara answers: Didn’t we say that Moses added one day based on his own perception? Come and hear a proof against this from what was taught in a baraita . That which is stated in the Torah: “For on the third day,” means the third day of the month and the third day of the week. Apparently, the New Moon was on Sunday. This is difficult according to the opinion of the Rabbis. The Gemara answers: The Rabbis could have said to you: Whose is the opinion in this baraita ? It is the opinion of Rabbi Yosei. Therefore, this baraita poses no difficulty to the opinion of the Rabbis.
שְׁלִישִׁי לְמַאי? לְכִדְתַנְיָא: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״, וּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״.
According to the opinion of the Rabbis, that day was the third day of what reckoning? As it was taught in a baraita : It is written: “And Moses reported the words of the people to the Lord” (Exodus 19:8). And it is written immediately thereafter: “And God said to Moses: Behold I will come to you in a thick cloud so that the people will hear when I speak with you, and they will also believe in you forever. And Moses told the words of the people to the Lord” (Exodus 19:9).
מָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, וּמָה אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּמָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, וּמָה הֵשִׁיב מֹשֶׁה לִפְנֵי הַגְּבוּרָה? זוֹ מִצְוַת הַגְבָּלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: בַּתְּחִילָּה פֵּירֵשׁ עוֹנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וּלְבַסּוֹף פֵּירֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּאַגָּדָה. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: בַּתְּחִילָּה פֵּירֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמְּשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וּלְבַסּוֹף פֵּירֵשׁ עוֹנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁקָּשִׁין לָאָדָם כְּגִידִּין.
The Gemara asks: What did the Holy One, Blessed be He, say to Moses, and what did Moses say to Israel, and what did Israel say to Moses, and what did Moses report to the Almighty? The verses do not elaborate on the content of God’s command to Moses, which Moses then told the people and which they accepted. It must be that this refers to the mitzva of setting boundaries, which Moses told the people and which they accepted. He then went back and reported to God that the people accepted the mitzva; this is the statement of Rabbi Yosei bar Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: At first, he explained the punishment and the hardship involved in receiving the Torah, as it is written: “And Moses reported [ vayashev ],” which is interpreted homiletically as: Matters that shatter [ meshabbevin ] (Rav Hai Gaon) a person’s mind; and, ultimately, he explained its reward, as it is written: “And Moses told [ vayagged ],” which is interpreted homiletically as: Matters that draw a person’s heart like aggada . And some say that at first, he explained its reward, as it is written: “And Moses reported,” which is interpreted homiletically as: Matters that restore [ meshivin ] and calm a person’s mind; and ultimately, he explained its punishment, as it is written: “And Moses told,” matters that are as difficult for a person as wormwood [ gidin ].
תָּא שְׁמַע: ״שִׁשִּׁי״ — שִׁשִּׁי בַּחוֹדֶשׁ, שִׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! הָא נָמֵי רַבִּי יוֹסֵי הִיא. שִׁשִּׁי לְמַאי? רָבָא אָמַר:
Come and hear a proof from that which was taught in a baraita : The sixth was the sixth day of the month and the sixth day of the week. This is also difficult according to the opinion of the Rabbis. The Gemara answers: This baraita is also according to the opinion of Rabbi Yosei. But if so, according to the opinion of the Rabbis, that day was the sixth day of what reckoning? Rava said: